דוברובניק
דוברובניק (בקרואטית: Dubrovnik; ⓘ?; בלטינית: Rausium ואחר-כך Ragusium; באיטלקית: Ragusa) היא עיר עתיקה, נמל לחוף הים האדריאטי ומרכז תיירותי פופולרי בדרום דלמטיה שבקרואטיה. העיר, שהייתה בעבר עיר-מדינה עצמאית ויריבתה של הרפובליקה של ונציה, משמשת כיום כבירת מחוז דוברובניק-נרטבה (Dubrovačko-neretvanska županija) ומושב של דיוקסיה קתולית. העיר חרתה על דגלה את הסיסמה "LIBERTAS" (חירות), וזכתה בכינוי "פנינת הים האדריאטי".
| |||||||||||||
 | |||||||||||||
| פוטומונטז' של דוברובניק | |||||||||||||
| מדינה |
 קרואטיה | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מחוז |
 דוברובניק-נרטבה | ||||||||||||
| חבל ארץ | דלמטיה | ||||||||||||
| ראש העיר | אנדרו ולאחושיץ' | ||||||||||||
| תאריך ייסוד |
המאה ה־7  | ||||||||||||
| שטח | 21.35 קמ"ר | ||||||||||||
| גובה | 3.0 מטרים | ||||||||||||
| אוכלוסייה | | ||||||||||||
| ‑ בעיר | 41,562 (31 באוגוסט 2021) | ||||||||||||
| ‑ צפיפות | 2,000 נפש לקמ"ר (2011) | ||||||||||||
| קואורדינטות | 42°38′27″N 18°06′32″E / 42.640714°N 18.108989°E | ||||||||||||
| אזור זמן | UTC +1 | ||||||||||||
| http://www.dubrovnik.hr | |||||||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||||||
| |||||||||||||
  | |||||||||||||
אטימולוגיה עריכה
שמה הנוכחי של העיר בא מהמילה הסלאבית "Dubrava" (חורש) שמקורה במילה הסלאבית העתיקה "Dub" (עץ אלון או חורשת עצי אלון), וזאת על שם דוברבה, כפר קטן ששוכן על הגבעות שמצפון לעיר העתיקה של דוברובניק, שנקראה באותה עת בשם רגוזה. גם כשרגוזה פרשה את חסותה על דוברבה, המשיכו תושבי דוברבה להשתמש בשמו הישן של הכפר, ולאחר מלחמת העולם הראשונה הפך שם זה לשמה הרשמי של העיר כולה.
עד מלחמת העולם הראשונה נקראה העיר "רגוזה", שמה באיטלקית גם כיום. שם זה התפתח מהשורש היווני "xau" שמשמעותו "אסון" או "מורד" (ויש האומרים מהמילה היוונית ל"סלע"). ממילה זו בא השם הלטיני "לאוס" (Laus) או "לאוסה" (Lausa) שהתגלגל ל"לאוסיום" (Lausium), "ראוסיום" (Rausium), "רגוסיום" (Ragusium) ולבסוף "רגוזה" (Ragusa).
גאוגרפיה ואקלים עריכה
העיר שוכנת לאורך מישור צר בן 6 ק"מ, בין שפך נחל רייקה (Rijeka) בצפון לכף סבטי יקוב (Sveti Jakov, "יעקב הקדוש") בדרום. מרכזה של העיר והנמל ברובע גרוז' (Gruž, איטלקית Gravosa) השוכן בבסיסו הצר של חצי האי לאפאד (Lapad). באזור זה שוכנים מרבית בתי המלון של העיר. העיר העתיקה, ששטחה כרבע קמ"ר, שוכנת מזרחה משם בין הרבעים פולצ'ה (Polče) ופילה (Pile). מול חופי העיר העתיקה שוכן האי לוקרום (Lokrum) וממערב לה נמצא ארכיפלג אלפיטי (Elafiti) (ראו להלן).
בדוברובניק שורר אקלים ים תיכוני עשיר במשקעים - כ-1,250 מ"מ בממוצע בשנה[1], היורדים בעיקר בחודשי החורף. הטמפרטורה הממוצעת נעה בין 9 מעלות צלזיוס בחורף ל-25 מעלות צלזיוס בקיץ.
