ויקיפדיה

גאיוס קילניוס מאיקנס

גאיוס קילניוס מאיקנס (Gaius Cilnius Maecenas; בערך 70–66 לפנה"ס – 8 לפנה"ס) היה ידידו ואחד מיועציו הקרובים של הקיסר אוגוסטוס, ומילא תפקיד משמעותי במאורעות שהובילו להקמת הקיסרות הרומית לאחר קץ הרפובליקה. מאיקנס היה איש סודו ואמונו של אוגוסטוס, חברו האישי ושליחו לעניינים מיוחדים. אף שלא קיבל מעולם מינוי לתפקיד רשמי, הייתה לו השפעה רבה על הפוליטיקה הפנימית ברומא.

גאיוס קילניוס מאיקנס
C.Maecenas
מאיקנס (פסל שמוצב באירלנד)
מאיקנס (פסל שמוצב באירלנד)
לידה בערך 70–66 לפנה"ס
ארצו, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 לפנה״ס עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רומא העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג טרנטיה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מאיקנס מוכר בייחוד כפטרונם של כמה משוררים מתור הזהב של הספרות הרומית, בהם ורגיליוס והוראטיוס. הוא תמך במשוררים רבים כחלק מהניסיון של המשטר החדש לבסס את עצמו ולרכוש אהדה, אך גם מתוך מניעים אישיים אלטרואיסטיים. עזרתו פטרה משוררים נבחרים מדאגות כלכליות, ובכך תרמה לפריחה הספרותית. בכך שימש מאיקנס דוגמה והשראה בדורות שאחריו, ומשמו נגזר המונח "מצנט" כשם נרדף לפטרוני אמנויות.

תולדות חייו עריכה

שנת לידתו של מאיקנס אינה ידועה, אך ההערכה היא כי נולד בשנת 70 לפנה"ס, ובכל אופן לא מאוחר משנת 66 לפנה"ס.[1][2] הוא נולד למשפחה אטרוסקית מכובדת. אמו הייתה נצר למשפחת מלוכה מארטיום וסבו היה בעל נכסים. משפחתו תמכה, ככל הנראה, בזמן מלחמת האזרחים (88 לפנה"ס) בגאיוס מריוס, שהוגלה מרומא באופן זמני, וסבלה מההשלכות.[3] לא ידוע דבר על קורותיו בצעירותו, אך ניתן לשער שקיבל חינוך אריסטוקרטי, מאחר שידע יוונית בנוסף ללטינית.[2]

עלייתו לגדולה החלה בעקבות התקרבותו אל אוקטביאנוס (לימים אוגוסטוס). הוא הצטרף למחנה תומכיו של האחרון בתקופת המצור על מוטינה (אנ') (43 לפנה"ס) ואף לחם לצידו בקרב פיליפי (42 לפנה"ס). במהלך מלחמות האזרחים שפרצו ברומא בעקבות רצח יוליוס קיסר, הצליח להתעשר בדרכים לא לגמרי ברורות.[4] מאיקנס זומן לקחת חלק גם בקרב אקטיום (31 לפנה"ס),[2] ולאחר הניצחון הגדול בקרב זה, שהכריע סופית את מרקוס אנטוניוס ואת קלאופטרה והותיר את אוקטביאנוס כשליטה היחיד של האימפריה הרומית, זכה מאיקנס בנתח משלל מצרים והפך לאחד האנשים העשירים ברומא. עושרו אפשר לו לקנות שטח בגבעת אסקווילינו, במקום שבו עומדת כיום בזיליקת סנטה מריה מג'ורה, ולבנות שם ארמון מפואר, בריכת מים מחוממים, מגדל גבוה שניתן היה להשקיף ממנו על הסביבה, וגנים מרהיבים שהיוו השראה לאמנות הגינון.[4] בריכתו של מאיקנס הייתה הראשונה מסוגה ברומא.

