ברית שמונה האומות
ברית שמונה האומות הייתה קואליציה קצרת יומין בין מדינות אשר הוקמה במטרה לדכא את מרד הבוקסרים בסין. המדינות החברות בברית היו: האימפריה הבריטית, הקיסרות הגרמנית, האימפריה היפנית, הרפובליקה הצרפתית השלישית, האימפריה הרוסית, ארצות הברית, ממלכת איטליה והאימפריה האוסטרו-הונגרית. הקואליציה הוקמה בקיץ 1900, כאשר המורדים הבוקסרים, בתמיכת שושלת צ'ינג, תקפו את הנציגויות הבינלאומיות בבייג'ינג אשר בהן מצאו מקלט גם נוצרים סינים. הברית פורקה לאחר דיכוי המרד.
המצור על רובע הצירויות עריכה
הבוקסרים, היו תנועה עממית שקמה לקראת סוף המאה ה-19 בסין שתחת שלטון שושלת צ'ינג. מטרותיהם המוצהרות היו לבלום את המודרניזציה, הזרים האירופיים, והנצרות שהחלו לחדור לסין. הבוקסרים האמינו שהמודרניזציה מחללת את מסורת האבות הסינית, ולפיכך עקרו מסילות רכבת, מוטטו עמודי טלגרף והטביעו אוניות קיטור חדישות. ב-1897 נרצחו מספר אזרחים גרמנים בסין, ובתגובה פתחה גרמניה בפעולות עונשין נרחבות. שליטת סין, הקיסרית צה שי, התנגדה לבוקסרים בגלוי והפעילה נגדם יד קשה, אך בפועל תמכה בהם בחשאי.[1] בינואר 1900 החליטו מעצמות אירופה שלא ניתן יותר לעמוד מנגד כאשר אזרחים אירופיים וסינים נוצרים מותקפים, וצירי ארצות הברית, גרמניה, בריטניה וצרפת דרשו מהקיסרית לדאוג מיד להפסקת הפעילות הבוקסרית. כעת החלה צה שי לתמוך בבוקסרים בגלוי. היא ליכדה סביבה את הצבא הקיסרי, כנופיות הבוקסרים, והמוסלמים הסינים בחבל גאנסו והעניקה יד חופשית לבוקסרים לעשות ככל העולה על רוחם.
הבוקסרים פתחו במבצע נרחב לביעור הזרים והנוצרים בצפון סין. בסכנה גדולה יותר מכל נמצא "רובע הצירויות" בפקינג, אשר בו חיו הצירים של מעצמות אירופה יחד עם משפחותיהם. ב-30 במאי ביקשו הדיפלומטים מארצותיהם הגנה של חיילים. בין מאי ליוני הגיעו 430 מלחים ונחתים בני לאומים שונים לצירויות, והקימו שם מתרסי הגנה.[2] מספר האזרחים ברובע הגיע ל-473. הציר הבריטי בפקינג סר קלוד מקדונלד הבין שאין די בכך, וב-4 ביוני הבריק לאדמירל אדוארד סימור בבקשת עזרה דחופה. ממש לאחר מכן, קטעו הבוקסרים את קווי הטלגרף, ונותק הקשר עם לונדון, ברלין, וושינגטון, פריז, מוסקבה, רומא, וינה וטוקיו. סימור ניסה אמנם לשלוח כוחות, אולם הכוח הבריטי נבלם כ-65 ק"מ מיעדו עקב חבלות במסילות הברזל. ב-18 ביוני הוציאה הקיסרית פקודה להרוג את כל הנוצרים בסין, ואל רובע הצירויות נמלטו 3,000 סינים נוצרים. ב-20 ביוני נורה הציר הגרמני הברון פון קטלר, בעת שנישא על ידי משרתיו הסינים על אפיריון בדרך למשרד החוץ בפקינג.[3] קטלר מת במקום, והקיסרית שיגרה אולטימטום לשאר הצירים לעזוב את הרובע עד השעה 4 אחר הצהריים. משלא נענתה, נתנה הקיסרית את האות, והבוקסרים החלו במצור על הרובע.