היסטוריה עריכה
מייסוד העיר עד התקופה הוונציאנית (1205) עריכה
העיר נוסדה בתחילת המאה ה-7, לאחר ששבטים סלאבים ואווארים הרסו את העיר הרומית אפידאורום (Epidaurum) אשר שכנה כ-15 ק"מ דרומית מזרחית לדוברובניק, במקום בו נמצאת כיום צאבטט (Cavtat, איטלקית Ragusavecchia - "רגוזה העתיקה"). חלק מניצולי העיר הקימו את הכפר לאוס או לאוסה (Lausa) באתר שבו שוכנת כיום דוברובניק[2]. לפי סברה אחרת חרבה אפידאורום לראשונה בידי הגותים כבר בשנת 265, והיישוב החדש קם במאה ה-3, מאות שנים לפני שאפידאורום חרבה באופן מוחלט[3].
הכפר החדש הוקם על אי זעיר, שמאוחר יותר חובר ליבשה וכיום נמצא בתחומי העיר העתיקה של דוברובניק, ויש האומרים כי היה זה חצי אי. המיקום החדש העניק הגנה מסוימת לתושביו, אך בשל כך שלא הייתה בו כמעט אדמה פורייה, והתושבים נאלצו להגיע לעיתים קרובות אל היבשה שמעבר למצר הים, תמורת תשלום מסים לקרואטים שהחלו ליישב את החוף סמוך לגבעת סרג' (Srđ). שני היישובים אוחדו לבסוף במאה ה-12, והמצר שחצץ ביניהם יובש והיה לרחובה הראשי של העיר העתיקה של דוברובניק - "פלאצה" או "סטראדון" (Placa או Stradun).
הסרצנים שמו מצור על העיר במשך 15 חודשים, בין השנים 866 ו-867. המצור נפסק בהתערבותו של הקיסר הביזנטי בזיליוס הראשון[4], והעיר עברה לחסותה של האימפריה הביזנטית. עם היחלשותה של האימפריה, החלה הרפובליקה של ונציה לראות ברגוזה איום לשליטתה באזור. ניסיונה הראשון של ונציה לכבוש את העיר בשנת 948 כשל. התושבים ייחסו את הצלחתם להגנתו של בלזיוס הקדוש (Sveti Vlaho) שהיה לקדוש הפטרון של העיר ומאז התנוססה דמותו על דגלה[5].
בשנת 1050 הרחיבה העיר את תחומיה אל נמל גרוז' ועד זאטון, כ-16 ק"מ מצפון לה, וב-1191 זכו סוחריה בזכות לסחור באופן חופשי בכל תחומי האימפריה הביזנטית. זכויות דומות הוענקו להם בסוף המאה ה-12 גם על ידי סרביה ובוסניה והרצגובינה, ואלה מראות על חשיבותה של העיר כמרכז מסחרי. בתקופה זו נזכרה העיר לראשונה בשם דוברובניק.
תחת שלטון ונציה עריכה
ב-1205, לאחר מסע הצלב הרביעי, עברה רגוזה לשליטתה של ונציה. העיר הייתה למקור חשוב לצרכיה המסחריים של ונציה וסחורה שהגיעה מרגוזה לוונציה הייתה פטורה ממכס. ונציה הגנה על רגוזה מפני שכניה ובתמורה הייתה העיר לבסיס העיקרי של התנועה הימית הוונציאנית בדרומו של הים האדריאטי. ב-1272 חוקקה העיר את חוקיה הראשונים ששילבו בין המשפט הרומי ובין מנהגי המקום. שירותים רפואיים הונהגו ב-1301, ובית המרקחת הראשון שנפתח ב-1317 עדיין פעיל. בית אבות הוקם בשנת 1347, בית חולים בתנאי הסגר נפתח על האי לופוד ב-1377, ובית יתומים החל לפעול ב-1432. רגוזה החלה להתפשט ובמאה ה-13 השתלטה על האי לסטובו. ב-1333 קנתה העיר את חצי האי פליישץ (Pelješac) מסרביה, וב-1345 פרשה את שליטתה על האי מלייט. בשנת 1348 פקד המוות השחור את העיר.
תקופת העצמאות עריכה
בשנת 1358 נאלצה ונציה לוותר על כל דרישותיה בדלמטיה בעקבות הסכם זאדר, וב-27 ביוני 1358 נחתם בווישגראד בהונגריה הסכם בין לאיוש הראשון מלך הונגריה והארכיבישוף ג'ובאני סראקה (Giovanni Saraca), ולפיו תוכר ריבונותה של הונגריה בעיר, אך האצולה המקומית תמשיך לשלוט בה אגב התערבות מינימלית. בכך קמה בעצם "הרפובליקה של רגוזה" (Respublica Ragusina, קרואטית Dubrovačka Republika).
