בני נעים
בַּנִי נַעִים[2] (בערבית: بني نعيم) היא עיירה פלסטינית בנפת חברון, 8 ק"מ ממזרח לחברון. לפי הלשכה המרכזית הפלסטינית לסטטיסטיקה, חיים בעיר 26,523 תושבים (נכון ל-2016)[1]. העיירה נמצאת בגובה 951 מטרים מעל פני הים, והיא אחת העיירות הגבוהות באזור.
 | |
| טריטוריה |
 הרשות הפלסטינית |
|---|---|
| נפה | חברון |
| גובה | 951 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 26,523[1] (2016) |
| קואורדינטות | 31°30′58″N 35°09′51″E / 31.516111111111°N 35.164166666667°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
| http://www.baninaim.ps | |
  | |
בתקופה הביזנטית היה במקום ישוב בשם "כפר ברוכה", שם שמקורו בשפה העברית. החל משלהי העת העתיקה ומימי הביניים מזהים במקום את קברו של לוט.[3] בעקבות הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, שם הכפר שונה לצורה הערבית "כפר ברייק". בתקופה זו, קברו של לוט הוסב למסגד. בתקופה העות'מאנית קיבל הכפר את שמו הנוכחי, "בני נעים", על שם שבט בדואי בשם זה שהיגר מפטרה שבעבר הירדן והתיישב באזור ובמקומות אחרים בארץ ישראל. בשנות ה-30 של המאה ה-20 השתתפו תושבי הכפר במרד הערבי הגדול. מאז שנת 1995, הכפר משתייך לרשות הפלסטינית.
גאוגרפיה עריכה
העיירה שוכנת כ-7–8 ק"מ ממזרח לחברון; מדרומהּ שוכנת העיירה יטא, מצפונהּ סעיר וא-שויוח ומדרומה חוריז, כשחלחול ויער חברון ממערב. אדמות הכפר מגיעות עד להרים שמשם נשקף ים המלח.
הקרקע הראויה לעיבוד מהווה 11.3% מהקרקעות הכלליות, שטחי המרעה 81%, ושאר הקרקע היא קרקע בנויה.
היסטוריה עריכה
בתקופה הכנענית הייתה ידועה בני נעים בשם ברקה. אדוארד רובינסון זיהה את בני נעים עם היישוב כפור ברוכה, שאותו ציין הירונימוס במאה ה-4 כמקום קבורתו של לוט. העיירה המודרנית שנבנתה במקום הכפר הרומי הייתה גם ידועה בשם כפר ברושה. הירונימוס מבקש מפאולה הקדושה, שבזמן שתעזוב את חברון תעצור בפסגה של כפר ברושה ותסתכל על האזור מסביבה בזכרה את לוט ואת חטאו. לפי המסורת, זהו המקום שממנו ראה אברהם את מהפכת סדום ועמורה.
בתקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל נודע היישוב בשם כפר ברייק או כפר אל-בריק. עלי מהרת, שעבר במקום בשנת 1173, ציין שהוא קרוב לחברון, והוא מקום קברו של לוט. הסולטאן הממלוכי קלאוון דאג לשיפוץ ותחזוקת מבני נבי לוט ונבי יקין בסוף המאה ה-13[4].
במאה ה-15 כתב הגאוגרף המוסלמי אימאם אל-סויותי כי לוט קבור בכפר אל-בריק, וכי במערב הכפר מצויה מערה נוספת מתחת למסגד הישן, שם קבורים 60 נביאים, שמתוכם 20 הם תלמידיו של עיסא. בנוסף לכך, ציין כי קברו של לוט היה מקום עלייה לרגל והערצה כבר למן העת העתיקה, והמסורת עברה מדור לדור.
השם "בני נעים" נזכר לראשונה על ידי עבד אל-ע'אני אל-נבלוסי בשנת 1690. לטענתו, שם זה הוא צורה קצרה יותר של השם 'כפר אל-בריק'. השם בני נעים בא משם השבט הבדואי "בני נעים" (או "בני נועיים"), שעזב את אזור פטרה והגיע לכאן ולאזורים נוספים בדרום ארץ ישראל. לדברי רובינסון, מקום זה הוא כנראה הגבוה בכל הרי יהודה.
