ויקיפדיה

גברילו פרינציפ

רוצח יורש העצר האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד

גברילו פרינציפ (בסרבית: Гаврило Принцип;‏ 25 ביולי[א] 1894 – 28 באפריל 1918) היה פעיל לאומני בוסני ממוצא סרבי, שהיה חבר בקבוצות היד השחורה ובוסניה הצעירה. התנקש בחייהם של יורש העצר האוסטרו-הונגרי הארכידוכס פרנץ פרדיננד ורעייתו סופיה, דוכסית הוהנברג בסרייבו ב-28 ביוני 1914. ההתנקשות, הידועה בשם "הרצח בסרייבו", נחשבת על ידי רבים כגורם הישיר לפעולת האימפריה האוסטרו-הונגרית נגד ממלכת סרביה, שהובילה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. עם זאת, רבים אחרים סבורים כי ההתנקשות היוותה רק תירוץ לפעולה אוסטרו-הונגרית נגד סרביה, שתוכננה ממילא עוד קודם לכן.

גברילו פרינציפ
Гаврило Принцип
לידה 25 ביולי[א] 1894
האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית אובליאי, בוסניה והרצגובינה תחת מנהל אוסטרו-הונגרי
פטירה 28 באפריל 1918 (בגיל 23)
האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית טרזין (אנ'), ממלכת בוהמיה (צ'כיה), נחלת הכתר האוסטרי, האימפריה האוסטרו-הונגרית
מדינה האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית האימפריה האוסטרו-הונגרית
מקום קבורה קפלת הגיבורים "וידובדן" בסרייבו עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים סרייבו עריכת הנתון בוויקינתונים
ידוע בשל רצח פרנץ פרדיננד
השכלה First Belgrade Gymnasium עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית הכנסייה האורתודוקסית הסרבית עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פרינציפ נולד למשפחה סרבית ענייה. כשהיה בן 13 עבר לסרייבו, בירת בוסניה תחת הכיבוש האוסטרי, שם למד בבית ספר לסוחרים לפני שעבר לגימנסיה, שבה הפך מעורה פוליטית. ב-1911 הצטרף לקבוצת "בוסניה הצעירה", תנועה שתמכה בשחרור כל השטחים הסלאביים הנתונים תחת שליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית ואיחודם עם ממלכת סרביה ליצירת ממלכה פאן-סלאבית גדולה. לאחר שהשתתף בהפגנות נגד שלטונות סרייבו, גורש מבית ספרו והלך לבלגרד כדי להמשיך את לימודיו. במהלך מלחמת הבלקן הראשונה נסע לדרום סרביה וביקש להתנדב ל"קומיטה" – כוחות גרילה סרביים שלחמו במקדוניה נגד העות'מאנים – אך סורב בשל ממדי גופו הקטנים.

ב-1913 הכריז מושל בוסניה והרצגובינה אוסקר פוטיורק על מצב חירום, פיזר את הפרלמנט, הטיל שלטון צבאי ואסר על כל האיגודים הסרביים הציבוריים, התרבותיים והחינוכיים. בהשראת שלל ניסיונות התנקשות נגד פקידים אימפריאליים על ידי לאומנים ואנרכיסטים סלאבים, שכנע פרינציפ שני צעירים בוסנים נוספים להצטרף למזימה לרצוח את יורש העצר פרנץ פרדיננד במהלך ביקורו הרשמי בסרייבו. היד השחורה סיפקה לקושרים כלי נשק ואימונים לפני שסייעה להם להיכנס מחדש לבוסניה.

ביום שבת, 28 ביוני 1914, במהלך ביקורם בסרייבו, ירה למוות פרינציפ בפרנץ פרדיננד ובאשתו סופי בירי אקדח לעבר מכוניתם שעצרה במרחק של מטר וחצי ממנו. פרינציפ נעצר ונשפט לצד 24 בוסנים אחרים. במשפטו הצהיר פרינציפ: "אני לאומני יוגוסלבי ואני מאמין באיחוד של כל הסלאבים הדרומיים בכל צורה שהיא של מדינה שתהיה חופשית מאוסטריה". בגלל שהיה בן 19 בעת ביצוע הרצח, בשל גילו בעת הרצח הוא ניצל מעונש מוות ונידון ל-20 שנות מאסר.

פרינציפ מת באפריל 1918 משחפת שהחמירה בשל תנאי הכליאה הגרועים שלו שאף גרמו לכריתת אחת מזרועותיו.