חוקת הרפובליקה הייתה מעמדית והאוכלוסייה התפלגה לשלוש קבוצות: האצולה שהחזיקה בכל הסמכויות הממשיות, האזרחים שהורשו לשאת בתפקידים זוטרים, ובעלי המלאכה או הפלבאים שהורחקו מכל שדרות השלטון. נישואים בין-מעמדיים היו אסורים ומשפחות האצולה התחתנו בינן לבין עצמן, כשנישואים בין קרובי משפחה בדרגה שלישית או רביעית היו נפוצים. מבנה המשטר היה דומה לזה הוונציאני. ראש המדינה היה הרקטור (Rettore) בתקופה הוונציאנית, או הדוכס לאחר 1358, והוא התחלף אחת לחודש. לפי מסמך ארכיוני[6] כיהנו, בין 1440 ל-1860, לא פחות מ-4,397 דוכסים. יחד עם 11 ואחר כך שבעת חברי "האספה הקטנה" (Consilium Minus) שנבחרו אחת לשנה, החזיק הרקטור או הדוכס בסמכויות הביצועיות. האספה הגדולה (Consilium Maior) כללה את כל בני האצולה מעל גיל 18, והסנאט (Consilium rogatorum) ובו 45 חברים מכל משפחות האצולה, היה מעין רשות מייעצת. הדוכס, או רקטור, התגורר ועבד בארמון הרקטור בתקופת כהונתו, אך בני משפחתו המשיכו להתגורר במעונם הקבוע.
בשנת 1399 רכשה העיר את השטח שמצפון לה (Primorje - "לאורך החוף") ובתחילת המאה ה-13 התפשטה דרומה אל צאבטט ומעבר לה, והגיעה לשיא שטחה הטריטוריאלי שעמד על כ-1,500 קמ"ר. ב-1418 ביטלה העיר את סחר העבדים, ובמקביל לצעד זה אימצה את דגל הסוחר שלה שנשא את הכיתוב "חירות" (Libertas) בתוך מגן על רקע לבן. ב-1436 נבנתה מערכת לאספקת מים שהזרימה אותם אל העיר ממרחק של 20 ק"מ. ב-1472 שינתה העיר את שפתה הרשמית מלטינית לאיטלקית[7], אם כי שפות הרחוב היו תחילה דאלמטית, אחריה רגוזית (ניב ונטי עם השפעה טוסקנית), ולבסוף שטוקאבית (Štokavština, ניב מוקדם של סרבו-קרואטית).
תחת החסות העות'מאנית עריכה
ב-1458 חתמה הרפובליקה של רגוזה הסכם עם האימפריה העות'מאנית לפיו תשלם הראשונה מס לסולטאן ואף נקבע כי שליח יביאו ב-1 בנובמבר בכל שנה[8]. מאוחר יותר, ב-1481, באה העיר תחת חסות מלאה של העות'מאנים, אך שמרה על עצמאותה בכל מובן אחר, ובכלל זה הייתה רשאית להתקשר בחוזים עם מדינות זרות ואוניותיה היו רשאיות לשוט תחת דגל הרפובליקה. הכפיפות לעות'מאנים נשאה עימה הקלות מס וזכויות סחר מיוחדות בתחומי האימפריה, והרפובליקה ניהלה את קשרי המסחר של האימפריה בים האדריאטי. לסוחרי רגוזה ניתנה הרשות לשוט בים השחור, זכות שהייתה חסומה בפני סוחרים זרים אחרים, והאימפריה תמכה ברגוזה במחלוקות בינה לבין ונציה. העיר ישבה על ציר המסחר היבשתי שבין פירנצה ובורסה, ובנמל רגוזה הועמסה הסחורה שהגיעה מטורקיה על אוניות על מנת לחצות את האדריאטי, ולהמשיך את דרכה בדרך היבשה עד פירנצה. חשיבותה של העיר לעות'מאנים הייתה רבה ונבעה, בין היתר, מכך שבאמצעותה סחרה האימפריה עם מדינות שעימן הייתה במצב של מלחמה. בתקופה זו הגיעה הרפובליקה לשיא פריחתה.