 
שרטוט הווילה של מאיקנס. התמונה מתארת וילה מטיבולי, אף על פי שכל המקורות מתייחסים לארמון בגבעת האסקווילין
 
תיאור הווילה ומפלי מים על ציור של יאקוב פיליפ האקרט משנת 1783

טרנטיה (Terentia), אשתו של מאיקנס, הייתה רקדנית יפהפייה, שנטען כי גם אוגוסטוס וגם מרקוס אנטוניוס חשקו בה, ואולי אף ניהלו איתה רומן.[5][6] בשנת 17 לפנה"ס זימן אוגוסטוס את טרנטיה למסעו לפרובינקיות המערביות, גאליה והיספניה, וזו אכן התלוותה אליו. מטרת המסע הרשמית הייתה טיפול בבעיות בפרובינקיות הללו, אך לפי צבי יעבץ, נפוצו שמועות ברומא כי המטרה האמיתית של אוגוסטוס הייתה לבלות זמן הרחק מרומא בחברתה של טרנטיה, בה התאהב. מאיקנס נאלץ להתגרש ממנה, אך נשא אותה לאישה בשנית לאחר שהבין שאינו מסוגל לחיות בלעדיה.[5][7] למאיקנס לא נולדו ילדים מאשתו או מכל אישה אחרת.[8]

מאז הצטרפותו של מאיקנס אל שורותיו של אוקטביאנוס היו היחסים בין השניים קרובים. מאיקנס נהנה מזכויות רבות שקיבל מאוקטביאנוס, אך הסתפק בכך ולא שאף להצטרף לסנאט או להתמנות לנציב על פרובינקיה.[4] תחת זאת, ביצע עבורו שליחויות ותפקידים שונים ללא מינוי רשמי, ונותר חבר במעמד הפרשים, שבאופן מסורתי היה נחות יותר מזה של הסנאטורים. גם פרשת המסע עם טרנטיה לא העכירה או ערערה את היחסים בין השניים, לפחות לא לאורך זמן. ייתכן שבזכות החברות האינטימית וארוכת השנים בין שניהם וייתכן שבגלל התלות ההדדית שהייתה להם זה בזה, כאשר הראשון מהווה את הגב הכלכלי והסמכותי היחיד של מאיקנס והשני הוא ידיד קרוב ונאמן, אשר מבין ללב אוגוסטוס ויודע כיצד להרגיעו ולייעץ לו. מאיקנס הוריש את כל רכושו לאוגוסטוס, שהתבטא בחמימות לגביו גם לאחר מותו של מאיקנס.[5] אינדיקציה נוספת לקרבה בין השניים היא שלא אחת היה מאיקנס מטרה לבדיחות מצידו של אוגוסטוס, בייחוד על רקע שפתו המליצית והמסורבלת, אך אלה נאמרו ברוח טובה בקרב חוג הידידים.[9] אוגוסטוס אף הקדיש את האוטוביוגרפיה הבלתי גמורה שלו למאיקנס ולאגריפא.[10] מאיקנס גם ידע כיצד להרגיע ולרסן את אוגוסטוס שנטה להתפרצויות זעם ולאימפולסיביות. פעם אחת הקיסר גזר עונש מוות על פלוני ומאיקנס שכנעו לשנות את גזר הדין בכך שלחש באזנו "קום קצב",[5] ובהזדמנות אחרת לאחר לכתם של מאיקנס ואגריפא, שבה איבד אוגוסטוס את עשתונותיו, טען הקיסר שאילו שני חבריו עוד היו בחיים הם בוודאי לא היו מתירים לו לנהוג בפזיזות כפי שנהג.[11]

יש הטוענים בקרב החוקרים, כי היחסים בין מאיקנס ואוגוסטוס עלו על שרטון בשנת 23 לפנה"ס וגרמו להתרחקות והתקררות הדרגתית, עד לפרישתו של מאיקנס מהחיים הציבוריים בשנת 20 לפנה"ס. לפי טענה זו, מעל מאיקנס באמונו של הקיסר כשגילה לאשתו את החשדות התלויים מעל לאחיה, וארו מורנא (Murena), בדבר שותפות בקשירת קשר נגד הקיסר.[12][13] במקביל, החל אוגוסטוס לסלוד מהתנהגותו הלא אצילית של מאיקנס שלא תאמה והיוותה מופת לאיש "המדינה החדשה". גישה זו גם קושרת את ההתרחקות הזו למאבק כוחות בין מאיקנס לבין אגריפא שהתחרו על היוקרה והבכורה בקרב ידי ימינו של אוגוסטוס - מאבק בו ניצח אגריפא.[14] נקודה אחרונה שמתייחסים אליה המצדדים בתאוריה זו, היא שביצירותיהם המאוחרות של המשוררים בהם תמך מאיקנס, שנכתבו משנת 20 לפנה"ס ואילך, ניתן לזהות רק השפעה מעטה ולא משמעותית שלו.[15] לפי תומכי אותה תאוריה, גם אם מאיקנס נראה קרוב לאוגוסטוס במקרים שונים לאחר 20 לפנה"ס, הדבר היה רק כדי לשמר מראית עין.[16] מנגד, ישנם חוקרים המטילים ספק בתאוריה הזו ובכך שמאיקנס נושל מתפקידיו ומסמכויותיו על ידי אוגוסטוס. לדבריהם, אמינות הדיווח של סווטוניוס על בגידתו של מאיקנס מוטלת בספק, תארוכה שגוי ואין כל עדויות עתיקות על כך שהדבר הביא לקרע בין שני הידידים.[17][18] בנוסף, מתואר שגם בין 23–21 לפנה"ס, נועץ אוגוסטוס במאיקנס כדי לפתור אי שקט ששרר ברומא.[19] למשל, קסיוס דיו, היסטוריון בן המאות ה-2 וה-3 לספירה, כותב כי יישום עצתו של מאיקנס לאמץ את אגריפא כבנו החורג של אוגוסטוס ולהשיאו ליוליה, בת הקיסר, תרם לחזרתו של אגריפא אל רומא ולטיפול בבעיות העיר.[20]

