דריפט

דריפט (באנגלית: Drift, סחיפה בעברית. בסלנג חראקה) היא החלקה נשלטת וממושכת של אחורי המכונית. בשיטה זו, חלקה האחורי של המכונית נסחף הצידה והנהג מנווט את המכונית על ידי שליטה בהחלקה.

מכונית ספורט מבצעת דריפט

דריפט מבוצע בדרך כלל באמצעות מכוניות קלות, בעלות הנעה אחורית, המצוידות במנוע חזק(כמו brz). על ידי תפעול המצמד, דוושת התאוצה, ההגה והבלמים (הבלמים הרגילים ובלם היד), הגלגלים האחוריים מסתחררים ואחיזתם במסלול פוחתת. אז מפנה הנהג את ההגה לכיוון ההפוך ("היגוי נגדי") לצורך השתלטות על החלקת הזנב, ומשתמש בדוושת התאוצה לשליטה בהחלקה ומתוך כך ברכב בכלל. הנהג משנה את מהירות הנסיעה וכיוונה על ידי שינוי במידת הסחיפה.

ספורט מוטורי הקרוי "דריפטינג" (Drifting) התפתח במרוצים ביפן בשנות ה-70 של המאה ה-20 והתפשט לשאר העולם. בספורט זה, המשתתפים מקבלים נקודות על השליטה בסחיפה, משך הזמן בו הרכב מצוי בסחיפה ויכולתם לנווט את הרכב בהתאם למסלול. הנהגים מאבדים נקודות עם כל חריגה מהמסלול או איבוד השליטה ברכב (סחרור וכדומה). בתחרויות מקצועיות ישנם אף כללים מוקפדים הכוללים מעבר בנקודות מסוימות בשיא הסיבוב, וכל זאת ללא עזיבת דוושת המאיץ, ולפיכך, ללא שימוש בטכניקות סחיפה הכוללות את עזיבת הגז או בלימה (העברות משקל).

לא ניתן לבצע סחיפה לאמיתה ברכב הנעה קדמית. הסיבה לכך היא שברכב זה גורר החלק הקדמי המונע את הגלגלים האחוריים, והדרך היחידה לגרום להחלקת הזנב היא על ידי ריפוי אחיזתו בכביש באמצעות העברת משקל קדימה הנוצרת תוך כדי עזיבת הגז או בלימה. לכן, ברכב הנעה קדמית, יכול הנהג לרסן את ההחלקה על ידי שימוש מתוזמן וחכם בדוושת הדלק בתיאום עם היגוי המכונית, אך הוא אינו יכול להאריך ולשלוט בהחלקה: הנהג יכול להשתלט עליה במהירות, או לאבד שליטה ברכבו. נסיעה בהילוך אחורי במהירות גבוהה תוך כדי הפנית ההגה עלולה לגרום לתוצאה של אובדן אחיזה ממושך ואף נשלט בחלק האחורי של הרכב, אך הודות למהירות האיטית אין לכך הופעה מרשימה. שיטה חדשה היא לנעול את הגלגלים האחוריים באמצעות בלם-היד, תוך כדי הרכבת פלטות מתכת תחתם, ולפיכך יצירת מצב מתמיד של החלקת הסרן האחורי. רכבי הנעה-כפולה רבים מתנהגים בדומה לרכבי הנעה אחורית ולכן ניתן לבצע בהם סחיפות, פחות ארוכות אמנם (כיוון שהפעלת כוח גורמת למשיכת הרכב על ידי הגלגלים הקדמיים ולריסון ההחלקה), אך הרבה יותר קלות לשליטה.