בשנת 1860, ביקר חוקר ארץ ישראל ויקטור גרן בכפר, וכתב: ”חנינו בבני נעים; שם נטינו את אוהלינו בצל עצי זית...במקומות רבים הבחנתי באבני בניין עתיקות משוקעות בבתים ערביים. בייחוד משכו את שימת לבי כמה קטעי קירות של אבני גזית נאות, שעודם עומדים על תלם. אחר כך נכנסתי למסגד המחזיק לפי המסורת המקומית את קבר לוט. הראו לי שם ארון עץ עטוף במרבד, ובו מן הסתם גווייתו של איזה קדוש מוסלמי, הנהנה מיוקרת שמו של בן אחי אברהם. סביב המקדש מעט שבתוכו הקבר הזה משתרעת חצר מוקפת סטיו רבוע, שהוא עצמו מוקף חומת גדר בנויה מאבנים בנות תקופות שונות. על אחת מהן הבחנתי בסימני צלב פגום, ואחד מאנשי המקום סיפר לי כי מקובלת כאן דעה שהמסגד הזה נבנה על גבי כנסייה נוצרית...הכפר שואב את מימיו מבורות רבים חצובים בסלע, כולם כנראה עתיקים, כמוהם ככמה גרנות שעוצבו על משטח סלע מיושר, ועודן משמשות בימות הקציר לדישת השעורים והחיטים”[5].
בתקופת המנדט הבריטי עריכה
בשנת 1935 סללו שלטונות המנדט את הכביש לעיירה (היום חלק מכביש 60)[6].
בדצמבר 1938, במסגרת המרד הערבי הגדול, התכנסו בעיירה עבד אל-קאדר אל חוסייני והמפקד המקומי על אל-חלים ג'וולאני בראש כוח של 100 לוחמים ערבים בלתי סדירים. ב-17 בדצמבר הגיעו למקום כוחות של חיילים בריטיים. הכוח הערבי הובס על ידם כשחיל האוויר הבריטי הפציץ את העיירה. בתום הקרב נהרגו 30 מהלוחמים, 15 נתפסו והוחרם נשק רב[7]. שישה נידונו למוות[8], אך עונשם הומתק למאסר עולם אחר כך[9].
לפי תוכנית החלוקה, שהתקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, היישוב נכלל בשטח המדינה הערבית, ולאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות ב-1949, עבר משליטה בריטית לירדנית.
לאחר 1967 עריכה
בעקבות מלחמת ששת הימים, ב-1967, עבר הכפר משליטה ירדנית לישראלית.
בשנת 1980, החלה הקמתה של שכונת גבעת חרסינה בקריית ארבע, מצידה הצפון מערבי של העיירה. תושבי הכפר טוענים לבעלות על כ-600 דונם משטח השכונה[10]. בשנת 1982, הופקעו כ-500 דונם בדרום הכפר, על בסיס צו תפיסה של אדמות "לצרכים צבאיים", לצורך הקמת היאחזות נח"ל "פני חבר" שאוזרחה שנה אחר כך כהתנחלות מעלה חבר.
בתקופת האינתיפאדה הראשונה אירעו בעיירה הפרות סדר רבות, במקרים רבים חיילי צה"ל הגיבו באש ועשרות נהרגו[11][12][13]. בשני מקרים הועמדו חיילים לדין. בסוף 1988, מפקד חטיבת יהודה משה גבעתי הועמד לדין משמעתי באשמת שימוש לא חוקי בנשק, וספג נזיפה חמורה מסגן הרמטכ"ל, לאחר תקרית בה ירה למוות בתושב שיידה אבנים[14]. באוקטובר 1989 נידון חייל מילואים לשנתיים מאסר, על הריגה של שני תושבי העיירה[15].
דמוגרפיה עריכה
במפקד אוכלוסין עות'מאני שנערך בשנת 1870 נמנו בבני נעים 67 בתים ו-145 תושבים, אך מדד זה כלל רק גברים.[16] במפקד אוכלוסין שערכו רשויות המנדט בשנת 1922, נמנו במקום 1,279 איש, כולם מוסלמים,[17] ובמפקד העוקב בשנת 1931 נרשמו במקום 1,646 איש, כולם מוסלמים, שגרו ב-320 בתים.[18] בסקר הכפרים שערכו רשויות המנדט בשנת 1945, נרשמו במקום 2,160 איש.[19][20] בשנת 1952, עת המקום היה חלק מממלכת ירדן, גרו בכפר 5,778 איש, בהם פליטים שהתיישבו במקום לאחר מלחמת העצמאות. בהמשך, חלק מאלו עזבו והתיישבו במקומות אחרים ביהודה ושומרון ובירדן. במפקד הירדני הבא, שנערך בשנת 1961, התגוררו במקום רק 3,392 איש.[21] בשנת 1967 גרו בכפר 4,271 איש, ובהמשך 6,703 איש.[22] בשנת 1987 גרו בכפר 7,600 איש.