טקיטוס מתאר את הפרישה כך: ”אוגוסטוס... התיר לו למרקוס אגריפה את ההתבודדות במיטילנה ולגאיוס מאיקנאס פרישה מחיי המעשה ברומא עצמה, פרישה שהייתה מעין ישיבה בניכר; זה היה שותפו למלחמות וזה נתנסה בפעלים רבים ברומא, ולשניהם ניתן גמול, אשר אמנם רב היה אך יאה לזכויותיהם העצומות”.[21] מאיקנס נפטר בשנת 8 לפנה"ס.[22]

תפקידים עריכה

ידידותו של מאיקנס עם אוקטביאנוס, שהחלה בימי צעירותם, וכישרונותיו הייחודיים, הביאו לכך שנשלח למשימות שונות וקיבל על עצמו תפקידים שונים במהלך שנות עלייתו של אוקטביאנוס לגדולה ובמהלך שלטונו. בשנת 40 לפנה"ס נשלח על ידי אוקטביאנוס לסיציליה במטרה לארגן את נישואי הראשון לסקריבוניה, דודתה של אשתו של סקסטוס פומפיוס. הכוונה הייתה לקרב את פומפיוס אל אוקטביאנוס, אך הוא כרת ברית עם מרקוס אנטוניוס.[23] המערכה נגד כוחותיו של אנטוניוס המשיכה להיות מתוחה, אך חיילים משני הצדדים דחפו להפסקת הלחימה ומאיקנס נשלח לייצג את אוקטביאנוס במשא ומתן בברונדיסיום. במסגרת ההסכם הוקם מחדש הטריאומווירט השני, נקבע שאנטוניוס יקבל את האחריות על הפרובינקיות ממקדוניה מזרחה ואילו אוקטביאנוס את הפרובינקיות המערביות מספרד לאיליריה (אזור הבלקן של היום). לפידוס, הצלע השלישית, קיבל את אפריקה. בנוסף, הברית בין שני הראשונים חוזקה באמצעות נישואי אנטוניוס לאוקטביה, אחותו של אוקטביאנוס.[24][25] 3 שנים מאוחר יותר, בשנת 37 לפנה"ס, נקרא מאיקנס בשנית לנהל משא ומתן בטרנטום ולהביא לפיוס בין אוקטביאנוס ואנטוניוס לכמה שנים נוספות.[26]

התפקיד הבא שניתן למאיקנס היה ניהול העיר רומא בזמן היעדרו של אוגוסטוס ממנה. אף על פי שהיה נטול תואר, צבר אוגוסטוס כוח כמעט בלתי מוגבל בתפקיד זה ואף אישר לו ולאגריפא לקרוא את מכתביו לסנאט ולאחרים ולשנות את הכתוב בהם לפי ראות עיניהם בטרם מוסרם אותם.[27] תפקידו העיקרי שם היה לפעול נגד בוגדים, סוטים ומורדים ולמנוע התהוות מוקדי התנגדות למשטר. צבי יעבץ מקביל את תפקידו לשר הפנים וההסברה או לחלופין לשר התעמולה והמשטרה החשאית.[4] במסגרת תפקיד זה דיכא תסיסה מרדנית ברומא בשנת 37 לפנה"ס[2] ובשנת 30 לפנה"ס גילה ניסיון של מרקוס איימיליוס לפידוס הצעיר (אנ') (בנו של הטריומוויר) לקשור נגד אוקטביאנוס בהיעדרו של האחרון מאיטליה, הוציא להורג את לפידוס הצעיר והביא להתאבדות אשתו בבליעת גחלים לוחשות.[28] תפקידו הציבורי ברומא הסתיים ב-29 לפנה"ס, עם שובו של אוקטביאנוס לעיר.[2]

