ג'ון רוי קרלסון
ג'ון רוי קרלסון (באנגלית John Roy Carlson; 1909 - 23 באפריל 1991) היה עיתונאי חוקר וסופר פוליטי אמריקאי ממוצא ארמני שערך תחקירים על פעילותם של חוגים פשיסטיים ופרו-נאציים בארצות הברית, לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. סיקר את מלחמת העצמאות של ישראל ב-1948 מן הצד הערבי ובמהלכה פיתח אהדה לצד הישראלי.
 | |
| לידה |
9 באפריל 1909 אלכסנדרופולי, אדריאנופל וילאייט, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
23 באפריל 1991 (בגיל 82) ניו יורק, ארצות הברית |
| מדינה |
 ארצות הברית |
  | |
ראשית דרכו עריכה
ג'ון רוי קרלסון הוא שם העט של אבדיס דרואוניאן (Avedis Derounian), שנקרא גם ארתור דרואוניאן. קרלסון נולד בעיר אלכסנדרופולי בחבל תראקיה ביוון בשנת 1909 להורים ארמנים. בשתים עשרה שנות חייו הראשונות חווה מלחמות ואלימות, מלחמת הבלקן הראשונה, מלחמת הבלקן השנייה, מלחמת העולם הראשונה והיה מודע לרצח העם הארמני שבו נרצחו כמיליון וחצי מבני עמו ובהם רבים מקרובי משפחתו: "הטורקי הרודן היה נחוש להשמיד את הארמנים בטורקיה...לאומנים טורקים פתחו ב"מלחמת קודש" מוסלמית של טבח, הרעבה, אכזריות וגירושים המוניים שעד לאותו זמן לא הייתה לה מקבילה בין האומות הנקראות מתורבתות".[1]
משפחתו נדדה בימי התהפוכות הללו בין יוון, בולגריה וטורקיה. בשנת 1921 היגר קרלסון עם הוריו ושני אחיו לארצות הברית. המשפחה התיישבה בעיירה מינאולה (Mineola) שבלונג איילנד בניו יורק והנער החל ללמוד בבית הספר העממי. בעת לימודיו נהג אחד ממוריו להישאר עמו בכיתה לאחר שעות הלימודים, כדי לשפר את שפתו האנגלית של מי שעתיד להיות אחד הסופרים הנקראים ביותר באמריקה.
בהיותו בן עשרים, ב-1929, התחולל בארצות הברית השפל הגדול, שנמשך בשנות השלושים, וקרלסון היה עד למצוקת ההמונים, לתורי המזון ולשיירות מחוסרי הבית, דברים שעיצבו את השקפת עולמו. בתקופת השפל הגדול למד קרלסון בבית הספר לעיתונאות של אוניברסיטת ניו יורק ונעשה לכתב ועורך של שבועון בשפה האנגלית של הקהילה הארמנית.
אירוע שהטביע בו חותם בצעירותו היה הרצח, שלו היה עד, של הארכיבישוף לאון טוריאן, ראש הכנסייה הארמנית בצפון אמריקה שנרצח בדקירות סכין בניו יורק ב-1933 על ידי קבוצה מאנשי תנועה לאומנית ארמנית, בעת שניהל טקס תפילה בכנסייה.
מצעירותו גיבש לעצמו קרלסון השקפת עולם השוללת כל דעה קיצונית, הן משמאל והן מימין, ובעיקר שלל את פעילותן החתרניות של תנועות הפוגעת בדמוקרטיה של ארצו המאמצת ומסכנות אותה. קרלסון הצעיר החליט לבדוק בכוחות עצמו מה מניע את גלגלי הפשיזם האמריקאי. הוא התחזה להיות איטלקי ממעריציו של ה"דוצ'ה" בניטו מוסוליני בשם "ג'ורג' פאגננלי" וזאת לאחר שעבר לגור ברובע האיטלקי של העיר, למד את שפתם ומבטאם. בדמותו זו העניק קרלסון לפשיסטים את שירותיו כמנסח את עלוני הרחוב שלהם. מה שלא ידעו היה כי קרלסון העביר את המידע ששאב מהם לבולשת הפדרלית, ה-FBI.
