הארי ברלי

**הארי ברלי**
**Harry Burleigh**
לידה	2 בדצמבר 1866; אירי, ארצות הברית
פטירה	12 בספטמבר 1949 (בגיל 82); סטמפורד, ארצות הברית
שם לידה	Henry Thacker Burleigh
מוקד פעילות	St. George's Episcopal Church
מקום לימודים	הקונסרבטוריון הלאומי למוזיקה של אמריקה
סוג קול	בריטון
שפה מועדפת	אנגלית
פרסים והוקרה	מדליית ספינגארן (1917); פרס הארמון (1929); Fellow of the Hymn Society (1944) ;
	פרופיל ב-IMDb

"הארי" הנרי תאקר בֶּרְלי (באנגלית: Henry Thacker "Harry" Burleigh ‏ 2 בדצמבר 1866 - 12 בספטמבר 1949) היה מלחין מעבד וזמר אפרו-אמריקאי, שנודע בקול הבריטון שלו. ברלי, המלחין השחור הראשון שמילא תפקיד חשוב בפיתוח מוזיקה אמריקאית אופיינית, יצר מוזיקה שחורה זמינה לאמנים בעלי הכשרה קלאסית, הן בכך שהציג לפניהם ספיריטואלז והן בעיבודם לצורה קלאסית יותר.

חייו עריכה

ילדות ונעורים עריכה

הנרי תאקר ברלי נולד באירי, פנסילבניה, ב-1866 להנרי תאקר ואליזבת ברלי. סבו, המילטון ווטרס, זכה בשחרור מעבדות במחוז סומרסט מרילנד, אחרי שפדה ב-$55 את אמו ואת עצמו (50 תמורתו ו-5 תמורת אמו) בשנת 1832 וקיבל כתב שחרור בשנת 1835. הם נסעו לאית'קה (ניו יורק), שם חיו שניים מאחיו למחצה של ווטרס. אחרי מות אמו, נשא ווטרס לאישה את לוסינדה דנקנסון. בתם הראשונה, אליזבת לאבי ווטרס (שתהיה לאמו של ברלי) נולדה בלנסינג, מדינת ניו יורק ב-1838. בהמשך אותה שנה עברה המשפחה לאירי, פנסילבניה, שם חיו עד שנות ה-20' של המאה ה-20. אליזבת, שסיימה את אברי קולג' בפיטסברג ב-1855, סורבה כשניסתה לקבל משרת הוראה בבתי הספר הציבוריים של אירי, אבל לימדה שנים רבות בבית הספר לצבעוניים.

אביו של ברלי, הנרי תאקר ברלי הראשון, ששירת בצי במלחמת האזרחים, היה המושבע השחור הראשון במחוז אירי בשנת 1871. אחרי מות אביו ב-1873, נישאה אמו בשנית ב-1875. בעלה השני, ג'ון אלמנדורף, היה גם הוא ותיק הצי של צפון ארצות הברית.

סבו של ברלי, שנודע ב"קולו המלודי באופן יוצא מגדר הרגיל", לימד את ברלי הצעיר ואת אחיו רג'ינלד ספיריטואלז מסורתיים ושירי עבדים. ברלי עזר בפרנסת משפחתו בעבודות מזדמנות שונות: הדלקת פנסי גז, מכירת עיתונים ושליחויות בבית דפוס, עבודה כרכב וכדייל בספינות קיטור על ימת אירי. כמו כן למד ראיית חשבון במכללת קלארק לעסקים במקביל ללימודיו בתיכון. אמו עבדה מדי פעם בשירות בתו של המעסיק של ברלי האב, כשזו קיימה ערביות מוזיקליות בביתה. ברלי עבד כשוער כשמוזיקאים ידועי שם הופיעו בערביות אלה, בהם הפסנתרנית הוונצואלית טרזה קארפיו והטנור האיטלקי איטאלו קמפאניני.^[1] ברלי למד פיתוח קול אצל ג'ורג' בריירלי, ובשנות לימודיו בתיכון ואחריהן עשה לו שם כאחד הזמרים הקלאסיים המוכשרים ביותר באירי. כמה כנסיות ובי כנסת אחד באירי שכרו את שירותיו כסולן, והוא שר גם כסולן בהרבה אירועים קהילתיים ועירוניים.