בשנת 1997, במפקד אוכלוסין שערכה הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 1997 נרשמו בכפר 13,535 איש, מתוכם 604 פליטים.[23][24] במפקד של שנת 2007 נרשמו בבני נעים 20,084 איש ועוד 217 שהתגוררו במסאפר בני נעים. 50.2% מתושבי הכפר היו גברים, ו-49.8% נשים. בעיירה היו 3,490 יחידות דיור, כאשר משק הבית הממוצע כלל 6.5 נפשות.[25] באותה העת התגוררו בישוב 3.67% מתושבי נפת חברון. תושבי העיירה כולם מוסלמים, ומשרתים אותם 16 מסגדים. המשפחות הגדולות בכפר הם מנאצרה (הגדולה ביותר), זיידאן, טראיירה, חומיידאת, עובייד, חראחשה ועאמר.[26] בשנת 2017 גרו במקום 24,498 איש, מתוכם 843 איש הוגדרו "פליטים".[27]
עפ"י צבי מסיני, בני משפחת ג'אבר המתגוררים בצפון העיירה מקורם מיהודים יוצאי המגרב. הוא כותב כי תושבי קרית ארבע הותיקים סיפרו שראו בעבר הדלקת נרות בבני נעים בערבי שבת וכן בשבוע אחד כל חורף.[28]
מבנים מקודשים עריכה
נבי לוט עריכה
מבנה נבי לוט ממוקם במרכז הכפר, וכולל מסגד וקבר. המתחם בנוי כנקודת תצפית מבוצרת, מוקף בחומה שמשולבות בה אבני בנייה קדומות מסותתות היטב. המסגד נמצא במבנה מתומן מקורה בכיפה ולו שני אגפים שהמזרחי שבהם קדום יותר. מתחת לכיפה ניצבת מצבת קבר מכוסה שטיחים ופרוכות, ומוקפת בסורג ברזל מעוטר. זיהוי הקבר במקום קשור אולי לעובדה, שאזור סדום נראה היטב מהכפר. המבנה בנוי על שרידי בסיליקה נוצרית. המבנה חודש במאה ה-15 כעדות כתובת נוספת בקיר הפנימי, סמוך למצבה. סמוך לקיר המזרחי של המבנה ממוקם בית הקברות של העיירה, כמקובל בקרב המוסלמים הקוברים את מתיהם ליד קבר של קדוש[29].
נבי יקין עריכה
מדרום לעיירה ממוקם נבי יקין, אחד מכינוייו של אברהם אבינו. על פי המסורת השקיפו מנקודה זו אברהם ולוט על מהפכת סדום ועמורה. האתר מכונה גם "מצפה שלושת המלאכים". המקאם נבנה על גבעה נישאה (בגובה 937 מטר מעל פני הים), ממנה נשקף נוף על כל רמת מדבר יהודה. ממערב לאתר נמצאים שני מבני מחראב נמוכים ופתוחים, על אם הדרך או בנקודות חניה. באחד מהם חקוקים בסלע שקעים, המזכירים בצורתם ובגורלם טביעות סוליות סנדלים של אדם. לפי מסורת מקומית, אלה טביעות רגליו של נבי לוט, שנוצרו בעת שהשקיף על מהפכת סדום ועמורה. המקאם כולל חומה רבועה המקיפה חצר מלבנית, ובה שער מצפון. בקיר המערבי נמצא חדר מוארך ובו מחראב ומשטח חשוף של סלע טבעי, ובו "טביעות רגליים" בדומה לאלו שבמחראב הפתוח בחוץ. לפי המסורת, אברהם אבינו עמד כאן וצפה על ים המלח בעת מהפכת סדום ועמורה ואמר: "אלוהים, זהו חוק הצדק" (יא אללה, אלחק אליקין), ומכאן שם המקום. המבנים של נבי לוט ונבי יקין הוקמו, ככל הנראה, בידי השושלת הפאטמית כאמצעי הגנה נגד הבדווים. כדי ליצור נוכחות מתמדת של נאמני השלטון במקום האתרים הוכרזו כמקודשים והוקדשו לדמויות מפורסמות ומוכרות מהמסורת המוסלמית[30].