ראשית חייו עריכה

 
בית משפחת פרינציפ באובליאי

פרינציפ נולד בכפר אובליאי (Обљај), הסמוך לעיירה בוסנקו גראחובו (Босанско Грахово) שבבוסניה (באותה התקופה – בניהולה של האימפריה האוסטרו-הונגרית). הוא היה השני מבין תשעה ילדים (חמישה בנים וארבע בנות),[2] שישה מהם מתו בינקותם.[3] אמו של פרינציפ, מריה, רצתה לקרוא לו על שם אחיה המנוח. אך הוא נקרא גברילו לאחר שכומר נוצרי אורתודוקסי טען כי מתן השם לתינוק החולה (בריאותו הייתה לקויה) על שם המלאך גבריאל יעזור לו לשרוד.

בני משפחתו הסרבים חיו בצפון מערב בוסניה במשך מאות שנים. אבותיו, שהגיעו מניקשיץ', מונטנגרו, והיגרו לסרביה בתחילת המאה ה-17, דבקו באמונה הנוצרית האורתודוקסית הסרבית.[4] הוריו של פרינציפ, פטר ומריה (לבית מיצ'יץ'), היו חקלאים עניים שהתפרנסו משטח האדמה הקטן שהיה בבעלותם. הם השתייכו למעמד האיכרים הצמיתים " קמֶטובי", שדוכא על ידי בעלי האדמות המוסלמים.[5] פטר מעולם לא שתה לשכרה ולא גידף ובעקבות כך לעגו לו שכניו. בצעירותו השתתף בהתקוממות הרצגובינה,[6] שבעקבותיה חזר להיות חקלאי בעמק גראחובו. כדי להשלים את הכנסתו ולפרנס את משפחתו, הוא עבד גם כדוור בצפון בוסניה ובדלמטיה.

בשנת 1903 החל פרינציפ ללמוד בבית ספר יסודי, זאת חרף דרישת אביו להישאר בביתם ולסייע לו ברעיית הצאן המשפחתי. על הצלחתו בלימודיו העניק לו מנהל בית ספרו אוסף שירים אפיים סרבים.[6] בגיל 13 עבר לסרייבו, שם התכוון אחיו הבכור יובאן לרשום אותו לאקדמיה הצבאית האוסטרו-הונגרית של סרייבו. עם זאת, עד שאחיו הצעיר הגיע לסרייבו, שינה יובאן את דעתו לאחר שבעל חנות המליץ לו לא להפוך אותו ל"תליין של בני עמו", ופרינציפ נרשם לבסוף לבית הספר למסחר. יובאן שילם את שכר הלימוד שלו בכסף שהרוויח מעבודת כפיים. לאחר שלוש שנות לימוד עבר פרינציפ לגימנסיה בסרייבו.

בוסניה הצעירה וההכנות לרצח פרנץ פרדיננד עריכה

 
פרינציפ, טריפון גרבז' ונדלקו צ'ברינוביץ' בתקופה בה התאמנו לקראת הרצח

פטר הראשון, מלך סרביה חפץ להפוך את ארצו למעצמה אזורית, ולפיכך החל במאמצים לנתק את סרביה סופית מהתלות שלה באוסטרו-הונגריה, ולחפש יחסים קרובים יותר עם מעצמות אחרות. ב-1904 חדל צבא סרביה לייבא תחמושת אוסטרית, והחל לייבא תחמושת צרפתית. ב-1905 הקימה סרביה איחוד מכס עם נסיכות בולגריה. ב-1906 החליטו האוסטרים להעניש את הסרבים, על ידי כך שהטילו מכס כבד על ייבוא בשר חזיר סרבי. בשר למאכל היה ענף הייצוא העיקרי של סרביה, ואוסטריה הייתה הקניינית העיקרית שלו. האוסטרים קיוו לחנוק את כלכלת סרביה, אולם הסרבים סירבו להיכנע, ובאמצעות שיפור שיטות האריזה במפעלי הבשר שלהם, הצליחו למצוא שווקים חדשים במדינות המערב. בפועל, ייצוא הבשר הסרבי רק גדל, והאוסטרים נתפסו בעולם כבריונים ונאלצו לבטל את המכס ב-1908.[7] המצב הוחמר בעקבות "משבר בוסניה", במסגרתו סיפחו האוסטרים לשליטתם את בוסניה והרצגובינה באופן סופי.