משלב זה ועד פרישתו מהחיים הציבוריים פעל מאיקנס בשני מישורים: המשיך להיות יועץ אישי לאוגוסטוס ואדם בעל קשרים מועילים במישור אחד ופטרון הספרות והמשוררים ברומא והמתווך בינם לבין הקיסר במישור השני. ניתן לציין כמה דוגמאות לתפקודו כיועץ: לפי קסיוס דיו, בראשית 27 לפנה"ס, לאחר שפגו הסמכויות של אוקטביאנוס מתוקף שעת חירום, נאם מאיקנס וייעץ לו לכונן מונרכיה, בניגוד לעצת אגריפא, שהציע להחזיר את הרפובליקה על כנה.[29] (מקובל כי קסיוס דיו בדה את הנאום מלבו, אך רוח הדברים תאמה את גישתו של מאיקנס); היה מעורב בחשיפת הקשר של פאניוס קאיפיו בשנת 23 או 22 לפנה"ס, שבו היה מעורב גם וארו מורנא;[30] סייע במשפטים של חברים וקרובים שלו ושל אוגוסטוס.[31]

מעבר לנאום המפורסם, שם קסיוס דיו בפיו של מאיקנס עצות נוספות לאוגוסטוס: לאסור בניית מקדשים לכבודו בימי חייו ולאסור יצירת צלמים שלו מכסף או מזהב.[32] העצות הללו תאמו חוקים ונורמות שיושמו בפועל באימפריה שביסס אוגוסטוס. הבחירה של קסיוס דיו לייחס אותן למאיקנס מעידה על כך שהוא היה מוערך כיועץ וכנושא עצות טובות וייתכן שקסיוס דיו אף שאף לעשות שימוש בשמו כדי לבקר את הקיסרים שסטו מהנורמה הזו.[33]

 
מאיקנס מציג את האמנויות בפני אוגוסטוס - ציור מ-1743

תפקודו במישור השני כפטרון אמנות התבסס על קשרים שהחל ליצור עם משוררים דוגמת ורגיליוס והוראטיוס במהלך מסעותיו עם אוקטביאנוס ועם כאלו שצרף אל חוגו במהלך שנותיו ברומא. מאיקנס שאף להיעזר בכישרונם במטרה לחזק את התמיכה הציבורית בקיסר, על ידי כך שתמך בהם בכסף או מתנות, אירח אותם במפגשים בביתו וסיפק להם וליצירתם קהל בדמות כותבים אחרים.[2] הדרך שבה חשבו מאיקנס ואוגוסטוס להיעזר במשוררים לטובת חיזוק המשטר הייתה דרך תמיכה ישירה באוגוסטוס והילולו כמנהיג או בדרך עקיפה יותר של הרמת המורל ושל יצירת פריחה תרבותית שתבדיל את תקופת שלטונו של אוגוסטוס מתקופת הרפובליקה המתדרדרת שקדמה לו. לפי גריפין, בסופו של דבר הם הסתפקו בדרך העקיפה, בגלל סירובם של המשוררים ברוב המקרים לחבר שירי הלל פוליטיים.[34] נראה שמשנת 20 לפנה"ס ואילך עבר תפקיד הפטרון אל אוגוסטוס באופן ישיר.

