דייגו ראמירס דה ארייאנו
דייגו ראמירס דה ארייאנו (בספרדית: Diego Ramírez de Arellano; בסביבות 1580 – 27 במאי 1624) היה ימאי וקוסמוגרף ספרדי. קוסמוגרפיה הייתה ענף במדע של תקופת הרנסאנס, שנודעה לו חשיבות מיוחדת בספרד, שם השתדלו מדענים לגלות ולארגן מידע על העולם החדש. טווח עיסוקיו של קוסמוגרף כלל גאוגרפיה, קרטוגרפיה, אתנוגרפיה, היסטוריה של הטבע וכן, במידה פחותה, אסטרונומיה. הקוסמוגרפים הקדומים ניסו להתאים את ממצאיהם ליסודות הקלאסיים וההומניסטיים, אך ויתרו תוך זמן קצר על המאמץ ופיתחו גישות חדשות להבנה ולארגון החומר שמצאו.
 | |
| לידה |
1565? שטיבה, כתר אראגון  |
|---|---|
| פטירה |
27 במאי 1624 (בגיל 59 בערך) סביליה, כתר קסטיליה |
| מדינה |
ספרד |
  | |
ראמירס דה ארייאנו זכה לתהילה כשניווט את משלחת גארסייה דה נודאל אל אזור מצר מגלן. המשלחת גילתה את איי דייגו ראמירס, הנקודה היבשתית הדרומית ביותר שרגל אירופאית דרכה בה עד שג'יימס קוק גילה את ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' בשנת 1775.
רקע עריכה
מצר מגלן התגלה על ידי הספרדים בשנת 1520 ושימש מעבר בין האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט, כנתיב ימי בין דרום-אמריקה לארכיפלג של ארץ האש. רוחבו הממוצע של המצר עולה במעט על 6 ק"מ, מצטמצם הרבה יותר במקומות מסוימים ויוצר צורת V שחודה פונה דרומה. רוחות מערביות או דרום-מערביות נושבות במצר רוב השנה, לעיתים קרובות בעוצמה של סערות. זרמי הגאות חזקים ובלתי צפויים וכתוצאה מכך, המצר קשה ומסוכן למעבר ספינת מפרש.
בראשית המאה ה-17 נודע שהספנים ההולנדים יאקוב לה מייר ווילם סכאוטן מצאו נתיב חדש ובטוח יותר דרומית למצר מגלן. פליפה השלישי מלך ספרד ארגן משלחת של שתי ספינות לאימות התגלית. המשלחת הפליגה מליסבון בספטמבר 1618.
משלחת גארסייה דה נודאל עריכה
ערך מורחב – משלחת גארסייה דה נודאל
דייגו ראמירס דה ארייאנו נולד בחאטיבה בוולנסיה בסביבות 1580. הוא התמנה לנווט ראשי במשלחת של 1618, שיצאה בפיקודם של האחים ברתולומיי וגונזאלו גארסייה דה נודאל לחקור את אזור מצר מגלן. המשלחת כללה שתי ספינות קלות מטיפוס ספרדי. ראמירז נדרש לבצע תצפיות אסטרונומיות ולהכין מפות בעזרת חואן מאנזו ועוד שבעה נווטים, ארבעה בכל ספינה. היו להם אצטרולבים מודרניים, שיכלו למדוד זוויות של חמש דקות קשת ולהגיע לדיוק רב פי כמה מזה של מכשירים ישנים יותר.
המשלחת הפליגה מליסבון ב-27 בספטמבר 1618 וחזרה לסאנלוקאר דה באראמדה כעבור תשעה חודשים, ב-8 ביולי 1619. שתי הספינות שייטו ללא קושי בשוליה הדרומיים של יבשת אמריקה, ובדרך עצרו לכמה ימי מנוחה בריו דה ז'ניירו. ב-6 בדצמבר 1618 יצאו מנמל ריו דה ז'ניירו וב-6 בינואר 1619 מצאו איים, שאותם כינו בשם "לוֹס רֶיֶיס". ב-19 בינואר הגיעו אל "כף הבתולות", וב-22 בינואר אל כף לה מייר, שאותו כינו בשם כף סן ויסנטה.
הספינות עברו דרך מצר סן ויסנטה ומשם אל האוקיינוס השקט. ב-10 בפברואר מצאו קבוצת איים קטנה בכיוון דרום-מערב, שאותה כינו על שם הקוסמוגרף של המשלחת: איי דייגו ראמירס.
המשלחת הפליגה צפונה, נכנסה אל הקצה המערבי של מצר מגלן וחזרה מזרחה אל האוקיינוס האטלנטי דרך המצר. המסע עבר ללא קשיים מיוחדים, מעבר לאלה שאפשר לצפות להם בסביבה הקשוחה של האזור. ראמירס אסף, בעזרת הנווט חואן מאנסו, את החומר הדרוש לשרטוט מפת הים הראשונה המקיפה של החלק הדרומי של פטגוניה. הקפת הארץ לימדה, שארץ האש היא אי, לא השלוחה הצפונית של היבשת הדרומית טרה אוסטרליס, כפי שסברו קודם לכן.
