ג'ון אדינגטון סימונדס
ג'ון אדינגטון סימונדס (באנגלית: John Addington Symonds; 5 באוקטובר 1840 - 19 באפריל 1893) היה משורר ומבקר ספרות אנגלי, מראשוני התומכים בהכרה בהומוסקסואליות בעת החדשה.
 | |
| ג'ון אדינגטון סימונדס בתמונה שנשלחה לוולט ויטמן, ועליה חתומה השנה 1889 | |
| לידה |
5 באוקטובר 1840 רובע קליפטון, בריסטול, אנגליה |
|---|---|
| פטירה |
19 באפריל 1893 (בגיל 52) רומא, איטליה |
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת |
| מקום קבורה |
בית העלמין הפרוטסטנטי של רומא  |
| ידוע בשל | מאבק למען זכויות הומוסקסואלים באנגליה |
| השכלה |
בית ספר הארו אוניברסיטת אוקספורד |
| מעסיק |
מודלן קולג' |
| בן או בת זוג |
ג'אנט קת'רין נורת' (10 בנובמבר 1864–?) |
  | |
סימונס ידוע בעיקר בשל מחקריו בתרבות הרנסאנס, בהם חיבור מקיף בשם "הרנסאנס באיטליה" וביוגרפיה של מיכלאנג'לו, וכן בשל שני כתבים שהוציא לאור: "סוגיות באתיקה היוונית" (1871), הסוקר מקרים של פדרסטיה והומוסקסואליות ביוון העתיקה, ו"סוגיות באתיקה המודרנית" (1891), העוסק בדיכוי הומוסקסואליות בעידן הנוצרי. מאמריו הסבירו מושגים שלא הובנו כהלכה באותה התקופה ויצרו הקשר היסטורי ותרבותי לנושא ההומוסקסואליות בתקופה שבה היו יחסי מין בין גברים אסורים באנגליה על-פי חוק.
כתביו של סימונס השפיעו באופן בולט על סקסולוגים מודרניים כגון הבלוק אליס ומגנוס הירשפלד. בנוסף, הוא פעל לכינון קבוצת אינטרס של אינטלקטואלים שהתעניינה בנושא והיוותה צעד ראשון להתארגנויות פוליטיות של להט"ב.[1]
נעוריו עריכה
סימונדס נולד ברובע קליפטון שבבריסטול שבאנגליה. אביו, ד"ר ג'ון אדינגטון סימונדס הראשון (1807–1871), היה מהרופאים הבולטים והידועים שבמדינה באותן שנים, והוא פרסם כמה מאמרים ידועים.[2]
אמו מתה כאשר היה בן ארבע, ואחיותיו ודודותיו הן שגידלוהו וחינכוהו. ב-1854 החל ללמוד בבית הספר האנגליקני "הארו" (Harrow), שם נחשב לילד מעודן אשר לא נהג להשתתף במשחקים, ואף לא הותיר רושם של תלמיד מצטיין ומשכיל.
כאשר היה בן 11 קיבל סימונדס מכתב מחברו ללימודים אלפרד פריטור (Pretor), שבו סיפר כי הוא מנהל רומן עם מנהל בית הספר צ'ארלס ג'ון ווהן (Vaughan). סימונדס המופתע הגיב בהלם וגועל וחש מבולבל עקב הגילוי אל מול נטיותיו המיניות שלו, אליהן החל להיות מודע באותה תקופה. קודם לכן, כתב סימונדס בסלידה על סיטואציות מיניות שנחשף אליהן בבית הספר:
לכל ילד נעים היה כינוי נשי והוא זוהה או כזונה לציבור הרחב או כשפחת מין של נער מבוגר יותר. "זונה" הייתה מילה ששימשה את כולם לציון הנער שמסר את עצמו לניצול כמאהב. השיחות בחדרי השינה והלימוד היו מבחילות. אי אפשר היה להימנע פה ושם מלראות מעשה אוננות, אוננות הדדית, שני נערים עירומים באותה מיטה. לא היה עידון, לא רגש, לא תשוקה בהתרחשויות הללו. רק חשק חייתי.