לאחר המשבר השתוקקו תושבי בוסניה לחירות. כתוצאה מכך, צצו קבוצות סטודנטים שונות שהתעניינו בתנועות כמו ניהיליזם או אנטי-אימפריאליזם, בעוד שבבית ספרו ובאמצעות שותפו דנילו איליץ', נחשף פרינציפ גם לכתיבה סוציאליסטית, אנרכיסטית וקומוניסטית. פרינציפ החל להתרועע עם מהפכנים לאומנים צעירים בעלי דעות דומות והעריץ את בוגדן ז'רייץ', בוסני סרבי שניסה להתנקש בחייו של המושל האוסטרו-הונגרי של בוסניה והרצגובינה מריאן ורשנין. ביום השנה למותו, צעירים סרבים מסרייבו החלו לפקוד את קברו על מנת להניח עליו פרחים.[8] לדברי לואיג'י אלברטיני, זה המקום שבו התחיל פרינציפ לגבש את תוכניותיו. בשנת 1911 סיים את לימודיו והצטרף לבוסניה הצעירה (בסרבית: Mlada Bosna), תנועה שתמכה בשחרור כל השטחים הסלאביים הנתונים תחת שליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית ואיחודם עם ממלכת סרביה ליצירת ממלכה פאן-סלאבית גדולה. קבוצה זו הורכבה מקרואטים, סרבים, בוסנים מוסלמים שביקשו להביא לעצמאותם של העמים הסלאבים הדרומיים מידי אוסטרו-הונגריה.

מכיוון שהרשויות המקומיות אסרו על סטודנטים להקים ארגונים ומועדונים, החלו פרינציפ וחברים אחרים בבוסניה הצעירה להיפגש בחשאי, ובפגישות דנו בנושאים מתחום הספרות, האתיקה והפוליטיקה.[9] ז'רייץ', אשר כמו פרינציפ גם הוא היה מבוסניה והרצגובינה, גילם בעיני רבים את האידיאל של הקרבה עצמית.[10]

ב-18 בפברואר 1912 השתתף פרינציפ בהפגנה נגד שלטונות סרייבו, שאורגנה על ידי לוקה יוקיץ', סטודנט קרואטי מבוסניה. בהפגנה שרפו המפגינים את דגל בולגריה ורבים מהם נפצעו ונעצרו. במהלך ההפגנה נפגע פרינציפ מסיף פרשים ובגדיו נקרעו. למחרת הכריזו התלמידים על שביתה כללית, שבה השתתפו לראשונה יחד סרבים, קרואטים ומוסלמים.[11] כתוצאה מהתנהלותו ומעורבותו בהפגנות נגד השלטונות האוסטרו-הונגריים, גורש פרינציפ מבית ספרו, ובאביב 1912 החליט לעבור לבלגרד. נטען כי כאשר חצה את הגבול לסרביה נשק את אדמתה. לאחר שעזב את סרייבו מבלי לספר לאחיו, חי פרינציפ בעוני ובתנאים קשים לצד תלמידים בוסנים אחרים. ביוני אותה שנה הלך לגימנסיה בבלגרד כדי לגשת לבחינה, בה נכשל.

כשפרצה מלחמת הבלקן הראשונה באוקטובר 1912 ביקש פרינציפ להצטרף ל"קומיטה" – כוחות גרילה סרביים תחת פיקודו של הגנרל ווייסלב טנקוסיץ', חבר בכיר באגודה הסודית "איחוד או מוות" (Ujedinjenje ili Smrt) שלחמה במקדוניה נגד העות'מאנים. לאחר שנדחה בגלל ממדי גופו הקטנים, הוא ניסה להתגייס ל"קומיטה" באמצעות פגישה עם טנקוסיץ' בפרוקופליה.[12] טנקוסיץ' דחה גם הפעם את פרינציפ בשל היותו "קטן מדי וחלש מדי". פרינציפ חזר תחילה לבלגרד לזמן קצר ואז חזר לכפר האדיץ'. לפי ולדימיר דדייר (אנ'), כישלונו להתקבל ל"קומיטה" בגלל שנראה חלש, היה אחד המניעים העיקריים שדרבנו אותו לעשות מעשה נועז במיוחד.

בארצות הדרום סלאביות ממערב הבלקן, ההצלחה הבלתי צפויה של הצבא הסרבי הביאה לחגיגות והפגנות תמיכה רבות. ב-2 במאי 1913, בזמן ששהה פרינציפ בסרייבו, הכריז מושל בוסניה והרצגובינה אוסקר פוטיורק על מצב חירום, פיזר את הפרלמנט, הטיל שלטון צבאי ואסר על כל האיגודים הסרביים הציבוריים, התרבותיים והחינוכיים.