קשריו עם משוררים עריכה

 
מאיקנס תומך באמנות, ציור מסביבות 1660

מאיקנס היה סמל לפטרון אמנות מיטיב בעיני משוררים שחיו בדורות אחריו. משוררים שונים ייחלו לפטרון שיהיה ה"מאיקנס" שלהם, שאם רק יימצא הם בוודאי יכתבו יצירות מופת שיזכרו לנצח, כמו אלו שכתבו משוררים שעליהם פרש את חסותו. מאיקנס נתפס גם כבעל עין חדה לזיהוי כישרון וגם כמי שפטר את משורריו מהדאגה למצבם הכלכלי ואפשר להם להשתקע ביצירה.[35] מאיקנס לא היה הפטרון היחיד שתמך במשוררים בזמנו, אך עושרו ותמיכתו של אוגוסטוס הביאו לכך שהוא האפיל על פטרונים כמו פוליו (שתמך בורגיליוס לפניו), מרקוס ולריוס מסאלה קורבינוס (אנ') (שרק טיבולוס בלט מבין משורריו), פאביוס מאקסימוס ופיזו.[36] ייחודו כפטרון אמנים ביחס לפטרונים שקדמו לו היה בכך שמעבר לייעוץ והכוונה למשוררים, שהיו גם ידידיו, לא נטה להגביל את סגנון כתיבתם או לצוות עליהם להפיק יצירות מסוימות. סגנון זה הפך למודל לחיקוי ולהשראה על ידי פטרוני ספרות שבאו אחריו.[2] יתר על כן, בשונה מעשירים שקדמו לו ותמכו באמנות, מאיקנס, כמו גם מסאלה (בן זמנו) שהושפע ממנו, תמך במשוררים רבים באופן מתמשך ולא חד פעמי, התיידד איתם ונשאר מקושר אליהם שנים רבות. ורגיליוס, למשל, היה מקושר אליו בערך משנת 40 עד 19 לפנה"ס והוראטיוס מ-38 עד 8 לפנה"ס.[37]

מאיקנס היה מוערך על ידי הסופרים והמשוררים בסביבתו והיה בעל השפעה עליהם. לא ברור לחלוטין באילו אמצעים השתמש והאם הסתפק רק בקסמו האישי או לא, אך הם נענו לו כשביקש שיפסיקו לכתוב על נושאים הלקוחים מן המיתוס היווני ויקדישו יותר תשומת לב לתיאור ופיאור ההווה. מעבר לכך, אחראים המשוררים שקשורים בשמו למרבית דברי ההלל לאוגוסטוס מבני זמנו.[5][38] הוראטיוס, פרופרטיוס וורגיליוס מציינים שלושתם בקשות או הנחיות שקיבלו ממאיקנס, אך לא הייתה זו תקשורת יוצאת דופן ביחס לפטרונים שקדמו לו והמשוררים שנתמכו על ידיהם.[39]

ישנן עדויות ממקורות שונים שבחוג שהקים מאיקנס נכללו המשוררים ורגיליוס, הוראטיוס, פרופרטיוס ומשוררים פחות ידועים בימינו כמו לוקיוס ואריוס רופוס, פלוטיוס טוקא, קווינטיליוס וארוס, אריסטיוס פוסקוס, ויסקוס, פונדניוס, גאיוס מליסוס, ודומיטיוס מארסוס.[2][40][41] לפחות לגבי האחרון יש חשד האם אומנם היה חבר בחוגו של מאיקנס, מאחר שהמקור היחיד המחבר בין השניים הוא המשורר מארטיאליס, שסגנון כתיבתו היה דומה לזה של דומיטיוס מארסוס ולכן היה לו אינטרס להמציא חיבור שכזה, מתוך שאיפה לקדם את עצמו ו"למתג" לקיחת חסות עליו ועל יצירתו כעניין כדאי.[42]

הקשר עם ורגיליוס: לפי מקור אחד, הציל מאיקנס את ורגיליוס מסכנות שנשקפו לו בימי הפרוסקריפציות (43 לפנה"ס) ומאז נקשרו קשרי ידידות בין שניהם. ורגיליוס התעשר מאוד, כשמתנות חברו תורמות לכך, וביתו אף נבנה קרוב לארמונו של מאיקנס על גבעת האסקוילין.[43] מקורות אחרים מציינים את שנת 40 לפנה"ס כשנה שבה החל הקשר בין השניים.[2][37] ורגיליוס כתב את מחזור הגיאורגיקות (Georgics - "עבודת האדמה", כתיבתו הושלמה כנראה ב-29 לפנה"ס) לפי הוראת מאיקנס ואף הקדיש לו אותו.[44]

