דידו (מלכת קרתגו)
דידו (או אלישה) הייתה המייסדת (בשנת 814 לפנה"ס) ומלכתה הפניקית הראשונה של העיר קרתגו ליד תוניס של ימינו, אחותו של פיגמליון מלך צור, אשר לפי האגדות הרומיות התאהבה באיניאס, אביו המיתי של העם הרומי, שנמלט מטרויה, והתאבדה לאחר שהוא הפליג מעירה לדרכו.
השם והמוצא עריכה
השם "דידו" (Dido) השתגר בלטינית בגלל היצירה האפית של ורגיליוס, "אינאיס", שבה תואר סיפורה של דידו, מלכת קרתגו, הפוגשת באיניאס שנמלט מחורבן טרויה ומתאהבת בו. עם זאת, אזכוריה של דידו אינם מצטמצמים ל"אינאיס" בלבד: היא נזכרת במגוון מקורות יוונים ורומים, לעיתים כדידו, אך לא אחת גם כ"אלישה" (Elissa, בערבית "עליסה": 'عليسة'). שם זה, בתורו, נובע מהצורה 'אלישת' או כיוצא בה, בהתחשב בעובדה שדידו הייתה מלכה פיניקית שדיברה בצידונית הדומה לעברית. השם "דידו" הוא שם רומי (השם מכיל אות 'n' שקטה, מהשורש: "Didon-"), שנובע כנראה מצורה שמשמעותה "נוד" או "מדדה", או שמא היא דומה לשם "דוד" שפירושו "אהוב".[1]
קורות חייה עריכה
לפי הסיפור, בגרסתו המקובלת, דידו היא אחותו של המלך הפיניקי פיגמליון, שירש את השלטון בעיר הבירה הפיניקית דאז, היא צור. לפי צוואת אביו היה עליו לחלוק את המלכות עם אחותו הבכורה אולם פיגמליון הומלך כשליט יחיד, ככל הנראה בעקבות הפיכת חצר. סכרבעל או סיכאיוס הכהן הגדול, בעלה של דידו, היה בעל השפעה וממון רב ועלול היה לסכן את מעמדו של פיגמליון ולכן נרצח על ידו. מטרה נוספת של הרצח הייתה להשתלט על אוצרותיו של סיכאיוס.
דידו בורחת מן העריצות בעיר צור בעורמה: היא מבקשת ללכת לחפש את אוצרותיו של בעלה, וכאשר היא נוחתת בחופי צפון אפריקה, ליד תוניס של היום, היא מבקשת מן המקומיים ("מאוריטני") לחנות שם לפני המשך מסעה, ומוסיפה ואומרת שדי לה בשטח שגודלו כאוהל מעורו של פר יחיד. כשניתנת לה יריעת העור, הוא גוזרת אותה לרצועות ומקיפה בעזרתן שטח גדול ממדים, שבו מתחילה בניית הקרת החדשה שתחליף את צור, בלשונה: קרת חדשת, ומשם ליוונית: קארכדון, והלאה ללטינית: קרתגו. גלגול שמות זה הוא שגרם לאפינוס לכתוב ב"המלחמות הפונית", אפוא, כי קרתגו הוקמה בידי קארכדון וצורוס, וכי אליסה היא אשתו של קארכדון.
בסיפור המעשה "אינאיס", מגיע איניאס לעיר קרתגו ושם פוגש את דידו ומספר לה את קורותיו. התאהבותה באיניאס מתורצת כפעולה של קופידון אל האהבה בפקודת אימו ונוס, שהיא גם אימו של איניאס, הרוצה לגרום לו להשתקע בקרתגו כדי למנוע ממנו את המשך מסע התלאות שמינה לו הגורל. הסיפור מסביר, אפוא, את שורש היריבות בין הערים קרתגו ורומא, שהתלקחה במיוחד בימי חניבעל, שהיה מיוחס למשפחתה של דידו.
עם זאת, תיאורה של דידו אינו רע: היא מקבלת את פני איניאס בעצם בניית העיר. אין זה ברור עד כמה איניאס אוהב את דידו, אם בכלל. אמת, הוא משפיע עליה ברכות ומודה לה: "כל עוד הנהרות זורמים הימה, כל עוד נראה צל הרים, כל עוד יזין הקוטב את הכוכבים, ועדיין כבודך, שמך ותהילתך קדושים יהיו לכל אשר אלכה"[2] אך הוא אינו משיב לאהבתה, ולבסוף – אם כי לאחר לבטים – עוזב את קרתגו. דידו, הרואה את ספינתו המפליגה הלאה, מכינה מדורת קבורה, נופלת על חרבה, וגופתה נופלת לאש.