"תחת מסווה" עריכה
ב-1938 הושפע קרלסון מכרוז אנטישמי שחולק ברכבת התחתית של ניו יורק, מאת גוף שנקרא "המפלגה הלאומנית האמריקאית" (American Nationalist Party). קרלסון הגיע להכרה כי מצב הדברים באמריקה הולך ונראה כ"עולמו של היטלר", והוא החליט להתחקות אחר שורשיה של הגזענות בארצות הברית. כשליחם, בנפרד, של המגזין הכלכלי פורצ'ן (Fortune) של בית ההוצאה טיים-לייף ושל גופים פרטיים, "המועצה נגד חוסר סובלנות" (Council Against Intolerance) ו"ידידי הדמוקרטיה" (Friends of Democracy), יצא קרלסון למשימתו העיתונאית והספרותית הגדולה; בזהות בדויה חדר אל הגרעין הקשה של הקבוצות הגזעניות והפרו-נאציות שפעלו בארצות הברית ערב מלחמת העולם השנייה.
קרלסון העמיד פני תומך ומזדהה עם תנועות אלו ועם רעיונותיהן והצליח לחדור לתאים הממודרים והחמושים שלהן ואף להיפגש ולשוחח עם מנהיגיהן.
קרלסון מצא כי המאחד את כל הקבוצות הפרו-נאציות היה השנאה, שנאה לנשיא רוזוולט, שנאה ליהודים, שנאה לקתולים ומעל לכל שנאה לדמוקרטיה.
מתוך תמיכת קבוצות אלה בגרמניה הנאצית נבעה תמיכתן, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בתנועת הבדלנות, שעיקר המסר שלה היה כי אין על ארצות הברית להתערב במלחמה באירופה, כשכוונתן בזאת הייתה שלא להצטרף לצד בריטניה במלחמתה בגרמניה הנאצית. גם לאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמה לאחר שהיפנים תקפו את בסיס הצי בפרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941, לא חדלו תנועות אלו מפעולתן, והיא הפכה מבדלנות לפעולת גיס חמישי.
לאחר ארבע ויותר שנות איסוף החומר ישב קרלסון לכתוב את ספרו. בגלל רגישות הנושא סירבו מוציאים לאור אחדים לפרסם את הספר, עד שנמצא לו המו"ל המתאים. הספר יצא לאור ב-1 בינואר 1943 ונשא את השם "Under Cover" (תחת מסווה). עד מהרה הפך הספר לאחד מרבי-המכר בארצות הברית וקרלסון הפך לאישיות לאומית. בשנת הופעתו, 1943, נמכרו 550,000 עותקים מן הספר.
בספרו חשף קרלסון את פניהן של הקיצוניות הפשיסטית והנאצית בארצות הברית, את תנועותיה, לרבות האיגוד הגרמני אמריקאי והקו קלוקס קלאן וכן את הימין הנוצרי בארצות הברית, שנטה לגילויים לאומניים, גזעניים, אנטישמיים ופרו-נאציים, בהנהגתם של אנשי כמורה.
קרלסון לא נח על זרי התהילה, ולאחר צאת ספרו לאור המשיך בתחקיריו, שנערכו בזהות בדויה, אודות תנועות קיצוניות בארצות הברית, מן הימין ומן השמאל. הוא הגיש בקשות להצטרפות למפלגה הקומוניסטית האמריקאית ולקו קלוקס קלאן, נוכח בעצרות שבהן נאמו מסיתים גזעניים ומטיפים דתיים קיצוניים ושמע את הטפותיהם מלאות השנאה והסילופים. בין היתר תיעד את נאומו של מטיף ידוע שפסק כי "ישו לא היה יהודי".
את ממצאיו וחוויותיו מתחקירים אלו העלה קרלסון על הכתב בספרו "הזוממים" (The Plotters) שראה אור בשנת 1946. פרק מיוחד מתחקירו בחר קרלסון לפרסם כספר נפרד והוא הפרק המתייחס לפעילותם הגזענית רוויית השנאה של חלק מאנשי הכמורה. הספר שנקרא "מחרחרי שנאה בקרב הכמורה" (Hate mongers among the clergy) ראה אור גם הוא בשנת 1946.
"מקהיר עד דמשק" עריכה
בינואר 1948 הגיע קרלסון ללונדון, כאשר המשימה שהציב לעצמו הייתה לבצע תחקיר על השתתפותם של אנשים וארגונים נאצים ואנטישמיים לצדם של הערבים במלחמה שהחלה להתחולל בארץ ישראל לאחר החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה, מלחמה שהיוותה את שלביה הראשונים של מלחמת העצמאות.