משקיעת הרפובליקה עד עצמאות קרואטיה עריכה
בסוף המאה ה-15 ובתחילת המאה ה-16 התהדקו יחסי רגוזה וצרפת, אשר העניקה לה לראשונה זכויות סחר. גדודים קרואטים שירתו בצבאו של לואי השלושה עשר מלך צרפת ונקראו "Croates". החיילים הקרואטים נהגו לענוד צעיף צבעוני סביב צווארם, ובשל כך השתרש שמם והיה למילה הצרפתית לעניבה ("Cravate"). עם זאת, עם התגליות הפורטוגזיות, שפתחו דרכי מסחר חדשות, הוסט סחר התבלינים מהים התיכון, והמסחר הימי באזור נקלע למשבר אשר סימן את שקיעתן של הרפובליקה של רגוזה ושל ונציה. מכה קשה ניחתה על העיר ביום 6 באפריל 1667, כאשר רעידת אדמה פקדה אותה וגרמה למותם של יותר מ-5,000 תושבים. רוב מבני הציבור בעיר חרבו, למעט החומות, ארמון הרקטור וארמון ספונצה. כמעט ולא נותר דבר מפאר הרנסאנס של העיר, ואף שנבנתה מחדש בסגנון הבארוק, היא לא שבה עוד למעמדה שלפני האירוע. בשנת 1684 חודש הסכם וישגרד מ-1358, והעיר קיבלה על עצמה את ריבונותו של הקיסר האוסטרי, דבר שפתח בפניה הזדמנויות סחר נוספות בים האדריאטי. בה בעת המשיכה העיר והכירה גם בריבונות העות'מאנים, דבר שהיה מקובל באותה תקופה.
עם היחלשות האימפריה העות'מאנית במחצית השנייה של המאה ה-17, השתלטה ונציה על שטחים מסביב לרגוזה, ואיימה להקיפה ולנתק אותה לחלוטין מדרכי המסחר היבשתיות שיצאו ממנה. ב-1683 הובסו הטורקים בקרב וינה, ובהסכם קרלוביץ מ-26 בינואר 1699 ויתרו על חלקים נרחבים שהיו בשליטתם, כולל דלמטיה. עם זאת, במסגרת ההסכם ועל מנת למנוע מוונציה לנתקה מעורפה הטריטוריאלי, מסרה הרפובליקה מרצונה את השטח הצפוני שהיה בשליטתה לידי הטורקים. פיסת חוף קצרה זו נותרה כמובלעת בשליטת בוסניה והרצגובינה בתוך שטח קרואטיה, והיא הפרוזדור היחיד שלה אל הים. עוד מסרה הרפובליקה לידי הטורקים את החלק הדרומי של שטחה, והשטח שייך עד היום למונטנגרו. במלחמת הירושה האוסטרית ובמלחמת שבע השנים במהלך מאה ה-18, שמרה הרפובליקה של רגוזה על נייטרליות, והיא קיימה נציגויות דיפלומטיות ביותר משמונים ערים ונמלים בעולם.
ב-1806 נכנעה הרפובליקה לצבאות נפוליאון במטרה להינצל מהמצור שהטיל עליה הצי הרוסי-מונטנגרי. העיר ניצלה, אך ב-31 בינואר 1808 ביטל המרשל אוגוסט מרמון (Auguste Marmont) את הרפובליקה, והעיר הייתה לחלק מהפרובינציות הצרפתיות של איליריה, כשמרמון משמש כרקטור העיר. ב-1814 קרב הצבא האוסטרי אל העיר, וביום 27 בינואר החלו הצרפתים לעזוב את רגוזה בדרך הים. תנאי הסכם הכניעה שנחתם בגרוז' אפשרו לצרפתים לעזוב את העיר בטרם נכנסו אליה הכוחות האנגלים והאוסטרים ב-28 בינואר אחר הצהריים. בקונגרס וינה ב-1815 הייתה רגוזה לחלק מממלכת דלמטיה האוסטרית. אצילי העיר נפגשו בפעם האחרונה באופן מסודר בניסיון להחיות את הרפובליקה, אך לשווא, ושלטון אוסטריה נמשך עד לאחר מלחמת העולם הראשונה.
עם הקמתה של ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים ב-1918 שינתה העיר את שמה באופן רשמי לדוברובניק, והשיבה לעצמה את סמל הפסים העתיק של הרפובליקה. הסמל מופיע בדגל קרואטיה בין סמלי חמשת מחוזות קרואטיה ההיסטוריים (שני משמאל, בגווני אדום וכחול). ב-1941 כבשו האיטלקים את העיר ולאחריהם החזיקו בה הגרמנים, ובאוקטובר 1944 היא שוחררה על ידי הפרטיזנים היוגוסלבים. ב-1979 הוכרזה העיר העתיקה של דוברובניק לאתר מורשת עולמית. דוברובניק הייתה לחלק מקרואטיה העצמאית עם הכרזת עצמאותה ב-25 ביוני 1991.