 
הוראטיוס מקריא בפני מאיקנס בחוג הסופרים שלו. ציור מ-1863

הקשר עם הוראטיוס: הוראטיוס הצטרף אל חוגו של מאיקנס בשנת 38 לפנה"ס, בעקבות המלצה של ורגיליוס, ואף קיבל ממנו אחוזה קטנה בסאבינום בשנת 33 לפנה"ס שאפשרה לו לחיות בשקט מחוץ לשאון העיר ולהתמסר לכתיבה. מאיקנס גם תיווך בתקופות מסוימות בין הוראטיוס לאוגוסטוס, שביניהם שררה הערכה הדדית ואף התפתחה ידידות. על אף החברות ביניהם, הבהיר הוראטיוס כי לא יאות להסכים לכל בקשה של מאיקנס ושעליו ועל אוגוסטוס לקבלו כמו שהוא, אך באותה נשימה גם הראה כי ברור לו מי האחראים לחיים הנוחים שלו, עליהם אין הוא מעוניין לוותר.[45] הוראטיוס הקדיש למאיקנס את ספרי הסאטירות, השירה הלירית (epodes), האודות ודברי המוסר (epistles).[46] יתר על כן, הוא הקדיש לו את האודה הראשונה מתוך האודות שפרסם בשנת 23 לפנה"ס – לפני הקדשות לאוגוסטוס, ורגיליוס ואגריפא.[47] לאחר מותו נקבר הוראטיוס סמוך לקברו של מאיקנס בגבעת האסקווילין.[2]

הקשר עם פרופרטיוס: פרופרטיוס הצטרף לחוג של מאיקנס בסביבתו 25 לפנה"ס אחרי שכבר היה משורר מוכר, והקדיש לו את שירו הראשון בספרו השני.[2]

אישיותו עריכה

כשנדרש לכך, היה מאיקנס אדם תכליתי ויעיל וביצע את המוטל עליו באופן המקצועי ביותר, אבל כשהזמנים אפשרו זאת הוא נהנה מחיי מותרות ותענוגות "כמעט יותר מאישה".[48] הוא נהג לערוך משתאות וסעודות בביתו ולאפשר את הכניסה אליהם גם למי שלא נמנו עם האליטה הרומאית והרשה לעצמו לנהוג באורח "לא קונבנציונלי" בלבושו ובמנות שהגיש. למרות זאת, ואולי עקב זאת, היה פופולרי מאוד ברומא ובכמה מקומות כתוב כיצד זכה לתשואות הקהל כאשר הגיע לקרקס ולתיאטרון.[4][5][49] מוחצנותו יוצאת הדופן כללה הופעה בבגדי משי ותכשיטים, הגשת בשר עַיר (מנה לא מקובלת במטבח הרומי העתיק) בסעודות בביתו והרעפת ביטויי אהבה על הבדרן באת'ילוס, שהיה עבד משוחרר שלו.[14][50] מאיקנס האמין בהערכה ובקידום על סמך כישרון ולא על סמך עושר או מעמד חברתי, ונטייה זו באה לידי ביטוי בבחירת המשוררים שהכניס לחוגו ובאמון שנתן לשיקול דעתם האומנותי.[2]

סנקה, פילוסוף שנולד כמה שנים אחרי מותו של מאיקנס, תיאר אותו באור שלילי בהרבה:

האין זה מזעזע אתכם מיד כאשר אתם קוראים את המילים (שאומרות) שאיש זה תמיד צעד ברחבי העיר בטוניקות משוחררות? הרי אפילו כשהיה מבצע את מטלות הקיסר בהיעדר האחרון מהעיר הוא נתן את חותמתו כשאינו לבוש. או מכך שהופיע בבית המשפט או נאם או נכח בכל פגישה פומבית כשראשו מכוסה גלימה שהשאירה את אזניו בולטות בשני הצדדים כמו עבד שבורח מעשיר בפארסה? שהיה זה אדם שבזמן שהתחוללה מלחמת אזרחים והעיר הייתה מתוחה ובכוננות צבאית, הסתובב בציבור כשלצידו שני סריסים, שניהם גבריים יותר משהיה הוא? שהיה זה אדם שהתחתן אלף פעמים, על אף שהייתה לו רק אישה אחת?[51]

סנקה גם בז לכך שמאיקנס לא הפגין אופי של סטואיקן טוב והביע באחד משיריו העדפה לחיות ולדחות את המוות בכל מחיר. הוא הוסיף ביקורת על כתיבתו של מאיקנס באומרו שיש קשר בין הפגמים באישיותו של מאיקנס לבין הפגמים בכתיבתו: ”המילים נבחרו בטעות וסודרו בצורה מרושלת. הן מעידות על אופיו של האדם: מוזר, תמהוני ולא שפוי”.[41][52] סנקה לא היה היחיד שביקר את מאיקנס שלא נחשב לסופר כישרוני, על אף היותו פטרון הספרות. מקרוביוס כינה את סגנונו מרושל, נשי ורפוי[41] והבדיחות של אוגוסטוס על חשבון כתיבתו כבר הוזכרו (ראו פרק "תולדות חייו").