חשוב להבדיל בין "סחיפה" לבין "גלישת כוח". גלישת-כוח היא סחיפה הנוצרת ברכבי הנעה אחורית חזקים, על ידי תאוצה לאחר שיא הסיבוב (כלומר, ביציאה ממנו). ניתן גם להתחיל "גלישת כוח" על ידי בעיטה בדוושת המצמד תוך כדי העלאת מהירות סיבובי המנוע. שתי השיטות גורמות לפרפור הגלגלים המניעים האחוריים (יותר מידי כוח הפועל עליהם בנוסף לדרישות הפנית הרכב), ולכן להחלקה. סחיפות המיושמות לכל אורך הסיבוב (וכן לאורך הישורת המובילה אליו או היוצאת ממנו, ובחיבור אל הסיבובים הקודמים או הבאים), ניתן להתחיל במגוון שיטות הכוללות בעיקר שימוש מחוכם בבלם היד, במצמד, בהרפיה חדה של הגז, בבלימה ובזעזוע הרכב על ידי הפניות עוקבות לכיוונים מנוגדים.

חשוב אף להבדיל בין "סחיפה", שמשמעותה החלקת היגוי יתר נשלטת וממושכת של הגלגלים האחוריים, לבין תופעה נדירה הקרויה "היגוי נייטרלי". סחיפה היא בעיקרון שיטת נהיגה המושכת תשומת לב עקב מוזרותה (נהיגה כאשר צידו של הרכב מופנה לעבר כיוון הנסיעה), אך (בניגוד לאמונה רווחת) אינה הדרך המהירה ביותר סביב מסלול מרוץ ואף סביב מקצה בראלי. היגוי נייטרלי, לעומת זאת, הוא מצב ביניים בין תת-היגוי והיגוי יתר, שבו כל ארבעת גלגלי הרכב מחליקים מעט ולפרק זמן קצר הצידה בקצב אחיד. מכוניות בודדות יתנהגו באופן שכזה בנסיעה על מגבלות האחיזה, והטכניקה המשמשת ליצירת מצב זה, שהוא הדרך המהירה ביותר בסיבוב, היא התחלת היגוי יתר על ידי בלימה תוך כדי הפנית ההגה לסיבוב, וריסונו מיד על ידי יישור ההגה תוך כדי האצה מתונה, ושליטה ברדיוס הפניה של הרכב על ידי דוושת המאיץ ולא על ידי ההגה. שני המצבים, סחיפה והיגוי נייטרלי, נבדלים מעל המונח הכללי "החלקת ארבעה גלגלים", שהרי גם נעילת הגלגלים בבלימה חריפה, פרפורם בהאצה חריפה או ציפתם בנסיעה מהירה בתנאים רטובים, ייחשבו כהחלקה של ארבעת הגלגלים. במרוצי מכוניות, הנערכים במסלולי אספלט, מקובל באחוז קטן של החלקה נייטרלית, ואילו במרוצי ראלי, הנערכים בתנאים חלקים יותר וברכבי הנעה כפולה (שקל יותר להביאם למצב זה), מקובלת החלקה ממשית על ידי מגוון טכניקות מורכבות יותר, כגון אפל קונטרה-אפל.

תולדות הספורט

תחום הסחיפות הוא תחום יוצא דופן בעולם הספורט המוטורי, כיוון שמטרתו אינה לקצר את מהירות ההגעה ממקום למקום, ובכלל, שהניצחון אינו נקבע על קריטריונים מוגדרים ואובייקטיביים כמו בכל תחום אחר של הספורט המוטורי. מנקודת מבט של נהג מסלול, או אף של נהג ראלי, נהג הדריפט חולק עמם את התכונות הבסיסיות של שליטה ברכב, שימוש במבט, היכרות עם דינמיקת הרכב, תוואי המסלול וקוי הנסיעה, אך מלבד זאת עושה כל מה ש"אסור" לעשות.

מסיבות אלו, נהגי הדריפטים הראשונים, שבאו מרקע של נהיגת מסלול, נחשבו ל"משוגעים". הראשון היה קונימיצו טקאהאשי, נהג מסלול שלעיתים נחשב לאבי התחום, אך למעשה היה פשוט נהג שנהנה מיציאה מעקומות אטיות בגלישה תחת כוח. פירושו, טקהאשי היה מאיץ מוקדם ובעוצמה מוגזמת ביציאה מן הסיבוב (ומתוך כך, מערער את יציבות הרכב) ומשתמש בהיגוי כדי להמשיך לנסוע לכיוון הנכון בהחלקה הצדה. סגנון זה נחשב לחריג בקרב מתחריו של טקאהאשי, אך משך הרבה תשומת לב בקרב צופים ונהגים מתחילים.