המצור על דוברובניק (1991) עריכה
ערך מורחב – המצור על דוברובניק
עם הכרזת העצמאות של קרואטיה, החלה התקפת הצבא הלאומי של יוגוסלביה על המדינה. ב-1 באוקטובר 1991 התקדם הצבא היוגוסלבי מכיוון מונטנגרו ובוסניה-הרצגובינה וכבש את אזור העיר, ובכלל זה גם את העיר צאבטט ואת שדה התעופה של דוברובניק. מבחינת קרואטיה היה מיקומה של העיר בעייתי לארגון הגנה יעילה והבטחת אספקה. העיר שוכנת בקצה הדרומי של המדינה ומוקפת גבעות והרים מצפון וממזרח; העורף הטריטוריאלי שלה צר והיא כלואה בין בוסניה והרצגובינה לים. בנוסף לכך העיר וסביבתה מנותקים גאוגרפית מיתר המדינה על ידי הפרוזדור לים שנשלט על ידי בוסניה והרצגובינה בסמוך לעיר נאום (Neum). עם זאת לא הצליח הצבא היוגוסלבי לכבוש את העיר, ובמקום זאת תפס עמדות בגבעות שמסביב לה והטיל עליה מצור.
המצור משך תשומת לב בינלאומית בשל תמונות הפצצת העיר העתיקה, ובשל כך שמדובר באתר מורשת עולמית. הפצצת העיר נמשכה עד סוף שנת 1991, מועד בו נכנסה לתוקפה הפסקת האש האחרונה. עיקר כוחות הצבא היוגוסלבי נסוגו לבוסניה והרצגובינה, והצבא הקרואטי ניצל זאת ויצא להתקפה שהביאה להסרת המצור מהעיר ב-26 במאי 1992. מבצעים נוספים שחררו את יתר השטח בו החזיק הצבא היוגוסלבי עד סוף יולי 1992. לפי הערכת הצלב האדום נהרגו 114 אזרחים כתוצאה מההפצצות.
הנזק לעיר היה ניכר והוערך בכמעט 10 מיליון דולר. עד 1999 הושקעו בשיקום העיר למעלה מ-7,000,000 דולר, וכבר לא ניכרים בה נזקי המלחמה.
דוברובניק כיום עריכה
בשנת 2005 התגוררו בדוברובניק 43,770 תושבים וכ-90% מהם היו קרואטים. כלכלת העיר נסמכת כמעט לחלוטין על תיירות ושירותים. מדי שנה בקיץ מתקיים בעיר פסטיבל האומנות הבינלאומי "ליברטס" לאומנות, ובשנת 2014 הוא נערך בפעם ה-65. עוד מתקיים בעיר פסטיבל "ליברטס" לקולנוע. אירוע שנתי נוסף הוא חגיגות בלזיוס הקדוש, הקדוש הפטרון של העיר הנערכות ביום 3 בפברואר, וכוללות בין היתר מיסה ותהלוכה. בשנת 2005 זכתה ראש העיר של דוברובניק, דוברבקה שואיצה, במקום השמיני בדירוג ראשי העיר העולמיים (World Mayor).
מאז 2010, העיר מהווה אתר צילום עיקרי עבור העיר "מעלה המלך" שבסדרת הטלוויזיה "משחקי הכס".
אתרי העיר עריכה
ביצורי העיר עריכה
- ערך מורחב – חומות דוברובניק
חומות העיר דוברובניק שנבנו בין המאה ה-13 למאה ה-16, הן ממערכות הביצורים השמורות ביותר באירופה. במאה ה-14 נקבעו 15 מגדלי שמירה בחומות, ועל אלה נוספו מספר מגדלים במאה ה-15 מחשש לפלישה עות'מאנית. אורכן של החומות הוא 1,940 מטר, ורוחבן עד שישה מטרים בצד הפונה אל היבשה ומטר וחצי עד שלושה מטרים בצד הפונה אל הים. גובה החומות עד 25 מטר וצורתן כשל משושה. במרכזה של החומה המערבית ניצב שער פילה (174 במפה) המוליך אל רחובה הראשי של העיר העתיקה, הפלאצה (116 במפה). חלקו החיצוני של השער הוא מ-1537 ומעליו ניצב פסל בלזיוס הקדוש. בצידו השני של הפלאצה ניצב שער משני המוליך אל הנמל הישן של העיר (132 במפה). השער העיקרי החשוב האחר הוא שער פולצ'ה, בצידן הצפון-מזרחי של החומות (ליד 111 במפה).