על רקע עמדותיו האנטי נאציות ולאור השקפת עולמו כפי שהתבטאה בספריו, היה קרלסון אוהד היישוב היהודי במלחמתו לעצמאות. תוך כדי תחקירו, שהחל כתחקיר עיתונאי על השתתפותם של נאצים במלחמה, נסחף קרלסון למערבולת של מלחמת העצמאות וסיקר את כל היבטיה מן הצד הערבי ולא רק את הנושא בו החל התחקיר. במשך כל ימי המלחמה נדד קרלסון בין בירות ערב, קהיר, דמשק, ביירות ורבת עמון, בזהות בדויה של אוהד העניין הערבי, ואף הגיע פעמים אחדות, תוך סיכון נפשו בחציית הקווים, לירושלים העברית, בזהותו הגלויה, כמחברו של "תחת מסווה".
בתחילת המסלול בלונדון הציג עצמו קרלסון בשם "צ'ארלס ל. מוריי", סוכן של חברה לציוד חקלאי מאינדיאנה. כבר שלוש שנים קודם לכן, בשנת 1945, השתמש קרלסון בשם זה לצורך התכתבות עם מה שכינה "מחרחרי שנאה" ו"אנטי דמוקרטים" בבריטניה.[2] בלונדון נפגש עם פשיסטים בריטיים מאוהדי אוסוואלד מוסלי ועם שכירי חרב שעמדו לצאת למזרח התיכון להילחם לצד הערבים.
מלונדון יצא קרלסון לקהיר, אליה הגיע ב-2 במרץ 1948. כשניסה לצלם תמונות ברחובות קהיר נעצר על ידי המשטרה בחשד שהוא מרגל יהודי. הוא הובל לתחנת המשטרה על ידי שני שוטרים והמון צווח בלא הרף "יאהוד!". כאשר הסתובב וצעק "אני אמריקני!", צעק לו מישהו באנגלית רהוטה: "אם כך, גרוע אתה מיהודי!".[3] בקהיר נפגש עם אנשי האחים המוסלמים ודובב אותם על שנאתם ליהודים ועל נחישותם להכחידם. ככלל, בכל תחנות מסעו במדינות ערב הציג קרלסון עמדות אנטי יהודיות קיצוניות והצליח להוציא מכל בני שיחו, ערבים, אזרחים ואנשי צבא, שכירי חרב גרמנים נאצים ובוסנים מאנשי צבא ערב החופשית של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, את השקפותיהם הקיצוניות השואפות להביא קץ לקיום היהודי בארץ ישראל.
מקהיר נסע קרלסון כצלם-מלווה עם מתנדבי "החולצות הירוקות" לארץ ישראל. הם נכנסו אליה דרך רפיח, נסעו לבאר-שבע ודרך חברון הגיעו לירושלים הערבית, ממנה התבונן על העיר העברית הנתונה במצור. הוא נלווה אל הלוחמים הערבים בקרבות. ב-13 באפריל 1948, התרחשה ההתקפה על שיירת הדסה. קרלסון מספר כי הערבים טענו שקיבלו מידע על "ריכוזי כוחות יהודיים גדולים בקרבת האוניברסיטה ובית החולים". לשאלתו מי מסר להם את המידע, קיבל את אותה תשובה מערבים שונים באבו תור: "האנגלים".[4]
קרלסון חזר עם חבריו למצרים לצורך רכישת נשק. בדרך עברו ליד כפר עציון, שם היה עד להתקפה של הלגיון הערבי על הקיבוץ.[5] בין הלוחמים המתנדבים שנסעו איתם בחזרה ממצרים לארץ ישראל, היו גם שני גברים שעוררו במיוחד את תשומת לבו של קרלסון, בשל התנהגותם כזוג נאהבים. בכניסתה לארץ ישראל, עברה מכונית המשא בדרך לעזה ליד הריסותיו של קיבוץ כפר דרום.[6] על החוף בעזה הבחין כי זוג הגברים הנאהבים אינו יוצא דופן. אדם שהציג עצמו כחבר מועצת העיר עזה הצביע על הים ואמר: "חודש אחד, והמים האלה - מכאן ועד קצה האופק - ישחירו מגופותיהם הצפות של היהודים".[7] קרלסון וחבריו נסעו שוב לירושלים. הערבים החלו לספוג תבוסות בכל רחבי הארץ וקרלסון מתייחס בספרו ל"פסיכוזת הבריחה שהשתלטה על הערבים" והביאה ליציאתם ההמונית. באחד הימים גם נפגש עם הפטריארך הארמני. קרלסון מעיד כי במו עיניו ראה את הלגיון הערבי בעזה, בחברון ובירושלים, בזמן שהבריטים הודיעו רשמית כי "כל כוחות הלגיון הערבי עזבו את ארץ ישראל לפני תום המנדט". בליל ה-14 במאי - הלילה האחרון לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, צפה קרלסון לעבר חורבות גוש עציון העולה באש. חברו הטוב, מוסטפא, אמר לו באותו הלילה: "כל ערבי יודע כי תוך שלושים יום מהיום נהיה בתל אביב. נשב בבתי־הקפה שלהם על שפת הים, נשתה קפה, נאכל בקלאווה ונתעלס באהבים עם הבחורות היהודיות".[8]