בקיץ 1913 סיים את לימודיו התיכוניים (את כיתה ו' בתיכונו),[13] ובתחילת 1914 עבר לבלגרד, ועצר לזמן קצר בכפר הולדתו כדי לפגוש את הוריו.[14] בעת שהותו בבלגרד ראה מודעה בעיתון המכריזה על ביקורו של הארכידוכס פרנץ פרדיננד מאוסטריה בבוסניה ביוני. פרינציפ החליט להוביל קבוצת מתנקשים בחזרה לבוסניה כדי לתקוף את הארכידוכס במהלך ביקורו הרשמי בסרייבו. הוא שכנע אדם בשם נדלקו צ'ברינוביץ' ואת ידידו הוותיק טריפון גראבז' להצטרף לכך. הם גם שקלו להרוג את אוסקר פוטיורק כאות מחאה נגד מצב החירום. פרינצים שאל כלי נשק מחברו המוסלמי בוסני, ג'ולאגה בוקובאץ, והתגייס כחייל במלחמות הבלקן. בוקובאץ הציג אותו בפני מילאן ציגאנוביץ', שהשתתף אף הוא תחת פיקודו של ווייסלב טנקוסיץ' במלחמת הבלקן השנייה. ציגאנוביץ' היה חבר הבונים החופשיים[ב] והיה קשור לתנועת היד השחורה, שהייתה אחראית לרצח אלכסנדר הראשון, מלך סרביה ב-1903. ציגאנוביץ' הגיע אז לטנקוסיץ', שממנו הושאלו כלי הנשק.

ב-27 במאי 1914 סיפק ציגאנוביץ' לשלושת הבוסנים הצעירים חמישה אקדחי בראונינג, שישה רימוני יד וכמה בקבוקוני רעל. הוא לקח אותם ליער טופצ'ידר (אנ') ואימן אותם כיצד להשתמש בכלי הנשק. פרינציפ הוכיח את עצמו כצלף הטוב ביותר. שלושת המתנקשים עזבו את בלגרד ב-28 במאי, הגיעו לשאבאץ בסירה, התפצלו ועברו בנפרד את הגבול לבוסניה.[15] כל אחד מהם נשא שתי פצצות שנקשרו סביב המותניים, וכן אקדחים, תחמושת ובקבוק ציאניד.[16] לפני שעזב את סרביה, הודיע פרינציפ באמצעות מכתב לשותפו בעבר, דנילו איליץ', על תוכנית ההתנקשות וביקש ממנו לגייס אנשים נוספים לכך. איליץ' גייס את מוחמד מחמדבאשיץ' (אנ'), נגר במקצועו, את צבטקו פופוביץ' ואת ואסו צ'וברילוביץ', תלמידים בני 18 ו-17.[17]

פרינציפ ואדם נוסף היו חולי שחפת, ולכן לקחו את המשימה על עצמם, כי חשבו שאין להם מה להפסיד, כי בכל מקרה היו עתידים למות ממחלה זו.

ההתנקשות בארכידוכס פרנץ פרדיננד עריכה

 
פרינציפ יורה בסופיה ופרנץ פרדיננד: ציור מאת אקילה בלטראמה (אנ') שהופיע בעמוד השער של העיתון האיטלקי Domenica del Corriere ב-12 ביולי 1914
  ערך מורחב – רצח פרנץ פרדיננד

מעט לפני 10 בבוקר ביום שבת, 28 ביוני 1914, הגיע הזוג הנסיכותי לסרייבו ברכבת. מכוניתם הייתה המכונית השלישית בשיירה של שש מכוניות שנסעה לכיוון בית עיריית סרייבו.[18] גג המכונית קופל כדי לאפשר להמונים לראות היטב את האורחים רמי המעלה.[19] במכונית שלפניהם נסעו פהים צ'ורצ'יץ', ראש העיר סרייבו, וד"ר גרדה, מפקד המשטרה העירוני. במכונית השנייה נסעו פרנץ פרדיננד, סופיה, אוסקר פוטיורק והדוכס פון האראך.

שבעת המתנקשים הוצבו לאורך נתיב הנסיעה במרחקים של כ-200 מטרים אחד מהשני.[20] הם חולקו לאורך רציף אפל (Appel). הראשון מבין השבעה שראה את המכונית המלכותית היה מוחמד מחמדבאשיץ'. אולם הוא איבד את עשתונותיו והמכונית המשיכה בנסיעתה. בשעה 10:15 בבוקר, כשהשיירה חלפה על פני תחנת המשטרה המרכזית, נדלקו צ'ברינוביץ' בן ה-19 השליך רימון יד לעבר מכונית הארכידוכס. נהג המכונית האיץ כאשר הבחין ברימון נע לעברו, והרימון התפוצץ מתחת לגלגל המכונית הבאה בשיירה.[21] שניים מהנוסעים - אריק פון מריצי והרוזן אלכסנדר פון בוס-וואלדק, נפצעו קשה. כתריסר מהצופים נפגעו מרסיסים. אחרי שצ'ברינוביץ' החמיץ את מכוניתו של יורש העצר, חמישה מהמתנקשים האחרים החמיצו את הזדמנותם לתקוף בשל הצטברות הקהל ובגלל מהירות המכונית הגוברת. על מנת שלא להיתפס, צ'ברינוביץ' בלע גלולת ציאניד וקפץ לנהר. מאוחר יותר משתה אותו המשטרה מהמים כשהוא בחיים.

