גילוי מוקדם (משפטים)

גילוי מוקדם הוא הליך קדם משפטי, בו הצדדים נדרשים לגלות זה לזה פרטים מהותיים הנוגעים למשפט.

חוקרים מסכמים מידע מערמת שאלונים

עיקרי הגילוי המוקדם כוללים; השלמת כתבי טענות, גילוי מסמכים, מענה לשאלונים, בדיקות בידי מומחה מטעם בית המשפט והודיות.

רקע והתפתחות המושג בישראל

השופט חיים כהן הגדיר כי "הליך משפטי דומה למשחק פוקר". כלומר, כל שחקן שומר את הקלפים "צמודים לחזה". כיום, החובה לגילוי מוקדם מבטאת תפיסה מנוגדת, לפיה זכותו של כל "שחקן" לדעת עוד לפני המערכה העיקרית מה הם ה"קלפים" שיש ליריב.

מטרות גילוי מוקדם:

1. גילוי מוקדם ומלא, יאפשר לצד השני להציג את עמדתו בצורה הטובה ביותר. בכך גובר הסיכוי לעשיית צדק(שהוא מטרתו העיקרית של המשפט).
2. לאפשר לצד השני להכין מראש את תגובתו לראיות, ובכך לחסוך זמן שיפוטי. (כלומר, למרות שיטת המשפט האדוורסרית הנהוגה בישראל, לפיה הצדדים עצמם בלבד אחראיים לערוך ולהציג את עמדתם כראוי, התערבה החקיקה והיא מגנה על הצדדים מפני "הפתעה").
3. הגילוי המוקדם מבהיר לצדדים את המצב המשפטי הנתון, ובכך עשויה להתחזק הנטייה להגיע לפשרה מוסכמת.
4. מניעת אי-שוויון מובנה, כאשר לצד שהוא בעל משאבים רבים, יש יותר גישה למסמכים רלוונטיים בהם ניתן לעשות שימוש במשפט. חובת הגילוי מבטיחה כי כל מסמך רלוונטי שיגיע אליו, יוכל לשמש גם את הצד השני.

הפסיקה בבתי המשפט בישראל קבעה שהליך גילוי מוקדם הוא רק בין הצדדים לבין עצמם, ולא בינם לבין בית המשפט. בהתאם לכך נפסק שכאשר הנתבע הגיש תצהיר לתובע בהליך גילוי מוקדם- אם התובע חפץ להשתמש בתצהיר כראיה עבורו, חובה עליו להציג אותו במפורש לבית המשפט כראיה מטעמו.,.

הליך גילוי מוקדם

• "פרטים נוספים" - (בשלב הגשת כתבי הטענות) – במקרה שצד בהליך השמיט מכתב הטענות פרטים שהתקנות מחייבות (כגון מס' ת"ז), הצד שכנגד יכול להגיש "בקשת פרטים נוספים". יש להגיש את הבקשה תחילה אל בעל הכתב טענות, ורק לאחר "זמן סביר" (מקובל להחשיב 7 ימים כ"זמן סביר" לעניין זה) בו לא תוקן המעוות, יש להגיש לבית המשפט בקשה לחייב מסירת "פרטים נוספים".

מרגע שהוגשה "בקשה להשלמת פרטים" ועד להשלמתם (כלומר, שהמתבקש יגיש כתב טענות מתוקן ומלא) השעון להגשת כתבי הטענות של המבקש את "השלמת הפרטים", נעצר (אלא אם כן הבקשה אינה מוצדקת).

• "גילוי מסמכים" - תוך 30 יום, ניתן לבקש מבית המשפט או הרשם להורות לצד שכנגד להגיש אינדקס של המסמכים הרלוונטיים לדיון, ובו פירוט של מקום הימצאם (חובה לציין גם מסמכים שכבר אינן קיימים). המתבקש צריך להגיש את האינדקס, תוך 30 יום מהבקשה. תוך 15 יום אחר כך, מקבל האינדקס יכול לבקש מבית המשפט לקבל לעיון את המסמכים הדרושים לו (מקובל לבקש את הכל). לאחר שביהמ"ש מורה אילו מסמכים מתוך הרשימה יש למסור לו, חובה תוך 7 ימים – להודיע על תאריך ממנו המסמכים יימסרו בתוך 7 ימים.