אחד מנהגים אלו היה קייצ'י טסוצ'יה, והוא זה שהפך את "גלישת הכוח" של טקאהאשי לטכניקה משוכללת של שימוש בכל אמצעי השליטה של הרכב ואף בתוואי המסלול כדי ליצור החלקות מבוקרות ומוארכות לאורך תוואי המסלול, באופן אמנותי. מאוחר יותר, הפך טסוצ'יה למדריך, מארגן ושופט של אירועים בהם התחרו אנשים בחיקוי סגנון נהיגה זה וזכה גם לכינוי האנגלי "מלך הדריפט". ב-1988 נערך אירוע דריפטינג ראשון ובשנות התשעים, בין השאר עקב סיקור התחום בסרט "מהיר ועצבני 3: טוקיו דריפט" יצא התחום מגבולות יפן ואירוע ראשון התקיים בקליפורניה. מאז, תפס התחום תאוצה גם באירופה ובריטניה, והפך לספורט מוטורי "כשר" לכל דבר.

תחרויות

תחרויות דריפטינג גדולות הן ליגות ה-"D" היפניות וליגת "Formula-D" האמריקנית. בתחרויות אלו משתתפים רכבי הנעה אחורית המצוידים בדיפרנציאל מוגבל-החלקה (תנאים אלו הם הסטנדרט לצורך "סחיפה" אמיתית) וכן בעוד התאמות, לרוב בסגנון המותאם לאופי הספורט במולדתו שביפן. התחרויות מתקיימות במסלולי מרוצים, לרוב כאלו הנחשבים ל"טכניים" במובן זה שהם כוללים מגוון סיבובים במהירויות ורדיוסים שונים ומשתנים, ללא ישורות ארוכות "מידי", ולכן אפשרות לביצוע דריפטים ארוכים ומורכבים. על האירוע מנצח פנל שופטים הכולל לפחות שלושה שופטים, הצופים באירוע מגבוה ואוספים נתונים ממצלמות במסלול וברכבים, ולאחרונה גם ממכשור המובנה בתוך הרכב ("דריפט-בוקס" מבוסס GPS ומד כוחות G) לצורך קביעת הניקוד על פי מספר קריטריונים: מהירות, זווית, קו ורושם:

• מהירות: על אף שאין צורך "להשיג" את היריב, המהירות דרך האלמנט הראשון ודרך כל הקטע, וכן המומנט לתוך כל סיבוב, ממלאים עד 30 נקודות.
• זווית: כמות הניקוד המקסימלית עבור קריטריון היא גם שלושים נקודות, אך זהו עיקר התחרות. המטרה היא להגיע לזווית החלקה גדולה ככל האפשר ולשמר אותה לאורך זמן. קיים כאן עניין של סתירה, כיוון שהגדלת הזווית וההיגוי ההפוך גורמת להפחתת מהירות וגם קשה יותר להאריך דריפט מהיר בזווית גדולה, ולא תמיד ניתן להגיע לזווית גדולה בכלל.
• קו: בדומה למרוץ, גם בדריפטינג קיים היבט של היכרות עם המסלול ונהיגה בקו מסוים דרך תוואי המסלול. עם זאת, בתחום זה קיים חופש כלשהו בבחירת הקו והמטרה היא פשוט להגיע במצב של החלקת צד אל נקודת ציון כלשהי בתוך הסיבוב. לרוב מדובר בהשקה לנקודה כלשהי בחלקו הפנימי של הסיבוב בשיאו (איפקס), אך לעיתים מדובר בנקודה מאוחרת יותר הנמצאת בצדו החיצוני של הסיבוב. המטרה היא להשיק לנקודות אלו בהחלקת צד, קרוב כלל האפשר לנקודה הנמצאת על קצה המסלול או בקרב מכשול כמו קיר או אבן שפה, וכך להגדיל את הרושם של ההחלקה, בדומה לנהיגת פעלולים. היבט זה של תחרות דריפטינג, שווה אף הוא שלושים נקודות.
• רושם: זהו קריטריון נוסף אך חשוב, הכולל היבטים פחות אובייקטיביים ומדידים של נהיגת החלקות. בתחום זה נכללים מספר מפגנים מקובלים של ראווה: הבהובי אורות ואיתותים, נפנוף ידיים מן החלון (ועבודת הגה ביד אחת), וחשוב ומצוי יותר – הגדלת כמות העשן אותה מפיק הרכב המחליק (לעיתים עשן צבעוני), החלקות אלגנטיות לעומת שינויי כיוון אגרסיביים.