לאורך הפלאצה עריכה
.jpg)
הפלאצה, רחובה הראשי של העיר העתיקה, נמתח לאורך 200 מטר. ליד שער פילה נמצאת מזרקת אונופריו אשר נבנתה ב-1438 כחלק ממערכת אספקת המים של העיר. המזרקה ניזוקה הן ברעידת האדמה של שנת 1667 והן בהפצצות על העיר בשנת 1991. המנזר הפרנסיסקני ניצב בסמוך למזרקה (107 במפה), ומעל לשער הכניסה אליו נמצא פסל הפייטה מ-1498. החזית והשער הם כל מה ששרד מהמבנה המקורי לאחר רעידת האדמה. בקצה המזרחי של הפלאצה ניצב עמוד האביר רולנד (או אורלנדו) מ-1417, ולידו, בסמוך לשער אל הנמל הישן, עומד מגדל השעון מ-1444 ובו שתי דמויות ארד המצלצלות בפעמון על מנת להכריז על השעה (ליד 169 במפה).
מבנים חשובים אחרים עריכה
בין המבנים החשובים האחרים בעיר העתיקה נמנים ארמון ספונצה (172 במפה) ששימש בעבר כבית מכס, מטבעה, בית אוצר העיר ובנק, וכיום הוא משמש כארכיון. כנסיית בלזיוס (115 במפה) הקדוש נבנתה בהשראת כנסיית מאוריציוס הקדוש בוונציה בשנת 1715, במקומה של כנסייה קודמת שחרבה ברעידת האדמה ב-1667. ארמון הרקטור מסוף המאה ה-15 (165 במפה) ששימש כמגוריו ומשרדיו של שליט הרפובליקה של רגוזה, ומשמש כיום כמוזיאון. המנזר הדומיניקני נבנה בסוף המאה ה-14 במקביל לבניין החומות, נראה כחלק מביצורי העיר (106 במפה). במנזר כנסייה ובמרכזו חצר פנימית ובאר.
האיים עריכה
האיים האלפיטים (Elafitski otoci) והאי לוקרום (Lokrum איטלקית Lacroma), שנמצא מול חופי העיר העתיקה ושלא תמיד נכלל בארכיפלג, שייכים גם הם לעיר דוברובניק. שטחם הכולל של האיים פחות מ-30 קמ"ר ואוכלוסייתם מונה פחות מ-1,000 תושבים. האיים העיקריים הם האיים לופוד (Lopud איטלקית Isola di Mezzo) ששימש בעבר כבית חולים ותחנת הסגר, שיפן (Šipan איטלקית Giuppana) הגדול מבין האיים ואזור נופש לאצולת העבר, קולוצ'פ (Koločep, איטלקית Calamotta) שנמצא מול נמל גרוז' ויאקליאן (Jakljan). מקור שמם של האיים במילה היוונית Ελάφι (אלפי) שמשמעה צבי.
תחבורה עריכה
נמל התעופה של דוברובניק (Zračne luka Dubrovnik) ממוקם כ-20 ק"מ דרומית מזרחית לעיר, סמוך לצאבטט. בשדה מסלול אחד באורך של 3,300 מטר והוא מטפל בעיקר בטיסות שכר מכל רחבי אירופה וגם מישראל. חברת התעופה דוברובניק איירליינס, שפשטה את הרגל ונסגרה ב-2011, קבעה בעבר את מרכזה בשדה תעופה זה, וחמשת מטוסיה שהיו קרויים כל אחד על שם אחת ממצודות העיר, נשאו על זנבם את סיסמת העיר "Libertas" שנשאו אוניות הסוחר בתקופת הרפובליקה של רגוזה ואת תמונתה של דוברובניק. טיסות סדירות מופעלות על ידי קרואטיה איירליינס לבירה זאגרב, לפולה, לאוסייק ולמספר יעדים באירופה. בנוסף מפעילות מספר חברות תעופה נוספות טיסות סדירות ליעדים אירופים. בשנת 2006 עברו דרך נמל התעופה 1,120,453 נוסעים.