במקרה שנטען לחיסיון המסמך המבוקש, לרוב בית המשפט מורה שהמסמך יוצג בפניו כדי שיכריע אם להציג אותו לצד השני, בהתחשב גם במידת החיוניות של הראיה. הועלתה טענה שכאשר בית המשפט מחליט אחרי העיון בראיה שחל עליה חיסיון ואין להשתמש בה כראיה – אזי המודעות לתוכן הראיה עלולה להשפיע על תודעת השופט. ביחס לראיות האחרות שבתיק. אך ההלכה נקבעה על ידי ברק שטען כי השופט מסוגל להתעלות מעל להשפעה כזו.

• "שאלון" - ניתן להפנות שאלות לצד שכנגד, תוך 30 יום מהגשת כתב הטענות האחרון בתיק. את השאלון יש לשלוח ישירות, בכתב. לנשאל מוקצבים 30 יום כדי להשיב. במידה והנשאל לא השיב במועד, השואל יכול לקבול בפני בית המשפט תוך 15 יום. לאחר שבית המשפט מאשר את השאלות (או מקצתן), על המבקש לשלוח אותן שוב לנשאל עד 7 ימים לפני תחילת הדיון העיקרי. הנשאל מחויב להשיב, תוך 7 ימים מהחלטת בית המשפט לאשר את השאלות.
• "חקירות, בדיקות ועריכת חשבונות" – במקרה שהתשובות לשאלונים או לבקשות ל"גילוי מסמכים" לא סיפקו את המבקש, והמידע החסר חיוני עבור הדיון, ניתן לבקש מביהמ"ש למנות מומחה שישיג את המידע המבוקש.

ככלל, נקבע כי אין חובה לייצר מסמכים או לערוך חשבונות כדי לספק תשובות לשאלונים. אולם במקרה חריג נפסק שיש חובה כזו, בהתקיים שני תנאים מצטברים; 1. למבקש המידע יש עילה חזקה (עילת תביעה או עילת הגנה). 2. בין הצדדים שוררים יחסים מיוחדים (של נאמנות וכו') שמצדיקים באופן רגיל מסירת מידע מסוג זה.

• "הודיות" – על פי התקנות, כחלק מהליך גילוי מוקדם ניתן להפנות לצד שכנד בקשה להודות בעובדה מסוימת או באותנטיות של מסמך ספציפי, הנצרך עבור הדיון. אם המתבקש לא הודה, עליו לשלם למבקש את ההוצאות שהוציא לאימות הדבר. מבחינה מעשית, כיוון שחישוב ההוצאות נעשה בסוף המשפט ואינו נעשה בצורה מדויקת, לא יינתן סכום גבוה יותר בגלל אי-הודאה שגרם להוצאה. לכן אין אינטרס להודות, ולכן בפועל אין טעם להגיש בקשה להודאה.

סנקציות

החקיקה קובעת שתי סנקציות חלופיות:

1. צד שנמנע מלגלות מסמך בהליך גילוי מוקדם, לא יוכל להשתמש בו כראיה מטעמו. בית המשפט רשאי להתיר את השימוש במסמך, כאשר ישנה סיבה סבירה לאי-הגילוי.
2. במקרה של אי-קיום צו לגילוי מוקדם, יימחק כתב הטענות של הסרבן. אם כי בית המשפט והרשם רשאים שלא למחוק את כתבי הטענות ולהאריך את מועד קיום הצו.

בית המשפט העליון קבע, כי הצד שכנגד יכול לבחור איזו משתי הסנקציות הנ"ל להפעיל.

בפסיקה; בתביעת דיבה שהגיש עיתון מעריב, הנתבעים לא קיימו את הצו-גילוי שהוטל עליהם. למרות זאת, בית המשפט החליט שלא להטיל על הנתבעים סנקציות. בערעור נקבע כי בית המשפט חייב להטיל את הסנקציות, והדבר אינו תלוי בשיקול דעתו.

בית הדין לעבודה הטיל קנס כספי על בנק לאומי בשל אי-גילוי מסמכים למרות הוראת בית המשפט. העילה לקנס הייתה "ביזיון בית משפט". בית המשפט המחוזי דחה את הערעור שהוגש בפניו, אך בית המשפט העליון קיבל את הערעור, וקבע שלא ניתן להטיל עונש של "ביזיון בית משפט" על מקרה בו יש סנקציה ספציפית הקבועה בחוק.

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.