ה"קינה למאיקנס", שנכתבה אחרי מותו על ידי משורר לא ידוע, ניסתה להגן על שמו כנגד הביקורות על אורח חייו הפרובוקטיבי שמאמציו בעבר קנו לו בזכות את חיי המותרות שלו. כך למשל נכתב שם: ”השלום הגיע ואיתו פנאי שהרגיע את הסגנון הישן. כל הדברים הולמים את המנצחים בשוך המלחמה”, כך שאין טעם לפגם בהתנהגותו של מי שפעל רבות ותרם להשגת השלום הרומאי.[53]

לקריאה נוספת עריכה

  • צבי יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, תל אביב: דביר, 1988.
  • Ronald Syme, The Roman revolution, London:Oxford University Press, 1963 (1939).
  • Joan E. Carr, Gaius Maecenas in Salem press biographical encyclopedia, 2014..
  • Jasper Griffin, Augustan poetry and Augustanism in The Cambridge companion to the Age of Augustus, Karl Galinsky (Ed.), Cambridge: Cambridge University Press, 2005, pp. 306-320.
  • Peter White, Poets in the new milieu: Realigning in The Cambridge companion to the Age of Augustus, Karl Galinsky (Ed.), Cambridge: Cambridge University Press, 2005, pp. 321-339.
  • Peter White, Maecenas' retirement, Classical Philology, 86 (2), 1991, pp. 130-138.
  • Duncan Fishwick, Dio and Maecenas: The emperor and the ruler cult, Phoenix, 44 (3), 1990, pp. 267-275.
  • Shannon N. Byrne, Maecenas (Doctoral dissertation), Northwestern University, 1996.
  • Shannon N. Byrne, Martial's Fiction: Domitius Marsus and Maecenas, The Classical Quarterly, 54 (1), 2004, pp. 255-265.
  • G. Williams, Did Maecenas "fall from favor"? Augustan literary patronage in Between republic and empire: Interpretations of Augustus and his principate, Kurt A. Raaflaub and Mark Toher (Ed.), Berkeley: University of California Press, 1990, pp. 258-275.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא גאיוס קילניוס מאיקנס בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Peter White, Poets in the new milieu: Realigning in The Cambridge companion to the Age of Augustus, Karl Galinsky (Ed.), Cambridge: Cambridge University Press, 2005, p. 322.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 Joan E. Carr, Gaius Maecenas in Salem press biographical encyclopedia, 2014.
  3. ^ Ronald Syme, The Roman revolution, London:Oxford University Press, 1963 (1939), p. 129.
  4. ^ 1 2 3 4 5 יעבץ, עמ' 80.
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 יעבץ, עמ' 81.
  6. ^ Ronald Syme, The Roman revolution, London:Oxford University Press, 1963 (1939), p. 277.
  7. ^ יעבץ כותב בעמוד 81 שאוגוסטוס הזמין את טרנטיה למסע בשנת 16 לפנה"ס, אך היציאה למסע הזה מתוארכת לשנת 17 לפנה"ס במקורות אחרים, כולל בספרו של יעבץ. 16 לפנה"ס היא השנה שבה הופצו ברומא השמועות. יעבץ, עמ' 83.
  8. ^ Ronald Syme, The Roman revolution, London:Oxford University Press, 1963 (1939), p. 452.
  9. ^ יעבץ, עמ' 234–235.
  10. ^ יעבץ, עמ' 207, 226.
  11. ^ Z. Yavetz, The personality of Augustus: Reflections on Syme's Roman revolution in Between republic and empire: Interpretations of Augustus and his principate, Kurt A. Raaflaub and Mark Toher (Ed.), Berkeley: University of California Press, 1990, p. 33.
  12. ^ סווטוניוס, אוגוסטוס, 66, 3.
  13. ^ Jasper Griffin, Maecenas, Gaius, 2012
  14. ^ 1 2 Ronald Syme, The Roman revolution, London:Oxford University Press, 1963 (1939), pp. 341–342.
  15. ^ Peter White, Maecenas' retirement, Classical Philology, 86 (2), 1991, p. 130.
  16. ^ Peter White, Maecenas' retirement, Classical Philology, 86 (2), 1991, p. 133.