לאחר שפרנץ פרדיננד נשא את נאומו המתכונן בבית עיריית סרייבו, הוא החליט מאוחר יותר לגשת אל בית החולים ולבקר את קורבנות הרימון.[22] על מנת שלא לעבור דרך מרכז העיר, החליט הגנרל אוסקר פוטיורק כי מוטב שהמכונית המלכותית תיסע ישר דרך כביש "רציף אפל" (בו הייתה התהלוכה) אל בית החולים של סרייבו. אולם, פוטיורק שכח להודיע לנהג לאופולד לויקה[23] על השינוי בנתיב הנסיעה, אשר המשיך במסלול המתוכנן. ועל כן, הנהג פנה לרחוב בו עמד פרינציפ - "רציף אפל", מחוץ לבית הקפה-קיוסק של מוריץ שילר. לאחר שפוטיורק צעק על לויקה, הוא עצר את המכונית ליד החנות ו-3 מטרים בלבד מפרינציפ, והחל לנסוע לאחור. באותו הזמן נתקע המנוע וההילוכים ננעלו. ברגע זה צעד פרינציפ קדימה, דרך את אקדחו, וממרחק של כמטר וחצי ירה פעמיים לתוך המכונית. פרנץ פרדיננד נפגע בצווארו וסופיה בבטנה.[24] סופיה מתה מיד, ופרנץ פרדיננד שסירב לקבל את מותה "ביקש" ממנה להתעורר. לאחר כחמש דקות הוא התעלף ומת.[ג]

לפני שהספיק פרינציפ לירות כדור שלישי, האקדח הושמט מידו והוא נדחף לקרקע.[25] פרינציפ ניסה להתאבד תחילה על ידי בליעת ציאניד אולם הקיא את הרעל שפג תוקפו. אותו דבר קרה גם לצ'ברינוביץ', ובכך הצליחו השוטרים לתפוס אותו חי.

ממשלת האימפריה האוסטרו-הונגרית, שראתה בשאיפות הלאומיות של סרביה איום על האימפריה, השתמשה ברצח כדי לנקוט בפעולה נגד סרביה. בעקבות הרצח החלה שרשרת אירועים אשר עוררה את משבר יולי. ב-28 ביולי 1914 הכריזה האימפריה האוסטרו-הונגרית מלחמה על סרביה, ובכך פרצה מלחמת העולם הראשונה.

משפטו, מאסרו ומותו עריכה

משפטו של פרינציפ נפתח ב-12 באוקטובר 1914 ונמשך עד 23 באוקטובר. נגד פרינציפ ו-24 אנשים הוגש כתב אישום.[26] כל ששת המתנקשים, מלבד מחמדבאשיץ', היו מתחת לגיל 20 בעת ההתנקשות, בעוד שהקבוצה נשלטה על ידי סרבים בוסנים, ארבעה מהנאשמים היו קרואטים בוסנים וכולם היו אזרחי האימפריה האוסטרו-הונגרית, ואף אחד לא היה אזרח סרביה. פרקליט האימפריה האוסטרו-הונגרית האשים 22 מהנאשמים בבגידה וברצח ושלושה בשותפות לרצח. פרינציפ הצהיר שהוא מתחרט על הריגת רעייתו של הארכידוכס והתכוון לרצוח את פוטיורק, אך בכל זאת התגאה במעשיו.[27] חוקרי המשטרה האוסטרית היו נחושים בדעתם להראות כי הרצח היה ייחודי לטבע הסרבי, מסיבות פוליטיות. עם זאת, במהלך משפטו התעקש פרינציפ כי על אף היותו סרבי הוא התכוון במעשהו לסייע לכל הסלאבים הדרומיים. כל הקושרים הראשיים טענו שההרס המהפכני של האימפריה האוסטרו-הונגרית והרצון לשחרור את הסלאבים הדרומיים הוא המניע לרצח.

השלטונות האוסטרו-הונגריים ניסו להסתיר את העובדה שהקושרים היו קרואטים ובוסניאקים, עד כדי כך ששמו של אחד מהקושרים שונה בדיווחים בעיתונות, על מנת להציג את ההתנקשות כמזימה סרבית שהוצאה לפועל רק על ידי סרבים. מכיוון שארגון היד השחורה סיפק את הנשק למתנקשים ועזר להם לעבור את הגבול, הארגון היה מעורב בהתנקשות. לפי דייוויד פרומקין, וינה השתמשה ברצח כתירוץ להשמדת סרביה.[28]

פרינציפ היה צעיר מדי בזמן ההתנקשות מכדי שיוצא להורג (פרינציפ היה רק שבועיים לפני יום הולדתו ה-20, שאחריו היה הפך לבגיר בפני החור והיה עלול לקבל עונש מוות). ב-28 באוקטובר קבע בית המשפט שפרינציפ אשם ברצח ובבגידה וקיבל את עונש המאסר המרבי, 20 שנות מאסר.[29] הוא ריצה את עונשו בכלא טרזין, שמאוחר יותר, בזמן הנאצים, הפך לחלק ממחנה טרזיינשטאדט בצפון בוהמיה (כיום חלק מצ'כיה).

