גן העדן האבוד

גן עדן האבוד (באנגלית: Paradise Lost) הוא אפוס שנכתב בידי המשורר האנגלי בן המאה ה-17, ג'ון מילטון. הוא פורסם לראשונה בשנת 1667 בעשרה ספרים; מהדורה שנייה פורסמה ב-1674 בשינויים קטנים, מחולקת מחדש לשנים-עשר ספרים (כחיקוי לאיניאדה של ורגיליוס). האפוס עוסק בסיפור הנוצרי של נפילת האדם: השטן המפתה את אדם וחוה, והגירוש מגן עדן. מטרתו של מילטון, על פי דבריו בספר הראשון, היא "להצדיק את דרכיו של האל לבני אדם" (א, 26) ולהתייחס לסתירה בין הידיעה המוחלטת של האל לבין הבחירה החופשית של האדם.

המהדורה הראשונה, 1667

איור לספר של הצייר גוסטב דורה

הגיבור הראשי של האפוס הוא המלאך שנפל, שטן. מהסתכלות מודרנית, יש שיאמרו כי מילטון מציג את השטן באופן חיובי, כישות שאפתנית וגאה שמתנגדת ליוצרה המשתלט, אלהים הכל-יכול, ונלחמת בשמיים, עד שהיא מנוצחת. ויליאם בלייק, מעריץ של מילטון והמאייר של האפוס, אמר על מילטון ש"הוא היה משורר אמיתי, ובצידו של השטן ללא שידע זאת". יש שרואים בדמות של לוציפר מקדים של הגיבור הביירוני.

הסיפור חדשני בכך שהוא מנסה לפייס בין המסורות הנוצריות והפגאניות: כמו שייקספיר, התאולוגיה הנוצרית לא הספיקה למילטון, והוא חש צורך להשתמש במקורות נוספים. הוא מנסה לכלול פגניזם, מסורות יווניות קלאסיות ונצרות בתוך הסיפור.

האפוס עוסק בבעיות תאולוגיות נוצריות רבות, כמו הגורל, פרדסטינציה והשילוש הקדוש.

עלילה

הסיפור מחולק לשנים עשר ספרים, כנגד עשרים וארבעה הספרים של האיליאדה והאודיסיאה של הומרוס. לכל ספר ישנה הקדמה הקרויה "הטענה". הפואמה היא במסורת האפית, שבה מתחילים ב-in media res (בלטינית: אמצע הדברים). סיפור הרקע מסופר בספרים ה-ו. ישנה פניה לישות אלוהית בספר הראשון בבקשה לישועה, באופן המזכיר את הפניות באיליאדה.

הסיפור של מילטון בנוי סביב שני קווים: זה של שטן וזה של אדם וחוה. הסיפור של לוציפר (השטן) הוא הומאז' לאפוסים המלחמתיים הישנים. מבחינה כרונולוגית, הוא מתחיל באמצע העלילה, לאחר שלוציפר והמלאכים המורדים האחרים נוצחו והושלכו בידי האל אל הגיהנום. בפנדמוניום, לוציפר צריך להשתמש ביכולת הרטורית שלו כדי לארגן את חסידיו; הוא נעזר על ידי ממון ובעל זבוב. בסוף הדיון, מתנדב שטן להרעיל את האדמה שזה עתה נוצרה. הוא מתמודד עם סכנות של התהום בעצמו, באופן הדומה לאודיסאוס או איניאס.

הסיפור השני שונה במידה רבה, והוא סוג חדש של אפוס: אפוס ביתי. אדם וחוה מוצגים בפעם הראשונה בספרות הנוצרית כאשר היחסים ביניהם אינם חטא. יש להם תשוקות, אישיות, והם גם מקיימים יחסי מין. שטן מצליח לפתות את חוה, ואדם, שרואה שחוה חטאה, חוטא באופן דומה על ידי אכילה מהפרי. באופן זה מילטון מציג את אדם כדמות הרואית אך גם כחוטא גדול יותר מאשר חוה. הם מקיימים יחסי מין שנית, אך הפעם תוך תשוקה שלא הייתה קיימת קודם. לאחר שהם נעשים מודעים לטעות שעשו באכילה מ"פרי" עץ הדעת, הם רבים. אולם, בעקבות תחינותיה של חוה, הם משלימים במידת-מה. אדם ממשיך במסע חזוני עם מלאך, שבו הוא רואה את חטאי האדם ואת המבול, והוא נעצב על החטא שהם שחררו בעקבות האכילה מהפרי. עם זאת, מראים לו גם את התקווה - האפשרות לגאולה - דרך חזון של ישו הנוצרי. אז הם מושלכים מגן העדן ומלאך מוסיף שניתן למצוא "גן עדן בתוכך, מאושר בהרבה". כעת הם ביחסים מרוחקים עם האל, שנמצא בכל מקום אך אינו נראה (בניגוד לאב הממשי בגן העדן).