נסיבות אלו מזכירות את האגדות על מדיאה או על אריאדנה, הרואה את תזאוס המפליג חזרה לאתונה, אלא שתגובתה של דידו חריפה יותר: אריאדנה ניחמה מלהתאבד על ידי האל פאן, אך דידו מגיבה באופן ארצי וטבעי יותר, אם כי כה חריף, עד שאפילו איניאס לא תיאר לעצמו שכך יהיה, וכאשר ניתנת לו הזדמנות לרדת לשאול, הוא שם נפשו בכפו רק כדי לפגוש אותה, אלא שהיא בורחת מפניו אל בעלה הראשון, סיכאיוס.
דמותה ההיסטורית של דידו עריכה
לעומת דמויות כמו אריאדנה או מדיאה, דידו היא דמות שזהותה ההיסטורית מקובעת במסמרות. מיכאל גראנט טוען:
"רוצה לומר, כי דידו-אליסה הייתה במקור אלילה. וכנראה היא הומרה מאלילה למלכת אדם בעבודות יווניות בסוף המאה החמישית לפני הספירה"[3]
אך תיאור כגון זה אין לו מה שיתפוס לעומת ריבוי החומר ההיסטורי שבנמצא על דידו. גנאיוס נאיוויוס, איש עותיקה[4], כתב ככל הנראה מכתב המתאר דו-שיח בין דידו ואיניאס. פירוש זה מאושש בידי פירוש של סרוויוס לאינאיס: "ובנות בלוס היו אנה ודידו, אומר ניוויוס".[5] סרוויוס גם מצטט גרסה המייחסת את מעשה ההתאבדות לאנה, אחותה של דידו.
לדידו גם יש ייחוס חשוב מבחינה היסטורית: סבה, בלוס, הוא כנראה המלך בעלי-עשר (או בעליעזור), שהעלה מס למלך אשור שלמנאסר השלישי.[6][7] יוסף בן מתתיהו מציג ב"נגד אפיון" את רשימת מלכי צור של מנאנדרוס מאפסוס, בה נזכרים בעליעזור (בלוס), דידו ופיגמליון: "ויהי בשנה השביעית לשלטונו [של פיגמליון], ואחותו נסה לבנות לה קריה בלוב".[8] לפי יוסף בן מתתיהו, סבה של אלישה ו(פיגמליון) בעליעזור, היה בנו של "אתבעל מלך צידונים" אביה של איזבל המקראית שנישאה לאחאב מלך ישראל (מלכים א' טז' פסוק 31).
תיאור זה אושרר לאחרונה בידי גילויו של מונומנט בסרדיניה, ובו נזכר שמו של פיגמליון שהתנחל באי. אף ידוע כי השופטים של העיר קרתגו, בני משפחת ברקא, ייחסו את עצמם לשושלתה של דידו.[9]
אסטרואיד 209 Dido (אנ') שהתגלה על ידי כריסטיאן היינריך פרידריך פטרס (אנ') נקרא על שמה.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- צבי הרמן, קרתגו המעצמה הימית, מסדה, 1963
קישורים חיצוניים עריכה
- דידו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אוצר שודדי הים וייסוד קרתגו באתר של הוצאת ענבר
- דידו, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ "אלישת": שמע-אל, שם-אל (שמואל) או אולי אלישה: שמו העברי של האי קפריסין, ופירושו: שועל. "דידו" אולי כמו "דדים" או ה"דוד" של שיר השירים.
- ^ אינאיס, א, טור 607 וגו'
- ^ Michael Grant, "Roman Myths" (1973)
- ^ כלומר: העיר עתיקה, לעומת קרתגו הקריה החדשה. החוזים של קרתגו נחתמו בשם "עותיקה וקרתגו"
- ^ עי' א.ד. קולמן, "עולמה של הספרות הרומית" (1983), ע' 34
- ^ . Liver, “The Chronology of Tyre at the Beginning of the First Millennium B.C.” Israel Exploration Journal 3 (1953) 119-120.
- ^ . M. Peñuela, “La Inscripción Asiria IM 55644 y la Cronología de los Reyes de Tiro”, Sefarad 13 (1953, Part 1) 219-28.
- ^ יוספוס פלאביוס, נגד אפיון, א, 18.
- ^ סיליוס איטליקוס, "Punica",א, 71 וגו'