נמל דוברובניק (Luka Dubrovnik) שוכן ברובע גרוז' במרכזה של העיר. בנמל שבע עמדות עגינה ועומקו המרבי הוא 10.5 מטר. הנמל מטפל בעיקר בתנועת נוסעים והוא התחנה האחרונה והדרומית ביותר של הקו האדריאטי של חברת ידרוליניה העובר לאורך כל החוף הקרואטי עד לרייקה בצפון ומשרת את ערי החוף ואת האיים. מהנמל יוצאים קווי שיט אל האיים הסמוכים ואל מלייט, וקו בינלאומי מחבר את העיר אל בארי באיטליה.
דוברובניק איננה מחוברת אל רשת מסילות הרכבת של קרואטיה או של בוסניה והרצגובינה, ו"הכביש המהיר האדריאטי" (Jadranska autocesta – A1) המוביל מזאגרב דרומה, אמור לחצות בסופו של דבר את כל דלמטיה ולהגיע עד לעיר. נכון לשנת 2007 מגיע כביש זה רק עד ספליט, והכבישים המובילים מהעיר צפונה סובלים מעומס כבד בסופי שבוע ובחגים בתקופת הקיץ.
התחבורה הציבורית – עירונית ובין-עירונית – מבוססת על שירות אוטובוסים. תחנת האוטובוסים המרכזית ממוקמת סמוך לנמל ברובע גרוז'.
יהודי דוברובניק עריכה
הקהילה היהודית בדוברובניק קמה עם תום מסעי הצלב בסוף המאה ה-14. המסמך הראשון המזכיר יהודי, רופא במקצועו אשר שמו לא נמסר, הוא מ-1326. לאחר מכן נזכרו יהודים כתושבים ארעיים בעיר אשר עסקו במסחר, וב-1421 נזכר היהודי הראשון שהתגורר בה באופן קבוע. עם גירוש ספרד הגיעו לדוברובניק יהודים מספרד ומפורטוגל, הקהילה התמסדה ובראשה הועמד קונסול שהופקד על גביית המיסים. עלילת דם התרחשה בעיר בסביבות שנת 1502, כאשר רופא בשם משה מרליה ועשרה יהודים נוספים הואשמו ברצח אישה זקנה לצורכי פולחן. מרליה ושבעה מהנאשמים עונו והועלו על המוקד[9]. עלילת דם נוספת הייתה ב-1622, קורבן העלילה היה הסוחר יצחק (איזאק) ישורון. הוא עונה קשות ונידון לעשרים שנות מאסר, אך המשפט נמשך ולאחר שלוש שנים, בשנת 1625, הוא שוחרר. במהלך כל תקופת המשפט נאסר על יהודי ראגוזה, כפי שנקראה העיר אז, להתגורר מחוץ לתחומי הגטו[10].
ב-1515 גורשו היהודים מהעיר, אך הדבר פגע במסחר ורגוזה קראה לסוחרים היהודים לשוב אליה והעניקה להם זכויות מסוימות. ב-1532 הגיעו לעיר יהודים מיוון ומאלבניה, אשר שמשו כסוחרים מתווכים בין האימפריה העות'מאנית למדינות נוצריות שנחשבו יריבות לה. היהודים הורשו תחילה להתגורר רק בעיירה פלוצ'ה הקרובה, לא היו רשאים להימצא ברחובות בלילה, או לבקר בבתי נוצרים (למעט אצל בעלי עיסוקים מסוימים), או להעסיק נוצרים בני פחות מ-50 במשק ביתם. הזכות להתיישב בעיר ניתנה בהמשך רק לבעלי הון מינימלי.