  17. ^ Peter White, Maecenas' retirement, Classical Philology, 86 (2), 1991, p. 131.
  18. ^ G. Williams, Did Maecenas "fall from favor"? Augustan literary patronage in Between republic and empire: Interpretations of Augustus and his principate, Kurt A. Raaflaub and Mark Toher (Ed.), Berkeley: University of California Press, 1990, pp. 258–259.
  19. ^ Peter White, Maecenas' retirement, Classical Philology, 86 (2), 1991, pp. 131–132.
  20. ^ קסיוס דיו, 54, 6, 5.
  21. ^ טקיטוס, ספרי השנים, 14, 53
  22. ^ יעבץ, עמ' 86.
  23. ^ Ronald Syme, The Roman revolution, London:Oxford University Press, 1963 (1939), p. 213.
  24. ^ Ronald Syme, The Roman revolution, London:Oxford University Press, 1963 (1939), p. 217.
  25. ^ יעבץ, עמ' 19.
  26. ^ Ronald Syme, The Roman revolution, London:Oxford University Press, 1963 (1939), p. 225.
  27. ^ קסיוס דיו, 51, 3, 5.
  28. ^ יעבץ, עמ' 36.
  29. ^ יעבץ, עמ' 39.
  30. ^ יעבץ, עמ' 47.
  31. ^ קסיוס דיו, 54, 30, 4.
  32. ^ Duncan Fishwick, Dio and Maecenas: The emperor and the ruler cult, Phoenix, 44 (3), 1990, pp. 270–272.
  33. ^ Duncan Fishwick, Dio and Maecenas: The emperor and the ruler cult, Phoenix, 44 (3), 1990, pp. 273–274.
  34. ^ Jasper Griffin, Augustan poetry and Augustanism in The Cambridge companion to the Age of Augustus, Karl Galinsky (Ed.), Cambridge: Cambridge University Press, 2005, pp. 314, 316.
  35. ^ Shannon N. Byrne, Martial's Fiction: Domitius Marsus and Maecenas, The Classical Quarterly, 54 (1), 2004, p. 255.
  36. ^ Ronald Syme, The Roman revolution, London:Oxford University Press, 1963 (1939), p. 460.
  37. ^ 1 2 Peter White, Poets in the new milieu: Realigning in The Cambridge companion to the Age of Augustus, Karl Galinsky (Ed.), Cambridge: Cambridge University Press, 2005, p.328.
  38. ^ Peter White, Poets in the new milieu: Realigning in The Cambridge companion to the Age of Augustus, Karl Galinsky (Ed.), Cambridge: Cambridge University Press, 2005, p.331.
  39. ^ Peter White, Poets in the new milieu: Realigning in The Cambridge companion to the Age of Augustus, Karl Galinsky (Ed.), Cambridge: Cambridge University Press, 2005, p.330.
  40. ^ Peter White, Poets in the new milieu: Realigning in The Cambridge companion to the Age of Augustus, Karl Galinsky (Ed.), Cambridge: Cambridge University Press, 2005, p. 329.
  41. ^ 1 2 3 יעבץ, עמ' 79.
  42. ^ Shannon N. Byrne, Martial's Fiction: Domitius Marsus and Maecenas, The Classical Quarterly, 54 (1), 2004, p. 256.
  43. ^ יעבץ, עמ' 282.
  44. ^ יעבץ, עמ' 251.
  45. ^ יעבץ, עמ' 264–265.
  46. ^ Horace (Quintus Horatius Flaccus), Online encyclopedia
  47. ^ יעבץ, עמ' 272.
  48. ^ וליוס פטרקולוס (אנ'), 2, 82, 2.
  49. ^ Richard Beacham, The emperor as impersario: Producing the pageantry of power in The Cambridge companion to the Age of Augustus, Karl Galinsky (Ed.), Cambridge: Cambridge University Press, 2005, p. 164.
  50. ^ Shannon N. Byrne, Maecenas (Doctoral dissertation), Northwestern University, 1996, p. 4.
  51. ^ סנקה, מכתבי מוסר, 114, 6–8. מתורגם מתוך Seneca's Epistles volume III ומתוך Shannon N. Byrne, Maecenas (Doctoral dissertation), Northwestern University, 1996, p. 9.
  52. ^ Shannon N. Byrne, Maecenas (Doctoral dissertation), Northwestern University, 1996, pp. 7–8.
  53. ^ Peter White, Maecenas' retirement, Classical Philology, 86 (2), 1991, p. 135.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=גאיוס_קילניוס_מאיקנס&oldid=38170324"