האיחוד השוודי-נורווגי
| ערך ללא מקורות | |
האיחוד בין שוודיה לנורווגיה (בשוודית: Unionen mellan Sverige och Norge; בנורווגית: Unionen mellom Norge og Sverige) היה איחודן של ממלכות שוודיה ונורווגיה בין 1814 ל-1905 תחת מלך אחד באוניה פרסונלית. ההסכם נחתם לאחר אירועי הסכם קיל, הכרזת העצמאות הנורווגית, המלחמה השוודית-נורווגית וועידת מוס.
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מונרכיה חוקתית | ||
| ראש מדינה | מלך | ||
| שפה נפוצה | שוודית, נורווגית ספרותית | ||
| עיר בירה | סטוקהולם וקריסטיאניה 59°20′N 18°4′E / 59.333°N 18.067°E | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| העיר הגדולה ביותר | סטוקהולם | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הסכם קיל | ||
| תאריך | 14 בינואר 1814 | ||
| פירוק | משאל עם בנורווגיה | ||
| תאריך |
7 ביוני 1905 (הכרזת העצמאות הנורווגית) 26 באוקטובר 1905 (התפרקות סופית) | ||
| ישות קודמת |
 שוודיה .png){kind=small} דנמרק-נורווגיה | ||
| ישות יורשת |
 שוודיה  נורווגיה | ||
| שליטים בולטים |
קרל השלושה עשר (השני) קרל הארבעה עשר (השלישי) קרל החמישה עשר (הרביעי) אוסקר השני | ||
| שטח בעבר | 774,184 קמ"ר (נכון ל־1905) | ||
| אוכלוסייה בעבר | 7,560,000 נפש (נכון ל־1905) | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת | נצרות לותרנית | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | ריקסדלר שוודי, ספסידלר נורווגי, קרונה שוודית, קרון נורווגי | ||
| שונות | |||
 | |||
.svg)
במהלך האיחוד, שתי המדינות שמרו על הפרדה בכל הקשור לחוקות, המטבע, הרשות המחוקקת, צבאות וכנסיות. מדיניות החוץ נוהלה על ידי משרד החוץ השוודי. הבדלים ממושכים אלו הובילו לניסיון אף לפצל את מדיניות החוץ. לבסוף, האיחוד פורק בשנת 1905 בהסכם לאחר משא ומתן שנערך ונחתם בעיר קרלסטד שבמחוז ורמלנד, שבשוודיה.
היסטוריה עריכה
איחודים סקנדיביים בעבר עריכה
איחוד זה הוא לא הפעם הראשונה שמתבצע איחוד בין נורווגיה לשוודיה. הפעם הראשונה התרחשה בשנים 1319–1343.[1] הפעם השנייה התרחשה בשנים 1449–1450. במאות השנים שלאחר מכן התקיים איחוד עם הזמן בין נורווגיה לדנמרק. עד שנת 1524 התקיים איחוד של כל הישויות בסקנדינביה, אשר נקרא איחוד קאלמאר. שוודיה יצאה מאיחוד זה בשנת 1523, ומעמדה עלה באמצע המאה ה-17 לכדי מעצמה אזורית, אחרי התערבותו של גוסטב השני אדולף, מלך שוודיה במלחמת שלושים השנים. מעמד זה נשחק אחרי המלחמה הצפונית הגדולה ברבע הראשון של המאה ה-18. לאחר פירוק איחוד קלמאר, דנמרק-נורווגיה ושוודיה היו ביריבות רבה, שלעיתים אף הגיעה לכדי עימותים מזוינים בין המדינות. במהלך המאה ה-18 נורווגיה התפתחה מאוד מבחינה כלכלית, דבר שהפך לנדבך מרכזי באיחוד, ובסופו של דבר עד כדי הרגשת עוינות בנורווגיה כלפי השלטון בקופנהגן. שוודיה מצידה, רצתה לחזק את הקשרים עם נורווגיה, ולחזק את רגשי הבדלנות הנורווגיים אל מול דנמרק. בשלב מסוים גוסטב השלישי, מלך שוודיה אף פנה למעגלים מסוימים בנורווגיה בניסיון להציג שותפות עם ארצו כעדיפה על פני דנמרק.