פרינציפ היה כלוא בבידוד בתאו שבכלא טרזין, שם חי בתנאים קשים ומחלת השחפת שלו החמירה. המחלה פגעה בעצמותיו בצורה קשה מאוד, עד שהיה צורך לקטוע את זרועו הימנית. בינואר 1916 ניסה להתאבד ללא הצלחה באמצעות תלייה על ידי מגבת. מפברואר עד יוני 1916 נפגש פרינציפ ארבע פעמים עם מרטין פפנהיים, פסיכיאטר בצבא האוסטרו-הונגרי. פפנהיים כתב כי פרינציפ טען שמלחמת העולם הראשונה הייתה פורצת גם אם ההתנקשות לא הייתה מתרחשת, וכי הוא "לא יכול להרגיש שהוא אחראי לאסון".[30]

פרינציפ מת ב-28 באפריל 1918,[31] שלוש שנים ו-10 חודשים בדיוק לאחר הרצח. במותו שקל 40 קילוגרמים.[32]

מחשש שעצמותיו יהפכו לשרידים עבור לאומנים סלאבים, סוהריו של פרינציפ לקחו את גופתו בחשאי וקברו אותה בקבר לא מסומן. עם זאת, חייל צ'כי שקבר את הגופה זכר את מיקום הקבר, ובשנת 1920 הוצאו עצמותיו של פרינציפ מהקבר ונקברו בסרייבו.[33]

מורשתו עריכה

גם שנים רבות לאחר מותו, מורשתו של פרינציפ עודנה שנויה במחלוקת, והוא נותר דמות משמעותית מבחינה היסטורית מחד אך מקטבת מגיסא. עבור מלוכת הבסבורג ותומכיה הוא היה מחבל רצחני; ממלכת יוגוסלביה הציגה אותו כגיבור; במהלך מלחמת העולם השנייה, ראו בו הנאצים והתנועה הפשיסטית הקרואטית אוסטאשה כפושע מנוון ואנרכיסט שמאלני; ועבור הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, הוא היה גיבור צעיר של התנגדות מזוינת, לוחם חירות שנלחם לשחרור כל עמי יוגוסלביה מהשלטון האימפריאלי ולמען הפועלים והמדוכאים.[34] בשנות ה-90 של המאה ה-20, החל פרינציפ להיתפס בעיני הסרבים כלאומי שפעל למען יצירת סרביה רבתי (אנ').[35] תנועות ומשטרים פוליטיים שיבחו אותו או עשו לו דמוניזציה כדי לקדם את האידיאולוגיה שלהם.

כיום הוא עדיין נחשב כגיבור על ידי סרבים רבים אך מנגד כטרוריסט על ידי קרואטים ובוסניאקים רבים.[35] אסים סרג'ליץ' (אנ'), חבר הפרלמנט של בוסניה והרצגובינה מטעם מפלגת הפעולה הדמוקרטית, הצהיר ב-2014 כי פרינציפ הביא קץ ל"עידן זהב של היסטוריה תחת שלטון אוסטרי" וכי "אנו מתנגדים בתוקף למיתולוגיה שלו כלוחם חירות".[34] רבים מהסרבים בבוסניה ממשיכים להעריצו: ננאד סמרדז'יה, המושל הסרבי של מזרח סרייבו, אמר ב-2014 כי "פעם כולנו חיינו במדינה אחת (יוגוסלביה), ומעולם לא ראינו בכך שום סוג של פעולת טרור" אבל "תנועת צעירים שרצו לשחררם מעבדות קולוניאלית".[36]

הנצחתו עריכה

הבית שבו התגורר פרינציפ בסרייבו נהרס במהלך מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה הוא נבנה מחדש כמוזיאון בממלכת יוגוסלביה. יוגוסלביה נכבשה על ידי גרמניה הנאצית ב-1941 וסרייבו הפכה לחלק מהמדינה העצמאית של קרואטיה. האוסטאשה הרס את הבית בשנית. לאחר הקמת הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה ב-1944 נבנה הבית מחדש, הפך שוב למוזיאון והיה מוזיאון נוסף שהוקדש לו בתוך סרייבו.[37] במהלך מלחמות יוגוסלביה נהרס הבית שוב ולאחר מכן נבנה מחדש בפעם השלישית ב-2015.[38]

בבלגרד נקרא רחוב על שמו של פרינציפ. בסרייבו שלפני התפרקות יוגוסלביה היה מקום טביעות נעליו בעמדת הירי מסומן בבטון על המדרכה, בסמוך לבניין הקיוסק. הקיוסק עצמו הפך למוזיאון לזכר פרינציפ, ומחיר הכניסה אליו היה 100 דינארא בשנת 1986. צידי הגשר הסמוך (הגשר על נהר מיליאצקא), ממנו ירדה המכונית לפני ההתנקשות, היו מכוסים בפרחים בשנת 1986. הגשר נהרס במלחמת בוסניה.

