גרין קארד (סרט)

גרין קארד
Green Card
	כרזת הסרט
בימוי	פיטר ויר
הופק בידי	פיטר ויר
תסריט	פיטר ויר
עריכה	ויליאם אנדרסון
שחקנים ראשיים	ז'ראר דפארדיה ; אנדי מקדואל
מוזיקה	הנס צימר
צילום	ג'פרי סימפסון
מדינה	צרפת, אוסטרליה, ארצות הברית
חברת הפקה	סרטי Touchstone
חברה מפיצה	בואנה ויסטה
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	23 בדצמבר 1990 (ארצות הברית) ; 31 בינואר 1991 (אוסטרליה) ; 20 בפברואר 1991 (צרפת)
משך הקרנה	107
שפת הסרט	אנגלית
סוגה	קומדיה רומנטית
הכנסות באתר מוג'ו	greencard
פרסים	פרס גלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר - קומדיה או מוזיקלי ; פרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר – קומדיה או מוזיקלי
	דף הסרט ב־IMDb

גרין קארד (באנגלית: Green Card) הוא סרט אמריקאי משנת 1990 שנכתב, הופק ובוים על ידי הבמאי האוסטרלי פיטר ויר בכיכובם של ז'ראר דפארדיה ואנדי מקדואל. הסרט הוא קומדיה רומנטית המתמקדת באישה אמריקאית הנישאת בנישואים פיקטיביים עם צרפתי כדי שהוא יוכל לקבל גרין קארד ולהישאר בארצות הברית. ז'ראר דפארדיה זכה בפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר על משחקו בסרט. הסרט זכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר - קומדיה או מוזיקלי והיה מועמד לפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר.

תקציר העלילה עריכה

ברונטה פריש (מקדואל) היא הורטיקולטורית וסביבתנית מניו יורק שנישאת בנישואים פיקטיביים עם ז'ורז' פורה (דפארדיה), מהגר בלתי חוקי מצרפת, כדי שהוא יוכל לקבל גרין קארד. בתמורה, עושה ברונטה שימוש בתעודת הנישואין שלה כדי לקבל אישור לשכור את דירת החלומות שלה. לאחר שהיא עוברת להתגורר בדירה זו, כדי להסביר את העדרו של בעלה כביכול, היא מספרת לשוער של הבית ולשכנים שהוא מנהל מחקר מוזיקלי באפריקה.

לאחר שפקידים מ"שירות ההגירה וההתאזרחות" (INS) יוצרים אתה קשר על מנת לחקור אותה על הלגיטימיות של הנישואין שלה, מאתרת ברונטה את ז'ורז', שעובד כמלצר. אף על פי שלשניים נותר זמן קצר ביותר כדי לתאם גרסאות, שני הסוכנים שמבקרים בביתה של ברונטה מתרשמים מהם לטובה. אך כאשר אחד הסוכנים מבקש מז'ורז' שיראה לו היכן השירותים, והוא פותח עבורו את דלת הארון, עולים החשדות והשניים מוזמנים לראיון מלא ורשמי שיתקיים יומיים לאחר מכן במשרדי שירות ההגירה.

בעצת עורך דינה, המיידע אותה כי היא עלולה להיות מואשמת בעבירה פלילית במקרה שהתרמית תחשף, מזמינה ברונטה באי רצון את ז'ורז' לעבור לגור עמה בדירתה. הם מנסים ללמוד זה על עברו של זו ועל ההרגלים והמוזרויות שלהם, אך עד מהרה מתברר להם שהם לא יכולים לסבול זה את זה. ז'ורז' הוא אדם מוזנח, אנוכי, בעל מזג חם, מעשן, המעדיף לאכול בשר אדום על פני אוכל צמחוני, בעוד שברונטה מתגלה כטיפוס עצבני וקר, אובססיבית בכל מה שנוגע לצמחים שלה ושקועה בסביבתנות.

הוריה של חברתה הטובה ביותר של ברונטה, לורין אדלר, מתכננים לעזוב את ניו יורק והם שוקלים לתרום את העצים שבגן ביתם ל"גרילה הירוקה", קבוצה הדואגת לפיתוח גינות בתחומי העיר. ברונטה מוזמנת לארוחת ערב כדי לדון בנושא ומגלה שז'ורז' נמצא שם לאחר שהובא לארוחה על ידי לורין. הוא מרשים מאוד את בני הזוג אדלר לאחר שהוא מבצע בפסנתר קטע של מוזיקה אימפרסיוניסטית כליווי לשיר בנוגע לילדים ועצים, עד שהם משתכנעים לתרום את העצים לקבוצת הגרילה הירוקה. מאוחר יותר, כאשר הוריה של ברונטה מגיעים לביקור פתע בדירתה, ז'ורז' מעמיד פנים כשיפוצניק.

כאשר החבר של ברונטה, פיל, חוזר מטיול, חושף בפניו ז'ורז' את עובדת נישואיו לברונטה. בזעמה מגרשת אותו ברונטה מדירתה, אך בכל זאת השניים מגיעים למשרדי שירות ההגירה לראיון המתוכנן. השניים נחקרים בנפרד וכאשר נכשל ז'ורז' באחת מהשאלות, הוא מתוודה בפני החוקר כי הנישואים פיקטיביים. הוא מסכים לעזוב מידית את ארצות הברית, אך עומד על כך שברונטה לא תואשם על חלקה בתרמית. ביוצאם מהמשרד הוא נותן לברונטה להאמין שהריאיון היה מוצלח והשניים נפרדים לדרכיהם.

