דיאן פוסי

דַיָאן פוֹסֵי (באנגלית: Dian Fossey; ‏16 בינואר 1932 - 26 בדצמבר 1985) הייתה פרימטולוגית אמריקאית שחקרה ביסודיות מספר קבוצות של גורילות. היא התבוננה בהן מדי יום, במשך מספר שנים, ביערות של ההרים ברואנדה. את ההשראה הראשונית לעבודה במקום זה קיבלה מהפליאואנתרופולוג הבריטי המפורסם לואיס ליקי. במהלך מחקריה הייחודיים התקרבה פוסי לגורילות באופן יוצא דופן. שמה נודע למרחקים והיא זכתה להערכה רבה. בנוסף למחקר פעלה רבות לשימור הגורילות וסביבתן.

דיאן פוסי
Dian Fossey

לידה	16 בינואר 1932 סן פרנסיסקו, ארצות הברית
נרצחה	26 בדצמבר 1985 (בגיל 53) מכון המחקר קריסוקה (Karisoke), רואנדה
ענף מדעי	זואולוגיה
מקום מגורים	ארצות הברית
מקום קבורה	מכון המחקר קריסוקה
מקום לימודים	דרווין קולג', קיימברידג' College of Marin אוניברסיטת קיימברידג' אוניברסיטת קליפורניה בדייוויס אוניברסיטת המדינה של סן חוזה תיכון לוואל
מוסדות	אוניברסיטת קורנל
תרומות עיקריות
חקר גורילות

חייה

ילדות ונעורים

דיאן פוסי נולדה ב-16 בינואר 1932 בסן פרנסיסקו שבארצות הברית. אביה, ג'ורג' פוסי, היה סוכן ביטוח, ואמה, קיטי פוסי, הייתה עקרת בית. אביה לא הרוויח די כסף כדי לכלכל כראוי את משפחתו, ופנה לטיפה המרה. בעקבות האלכוהוליזם של אביה והעוני שממנו סבלה המשפחה, התגרשו אמה ואביה בשנת 1938. לאחר הגירושין קיבלה האם את המשמורת על דיאן וזמן לא רב לאחר מכן נישאה בשנית, לריצ'רד פרייס (Price), קבלן בניין. בשנים שלאחר הגירושין ניסה האב לשמור על קשר עם בתו, וגם פוסי השתוקקה לפגוש אותו ולא הייתה ביחסים טובים עם אביה החורג. בשנת 1968 התאבד אביה.

לפוסי הייתה מערכת יחסים מורכבת עם אביה החורג, שמעולם לא אימץ אותה רשמית. פרייס חינך את פוסי בקשיחות, הוא סירב לאפשר לה להחזיק בחיות מחמד והכריח אותה לאכול במטבח יחד עם מנהל משק הבית, עד הגיעה לגיל 10. בגלל יחס זה מצד אמה ואביה החורג, תרה פוסי בילדותה אחר תשומת לב. בבגרותה טענה שאמה הזניחה אותה, אולם האם הכחישה טענה זו.

לימודים וקריירה מוקדמת

לאחר תום לימודיה בבית הספר התיכון, נרשמה פוסי לקורס מקדים ללימודי וטרינריה באוניברסיטת קליפורניה בדייוויס, בניגוד לדעתו של אביה המאמץ, שדחף אותה לעסוק בעסקים ולא לפנות ללימודים גבוהים. את לימודיה מימנה פוסי בעצמה: היא הייתה פקידה ועסקה בעבודות מעבדתיות, וגם עבדה כמכונאית במפעל. בלימודיה התקשתה בכימיה ובפיזיקה, ולכן עברה לאחר זמן מה לאוניברסיטת סן חוזה, שם למדה ריפוי בעיסוק וקיבלה תואר בוגר אוניברסיטה בשנת 1954. בתקופה זו עסקה גם ברכיבה על סוסים. לאחר זמן מה, השתקעה פוסי בקנטקי והייתה למנהלת מחלקת הריפוי בעיסוק בבית חולים בלואיסוויל. בתקופה זו, הפכה פוסי לקתולית.