— "זיכרונות", 1984
על המקרה עם מנהל בית הספר שמר סימונדס בסוד במשך שמונה שנים, עד לשנת 1858, אז סיפר עליה לג'ון קאנינגטון, מורה ללטינית באוקספורד. קאנינגטון עודד אותו לספר על המקרה לאביו, ויחד הם האשימו את צ'ארלס ג'ון ווהן במעשיו בפומבי, והתפוצצות הפרשה הביאה לפיטוריו. פריטור כעס על חלקו של סימונדס במקרה וניתק את קשריו עמו. זיכרון המקרה ליווה אותו במשך כל שארית חייו.[3]
שנת 1858 הייתה שנתו האחרונה של סימונדס ב"הארו". באותה התקופה היה מאוהב בנער מקהלה מבריסטול בשם וילי דייר, שהיה צעיר ממנו בשלוש שנים, והשניים ניהלו מערכת יחסים מלאת תשוקה. כאשר נודע לאביו של סימונדס על הקשר, הוא יעץ לו לוותר עליו – וכך עשה סימונדס באופן גלוי, אך בפועל המשיכו הנערים להתראות בסודיות למשך מספר שנים נוספות. באמצע השנה הוא עבר לבייליול קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד, ושם החל לחשוף את יכולותיו האקדמאיות. ב-1860 זכה בפרס "Newdigate" של האוניברסיטה, הניתן למשוררים צעירים, עם שירו על "אל אסקוריאל". שנתיים לאחר מכן הוא השלים את לימודיו במדעי הרוח ("Literae Humaniores"), ולאחר מכן זכה בפרס "Chancellor's" למאמרים באנגלית.
בשנת 1862 התקבל סימונדס לסגל ההנהלה של מכללת מודלן באוקספורד. עם הגעתו הסתבך בשערורייה נוספת, כאשר נער שסימונדס שימש לו מורה פרטי ניסה לשדל אותו לעזור לו להתקבל למכללה. כאשר סירב סימונדס, שלח הנער מכתבים בגנותו להנהלת בית הספר והאשים אותו בהאשמות שונות.[4] על אף ששמו טוהר לבסוף, הביא המתח שליווה את הפרשה להתדרדרות במצבו הבריאותי. הוא סבל באותם ימים מתסמינים שונים של נוירוזה, וב-1863 עזב את אנגליה ונסע לשווייץ על מנת להחלים.
נישואיו והמשך עיסוקו בכתיבה עריכה
בשווייץ הכיר סימונדס את ג'נט קתרין נורת', ושם גם התארסו. הוא נישא לה בעיירה הייסטינגס שבדרום אנגליה ב-10 בנובמבר 1864, ובני הזוג התיישבו בלונדון. לשניים נולדו ארבע בנות: ג'נט (נולדה ב-1865), שרלוט (נולדה ב-1867), מרגרט (נולדה ב-1869) וקתרין (נולדה ב-1875, נקראה בהמשך דיים קתרין פורס), מייסדת הארגון "Voluntary Aid Detachment".[5] סימונס נישא לנורת' מתוך תקווה להיגמל מנטיותיו ההומוסקסואליות, וכך כתב בנושא:[1]
חשבתי שבהתמסרות כנה אוכל להפנות את תשוקתי מן הערוץ הלוהט שבעקבות אלפרד ברוק, ולכוון אותה בעדינות למסלול הרגיל אל הנשים. זלזלתי בעובדה שרק מגע הגאוניות הגברית מעורר בי את הפיוט, את כוח הביטוי ואת שאיפת חזון חלומי.