ב-1546 הוקם בעיר גטו, שכלל רחוב בודד – רחוב היהודים (Žudioska ulica), והיה תחום בחומה. בגטו היו 11 בתים ובית כנסת. בקהילה פעלו תלמוד תורה לילדים וישיבה. חברה קדישא טיפלה בחולים ובסידורי הקבורה בחלקה סמוכה לחומה הצפונית הנמצאת ברחוב "הקברים היהודים" (Na grebe žudijoske). כמה משפחות יהודיות עשירות הורשו לגור גם מחוץ לגטו. לאחר הכיבוש הצרפתי, ביטל המרשל מרמון את כל החוקים נגד היהודים ב-22 ביוני 1808, אך עם שוב האוסטרים שש שנים לאחר מכן, הושב המצב החוקי לקדמותו. הקהילה הגיעה לשיא גודלה ב-1831, עת מנתה 260 חברים. יהודה מרגוזה, ממחדשי היישוב היהודי ביפו היה מבני העיר. בימי "ממלכת דלמטיה", שהייתה נחלת הכתר האוסטרי נחקקו לבסוף באמצע המאה ה-19 חוקים שאיפשרו את האמנציפציה של היהודים כאזרחים שווים. לפני השואה גרו בדוברובניק כמאתיים יהודים. אולם ב-1940 היו רק 26 רשומים. עם הכיבוש האיטלקי הגיעו לעיר ולאזור יהודים אשר נמלטו מאימת האוסטאשה בחלקים אחרים של המדינה העצמאית של קרואטיה. בהוראת הגרמנים הקימו האיטלקים בנובמבר 1942 מחנה ריכוז באי לופוד ובו רוכזו 750 יהודים מהסביבה. הם הועברו ביוני 1943 למחנה אחר על האי ראב. חלקם ניצלו בידי פרטיזנים עם כניעת איטליה ובטרם השתלטו הגרמנים על האי, אך היתר נשלחו למחנות ריכוז והשמדה. אוצרות בית הכנסת דוברובניק כולל חלקי הכסף של ארון הקודש, וכן ספרי תורה, הוחבאו על ידי משפחת טולנטינו אצל ידידים נוצרים והוחזרו לבית הכנסת אחרי השואה. בית הכנסת נחנך מחדש בימי השלטון של טיטו בשנת 1956, אך בשנות ה-1980 פעל כמוזיאון בלבד.
בימי מלחמות יוגוסלביה, בשנים 1991 ובמיוחד ב-1992 בית הכנסת של העיר נפגע בהפצצה סרבית-מונטנגרית בזמן המצור על דוברובניק, אך שופץ. בשנת 1997 הוא נחנך מחדש כבית כנסת פעיל בחגי ישראל וכמוזיאון יהודי. ב-1998 התגוררו בעיר 30 יהודים[11].
ערים תאומות עריכה
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- דוברובניק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
דוברובניק (קרואטיה), דף שער בספרייה הלאומית
דוברובניק, ברשת החברתית פייסבוק
דוברובניק, סרטונים בערוץ היוטיוב
.svg){kind=icon}
אתר האינטרנט הרשמי של דוברובניק (בקרואטית)
אתרים רשמיים עריכה
אתרים כלליים עריכה
- אודות בית הכנסת בדוברובניק
- מפה אינטראקטיבית של העיר
- דוברובניק-פורטל (קרואטית)
- צילום אוויר של דוברובניק באתר Google maps
- יותם יעקבסון, דוברובניק היפהפייה: העיר שהתיירים לא מפסיקים לזרום אליה, באתר וואלה!, 15 בפברואר 2014
- ליאור בר, דוברובניק שירה באבן, באתר GoTravel
נאור אזובל, לא רק תחנת מעבר: עשרה מקומות לפקוד בדוברובניק, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2018
תחבורה עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ http://web.tzdubrovnik.hr/basicfacts.shtml
- ^ Andrew Archibald Paton (1861). Researches on the Danube and the Adriatic; Or Contributions to the Modern History of Hungary and Translvania, Dalmatia and Croatia, Servia and Bulgaria, Brockhaus
- ^ John Gardner Wilkinson (1848). Dalmatia and Montenegro, J. Murray
- ^ H.T. Norris (1994). Islam in the Balkans, C. Hurst & Co. Publishers, ISBN 1-85065-167-1
- ^ A Short History of the Yugoslav Peoples (1985). A Short History of the Yugoslav Peoples, Cambridge University Press, ISBN 0-521-27485-0
- ^ Speculum Maioris Consilii Rectores
- ^ Halil Inalcik, An Economic and Social History of the Ottoman Empire, Vol. 1, Cambridge University Press, ISBN 0-521-57455-2
- ^ Theoharis Stavrides (2001). The Sultan of Vezirs, Brill Academic Publishers, ISBN 90-04-12106-4
- ^ http://www.centropa.org/reports.asp?rep=HR&ID=5960&TypeID=36658
- ^ על מעשה זה חיבר הרב אהרן הכהן קונטרס בשם "מעשה ישורון", שנדפס בסוף הספר "שמן הטוב" ו"זקן אהרן", ונציה ה'תי"ז (1657): אהרן הכהן, מעשה ישורון, ונציה, תי"ז. דף קנג ואילך, באתר היברובוקס
- ^ The Jewish Community of Dubrovnik, Museum of the Jewish People (באנגלית אמריקאית)
