בנקור
בנקור (Bancor) הוא רעיון למטבע על-לאומי, שהגו הכלכלנים ג'ון מיינרד קיינס וארנס פריידריך שומכר בשנים 1940–1942 ושאותו התכוונה בריטניה להציע לעולם לאחר מלחמת העולם השנייה. שם המטבע הוא בהשראת הביטוי בצרפתית: banque or (בנק זהב). הרעיון היה שהמטבע ישמש במסחר הבינלאומי כיחידת כיחידת ערך בתוך מערכת סליקה בנקאית רב-צדדית - איחוד הסליקה הבינלאומי - מוסד שגם אותו הציעו להקים. באמצעות מערכת זו ביקש קיינס לשקם את כלכלת העולם לאחר מלחמת העולם השנייה, תוך צמצום החיכוכים ומלחמות הסחר בין האומות.
קיינס הציע הסבר לחוסר היעילות של המדיניות המוניטרית העולמית כדי לבלום את השפל הכלכלי, כמו גם את הפרשנות הלא-מוניטרית של מקורות השפל. הבנקור, נועד להיות מדיניות מוניטרית על-לאומית אלטרנטיבית, להתמודדות עם השפל הכלכלי העולמי ולאיזון משברי השפל והגיאות בכלכלה העולמית. קיינס האמין כי היכולת של הון לנוע בין מדינות, המחפשות את הריבית הגבוהה ביותר, מסכלת את יכולתן של מדינות להוריד את הריבית כמדיניות מוניטרית, בתקופות אבטלה. לפיכך להערכתו באמצעות שליטה רבה יותר של הממשלות על הסחר הבינלאומי ותנועת הכספים, תוכל המדיניות הקיינסיאנית להיות יעילה יותר לעידוד כלכלות אינדיבידואליות. הרעיון היה ליצור מנגנון מוסכם על מדינתי לשליטה בשערי החליפין של המטבעות הלאומיים, על מנת לעקר את רצונן להתחרות זו בזו בהפחתת ערך המטבעות שלהן, כדי לעודד ייצוא על חשבון המדינות המתחרות. כמו כן, סבר קיינס כי הבנקור יהווה תקן כלל עולמי שהוא קפריזי פחות מסטנדרט הזהב.
הבנקור לא נועד להיות מטבע בינלאומי, כי אם יחידת ערך או אמת מידה שתשמש לעקוב אחר הזרמים הבינלאומיים של נכסים והתחייבויות, שתתנהל באמצעות איחוד הסליקה הבינלאומי. על פי הרעיון, ניתן היה להחליף זהב בבנקורים - אך לא להחליף בנקורים בזהב. יחידים, לא יוכלו לסחור או להחזיק בבנקורים, וכל הסחר הבינלאומי יוערך ויימכר בצמוד לבנקור. על מדינות שייצברו עודפי מטבע של בנקור ועל מדינות שיצברו גרעון התחייבויות בבנקור, יוטלו תמריצים באופן סימטרי במטרה להביא לסחר בין לאומי מאוזן. כך, יוטלו מגבלות על סכום הבנקור שמדינה יכולה לצבור באמצעות ייצוא טובין מעבר לטובין שהיא רוכשת ומייבאת. מגבלותיה של כל מדינה ייקבעו בפרופורציה לחלקה בסחר העולמי. מדינות שייכנסו לגרעון - יורשו לבצע פיחות במטבע שלהן וכך להפוך את הטובין במדינה לזולים יותר. מדינות שייצברו עודפי בנקור, יידרשו לבצע ייסוף של המטבע שלהן במטרה לאזן את הסחר.
ברטון וודס עריכה
הצעתו של קיינס הייתה להצעתה הרשמית של בריטניה לוועידה הכלכלית הבינלאומית שנערכה לאחר מלחמת העולם השנייה בברטון וודס, אך לא נתקבלה. המתנגד הבולט ביותר להצעה היה הארי דקסטר וייט שייצג את העמדה האמריקנית שנתקבלה בהסכם ברטון-וודס - הצמדת מערכת שערי החליפין לזהב. ארצות הברית דגלה בעמדה זו בשל העובדה שבתקופת הוועידה החזיקה בעתודותיה את מרבית הזהב העולמי, והמשמעות בפועל הייתה ששערי המטבע הוצמדו כולם לדולר, באופן שהעניק לארצות הברית במידה רבה, יד חופשית בקביעת שערי הריבית והתנאים המוניטריים לא רק בארצות הברית אלא בעולם כולו. במקום איחוד הסליקה העולמי שהציע קיינס, הוקמו הבנק העולמי במטרה להעניק אשראי למדינות מתפתחות ומדינות הנקלעות למצוקה, וקרן המטבע הבינלאומית במטרה לפקח על שערי החליפין של המטבעות והצמדתם לערך הזהב (ולמעשה לדולר).
בחינה מחודשת עריכה
המשבר הפיננסי של שנת 2008 העלה את רעיונו של קיינס למטבע על לאומי לדיון מחודש. בנאום שנשא נגיד הבנק הלאומי הסיני במרץ 2009, ג'ואו שיאוחואן, תחת הכותרת "הרפורמה במערכת המוניטרית הבינלאומית", אמר כי רעיון הבנקור של קיינס היה 'מרחיק ראות' והציע אימוץ זכויות משיכה מיוחדות בקרן המטבע העולמית כמטבע עתודה עולמי שיכול להוות תגובה למשבר הפיננסי העולמי ב-2007–2010. הוא טען כי מטבע לאומי אינו מתאים לתפקיד, בשל הקושי לעמוד ביעדי המדיניות המוניטרית המקומית, לצד דרישת המדינות האחרות למטבע-העתודה.
לקריאה נוספת עריכה
- Benn Steil, The Battle of Bretton Woods: John Maynard Keynes, Harry Dexter White, and the Making of a New World Order (2013)