— "זיכרונות", 1984
בשנת 1868 הוא פגש בנורמן מור, תלמיד שהיה בדרכו ללמוד באוקספורד, שסימונדס שימש לו כמורה, והתאהב בו.[6] מערכת היחסים הפדרסטית ביניהם, שהייתה אירוטית וחושנית אך לא כללה יחסי-מין, נמשכה כארבע שנים.[7][8] ספרו "זיכרונות" רווי פרטים ליריים ביותר, ומתוארת בו בפירוט התפתחות מערכת היחסים בין השניים, אשר תפסה חלק נכבד מזמנו של סימונס (הוא אף עזב את משפחתו לזמן מה על מנת לטייל עם מור באיטליה ובשווייץ).[9] קשר זה השפיע רבות על התקופה הפורה ביותר בכתיבתו, והביא לכתיבת הספר "New and Old: A Volume of Verse", אשר יצא בשנת 1880.[10]
בשנת 1877 התדרדר מצבו הבריאותי של סימונדס, והוא היה תחת סכנת חיים של ממש כאשר סבל משטף דם חמור בריאות, שנגרם עקב שחפת. הוא נסע לדאבוס שבשווייץ לצורך החלמה, התאהב במקום והשתקע בו לצמיתות. בספרו "Our Life in the Swiss Highlands" משנת 1891 הוא מתאר בחדווה את חייו שם. סימונדס הפך לאזרח שווייצרי של העיירה, לקח חלק במוסדותיה המוניציפליים והתיידד עם האיכרים המקומיים. בדאבוס חיבר את מרבית ספריו, בהם האוטוביוגרפיות של פרסי ביש שלי (1878), פיליפ סידני (1886), בן ג'ונסון (1886), מיכלאנג'לו ווולט ויטמן (1893), שעמו גם נהג להתכתב.[1] הוא כתב כמה כרכים של שירה ומאמרים, תרגם לאנגלית את האוטוביוגרפיה של בנוונוטו צ'ליני ופרסם את התרגום האנגלי הראשון לסונטות של צ'ליני (1887) ושל תומאסו קמפארלה (1878). בתקופה זו עסק בכתיבת יצירתו העיקרית והזכורה ביותר שלו, "הרנסאנס באיטליה", אשר הופיעה בשבעה כרכים שיצאו בהפרשי זמן שונים בין השנים 1875 ל-1886, ועסקה בהיסטוריה של האסתטיקה והתרבות.
בדאבוס התיידד סימונדס עם הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון, שבא אף הוא להתרפא בשנת 1880 ושהה במקום כשנתיים. בשנת 1882 תיאר סטיבנסון במסתו "Talks and Talkers" את סימונדס (תחת השם הבדוי Opalstein) כ"הטוב שבדברנים... מזמר בשבחם של הארץ והאמנויות, פרחים ותכשיטים, יין ומוזיקה, בסגנון של סרנדה לאור הירח, כמו בנגינה קלילה על גיטרה. אפילו דברי חוכמה נשמעים מפיו כשירה", אולם גם כמי שדיבורו "בעייתי" וש"לא השלים עם חייו ועם עצמו, והמאבק הפנימי הזה מפצל את תשומת לבו. לעיתים קרובות הוא אינו מתמסר לשיחה, ומבליע בדבריו מחשבות שונות מאלו שביטא במילים".[11] סימונדס לא הסתיר את אי-שביעות רצונו מתיאורו כאדם הפכפך, והשיב לסטיבנסון בביקורת נוקבת על ספרו "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד". אך למרות זאת שמרו השניים על קשר מכתבים עד מותו של סימונדס, שאף כתב לסטיבנסון באחד מהם "אני עדיין אוהב אותך וחושב עליך מדי יום ביומו".[12]
סימונדס כתב בקדחתנות רבה במהלך חייו, וכמות הכתבים שהשאיר אחריו מרשימה ביותר, בהתחשב במצב הבריאותי שבו היה שרוי. הוא אהב את איטליה, ושנים רבות נהג לבלות את תקופות הסתיו בבית חברו הוריישו בראון בוונציה. סימונדס מת ברומא בשנת 1893, ונקבר בסמוך לפרסי ביש שלי בבית הקברות הפרוטסטנטי של רומא.
לאחר מותו עריכה
סימונדס הוריש את כתביו ואת האוטוביוגרפיה שלו לחברו בראון, אשר ערך אותה בשנת 1895 לכדי ביוגרפיה המצונזרת מאזכורים הומוסקסואליים מפורשים, בעזרת המשורר אדמונד גוֹס (Gosse; 1849–1928), שהסיר ממנה אזכורים הומו-אירוטיים נוספים בטרם הפרסום. בשנת 1926 עבר גוס על כתבי הזיכרונות של סימונדס שהיו בחזקתו והסיר מהם כל אזכור נוסף פרט לזיכרונות עצמם, וזאת לתדהמתה של נכדתו של סימונדס.[13] שתי עבודות, קובץ של מאמרים בשם "In the Key of Blue" והמונוגרפיה של וולט ויטמן פורסמו מיד לאחר מותו.