הכוח הבינלאומי עריכה
בהנהגתו של מקדונלד, התגוננו האזרחים והחיילים באומץ במשך 55 ימים כנגד 20,000 בוקסרים, חיילי הצבא הקיסרי, וסתם אספסוף. עמד לרשותם תותח אחד. שמונה האומות הבינו שעליהן לעשות יד אחת כדי לשחרר את אזרחיהן, וכולן החלו לאסוף חיילים ממושבותיהן הקרובות במטרה לשולחם לפקינג. האימפריה היפנית, בשל קרבתה הגאוגרפית, שלחה את מספר החיילים הגדול ביותר: הדיוויזיה ה-5 אשר כללה 20,300 חיילים, וכן יחידות של הצי הקיסרי היפני אשר כללו עוד 540 אנשים ו-18 ספינות מלחמה.
האימפריה הרוסית שלחה את הכוח השני בגודלו: 12,400 חי"ר אשר יצאו מוולדיווסטוק, וכן 10 ספינות מלחמה ו-750 אנשי צי אשר יצאו מפורט ארתור. בריטניה שיגרה 10,000 אנשי חי"ר אשר רובם היו הודים, או גורקה. פרט לכך שיגרה בריטניה 2,020 אנשי צי ו-8 ספינות. אוסטרליה, על אף שלא הייתה חברה רשמית בברית שמונה האומות, שיגרה כ-460 חיילים ואת ספינת המלחמה "פרוטקטור". הכוחות האוסטרליים יצאו רק באוגוסט, והגיעו מאוחר מכדי לקחת חלק משמעותי בדיכוי המרד.[4] הכוחות הצרפתיים יצאו מהודו סין, וכללו 3,130 חיילים, 390 אנשי צי ו-5 ספינות. ארצות הברית, יכלה לשלוח כוחות רבים יחסית בשל שלטונה בפיליפינים. הכוח האמריקני כלל שני רגימנטים של חי"ר (ה-9 וה-14), וכן אלמנטים מרגימנט הפרשים ה-6 ורגימנט התותחנים ה-5. חיל המשלוח האמריקני היה תחת פיקודו של אנדה צ'אפי, וכלל בסה"כ 3,125 חיילים, 295 אנשי צי ושתי ספינות.
הקיסרות הגרמנית, שלטה בשאנדונג וצ'ינגדאו, והצי הקיסרי הגרמני חלש על מפרץ ג'יאוז'ו. ערב המרד כלל חיל המצב בצ'ינגדאו 1,126 חיילים ו-800 מלחים. חלק קטן מהם נשלח לפקין במאי, אולם הפיקוד הגרמני העדיף לרכז את רוב החיילים בהגנה על צ'ינגדאו ושאדונג. עם תחילת המצור על רובע הצירויות, נשלחו עוד חיילים לעזרת הכוח הבינלאומי, ובגרמניה עצמה החל להתארגן חיל משלוח גדול אשר הורכב ממתנדבים מקרב הצבא הסדיר בפיקודו של אלפרד פון ולדרזה. חיל המשלוח כלל בסה"כ 15,000 חיילים, אולם רובם הגיעו רק בספטמבר ולא נותר להם אלא לדכא כיסי התנגדות קטנים אחרונים. בדיכוי המרד עצמו השתתפו בפועל רק 300 חיילים גרמנים, 600 אנשי צי ו-5 ספינות. לאימפריה האוסטרו-הונגרית היה עם פרוץ המרד כוח מינימלי שהוצב בסין. הוא כלל סיירת אחת ו-296 מלחים אשר השתתפו בדיכוי המרד. באוסטריה התארגן חיל משלוח גדול יותר אשר ככל בין היתר שלוש סיירות ויחידת נחתים, אולם כמו הגרמנים, האוסטרים הגיעו רק בספטמבר לאחר שהלחימה כבר הסתיימה. לאחר המרד, סיירה באופן קבע סיירת אוסטרית בחופי סין, ופלוגת נחתים אבטחה את השגרירות האוסטרית בפקינג. אחד החיילים האוסטרים שהשתתף בדיכוי המרד, ואף קיבל במהלכו עיטור גבורה, היה לוטננט גאורג פון טראפ, אשר התפרסם מאוחר יותר בשל המחזמר "צלילי המוסיקה". ממלכת איטליה שלחה 2,500 חיילים, 80 אנשי צי ו-2 ספינות. בסה"כ כלל הכוח של שמונה האומות: 51,755 חיילים רגליים, 4,971 אנשי צי ו-54 ספינות.