האקדח של פרינציפ הוחרם על ידי השלטונות ובסופו של דבר ניתן, יחד עם גופייתו המוכתמת בדם, לכומר ישועי בשם אנטון פונטיגאם (גר') שהיה חבר קרוב של הארכידוכס וערך לו ולאשתו את טקסיהם האחרונים. האקדח והחולצה נשארו ברשותם של הישועים האוסטרים עד שהוצעו בהשאלה ארוכת טווח למוזיאון להיסטוריה צבאית בווינה בשנת 2004. כעת הוא חלק מהתערוכה הקבועה שם. בתקופת השלטון היוגוסלבי, שונה שם הגשר הלטיני (אנ'), מקום ההתנקשות, לגשר פרינציפ; הוא חזר לשמו הישן ב-1992.[39] בסרייבו הוקמו במקום כחצי תריסר אנדרטאות לזכר פרינציפ.

הקליע השני שירה פרינציפ, זה שהרג את פרנץ פרדיננד, מופיע כמוצג מוזיאוני בקונופישטייה, טירה בבנשוב שבצ'כיה.

ביוני 2014, מאה שנים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה חשף מנהל הארכיון הלאומי של סרביה מכתב מ-28 במאי 1913, ממושלה האוסטרי של בוסניה והרצגובינה, לשר האוצר האוסטרו-הונגרי, אשר לטענת הסרבים מצביע על כך שאוסטרו-הונגריה תכננה את הפעולה כנגד סרביה כבר אז, כשנה לפני ההתנקשות בחיי פרנץ פרדיננד ורעייתו.[40] ההתנקשות שימשה לאוסטרים עילה למלחמה נגד סרביה, בטענה שהמתנקשים קיבלו כסף וציוד ומידע על ידי המודיעין הסרבי. הסרבים טענו מראש שהתמרון הצבאי שערכו האוסטרים מחוץ לסרייבו - נשוא ביקורו של הארכידוכס האוסטרי ואשתו בסרייבו שתכננו לצפות בו - היה תכנון אוסטרי לפלוש לסרביה.

דמותו של פרינציפ בקולנוע עריכה

בסרט הגרמני 1914 בבימויו של ריכרד אוסוולד מגולם פרינציפ בידי קרל בלהאוס.

בשנת 2014 יצא לאקרנים הסרט הסרבי "האיש שהגן על גברילו פרינציפ" (The Man Who Defended Gavrilo Princip), העוסק במשפטם של רוצחי הארכידוכס.[41]

יואל בסמן גילם את דמותו של פרינציפ בסרט קינגס מן: ההתחלה משנת 2021.

לקריאה נוספת עריכה

  • Butcher, Tim (2014). The Trigger: Hunting the Assassin Who Brought the World to War. New York: Grove Press. ISBN 978-0-80219-188-5.
  • Dedijer, Vladimir (1966). The Road to Sarajevo. New York: Simon and Schuster. OCLC 400010.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא גברילו פרינציפ בוויקישיתוף

ביאורים עריכה

  1. ^ 1 2 על פי הלוח הגרגוריאני; לפי הלוח היוליאני, תאריך זה הוא 13 ביולי.[1]
  2. ^ עובדה זו גרמה לשלטונות האוסטרו-הונגריים לטעון שהמזימה לרצוח את פרנץ פרדיננד נרקמה גם על ידי הבונים החופשיים.[15]
  3. ^ על אף נוסחים נפוצים באינטרנט, לא היה פרינציפ בתוך בית הקפה, ולא אכל כריך. ראו כתבה עם מקורות בסמית'סוניאן.