הומוסקסואליותו וכתיבתו בנושא עריכה
|
"יש להכיר בכך, שמדובר בתשוקה שפרחה באור יום והניבה פירות טובים בחברה של יוון העתיקה, אך באירופה - פרחה בצל, והיוותה מקור לבושה ומסתורין. התשוקה לא השתנתה, אך האופן שבו תופסים אותה מבחינה מוסרית וחוקית השתנתה" |
| "סוגיות באתיקה המודרנית" (1891) |
בעוד הטאבו על הומוסקסואליות בעת התקופה הוויקטוריאנית בבריטניה מנע ממנו לדבר בגלוי על נטיותיו המיניות, הכילו עבודותיו, שזכו לפרסום בקרב קהל רחב, אזכורים משמעותיים וכמה מההתייחסויות המפורשות הראשונות לאהבה בין שני גברים בספרות האנגלית. דוגמה לכך ניתן למצוא בספרו "פגישתם של דוד ויהונתן" משנת 1878, המתאר בפיוטיות יחסי אהבה קרובים וחושניים בין השניים.
באותה השנה תרגם סימונדס את הסונטה שכתב מיכלאנג'לו לאהובו טומאסו קבלרי (Tommaso Cavalieri), ובתרגומו השיב את כינויי הגוף לזכר, לאחר שעורכים קודמים הפכו אותם לנקבה ובכך את הסונטה להטרוסקסואלית. לאחר מכן ולקראת סוף חייו, הפכו נטיותיו המיניות של סימונדס לסוד גלוי בקרב חוגי הספרות הוויקטוריאנית באנגליה.
במקביל לעבודותיו וכתביו, אשר הופצו ברבים והיו נגישים לקהל הרחב, כתב סימונדס, והפיץ באופן פרטי ומצומצם, חיבורים גלויי-לב שעסקו באופן ישיר בהומוסקסואליות. מלבד כמות גדולה של שירים שכתב בעשור שבין 1860 ל-1870, הוא כתב בשנת 1871 את אחד החיבורים הראשונים בשפה האנגלית המגֵנים על הומוסקסואליות – "סוגיות באתיקה היוונית" (מאה עותקים פרטיים הודפסו בשנת 1883), ובו סקירה של מקרים של פדרסטיה והומוסקסואליות ביוון העתיקה, ומאמר המשך, "סוגיות באתיקה המודרנית" (1891), העוסק בדיכוי הומוסקסואליות בעידן הנוצרי. במאמר קרא סימונדס לרפורמה בחקיקה ההומופובית של אותם זמנים.
סימונדס הציג את מוגבלותן של התאוריות ה"מדעיות" המפלילות את ההומוסקסואליות, וטען שהיא רחוקה מלהיות מחלה הנגרמת בשל "נוירופתיה תורשתית שהסתבכה כתוצאה מאוננות" (כפי שסברו הסקסולוגים של המאה ה-19). בנוסף, הוא התייחס לעירוב המוטעה שבין הומוסקסואליות ותכונות אופי נשיות, וכן לדעה הרווחת כי הומוסקסואלים "מגייסים" נערים לשורותיהם. טיעוניו השונים היוו צעד משמעותי במיקוד חקר ההומוסקסואליות מחוץ למושג הצר של "אינדווידואלים פתולוגים", והביא להתרחבותו של המושג ולהתייחסות כללית וחברתית לתופעה.[1]
שני המאמרים נקראו במחתרת על ידי שורה רחבה של משוררים וסופרים הומוסקסואלים, והם הופצו ופורסמו בסתר עשורים נוספים לאחר מותו. כתבים ומכתבים אישיים נוספים שלו פורסמו בסוף המאה ה-20, והיסטוריונים מצאו בהם עניין רב בשל התיאורים הגלויים והכנים של תרבות מינית ש"אין לשוחח אודותיה", אשר התקיימה באותה תקופה בצלו של "חוק חברתי אשר מתייחס לסוג זה של אהבה כמתועבת, דוחה, ולא טבעית". כתבי הזכרונות של סימונדס, שכתיבתם ארכה כארבע שנים, בין 1889 ל-1893, היוו את האוטוביוגרפיה הראשונה של הומוסקסואל המודע לנטיותיו המיניות ודן בהן בפתיחות.