עם הכרזת המדינה החליט קרלסון כי מקומו בעת הזו הוא בישראל, לראות בלידתה של המדינה החדשה. תוך סיכון נפשו, חצה את הקווים לעבר ירושלים העברית, כשהוא מחזיק בידו דגל קטן של ארצות הברית. הוא הצליח להגיע לעמדות היהודים ולהוכיח להם את זהותו האמיתית, ואף הספיק לסקר את מסדר הפרידה של הנציב העליון האחרון אלן קנינגהם. בישראל שהה קרלסון ותיאר את הולדת המדינה בספרו בפרק הנקרא "מדינת ישראל (Medinat Yisrael - כך במקור) נולדת".[9]
לאחר ימים אחדים, כשטעם את טעם המצור והמחסור בירושלים, הצליח קרלסון להסתנן לשער יפו ולחזור לעיר העתיקה. לא די היה לו בכך, ולאחר שסיקר את הקרבות בירושלים מצידה הערבי שב והסתנן לירושלים המערבית. הוא הופתע לראות בעיר הנצורה והמופגזת את שמחת התושבים על הכרזת העצמאות ואת דגלי ישראל מתנוססים בכל פינה. יחד עם זאת בפרק בספרו הנקרא "החיים בעיר הנצורה" תיאר את סבלות התושבים, המחסור, הרעב, ההפגזות הבלתי פוסקות והאבל על הנופלים. כן סיקר את ניסיון הפריצה של הפלמ"ח לעיר העתיקה דרך שער ציון ב-19 במאי 1948.[10] מאורע שהשפיע קשות על קרלסון, כאמריקאי, היה נפילתו מכדורי הערבים של הקונסול הכללי ארצות הברית תומאס ואסון ב-22 במאי, ליד בניין ימק"א ירושלים.[11]
קרלסון לא נח ולא שקט עד שכעבור זמן לא רב שב וחדר מבעד לקווים לשטח הערבי דרך אבו תור. המשמר הערבי שתפס אותו לא האמין לסיפורו והוא עמד בפני סכנת הוצאה להורג, אלא שלאחר מאמצים עלה בידי שוביו להתקשר אל קצין ערבי ממכריו והלה ערב למהימנותו. בסבב זה התוודע קרלסון לרב-סרן עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הערבי בירושלים,[12] ותחת חסותו היה עד לאירוע היסטורי כשנוכח אישית בנפילת הרובע היהודי של העיר העתיקה ב-28 במאי 1948, בידי כוחות הלגיון הערבי ובכניעת תושביו היהודים שפונו ממנו לאחר שעמדו במצור שישה חודשים. קרלסון נכח בביקורו של המלך עבדאללה בעיר העתיקה מיד לאחר כניעת הרובע היהודי, שאף נעצר לבקשת קרלסון כדי שיוכל לצלמו. מיד לאחר מכן נשמע קול פיצוץ בית הכנסת החורבה וקרלסון מיהר למקום לתעד את חורבותיו.[13]
בהמשך הגיע קרלסון לבית לחם וליריחו, וסיקר את הלך הרוחות בהן לאחר ניצחון הלגיון הערבי בירושלים.[14] המשך מסעו הוביל אותו לעמאן, בה היה עד ל"התקפת האוויר הראשונה" בתולדות העיר, ושמע את "טרטור מנועיהם של המטוסים היהודיים, שחגו מעל והטילו פצצותיהם". אחת הפצצות פגעה בביתו של מפקד הלגיון הערבי, גלאב פשה. למחרת הלך לבקר במפקדה הראשית של הלגיון ברחוב הראשי של העיר, שם התקבל לשיחה על ידי גלאב. לאחר שהות של ימים אחדים בעיר, יצא במונית לדמשק.[15]