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 מפקד אוכלוסין 2016, באתר של הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה
- ^ עמנואל הראובני, לקסיקון ארץ ישראל, משרד החינוך ומטח, 2010
- ^ Finn, 1877, p. 291
- ^ אמנון כהן, ההיסטוריה של ארץ-ישראל - שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1260 - 1804), ירושלים: יד יצחק בן-צבי, כתר הוצאה, 1998, עמוד: 38
- ^ ויקטור גרן, גאוגרפי, היסטורי וארכאולוגי של ארץ - ישראל - כרך שלישי : יהודה (ג), ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1983, עמוד: 104
- ^ בערים ובכפרים, הארץ, 10 במרץ 1935
- ^ 30 בני כנופיה נהרגו - ו-15 נתפסו, הוחרם נשק רב, הַבֹּקֶר, 20 בדצמבר 1938
- ^ נידונו למוות שישה טרוריסטים, הארץ, 11 בינואר 1939
- ^ הוחלף דין המוות של ששת הליסטים, הארץ, 18 בינואר 1939
- ^ טוענים לבעלות על שטחים ב"גבעת חרסינה", דבר, 2 בינואר 1980
- ^ שפי גבי ועזרא ינוב, שלושה צעירים מיו"ש נהרגו אתמול מאש חיילי צה"ל, מעריב, 4 במאי 1988
- ^ חנן שלאין, 2 נהרגו בשטחים, מעריב, 10 בדצמבר 1989
- ^ אבינועם בר יוסף, בן 18 נהרג בידי חיילים לעיני מצלמות טלוויזיה אמריקניות, מעריב, 5 באפריל 1988
- ^ משה הורוביץ, מעקב: הקצין רוכב שנית, כותרת ראשית, 10 באוגוסט 1988
- ^ אדר אבישר, "אני עדיין בהלם - הייתי בטוח שאזוכה מחמת הספק", מעריב, 17 באוקטובר 1989
- ^ Socin, 1879, p. 144
- ^ Barron, 1923, Table V, p.10
- ^ Mills, 1932, p. 27
- ^ Government of Palestine, Department of Statistics, 1945, p. 23
- ^ Government of Palestine, Department of Statistics. Village Statistics, April, 1945. Quoted in Hadawi, 1970, p. 50
- ^ Government of Jordan, Department of Statistics, 1964, p. 14
- ^ "Bani Naim Area". Bani Na'im Charitable Society (BNCS). אורכב מ-המקור ב-2008-09-24. נבדק ב-2008-10-11.
- ^ "Palestinian Population by Locality and Refugee Status". Palestinian Central Bureau of Statistics (PCBS). 1997. ארכיון מ-19 בנובמבר 2008. נבדק ב-2008-10-24.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Palestinian Population by Locality, Sex and Age Groups in Years". Palestinian Central Bureau of Statistics (PCBS). ארכיון מ-19 בנובמבר 2008. נבדק ב-2008-10-24.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Palestine Census" (PDF). Palestinian Central Bureau of Statistics. 2007. p. 118. נבדק ב-2009-03-09.
- ^ "Bani Na'im Town Profile" (PDF). Applied Research Institute–Jerusalem. במרץ 2009. נבדק ב-2011-05-31.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "PHC 2017: Census Final Results – Summary – Hebron Governorate" (PDF). Palestinian Central Bureau of Statistics. 2019. pp. 57, 62. נבדק ב-24 בינואר 2023.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ צבי מסיני, בגדי העם החדשים: פתרון בעיית ארץ ישראל משורשיה, שישית, הוצאת ליעד, 2023, עמ' 162
- ^ ספי בן-יוסף, קברי קדושים ביהודה, בתוך: "דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל" עורך: אלי שילר, ירושלים, הוצאת ספרים אריאל, 1996, עמוד: 115
- ^ ספי בן-יוסף, קברי קדושים ביהודה, בתוך: "דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל" עורך: אלי שילר, ירושלים, הוצאת ספרים אריאל, 1996, עמוד: 117