בשנות חייו האחרונות הקדיש סימונדס זמן ואנרגיה רבים כדי לפעול בקרב רופאים, עורכי דין ופוליטיקאיים למעם שינוי הפסיקה משנת 1885, אשר קבעה שנתיים של עבודת כפייה בגין "היעדר כבוד ציבורי בין זכרים" (החוק שעל פיו הורשע אוסקר ויילד). בנוסף, יחד עם הסקסולוג הבלוק אליס, אסף סימונדס מספר רב של תיאורי מקרים של הומוסקסואלים, כולל הוא עצמו, וריכזם בספר "הומוסקסואליות - היפוך המינים". כאשר יצא הספר לבסוף ב-1897, לאחר מותו, היה מנהל עזבונו הספרותי כה נרעש עד כי רכש את כל העותקים ושכנע את הוצאת הספרים "אליס" למחוק את שמו של סימונדס משער המהדורות הבאות של הספר.[1]
רק יותר ממאה שנים לאחר מותו יצא לראשונה באנגלית הספר הראשון שכתב בנושא הומוסקסואליות, "Soldier Love and Related Matter". הספר היה קיים בתרגום גרמני בלבד עד 2007, שכן העותק המקורי נעלם.[14]
|
עיינו גם בפורטל
פורטל הלהט"ב הוא שער לכל הערכים בוויקיפדיה העברית הקשורים בלסביות, בהומואים, בטרנסג'נדרים ובביסקסואלים. |
קישורים חיצוניים עריכה
- ג'ון אדינגטון סימונדס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי ג'ון אדינגטון סימונדס בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- מסמכים של ג'ון אדינגטון סימונדס באתר אוניברסיטת בריסטול (באנגלית)
- תרגומו של סימונדס ל- "The Life of Benvenuto Cellini": חלק א', חלק ב' (באנגלית)
- הרצאה שנשא ג'ון אדינגטון סימונדס באוניברסיטת בריסטול, באתר Google Books (באנגלית)
- ג'ון אדינגטון סימונדס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 פול ראסל, "100 גאים" (מאנגלית: מירי ליטווק), הוצאת אסטרולוג, 1995.
- ^ "Criminal Responsibility" (1869)
"The Principles of Beauty" (1857)
"Sleep and Dreams" (2nd ed., 1857) - ^ Sodom on the Thames: Sex, Love, and Scandal in Wilde Times Morris B. Kaplan, p.112
- ^ Memoirs of John Addington Symonds, ed. by Phyllis Grosskurth, Chicago: U of Chicago P, p. 131
- ^ ערך בוויקיפדיה באנגלית.
- ^ Howard J. Booth "Same-Sex Desire, Ethics and Double-Mindedness: the Correspondence of Henry Graham Dakyns, Henry Sidgwick and John Addington Symonds", the Journal of European Studies, 1 June 2002
- ^ "Infopt.demon.co.uk". Retrieved 2006-11-15.
- ^ Bart Schultz Henry Sidgwick: Eye of the Universe - An Intellectual Biography p.408-409
- ^ "Dictionaryofartistorians.org". Retrieved 2006-11-15.
- ^ Oliver S. Buckton, Secret Selves: Confession and Same-Sex Desire in Victorian Autobiography, p.95.
- ^ Talks and Talkers, פורסם לראשונה ב-Cornhill Magazine באוגוסט 1882
- ^ Phyllis Grosskurth, John Addington Symonds: a biography, London: Longmans, Green & Co. 1964, pp. 212-213
- ^ "Infopt.demon.co.uk". Retrieved 2006-11-15.
- ^ Soldier Love and Related Matter, translated and edited by Andrew Dakyns.