טכניקות

נהיגה בדריפט נחלקת באופן מוסכם לשלושה חלקים: הכניסה להחלקה והשליטה בה, הארכתה והחזרה ממנה. הכניסה להחלקה נעשית על ידי פרובוקציה כלשהי, ולצורך זה יכול לשמש באופן יצירתי כל אחד מאמצעי השליטה ברכב ("מכת גז", הרפיית דוושת הגז, בלימה, בלם היד, המצמד, מוט ההילוכים) ואף תוואי המסלול (העפר לצד המסלול, שפת המסלול בחלקן הפנימי של העקומות) ובשלבים שונים של העקומה ואף בישורות לפני הסיבובים או ביניהם. עם הפעלת הפרובוקציה, מיד מסירים את הגורם להחלקה ובזריזות הופכים את הפניית ההגה לצד השני (לעיתים על ידי החלקת ההגה באופן מבוקר תחת האצבעות).

השלב השני כולל הארכה של ההחלקה, ושלב זה לעולם יכלול שימוש בהאצה חריפה (זוהי הסיבה שלא ניתן לבצע דריפט ממשי ברכב הנעה קדמית, שבו האצה מיישרת את הרכב) להמשך ההחלקה. השלב השלישי הוא הקשה ביותר, וכולל יישור מהיר של ההגה תוך כדי הרפיה מדורגת מדוושת הדלק לצורך התיישרות אלגנטית של הרכב. בתחרויות מקצועיות, השלב השלישי מחובר לשלב הראשון לצורך מעבר מהיר מדריפט בכיוון אחד להחלקה בכיוון השני.

גלישת כוח

כאמור, גלישת כוח היא סחיפה הנערכת ברכב הנעה אחורית חזק בעת יציאה מסיבוב. הטכניקה הפשוטה ביותר ליצירת מצב זה היא הפנית ההגה לתוך הסיבוב ללא תאוצה או בתאוצה קלה, ומתן "מכת גז" חזקה עם ההשקה לשיא הסיבוב. מיד מפחית הנהג מן הלחץ על המאיץ (או אף מרפה ממנו לחלוטין) ומפנה את ההגה במהירות לכיוון ההפוך מכיוון הפניה, תוך כדי הפעלה מחודשת, חזקה מאוד אך יותר רגישה, של המאיץ לצורך הארכת ההחלקה. בסיומו של התהליך, מיישר הנהג את ההגה תוך כדי הרפיה הדרגתית וחלקית מהלחץ על המאיץ. נהגים רבים העוסקים בתחום זה יכנסו לסיבוב כאשר מהירות סיבובי המנוע מגיע לשיא תחום רצועת הכוח, ובעזרת פרץ כוח רגעי ייצרו החלקה ארוכה ומרשימה יותר.

שיטה נוספת המשמשת לגלישת-כוח היא "בעיטת המצמד". בשיטה זו, משתמש בנהג בבעיטות קצרות במצמד תוך כדי תאוצה או בלחיצתו תוך כדי העלאת מהירות סיבובי המנוע ושחרורו הפתאומי של המצמד, כדי ליצור את אותו פרץ כוח שאינו מאפשר לגלגלים האחוריים להתמיד בהחזקת הרכב בקו הסיבוב. בשיטה זו, מוצא עצמו הנהג "שורף" את הקלאץ' על ידי בעיטות חוזרות ונשנות או לחיצתו החלקית תוך כדי ההחלקה.