המלחמות הנפוליאוניות עריכה
בשנת 1800, בזמן המלחמות הנפוליאוניות, שוודיה ודנמרק-נורווגיה ניסו להישאר נייטרליות ואף לשם כך כרתו בריתות עם פרוסיה והאימפריה הרוסית. הברית האחרונה הובילה לקריסת הנייטרליות שלהן לאחר ההתנקשות בפאבל הראשון, קיסר רוסיה בשנת 1801. לאחר התקפה בריטית על קופנהגן בשנת 1807, דנמרק-נורווגיה נאלצה לכרות ברית עם נפוליאון כנגד הממלכה המאוחדת, ששוודיה לצידה. ב-29 בפברואר דנמרק-נורווגיה אולצו על ידי נפוליאון להכריז מלחמה על שוודיה. לאחר שהבריטים החלו מצור במרחב הימי בין נורווגיה לדנמרק, הוקם שלטון נורווגי אוטונומי על אדמת נורווגיה.
בשנת 1814, לאחר ניצחון שוודי-פרוסי ותהליך משא ומתן ארוך, הסכים פרדריק השישי, מלך דנמרק למסור את שטחי נורווגיה לשוודיה, זאת על מנת להימנע מסכנת כיבוש יוטלנד. בכך נוצרה למעשה האיחוד בין שוודיה לנורווגיה.
האיחוד עריכה
קושי פוליטי מרכזי בשנות קיומו של האיחוד היה כי לנורווגיה הייתה חוקה יותר דמוקרטית משוודיה, אשר שמה דגש נרחב יותר על הפרדת הרשויות וחיזוק הרשות המחוקקת. בניגוד לכך, שוודיה הייתה מנוהלת על ידי אופי שלטון אוטוקרטי יותר. פער זה הקשה מאוד על קיומה של מערכת פוליטית מאוחדת ואפשר לומר כי בסופו של דבר הביא לפירוק האחוד. שיא הפער הגיע בשני העשורים האחרונים לקיום האיחוד. למלך שוודיה היה זכות וטו מוחלטת בארצו בעוד שבנורווגיה זכות זו הייתה חלקית מאוד. בשנת 1884 נורווגיה החילה משטר פרלמנטרי, אשר הביא את המלך לכדי תלות בפרלמנט. לשם השוואה, שוודיה החילה את שיטת ממשל זו רק בשנת 1905, מעט לפני סיום האיחוד.
פירוק האיחוד עריכה
בתקופת שלטונו של אוסקר השני, מלך שוודיה, החלו להישמע קריאות נורווגיות להקמת שירות דיפלומטי נורווגי נפרד. אמנם לנורווגיה הגיעה זכות זו בחוקה של שנת 1814, אך היא לא מימשה זאת בתחילה, בגלל בעיות כספיות. אך בעשורים האחרונים לקיום האיחוד הכלכלה הנורווגית צמחה מאוד, ונשמעו טענות כי שירות דיפלומטי עצמאי יוכל לחזק את הכלכלה המתפתחת. בעשור האחרון של המאה ה-19 נגלו גם מחלוקות כבדות בין המדינות סביב המדיניות הכלכלית המשותפת. בבחירות השוודיות שנערכו בשנת 1900 נחלשו מאוד המפלגות השמרניות שקראו להמשך האיחוד והקולות הליברלים שתמכו בהפרדת השירות הדיפלומטי התחזקו מאוד.
בשנת 1905 בוטל האיחוד בין הממלכות כששוודיה הכירה בעצמאות נורווגיה. ממשלת נורווגיה הציעה את כתר נורווגיה לנסיך הדני קרל. לאחר משאל עם שאישר את המונרכיה, בחר הפרלמנט בקרל למלך פה אחד. קרל שינה את שמו להוקון השביעי (Haakon VII) על שם מלכי נורווגיה העצמאית של ימי הביניים.