פוסי החלה להתעניין בגורילות ההר, תת-מין של גורילה שהתגלה רק בראשית המאה ה-20, לאחר שקראה ספר שעוסק בהן, שחיבר הזואולוג ג'ורג' שלר (Schaller). בשנת 1963 לוותה פוסי מהבנק 8,000 דולרים ובהם מימנה טיול בן שישה שבועות באפריקה. בערוץ אולדובאי שבטנזניה פגשה פוסי בדוקטור לואיס ליקי ואשתו מארי שחקרו את האזור וחיפשו בו מאובנים של מיני הומינידים קדומים. פוסי עבדה לזמן קצר יחד עם הזוג ליקי, ולאחר מכן טסה לזאיר (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו) כדי לצפות בגורילות ההר. פוסי הוקסמה מהמפגש עם החיות העדינות והגדולות, ולאחר תום הטיול חזרה לביתה בקנטקי והמשיכה בעבודה בריפוי בעיסוק.

בשנת 1966 יצר לואיס ליקי קשר עם פוסי ודרבן אותה לשוב לזאיר ולחקור את הגורילות בבית הגידול הטבעי שלהן. בתחילה היססה פוסי להיענות להצעה בשל חוסר ניסיונה בעבודות מסוג זה, אולם לבסוף הביעה את הסכמתה.

עבודתה

מחקריה של פוסי התמקדו בגורילות הר

פוסי החלה את מסעה בטנזניה בפגישה עם חוקרת השימפנזות הידועה ג'יין גודול, במטרה ללמוד את שיטות איסוף המידע שבהן השתמשה גודול. בשנת 1967 הקימה פוסי את מרכז המחקר "קַרִיסוֹקַה" ביער גשם מרוחק בהרי וירונגה (Virunga) שברואנדה. בשנת 1970 הופיעה תמונתה על שערו של הנשיונל ג'יאוגרפיק. בעקבות פרסום הגיליון התפרסמה פוסי ברחבי העולם, ורבים התוודעו למאמציה להצלת גורילת ההר מהכחדה. פוסי ניצלה את הפרסום הרב שזכתה לו כדי להסביר לציבור שהגורילות אינן מרושעות כפי שהן מוצגות לעיתים קרובות בסרטי קולנוע ובספרים, ושלמעשה מדובר ב"ענקים עדינים" שאינם פוגעים ללא סיבה. פוסי הצליחה במאמציה אלו במידה רבה, ותצלום שבו נראתה גורילה מחזיקה בעדינות את ידה של פוסי היה מהתצלומים הראשונים שבהם נראה מגע לא אלים בין גורילה החיה בבר לבין האדם.

במהלך שנות ה-70 חזרה פוסי לזמן מה לארצות הברית, כדי להשלים לימודים אקדמיים בזואולוגיה, ועם סיום הלימודים חזרה לאפריקה. לאחר שובה נוכחה לדעת שהגורילה האהובה עליה נורתה על ידי ציידים לא חוקיים, ובעקבות כך החליטה למקד את מאמציה בשימור הגורילות ובמלחמת חורמה בציד הבלתי חוקי. היא אף הקימה קרן בינלאומית שמטרתה למנוע ציד לא חוקי.

קשרי הקרבה הייחודיים שנרקמו בין פוסי לבין חיות הבר שחקרה, והרקע שלה כמרפאה בעיסוק, סייעו לה להפריך במידה רבה את הדימוי האלים של הגורילות. פוסי תמכה בשימור עולם החי ובהגנה על בעלי חיים בכלל, וגורילות ההר בפרט, וקידמה אותם לאורך כל חייה. היא הביעה תמיכה ב"שימור פעיל", היינו סיורים למניעת ציד בלתי-חוקי ושמירה על בתי הגידול של בעלי החיים (בניגוד לשימור פסיבי, שמתמקד בהסברה). במשך עשרים שנה ערכה מחקרים נרחבים על מספר קבוצות של גורילות, שאיתן פיתחה קשרי קרבה וידידות.