נעילת מהלך

זוהי טכניקת דומה ל"בעיטת הקלאץ'", כיוון שנעשה בה שימוש בגרר הנוצר בין המנוע והגלגלים לצורך החלקת הרכב. למותר לציין ששיטות אלו נושאות בחובן בלאי מוגבר למכלולי ההנעה והעברת הכוח של הרכב, ולכן אינן מקובלות באופן נרחב מידי בליגות מקצועיות, והשימוש בהם ברמת המתחילים מוגבל לרוב לתנאים חלקלקים. בתנאים כאלו, יכול הנהג להביא את רכבו לקצה רצועת הכוח של הילוך מסוים (לרוב השלישי או הרביעי) ואז לבצע הורדת הילוך ללא גז ביניים, כדי ליצור בלימת מנוע חריפה שתגרום לנעילת הגלגלים המניעים האחוריים, ותתחיל את החלקת הרכב. על ידי נעילת הגלגלים האחוריים, ניתן להשתמש בשיטה זו גם להחלקת רכבים חלשים יותר, אך גם יציבים פחות. בתנאי דרך יבשים, לרוב יהיה צורך בהורדת שני הילוכים ולכן טכניקה זו אינה מומלצת.

בלם-יד

בלם היד הוא השיטה הבסיסית המשמשת מתחילים וחובבנים לביצוע או להתחלת החלקת הסרן האחורי, וזאת שוב על ידי נעילת הגלגלים האחוריים בעזרת בלם היד. גם ברמות המקצועיות, השימוש בבלם היד מרובה, אך הוא נעשה במיומנות רבה יותר, ובשילוב עם טכניקות אחרות. לדוגמה, כיוון שלצורך נעילת הגלגלים האחוריים המונעים, קיים צורך בלחיצת המצמד, נהוג לשלב את בלם היד עם בעיטת המצמד ("דריפט קאנג'י"). כמו כן, מקובל השימוש בבלם היד לצורך החלקת הרכב על צידו במהלך הישורת המובילה אל הסיבוב ("דריפט צד"). כמובן שישנה השיטה הפשוטה לשימוש בבלם היד, הכוללת שילוב עם בלימה עדינה בעזרת בלם-הרגל המסייעת לאבדן אחיזה בציר האחורי.

רכינה

טכניקה זו עושה שימוש בהעברת משקל קדימה תוך כדי בלימה או עזיבת דוושת המאיץ, ולכן נחשבת למתקדמת יותר ולעיתים אף לאסורה. השימוש הקל יותר הוא בדוושת הבלם. על ידי בלימה, רוכן משקל הרכב על חלקו הקדמי, ולכן יורד מעל חלקו האחורי. השימוש בבלם הרגל קל יותר כיוון שהוא מאפשר החלקה מבלי להגיע לסף אחיזת הכביש של הרכב, ושליטה במידת ההחלקה על ידי הבלם וריסונה על ידי עצם עזיבת הדוושות. לאחר הבלימה, ביצוע היגוי נגדי ואז מעבר מהיר וחזק לתאוצה חריפה מאוד מאפשר את החזקת ההחלקה.

השיטה שאינה כוללת בלימה, אלא רק הרפיה חדה של דוושת הדלק הלחוצה לעומק, משמשת בכניסה לסיבוב מתון בכרכב יציב יחסית, ונחשבת לייחודית, כיוון שהיא קשה, אך גם מרהיבה יותר היות שהיא כוללת אובדן מהירות מינימלי.

אפל קונטרה אפל

זוהי שיטה נוספת הכוללת שימוש בהעברת משקל לצורך החלקת הרכב. לעיתים מתייחסים אליה כאל טכניקה אחת, אך למעשה מדובר במגוון רחב של שיטות דומות, הכוללות טלטול הרכב על ידי הפנייתו מכיוון הפניה והלאה, ואז הפנייתו בחדות לכיוון הנכון:

• החלקה כפולה: היא שיטה הלקוחה מעולם הראלי. בשיטה זו, מפנה הנהג את ההגה מעט מן הפניה והלאה, ואז בחדות לתוך הפניה תוך כדי הרפית גז אגרסיבית. הרכב מחליק וההחלקה נשלטת על ידי נעילה נגדית. ניתן לשלב שיטה זו עם בלם היד במקום עזיבת הגז.
• פליק סקנדינבי: היא שיטה אקסקלוסיבית לעולם הראלי המודרני, הכוללת ביצוע החלקה כפולה תוך כדי בלימה קלה וממושכת ברגל שמאל ויישור מוקדם של ההגה לצורך האצה מהירה דרך הסיבוב. מטרת טכניקה זו מעולם לא הייתה ליצור היגוי יתר אלא למעשה להתגבר על תת-היגוי וליצור היגוי נייטרלי יותר, ולכן אין לה שימוש בסחיפות.
• פנית מטוטלת: עוד שיטה מעולם הראלי, בה הנהג בולם בעוצמה שדי בה כדי לנעול את זוג הגלגלים הקדמיים ולמנוע מהם לעקוב אחרי קו הפניה. עם החזרת האחיזה לציר הקדמי לאחר ביצוע ההפניה המחודשת, לא מצליח חלקו האחורי של הרכב לעקוב אחרי שינוי הכיוון הפתאומי כל כך ומחליק.
• פיינט: זוהי השיטה הקלאסית בעולם הדריפט. הנהג מפנה את ההגה מן הסיבוב והלאה ואז בחדות לתוכו, תוך כדי הפעלת כוח רב או עזיבת דוושת הגז וחזרה אליה.
• טלטול: שיטה זו משמשת בישורות בין סיבובים לטלטול הרכב תוך כדי החלקה מצד לצד.
• צ'וקי דורי: מדובר בטלטול המועצם על ידי עירוב טכניקה נוספת, לרוב שימוש רגעי בבלם היד, לצורך יצירת זווית סחיפה מתונה.
• דריפט שיקאן: שיטה המשמשת להחלקה דרך פנית שיקאן, הכוללת פיתול הישורת ימינה ואז שמאלה או להפך. הנהג משתמש בפיינט או בטלטול לצורך הכנסת הרכב בהחלקה לשיקאן, ואז משנה שוב כיוון באמצע השיקאן.
• דריפט צד אל-צד: שיטה דומה המשמשת בפניה ארוכה, כפולת-אפקס.

קפיצה

זוהי שיטה מסוכנת במיוחד ולרוב אסורה. בטכניקה זו משתמש הנהג בתוואי המסלול, וחותך את קו הפניה באופן המאפשר לו לזעזע את הרכב על ידי העברת הגלגל האחורי ה"פנימי" מעבר לשפת המסלול הבולטת באזור שיא הסיבוב, ועל ידי כך, בעזרת הידוק ההיגוי, לגרום לזעזוע הרכב והחלקתו. שיטה דומה עושה שימוש בעפר או הדשא הנמצאים בשולי המסלול בכניסה לסיבוב, ושוב על ידי הפנית הגה זריזה נוצרת החלקה.

בישראל

ספורט הדריפט החל להתפתח בישראל בשנת 2006, כאשר טל שביט והאחים סדובסקי (תום וניב) הקימו ביחד עם בית הספר לנהיגה 'אלטרנטיבי' את "אלטרנטיבי דריפט סקול". אירוע הדריפט הציבורי הראשון בארץ התרחש ב-1 בספטמבר 2006, בו ניצח בני במקום הראשון ואדם פרנק במקום השני הספורט חזר לפעילות בסוף שנת 2007 באלטרנטיבי, שם נוסדה ליגה שהחזיקה מעמד במשך שלושה מפגשים, כאשר כל תחרות התחלקה למספר משימות:

• מסלול בדרגת קושי נמוכה.
• מסלול בדרגת קושי גבוהה.
• גמר המתבצע בין חמשת המשתתפים שקיבלו את הציון הגבוה ביותר.
• תחרות סגנון חופשי בה כל מתחרה מציג את ביצועיו באופן חופשי.

בשנת 2008 בוטלה הליגה עקב מקרה של תאונה בזמן אימוני דריפט.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דריפט בוויקישיתוף