בקונסרבטוריון הלאומי, קשר עם דבוז'אק עריכה

ברלי התקבל במלגה לקונסרבטוריון הלאומי למוזיקה היוקרתי בניו יורק בגיל 26. הוא השיג את המלגה בעזרת פרנסס מקדואל, אמו של המלחין אדוארד מקדואל, ובהמשך ניגן בקונטרבס בתזמורת הקונסרבטוריון. בתחילה דחתה הנהלת הקונסרבטוריון את בקשתו של ברלי להתקבל ללימודים, בטענה שציוניו נמוכים, עמדה הגב' מקדואל, (הממונה על הרישום), על כך שינסה לגשת שוב לבחינת הכניסה, והפעם קיבל את המלגה.^[1]

לפרנסתו בתקופ ת הלימודים, עבד ברלי אצל הגב' מקדואל כאיש תחזוקה. על פי השמועה, נהג ברלי, שעשה לו שם עולמי בשנים הבאות בקול הבריטון המעולה שלו, לשיר ספיריטואלז בזמן שניקה את חדרי הקונסרבטוריון, ושירתו משכה את תשומת לבו של מנהל המוסד, המלחיון הצ'כי אנטונין דבוז'אק, שביקש מברלי לשיר לפניו. ברלי אמר: "שרתי לו את שירי השחורים שלנו לעיתים קרובות מאוד, ולפני שכתב את הנושאים שלו, התמלא ברוח הספיריטואלז הישנים." דבוז'אק אמר: "במלודיות של אנשיה השחורים של אמריקה גיליתי את כל הדרוש לאסכולה גדולה ואצילה של מוזיקה."^[2] ממה שכינה "מלודיות של שחורים" ומוזיקה של אמריקאים ילידים, לקח דבוז'אק את הסולם הפנטטוני, המופיע בכמה מקומות בסימפוניה התשיעית, "מן העולם החדש", ובראשית כל פרק של רביעיית המיתרים "האמריקאית" שלו. בסימפוניה, נושא לחליל דומה לספיריטואל "Swing Low, Sweet Chariot", שייתכן מאוד שהיה בין אלה שברלי שר לדבוז'אק.

ב-1922 כתב תלמיד אחר של דבוז'אק, ויליאם ארמס פישר את השיר דמוי-הספיריטואל "Goin' Home", המבוסס על נעימה לקרן אנגלית מתוך הפרק השני (לארגו) של הסימפוניה. אין כל ראיה לכך, שהשיר היה קיים לפני 1922, או שהמלודיה קדמה לסימפוניה (1893), אף כי שתי ההנחות הוזמו. בשנת 1893 עזר ברלי לדבוז'אק להעתיק תפקידי תווים לנגני הסימפוניה.

בשנה שלאחריה, השתתף ברלי בביצוע העיבוד של דבוז'אק לקלאסיקה של בן פנסילבניה סטיבן ק. פוסטר, "Old Folks at Home". הוא סיים את לימודיו ב-1896.

קריירת שירה עריכה

ברלי החל את קריירת השירה שלו כבריטון ברביעייה המשפחתית שלו. עד שעזב את אירי בינואר 1892, הופיע ברלי בשירה עם טובי הזמרים של העיר באירועים עירוניים ובמפגשי כנסייה. בשלהי קיץ 1892, הופיע ברלי בנורת' האדסון שבאדירונדאקס, מדינת ניו יורק, כסולן ראשון במעלה ב"בית ספר קיץ לפועלים נוצרים". תשעה חודשים אחרי הגיעו לניו יורק, הופע ברלי בשני קונצרטים של הכנסייה המטרופוליטנית בוושינגטון הבירה,

ב-1894 היה לסולן בכנסייה האפיסקופאלית סנט ג'ורג' במנהטן. היו בקהילה מי שהתנגדו להעסקת ברלי מחמת גזעו, בכנסייה שכל באיה לבנים, בתקופה שכנסיות אפיסקופליות אחרות בניו יורק אסרו על שחורים להשתתף בתפילות. ג'יי. פי. מורגן, שהיה אז חבר בכנסיית סנט ג'ורג', היה הקול המכריע בקבלת ברלי לעבודה. על אף הקשיים הראשוניים בקבלת המינוי, התקרב ברלי לרבים מן החברים במשך כהונתו הארוכה בכנסייה. הוא פרש מתפקידו זה לאחר 52 שנים, ב-1946. היה לו חלק בקביעת המסורת שהנהיגה שירת ספיריטואלז בטקס שהתקיים מדי חודש מאי, מ-1924 עד 1955. שירתו את "כפות תמר" מאת פורה הייתה למסורת של יום ראשון של הדקלים במשך 560 שנה, וראש עיריית ניו יורק, פיורלו לה גוארדיה ארגן שידור רדיו ממשרדו בשנת 1944.

בסוף שנות ה-90' של המאה ה-19 יצא לברלי שם של סולן קונצרטים, ששר לידר ואריות מתוך אופרות נוסף לשירי עם אפרו-אמריקאים. הוא שר לפני המלך אדוארד השביעי בלונדון בשנת 1908, ובקונצרטים חשובים אחרים באירופה. מ-1990 עד 1925, היה ברלי חבר גם במקהלת בית כנסת בטמפל עמנואל בניו יורק, האפרו-אמריקאי היחיד ששר שם.