בדמשק חווה הפצצה מן האוויר והצליח לצלם מחלונו את "ההרעשה היהודית הראשונה על דמשק".[16] הוא נפגש בעיר עם חוגים ערביים פרו-נאציים, שהעריצו את ה"פיהרר" הגרמני. באמצעות חוגים אלה נתוודע לגרמני נאצי בשם סטפן ורנר מאייר, שהגיע לדמשק כדי להילחם לצד הערבים. כדי לזכות באמונו הציג עצמו בפניו כאיש ה"בונד" הגרמני מארצות הברית והרים איתו כוסית תוך כדי ברכת "הייל היטלר". קרלסון שאל את עצמו האם הוא בברלין והשנה היא 1938.[17] האיש הפגיש את קרלסון עם מוסלמים בוסנים וקרואטים שהגיעו אף הם להילחם לצד הערבים. ביקורו של קרלסון בדמשק הגיע לשיאו כאשר בעזרת ידידיו אלה הצליח לפגוש את המופתי חאג' אמין אל-חוסייני ולראיינו ריאיון קצר וסתמי, שהתקיים בוילה הממוקמת במתחם מגורים מוקף חומה ובתוכה כ-30 שומרים מזוינים בתת-מקלעים ורימונים. המופתי אמר לו כי תוכניתו היא "להילחם עד הניצחון" ונתן את רשותו לצלמו. קרלסון צילם שתי תמונות של האיש, לפני שזה נסע משם במכונית ממוגנת ירי. לאחר מכן הצליח להפגש גם עם מערוף א-דואליבי, אז פרופסור למשפטים באוניברסיטה הסורית ומנהיג בולט באחים המוסלמים בדמשק, שחילץ את המופתי ממעצר הבית שלו בצרפת ביוני 1946.[18]
פרידתו של קרלסון מן הצד הערבי של החזית הייתה בביקור בביירות, בירת לבנון, שקרלסון נדהם מן המודרניות שלה בהשוואה לפשטותן של עמאן ודמשק. בביירות נפגש עם נוצרים שהסתייגו מן האסלאם ושאפו לדמוקרטיה ואף העזו להביע דעות פרו-ציוניות. ניסיונו לראיין את פאוזי קאוקג'י נכשל, כאשר קאוקג'י קצר הרוח נמנע מלהתייחס לשקריו על ניצחונותיו שלא היו והלך בזעם לאחר שנשאל על מעשיו בגרמניה.[19]
מסעו של קרלסון הסתיים בהגיעו דרך ניקוסיה לחיפה, יחד עם 280 עקורים יהודים על האנייה "התקוה". קרלסון ערך סיור מקיף בארץ, בעצמו ללא ליווי רשמי, כדי להתרשם באופן בלתי אמצעי מהמדינה הצעירה שלה נתונה הייתה אהדתו. קרלסון נסע בעיקר בטרמפים, ובין היתר התארח במשך שבוע בקיבוץ דגניה א'.[20]
סיורו בישראל השפיע עליו עמוקות והביא אותו להשוואה בין התחייה הלאומית של העם היהודי, לבין תחייה אפשרית כזאת של העם הארמני:
"לגבי דידי, היתה גם ישראל מולדת לרגשות שלי. אלפיים שנה חלמו היהודים על עצמאות: מזה אלפי שנים חלמו הארמנים על מולדת ריבונית...קנאתי במזלה של ישראל. כלום לא סבלו הארמנים מידי התורכים...כפי שסבלו היהודים מידיו של היטלר? מה דומה הוא הרקע רב העינויים והיסורים של שני עמים עתיקים אלה, ומה משותפת היא הערגה שלהם לחרות...לא ייפלא, אפוא, כי איש ארמני מצא בישראל זו, מקור השראה לעצמו. ומשנדדתי כך לארכה ולרחבה של ישראל וכולי נתון כאילו בחלום, ראיתי את עצמי בעיני-רוחי שם את האותיות הארמניות באלפא ביתא האשורית; ראיתי בהזיתי דמוקראטיה ארמנית; עתונים ארמנים; ראיתי את אחי הארמנים בונים ויוצרים כשהם חדורים מרץ של עם שיצא לחפשי. ראיתי את ארמניה קמה לתחיה."[21]
מישראל הגיע בנובמבר 1948 לביקור בעיר הולדתו אלכסנדרופוליס שביוון. בסיום מסעו המריא קרלסון במטוס נוסעים מאתונה לשוב לארצות הברית.[22]
את רשמיו וחוויותיו מסיקור מלחמת העצמאות מן הצד הערבי העלה קרלסון על הכתב בספרו "מקהיר עד דמשק" שראה אור בשנת 1951. עד מהרה תורגם הספר לעברית על ידי העיתונאי שלום רוזנפלד ויצא לאור בישראל בשנת 1952. לגרסה העברית ניתנה כותרת משנה "עם צבאות ערב נגד ישראל". הספר היה אחד מרבי המכר בישראל בראשית שנות החמישים.