כמה ימים לאחר מכן, מזמין ז'ורז' את ברונטה להצטרף אליו לבית הקפה בו הם נפגשו לראשונה. כאשר ברונטה מבחינה שאנשי שירות ההגירה מגיעים אתו, היא מבינה שז'ורז' עומד להיות מגורש ובאותו רגע היא מבינה שהיא מאוהבת בו ומנסה למנוע את גירושו. ז'ורז' מבטיח לה לכתוב לה כל יום ולשאול אותה במכתבים את אותה שאלה "מתי את באה, יקירתי?" (?When are you coming, Cherie), משפט שהוא עשה בו שימוש כדי לתאר לאנשי שירות ההגירה את תקופת החיזור המזויפת שלהם. לאחר מכן מגורש ז'ורז' לצרפת, לא לפני שהשניים מצהירים זה לזה את אהבתם.

שחקנים ראשיים עריכה

ז'ראר דפארדיה – ז'ורז' פורה.
אנדי מקדואל – ברונטה פריש.
ביבי ניווירת' – לורין אדלר.
גרג אדלמן – פיל.

הפקה עריכה

פיטר ויר כתב את התסריט המקורי באופן שיתאים לדפארדיה כאמצעי להציגו בפני קהל דובר אנגלית. חלק מתקציב הסרט ניתן על ידי "התאגיד למימון סרטי קולנוע של אוסטרליה" ועל ידי "האיגוד הכללי לקולנוע" (Union Générale Cinématographique – UGC). אף על פי שעלילת הסרט מתרחשת בארצות הברית, ואף על פי שלא השתתפו בו שחקנים אוסטרלים, העובדה שהוא נכתב, ביום, צולם, עוצב ונערך על ידי אוסטרלי, אפשרה להפקת הסרט לקבל מימון מממשלת אוסטרליה. מימון זה עמד על 3.8 מיליון דולרים.

ביקורת עריכה

הסרט זכה לתגובות מעורבות מהביקורת וכיום הוא מדורג בציון של 56% על ידי האתר Rotten Tomatoes, בהתבסס על 18 חוות דעת.

העיתונאית ז'נט מסלין מהניו יורק טיימס, תיארה אותו כ"סרט קליל באופן האסקפיסטי ביותר שיכול להיות" והוסיפה כי "לאנדי מקדואל... יש שלווה מצטנעת חביבה שגורמת למבט מוקיר ההערכה של ז'ורז' להיות בלתי מובן. ז'ראר דפארדיה... נסוג לצרפתיות שלו או משחרר עצמו באופן זמני מאילוצי התסריט".^[1] רוג'ר איברט מהשיקגו סאן-טיימס העיר שהסרט "לא מבריק במיוחד והוא לא דוגמה למיטב עבודתו של הבמאי שיצר את שנה בצל הסכנה או של השחקן שכיכב בסיראנו דה ברז'ראק. אך זוהי עבודה בידורית מבוססת ועשויה טוב, סיפור אהבה בין שני אנשים שהמפגש ביניהם לא מרנין כפי שהוא עשוי להיות".^[2]

פיטר טרוורס מהרולינג סטון כינה את הסרט "סוכרייה רומנטית שובת לב" והוסיף: "אל תצפו לראשוניות ולקשיות האופי שאפיינו את סרטיו האוסטרליים של ויר, פיקניק בצל ההר וגליפולי. לגרין קארד יש את הנפח של טוגן. אך הקסם של דפארדיה לא מכיר בשם מחסום שפה ומקדואל, שהתגלתה בסקס, שקרים ווידאוטייפ, מוכיחה את עצמה כאישה סקסית ועדינה".^[3] ריטה קמפלי מהוושינגטון פוסט אמרה: "כמו רוח רפאים ואישה יפה, רומן זה נסמך על עינינו הבוהקות המוקסמות מהכריזמה של הדמויות הראשיות. ואנו אכן מוקסמים, למרות הקצב האדיש והסוף המאכזב של הסרט".^[4]

במגזין וראייטי נאמר: "למרות חוסר אמינות בציר הזמנים של הסרט, גרין קארד הוא רומן חביב המשוחק היטב".^[5] המגזין הלונדוני Time Out ציין: "הקומדיה הרומנטית הראשונה של ויר מתהדרת במערכת יחסים מרכזית בסרט שהיא הססנית ומעוררת תקוה. הלך נפש שמובע באופן יפה על ידי דפארדיה (שמעז להיכנס לטריטוריה חדשה עם תפקיד ראשי בשפה האנגלית). את הופעתו משלימה מקדואל המעודנת. הופעתו האדיבה והנדיבה לא משתלטת על העלילה והתמורות שהשניים מעניקים זה לזה, מזכות אותנו בעונג בלתי צפוי. במונחים של מוסכמות הז'אנר, מדמה ויר את הסרט הזה כ'ארוחה קלה'".^[6] בערוץ 4 נאמר: "בסרטו של ויר קיימת מנה הגונה של רגעים חביבים כאשר ניגודים מושכים אותנו בהדרגה, אך זוהי הערכה מוגזמת, הסרט זכה לפופולריות מסקרנת עם צאתו לאקרנים. דפארדיה מבצע משחק שליו ודוחה, אך אהוב בצורה מוזרה. אף על פי כן, מקדואל משכנעת פחות".^[7]