סוף המרד עריכה
בעוד המצור על רובע הצירויות נמשך, שמונה האומות התקדמו ברחבי סין במהירות. לבוקסרים לא היה סיכוי ממשי נגדם. ב-14 ביולי נפלה טיינג'ין, וב-14 באוגוסט, לאחר שניצחו בשני קרבות גדולים, נכנסו 20,000 חיילי שמונה האומות לפקינג ושחררו את הנצורים.[5] הקרב על פקינג עד ה-15 בחודש, ולאחר מכן נבזזה העיר האסורה בידי הכובשים. הקיסרית נמלטה מהעיר בעגלה כשהיא מחופשת לאיכרה. בעלות הברית המשיכו במאמצים לבצר את שליטתן באזורים הכפריים של צפון סין, שבהם היו הבוקסרים רבים ונהנו מתמיכה. היעדרות הקיסרית הותירה את המורדים ללא יד מכוונת, ונתנה יד חופשית למספר מושלי מחוזות שמלכתחילה לא תמכו בו.
שמונה האומות נקטו יד קשה ביותר. פעולות ענישה, שוד וביזה היו למעשי יום יום. לא רק ביחס לבוקסרים ותומכיהם, אלא אף ביחס לחפים מפשע. כמה כפרים נשרפו עד היסוד, ובעיר אחת, שבה נרצחו לפני המלחמה מיסיונרים ומתנצרים סיניים, הוצאו פקידים להורג, הוצתו מקדשים ומגדלי שמירה, חלקים מהעיר נהרסו כליל, קופת העיר חולקה בין הכובשים, ועל התושבים הוטל לדאוג לכלכלת חיל המצב המקומי.[6] רק לקראת קיץ 1901 החלו כוחות הברית בגישושי שלום, וב-7 בספטמבר של אותה שנה נחתם פרוטוקול הבוקסרים בין שמונה האומות (בשיתוף ספרד, הולנד ובלגיה) לבין הממשלה הסינית. חוזה זה הפך את עצמאותה של סין לכלי ריק מתוכן, והשליט עליה את מדיניות הדלת הפתוחה.[7]
גלריה עריכה
|
![חיילים גרמנים מסתערים במהלך הקרב על טיינג'ין. משמאל נראה האדמירל הבריטי אדוארד סימור מכריז: "הגרמנים לחזית!" קריאה שהסבה גאווה רבה בגרמניה[8]](/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Germans_to_the_front.jpg)
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ אהרן שי, ממלחמת האופיום עד יורשי מאו, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1981. עמ' 47.
- ^ הייוול ויליאמס, ימים ששינו את העולם, הוצאת מטר, 2011. עמ' 156.
- ^ אהרן שי, ממלחמת האופיום עד יורשי מאו, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1981. עמ' 48.
- ^ מידע על מרד הבוקסרים מתוך אתר הזיכרון האוסטרלי
- ^ הייוול ויליאמס, ימים ששינו את העולם, הוצאת מטר, 2011. עמ' 157.
- ^ אהרן שי, ממלחמת האופיום עד יורשי מאו, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1981. עמ' 49.
- ^ הייוול ויליאמס, ימים ששינו את העולם, הוצאת מטר, 2011. עמ' 158.
- ^ על הפרשה כולה ראו The Germans to the front (בגרמנית)