פוסי התנגדה נחרצות לגני חיות בגלל מספר סיבות. הראשונה היא השיטות שבהן נקטו מרבית גני החיות באותם הזמנים, כדי להביא בעלי חיים אל גן החיות: החיות ניצודו בבר, ולעיתים קרובות קבוצה שלמה נהרגה בניסיון להגן על אחד מבני המשפחה שניצוד. הסיבה השנייה היא שחיות רבות לא שרדו את המסע לגן החיות, והסיבה השלישית היא ששיעורי הרבייה ותוחלת החיים בגני החיות היו לעיתים קרובות נמוכים מהמתרחש בבר. בשנת 1978 ניסתה למנוע העברת שתי גורילות בר מרואנדה לגן החיות של קלן, וגילתה כי במהלך הציד נהרגו 20 גורילות. באופן כללי, ראתה פוסי בהחזקת בעלי חיים בגני חיות מעשה לא מוסרי.

במהלך רוב חייה, התנגדה פוסי לתיירות באזורי בר שבהם מצויים בעלי חיים בסכנת הכחדה. לקראת סוף חייה שינתה את דעתה בנושא זה, והתייחסה לתיירות כזו, בתנאי שהיא נעשית בצורה שלא תפריע את מנוחת החיות ("תיירות אקולוגית") כרע הכרחי וכאחד האמצעים היחידים להבטחת המשך חייהן של הגורילות בבר לאורך זמן.

ספרה של פוסי, "גורילות בערפל" (Gorillas in the Mist), זכה לשבחים מהאורניתולוג והאתולוג זוכה פרס נובל ניקולאס טינברגן. ספרה היה הספר הנמכר ביותר בכל הזמנים מבין הספרים העוסקים בגורילות. בשנת 1988 יצא סרט הקולנוע "גורילות בערפל: סיפורה של דיאן פוסי", המבוסס על הספר ועל מאמר של הרולד הייס שפורסם במגזין לייף, בבימויו של מייקל אפטד ובכיכובה של סיגורני ויבר. הסרט זכה להצלחה רבה, היה מועמד למספר פרסי אוסקר, וזכה במספר פרסי קולנוע אחרים. בשנת 2017 הופקה על ידי נשיונל ג'יאוגרפיק המיני-סדרה הדוקומנטרית "דיאן פוסי: סודות בערפל".

מותה

בשלהי דצמבר 1985 נמצאה פוסי מתה בחדרה בתחנת המחקר קריסוקה. על גופתה נמצאו סימני אלימות רבים, אולם בגלל מיעוט דם על רצפת החדר נראה כי גופתה הושחתה רק לאחר שנרצחה. נראה כי הרצח התבצע על ידי ציידים עבריינים, שביקשו לנקום בה על מלחמתה בתופעת הציד הבלתי חוקי ובפגיעה בשטחי המחיה של הגורילות. בצוואתה קבעה פוסי כי כל כספה יעבור לקרן שהקימה למלחמה בציד הלא חוקי. עם זאת, אמה ערערה לגבי הכתוב בצוואה וזכתה בערעור, ולכן לא הועבר הכסף לארגון. פוסי קבורה באתר ברואנדה שהיא עצמה הקימה לקבורת הגורילות המתות שאותן הכירה. על מצבתה נכתב "איש לא אהב את הגורילות יותר ממנה".

יום הולדתה ה-82 צוין בשרבוט גוגל ב-16 בינואר 2014.

ראו גם

• ג'יין גודול
• גורילות בערפל (סרט)

לקריאה נוספת

• דיאן פוסי, גורילות בערפל, הוצאת דביר, 1990. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דיאן פוסי בוויקישיתוף

• ענת בלזברג, דיאן פוסי, הספרייה הווירטואלית של מטח
• אבי בליזובסקי, ‏דיאן פוסי – בני אדם סיכנו אותה ולא הגורילות, באתר "הידען", 16 בינואר 2014
• פירסט, בני, "איש לא אהב גורילות יותר ממנה", גלילאו גיליון 148, דצמבר 2010, עמ' 24-25
• דיאן פוסי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• בני פירסט, "דיאן פוסי, מותה של אגדה", באתר "אקונומרקס":
• דיאן פוסי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)