סוף הדרך עריכה
לאחר צאתו לאור של ספרו "מקהיר עד דמשק" לא פרסם יותר קרלסון, בארבעים שנות חייו הבאות, כל ספר נוסף, וחי חיים צנועים ומרוחקים מאור הזרקורים בעיירה מנהאסט (Manhasset) בלונג איילנד. הוא המשיך לכתוב מאמרים בעיתונים ובכתבי עת אודות האנטישמיות ואודות צורות אחרות של גזענות, אך לא ריכז את מאמריו בספרים.
במאי 1953 יצא קרלסון במכתב גלוי בעיתונות נגד הסנטור ג'וזף מקארתי והמקארתיזם.
בשנת 1991 ערך קרלסון עבודת מחקר בספריית הוועד היהודי אמריקאי (American Jewish Committee) בניו יורק. ב-23 באפריל 1991, כאשר שקד על עבודתו בבניין הספרייה במנהטן, פקד את קרלסון התקף לב, הוא הוחש לבית החולים ושם נפטר בגיל 82.
ספריו עריכה
- Under Cover - My Four Years in the Nazi Underworld of America. Publisher: Dutton & Co. 1943
- The Plotters. Publisher: Dutton & Co. 1946
- Hate-mongers among the clergy. Publisher: American Mercury. 1946
- Cairo to Damascus. Publisher: Alfred A. Knopf. 1951
ספרו בעברית עריכה
- ג'ון רוי קארלסון, תרגום: שלום רוזנפלד, 'מקהיר ועד דמשק - עם צבאות ערב נגד ישראל', הוצאת אחיאסף, 1952
קישורים חיצוניים עריכה
- מידע על ג’ון רוי קרלסון בקטלוג הספרייה הלאומית
ג'ון רוי קרלסון, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ John Roy Carlson, Under Cover, Book I, Chapter I: A Black Christmas, p. 18
- ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק ראשון, לונדון שמאחורי הפרגוד, עמ' 11.
- ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק שני, אני נפגש עם המשטרה, עמ' 27.
- ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק תשיעי, העיר הבלתי קדושה, עמ' 123.
- ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק עשירי: הברחת נשק, עמ' 127-126.
- ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, עמ' 139-137.
- ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק אחד עשר, מסיבת־חוף נוסח ערב, עמ' 144.
- ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק שנים עשר, עמ' 168-164.
- ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק שלשה עשר: מדינת ישראל קמה לתחיה, עמ' 172-170.
- ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק ארבעה־עשר, עמ' 191-189.
- ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק חמשה־עשר, קונסול נרצח, עמ' 195-194.
- ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק שישה־עשר, מייג'ור עבדאללה טל, עמ' 213-212, המייג'ור והפטריארך, עמ' 216.
- ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק שמונה עשר, עמ' 239-227.
- ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק תשעה עשר, עמ' 258-242
- ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק עשרים, עמ' 269-259.
- ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק עשרים ואחד, עמ' 279.
- ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק עשרים ואחד, עמ' 284-281.
- ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק עשרים ושניים, עמ' 296-287.
- ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק עשרים ושלושה, עמ' 313-308.
- ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק עשרים וארבעה, עמ' 326-325.
- ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק עשרים וארבעה, עמ' 331.
- ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, פרק עשרים וארבעה, למקום מולדתי, עמ' 333-331.