דפנה יואל

דפנה יואל
	אין תמונה חופשית
לידה	20 בינואר 1967 (בת 57)
ענף מדעי	מדעי המוח
מקום מגורים	ישראל
מקום לימודים	אוניברסיטת תל אביב
מוסדות	אוניברסיטת תל אביב (1 באוקטובר 1998); אוניברסיטת תל אביב; בית-הספר למדעי הפסיכולוגיה, אוניברסיטת תל אביב ;
תלמידי דוקטורט	יעל ניב
	האתר הרשמי
תרומות עיקריות
	חקר המוח

דפנה יואל (נולדה ב-20 בינואר 1967) היא חוקרת ישראלית העוסקת בחקר המוח, פרופסור מן המניין בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ובבית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב. משנת 2003 היא מכהנת כראש המגמה לפסיכוביולוגיה בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה, ומ-2013 היא יו"ר ועדת הדוקטורט של בית הספר למדעי הפסיכולוגיה.

תחום התמחותה של יואל הוא המנגנונים המוחיים של התנהגות בבני אדם ובבעלי חיים. יואל פרסמה למעלה מחמישים מאמרים בכתבי-עת מדעיים וזכתה בפרסים ובמענקי מחקר ביניהם מענק קרן בוכמן, פרס מפעל הפיס ומענק הקרן האירופית. צוינה כמצטיינת הרקטור בהוראה.

יואל פעילה בוויכוח שחזר בשנות ה-2000 לזירה המדעית, על ההבדלים שבין המינים; לטענתה לא קיימת הבחנה בין "מוח נשי" ל"מוח גברי", והיא מרצה על כך בהרצאות ובכנסים מדעיים רבים בישראל ומחוצה לה^[1].

קריירה אקדמית עריכה

יואל טוענת כי כל מוח הוא פסיפס "נשי" ו"גברי"

את הקריירה האקדמית שלה החלה יואל בשירות צבאי במסגרת תוכנית תלפיות, משם פרשה כעבור כשנה וחצי. לאחר השלמת השירות צבאי הצטרפה יואל לתוכנית המצטיינים של אוניברסיטת תל אביב. היא השלימה תואר ראשון במדעי הרפואה, ולאחריו דוקטורט בפסיכוביולוגיה (1998), שהתמקד בארגון קשרים במוח. תחום המחקר העיקרי שבו עסקה במשך 15 שנה, היה מנגנונים מוחיים של הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD).

שלילת קיומם של מוח "נשי" ומוח "גברי" עריכה

אחת השאלות העיקריות בהן עסקה יואל היא האם יש מוח "גברי" ומוח "נשי", כלומר האם ניתן לחלק מוחות אנושיים לשני סוגים כפי שאפשר לעשות בנוגע לאיברי המין: כמעט אצל כל האנשים יש מערכת מין נקבית או זכרית. לטענתה של יואל, במוח לא ניתן לעשות חלוקה כזו.

אחד המחקרים החשובים שעל בסיסו נבנתה התאוריה של יואל נעשה בידי הפרמקולוגית פרופ' מרגרט מקרתי מאוניברסיטת מרילנד, ארצות הברית. מקרתי גילתה שמאפיינים במוחות של זכרים ונקבות בבעלי חיים, יכולים לשנות את צורתם בנסיבות חיצוניות כמו מתח או לחץ. יואל הסיקה מתוצאות מחקר זה ומחקרים נוספים, שאם תחת לחץ אזורים מסוימים במוח יכולים להתהפך מ'הצורה הנקבית' הטיפוסית שלהם ל'צורה הזכרית' הטיפוסית - אין טעם לדבר על מוח נקבי ועל מוח זכרי, והחלוקה הזאת היא חסרת משמעות.

לטענת יואל למוח אין ממש "מין", וההבדלים בין מוח "נשי" ל"גברי", הגם שהם קיימים, אינם גדולים ואינם קשורים זה לזה. היא הייתה הראשונה לדבר על התאמה בהקשר של המוח: אזור מסוים במוח, כמו אמיגדלה גדולה, לא מנבא אזור אחר, למשל היפוקמפוס קטן. אמנם יש הבדלים במוח בין זכרים לנקבות, אבל הם לא מסודרים. אם נמצא במוח מאפיין "זכרי" בתחום מסוים, זה לא אומר כלום על הזכריות או הנקביות של המאפיינים האחרים, שנקבעים על ידי האינטראקציות המורכבות שבין מין, גנטיקה וסביבה.

מסקנתה של יואל ספגה ביקורת מחלק מעמיתיה לחקר המוח. היא נתקלה בקשיים בפרסום המדעי של המאמר הראשון שפרסמה בנושא ב-2011, "זכרי או נקבי? המוח הוא בין מיני"^[2].

מגדר ופמיניזם עריכה

בין עיסוקיה במחקר, שילבה יואל גם עיסוק במגדר. בריאיון ל"דה מרקר"^[3] סיפרה כי כבר בילדותה ובשירותה הצבאי ביטאה עמדות פמיניסטיות. יואל טוענת כי בעולם המערבי ה"ממוגדר", זכרים גניטלית מנותבים להיות "בנים" ונקבות – "בנות". לגישתה, התפיסה החברתית והתרבותית בעולם, גם היום, היא כזו שמחלקת את עולם האפשרויות לשני חלקים. לדעתה, בעולם ללא מגדר, בו אין משמעות חברתית ותרבותית לצורת איברי המין של האדם, יהיו הרבה יותר אפשרויות, גם לנקבות וגם לזכרים.

מ-2009 העבירה יואל לתלמידי תואר ראשון בפסיכולוגיה "קבוצות קונפליקט נשים/גברים", שפותחו על ידי פרופ' אריאלה פרידמן, לפי מודל שפותח בקבוצות של יהודים וערבים בנוה שלום. בהמשך פיתחה מודל עבודה בקבוצות^[4] על נושאים של מגדר, שמשלב בין המודל של קבוצות קונפליקט לבין המודל של קבוצות להעלאת מודעות משנות השבעים. כך החלה בבניית קורס בפסיכולוגיה ומגדר - "ורוד זה צבע של בנות?", שבחן מוסכמות חברתיות כמו מה "נשי" ומה "גברי", ואת היחס, הבלתי מודע ברוב המקרים, לדברים שונים בחיי האדם מזווית ראייה של המגדר שלו. הכנת הקורס הביאו את יואל לעסוק בחקר "מוח גברי" ו"מוח נשי" החל מהעשור הראשון של המאה ה-21.