חווה מוצגת כנרקיסיסטית המאוהבת בעצמה (בוהה בהשתקפותה במים), ואחד המלאכים מנסה לשכנעה להתאהב באדם. תחילה היא מתנגדת ומתאכזבת מאדם. היא מבינה שעליה לציית לו בגלל חוכמתו אך היא אינה מפסיקה לשאול אותו שאלות אודות היקום. חווה לא תכננה בעצמה לשאול זאת, אלא שמדובר בשטן ששותל את השאלות במוחה וגורם לה לפקפק באלוהים. הפקפוק באמונה הוא זה שיביא לגירוש אדם וחווה מגן עדן, ואדם מנסה להגן על אשתו כדי למנוע גירוש זה, אך הוא נכשל. ביצירה מופיע המושג "אל" באנגלית באות גדולה- המציינת את אלוהים, ובאות קטנה המציינת את השטן (אל פגאני).

תגובות וביקורת

מקובל, כי האפוס הוא אחת מהיצירות החשובות ביותר בשפה האנגלית. מכיוון שהיא מבוססת על כתבי הקודש, יש שטוענים כי יש לה פחות חשיבות בתוך הקאנון המערבי בעקבות החילון. אולם, דעה זו אינה מקובלת על כולם, וגם מבקרים שנחשבים ל"חילונים" מכירים בחשיבותה הרבה של היצירה. ב"נישואי גן העדן והגיהנום" לויליאם בלייק, "קול השטן" טוען:

"הסיבה שמילטון מוגבל כל כך כשהוא כותב על המלאכים והאל, ומשוחרר כשהוא כותב על השטן ועל הגיהנום, היא שהוא היה משורר אמיתי ולצידו של השטן, בלי שידע זאת".

קביעה זו נעשתה לפרשנות השכיחה ביותר של היצירה במאה העשרים, אך בקרב מבקרים כמו ק. ס. לואיס וסטנלי פיש, פרשנות זו אינה מקובלת. מבקרים אלה רואים בתאולוגיה של גן העדן האבוד כמתאימה לכתבי הקודש שעליהן היא מבוססת.

בחציה השני של המאה העשרים, עברה ההבנה הביקורתית של האפוס למוקד פילוסופי ופוליטי יותר. במקום התפיסה הרומנטית של השטן כגיבור היצירה, מקובל שהשטן מוצג בתחילה כגיבור קלאסי אך לאחר מכן דמותו מופחתת עד שהוא רק נחש לוחך עפר, שאינו מסוגל לשלוט אפילו בגופו-הוא. את הזווית הפוליטית אפשר לראות בחיכוך הבסיסי בין האופן השמרני וההיררכי שבו השטן תופס את היקום, וה"דרך החדשה" של האל ובנו כפי שהיא מוצגת בספר ג'. במילים אחרות, המגמה העיקרית של היצירה היא לא הרשעות או הגבורה של השטן, אלא המתח בין ההיררכיה של "הברית הישנה" (המשתקפת בשטן ואף במלאכים גבריאל ורפאל) והמהפכנים של "הברית החדשה" (בן האל, אדם וחוה) שמייצגים מערכת חדשה של ארגון אוניברסלי שאינו מבוסס על מסורת, תקדים ונוהג אלא על הסכמה מודעת ושלמה לאמונה מצד אחד, ועל תפקיד שמתקבל בשל יכולת ואחריות מצד שני. מגמה זו עושה שימוש רב ביצירות האחרות של מילטון ובביוגרפיה שלו, כמהפכן אנגלי ומבקר חברתי.

תרגומים לעברית

• יצחק סלקינסון, שיר יסודתו בכתוב ויגרש את האדם: נחלק לשנים עשר ספרים, יצא לאור בשפת ענגליש בשנת 1666 ונקרא בשם PARADISE LOST. תרגום ראשון לעברית. וינה, 1871.
• תולדות אדם וחוה, תרגם: שמואל רפאלי, ירושלים [חמו"ל], תרנ"ב
• גן העדן האבוד, תרגם: ראובן אבינועם, עריכה, מבוא ונספחים: אסתר י. בית הלחמי, איורים: ויליאם בלייק. (תל אביב) מסדה ועם הספר, 1982.

קישורים חיצוניים

• מהדורה מקוונת של גן העדן האבוד (באנגלית)
• הקלטה של השיר (אנגלית) באתר של Librivox
• גן העדן האבוד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)