המשך הקריירה עריכה
כבר בשנת 1613 תכננו הספרדים לשלוח צי לסייע לחיל המצב בפיליפינים. בשנת 1616 הוצע לשלוח שמונה ספינות עם 150 תותחי ארד ו-1660 תותחים קלים. ב-1617 כתב הפרוקורטור הכללי הקודם אל המלך בבקשה לשגר את הצי בהקדם האפשרי, ובאותה שנה נשלח צי קטן דרך כף התקווה הטובה והגיע לפיליפינים כעבור שנתיים, ב-1619. ב-2 ביולי 1619 קיבל צי חדש פקודה להפליג בנתיב כף התקווה הטובה אל הפיליפינים, אבל במשך החודשים הבאים של אותה שנה התנהל דיון בשאלה, אם נתיב זה או הנתיב מסביב לדרום אמריקה הוא הראוי ביותר.
לורנצו דה סואסולה התמנה למפקד הצי. ב-10 בדצמבר 1619 קיבל סואסולה הוראה להפליג דרך כף התקווה הטובה, אבל ב-12 בדצמבר הוסמך לשנות את הפקודה ולהפליג בנתיב שהתגלה זה עתה, סביב כף הורן, אם המומחים בצי יסכימו, שמזג האוויר ומיקום הצי מתאימים לכך. פרנציסקו מונטס מונה לנווט הצי. דייגו ראמירס דה ארייאנו התמנה לקפטן כבוד של חיל התותחים הספרדי, וקיבל את התואר "אלמיראנטה". ראמירס שירת גם כנווט, והומלץ למושל הפיליפינים לתפקיד קוסמוגרף ומומחה לניווט.
מן הפיליפינים, היה ראמירס אמור להמשיך אל איי התבלינים, שהיו בשליטת ההולנדים, ואז לנסות לגלות את טרה אוסטרליס.
ביציאה לדרך חל בלבול, כשכמה ספינות הפליגו בטרם עת ואז חזרו לקאדיס. הצי כולו הפליג ב-21 בדצמבר 1619, וב-3 בינואר 1620 עטה עליו סערה קשה. הספינות נפוצו לכל עבר, כמה מהן נסחפו אל חופי ספרד, אחרות אל חופי אפריקה. רבים נספו, בהם סואסולה. רק שתי סירות נמלטו מן הספינה התלת-סיפונית סנטה מרגריטה, ובהן ניצלו דייגו ראמירס דה ארייאנו, שהגיע בשחייה אל החוף, ואדמירל גארסיה אלברס דה פיגרואה.
ראמירס מונה לנווט של "בית הסחר" של סביליה, משרה חשובה שבה החזיק משנת 1620 עד 1624. בעודו מכהן במשרה זו, הלך ראמירס לעולמו ב-27 במאי 1624. את כל נכסיו וחובותיו השאיר לאשתו מריאן אייבר, שהייתה בחודש השישי להריונה.
הישגים עריכה
ראמירס תרם רבות לניווט, בקביעת קווי רוחב וקווי אורך ובתיקון מפות ניווט.
ראמירס נתן שמות למקומות רבים, בהם האי חאטיבה, כיום ארץ האש, איי אילדפונסו ומצר סן ויסנטה, שנקרא על שם הקדוש המגן על ולנסיה. מצר זה קרוי כיום מצר לה מייר, על שם הספן ההולנדי יאקוב לה מייר.
ראמירס פרסם תרשים של שינויים מגנטיים שמדד במסעו, הראשון לאזור זה.
הדין וחשבון של האחים נודאל על המסע, Relación del viaje que por orden de su Majestad y acuerdos del Real Consejo de Indias, יצא לאור במדריד בשנת 1621 על ידי פרננדו קוריאה ממונטנגרו. סיפורו של ראמירס מ-1621, Reconosimiento de los Estrechos de Magallanes y de San Viçente, נגנז אותו זמן. בשנת 1866 התפרסם תקציר בדין וחשבון השנתי של הגנזך ההידרוגרפי. הטקסט המלא לא ראה אור עד 2011, כ"מעשה של הרפתקה גדולה".
לקריאה נוספת עריכה
- Ramírez de Arellano, Diego (2011). Reconosimiento de los Estrechos de Magallanes y de San Viçente. Con algunas cosas curiossas de navegación. Por el cappitán Diego Ramírez de Arellano, cosmógrafo, y piloto maior del Rey, nro. Sr., en la contratación de Sevilla. La Institución Alfons el Magnànim. p. 657. ISBN 978-84-7822-587-3.