הערות שוליים עריכה

  1. ^ David Fromkin, Europe's Last Summer: Who Started the Great War in 1914?, New York: Random House, 2007, p. 120.
  2. ^ Vladimir Dedijer, The Road to Sarajevo, Macgibbon & Kee, 1966, p. 187.
  3. ^ התפלק לו – מי היה האיש שהתחיל את מלחמת העולם הראשונה?, באתר עכשיו 14, 11 ביולי 2022
  4. ^ The Incident That Brought About World War I, Curious Historian, ‏11 באפריל 2019
  5. ^ Steven Schlesser, The Soldier, the Builder & the Diplomat, Seattle: Cune Press, 2005, p. 93.
  6. ^ 1 2 Making Europe: The Story of the West Since 1550, Boston: Wadsworth Cengage, 2013, p. 756.
  7. ^ מלחמת החזיר באתר worldwar1.com
  8. ^ R.J. Donia, Sarajevo: A Biography, University of Michigan Press, 2011, p. 112.
  9. ^ Steven Schlesser, The Soldier, the Builder & the Diplomat, Seattle: Cune Press, 2005, p. 96.
  10. ^ Arvind, How One Man's Suicide Sparked a World War?, Live Qurious, ‏6 במרץ 2023
  11. ^ Vladimir Dedijer, The Road to Sarajevo, Macgibbon & Kee, 1966, p. 265.
  12. ^ Vladimir Dedijer, The Road to Sarajevo, Macgibbon & Kee, 1966, p. 196.
  13. ^ Vladimir Dedijer, The Road to Sarajevo, Macgibbon & Kee, 1966, p. 197.
  14. ^ Vladimir Dedijer, The Road to Sarajevo, Macgibbon & Kee, 1966, p. 284.
  15. ^ 1 2 Tim Butcher, The Trigger: Hunting the Assassin Who Brought the World to War, London: Vintage Books, 2015, p. 253.
  16. ^ Vladimir Dedijer, The Road to Sarajevo, Macgibbon & Kee, 1966, p. 295.
  17. ^ Tim Butcher, The Trigger: Hunting the Assassin Who Brought the World to War, London: Vintage Books, 2015, p. 269.
  18. ^ Archduke Franz Ferdinand of Austria, Prague Blog
  19. ^ Paul Donnelley, Assassination!, Lulu.com, 2012, p. 33.
  20. ^ אמיל פוירשטין, "פרנץ פרדיננד", רציחות פוליטיות במאה ה-20: עשרים פרשיות רצח נודעות, הספרייה הווירטואלית של מטח
  21. ^ Vladimir Dedijer, The Road to Sarajevo, Macgibbon & Kee, 1966, p. 319.
  22. ^ Ari Shapiro, A Century Ago In Sarajevo: A Plot, A Farce And A Fateful Shot, NPR, ‏27 ביוני 2014
  23. ^ Milestones, באתר טיים
  24. ^ Joachim Remak, Sarajevo: The Story of a Political Murder, Criterion, 1959, p. 137.
  25. ^ Tim Butcher, The Trigger: Hunting the Assassin Who Brought the World to War, London: Vintage Books, 2015, p. 276.
  26. ^ Tim Butcher, The Trigger: Hunting the Assassin Who Brought the World to War, London: Vintage Books, 2015, p. 279.
  27. ^ Man accused of murdering Archduke Ferdinand goes on trial – archive, 1914, הגרדיאן, ‏17 באוקטובר 2017
  28. ^ David Fromkin, Europe's Last Summer: Who Started the Great War in 1914?, New York: Random House, 2007, p. 154.
  29. ^ Tim Butcher, The Trigger: Hunting the Assassin Who Brought the World to War, London: Vintage Books, 2015, p. 281.
  30. ^ Gavrilo Princip Speaks: 1916 Conversations with Martin Pappenheim, ‏29 באוגוסט 2013
  31. ^ Lonnie Johnson, Introducing Austria: A Short History, Ariadne Press, p. 54.
  32. ^ 101st Anniversary of the Sarajevo Assassination that caused the World War I, Sarajevo Times, ‏29 ביוני 2015
  33. ^ Sarajevo 1914-2014, When Memory Divides, Reset DOC
  34. ^ 1 2 Villain or hero? Sarajevo is split on archduke's assassin Gavrilo Princip, The Guardian, ‏27 ביוני 2014
  35. ^ 1 2 Gavrilo Princip's Legacy Still Contested, Institute for War and Peace Reporting
  36. ^ Matt Robinson, Daria Sito-Sucic, An assassin divides his native Bosnia 100 years on, Reuters, ‏11 במרץ 2014
  37. ^ Gavrilo Princip – Some Things Never Change, Meet the Slavs, ‏29 ביוני 2014
  38. ^ Rodna kuća Gavrila Principa: Obnovljena i zaboravljena, ATB, ‏26 ביולי 2015
  39. ^ Latinska ćuprija, Tour2Sarajevo
  40. ^ ניסן צור, "עניין של פרינציפ", "משפט עולמי", מקור ראשון, 20 ביוני 2014
  41. ^ Premiere of film “The Man Who Defended Gavrilo Princip” in Republic of Srpska
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=גברילו_פרינציפ&oldid=38489768"