הקלטות עריכה

ברלי הסתייג מהקלטות ובמשך שנים סברו, בטעות, שאין שום הקלטה של קולו. הוא הקליט פעם אחת ב-1919, לחברה קטנה שניהל חברו ג'ורג' ברום, ושוב ב-1944 לכנסיית סנט ג'ורג'. ההקלטה מ-1919 קיימת, אבל ההקלטות המאוחרות יותר לא נמצאו מעולם.^[3]

עיבודים ויצירות מקור עריכה

בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19, החל ברלי לפרסם עיבודים משלו לשירים קלאסיים. בסביבות 1898 החל להלחין שירים משלו, ובשלהי העשור השני של המאה ה-20 היה ברלי אחד המלחינים הנודעים ביותר באמריקה לשירים קלאסיים. החל ב-1910 עבד ברלי גם בעריכת מוזיקה לג'וליו ריקורדי, מו"ל מוזיקה איטלקי, שהחזיק משרדים בניו יורק.

ברלי פרסם כמה גרסאות לספיריטואל השחור "Deep River" ב-1916 וב-1917, ותוך זמן קצר נודע בעיבודיו לספיריטואלז לקול ופסנתר. בזכות עיבודיו היו הספייריטואלז לסוגה פופולרית בקרב זמרי קונצרטים, ותוך שנים ספורות, נהגו זמרים רבים ידועי-שם לבצע את עיבודיו של ברלי. הפופולריות של עיבודי ברלי הגיעה לשיא בשנות ה-20' של המאה ה-20. הוא כתב מוזיקה לכמה פואמות של וולט ויטמן, וכן הוציא לאור מוזיקה לפסנתר וכינור.

ההערכות לתפוקת המוזיקה המקורית של ברלי נעות בין 200 ל-300 שירים. ב-1914 היה בין החברים המייסדים של האגודה האמריקאית למלחינים, מחברים ומוציאים לאור (ASCAP), וב-1941 קיבל מושב בחבר המנהלים שלה.

מוות עריכה

במהלך שנות ה-20 וה-30, המשיך ברלי לקדם במיוחד את הספיריטואלז, באמצעות פרסומים, הרצאות ועיבודים. תמיכתו בספיריטואלז העיבה על קריירת השירה שלו, כמו גם על עיבודי השירים הקלאסיים שעשה. הוא פרש בשנת 1946 בגלל בעיות בריאות, ובנו העביר אותו מלונג איילנד אל דיור מוגן בסטנפורד, קונטיקט, שם הלך לעולמו בגיל 82 בגלל דום לב, ב-12 בספטמבר 1949. יותר מ-2,000 אנשים באו ללוותו בדרכו האחרונה בכנסיית סנט ג'ורג'.^[4] גופתו הובאה לקבורה באירי, פנסילבניה.^[5]

לנוכח הצלחתם של רולנד הייס, מריאן אנדרסון, פול רובסון ואחרים, שברלי הדריך רבים מהם, מתעמעם תפקידו הראשוני כמי שהציב סולנים אפרו-אמריקאים על בימות הרסיטל באמריקה. רבים משיריו הקלאסיים הפופולריים מראשית המאה ה-20 אזלו ולא הודפסו שוב מאז מותו. אף על פי כן, הארי ברלי היה ונשאר אחד המלחינים החשובים ביותר של אמריקה מראשית המאה ה-20.

ב-1917 קיבל ברלי את מדליית ספינגארן, שהאגודה הלאומית לקידום שחורים (NAACP) מעניקה מדי שנה על הישג יוצא דופן של אפרו-אמריקאי. כמו כן קיבל ברלי תואר כבוד מאוניברסיטת הווארד ומן האוניברסיטה של אטלנטה.

יצירות עריכה

כינור ופסנתר עריכה

"שש נעימות מטעי כותנה" לכינור ופסנתר (1901)
"רישומים מארץ הדרום" (1916)

פסנתר עריכה

"מארץ הדרום" (1914)
מספר רב של שירים אמנותיים

קישורים חיצוניים עריכה

מדיה וקבצים בנושא הארי ברלי בוויקישיתוף

הארי ברלי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
הארי ברלי, באתר ספוטיפיי
הארי ברלי, באתר AllMusic (באנגלית)
הארי ברלי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
הארי ברלי, באתר Discogs (באנגלית)
הארי ברלי, באתר Genius
ספריית הקונגרס, ביוגרפיה של הארי ברלי
הארי ברלי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
כתבי הארי ברלי בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הארי ברלי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים עריכה

^ ¹ ² אתר אפריקלאסיקל, ביוגרפיה של הארי ברלי
^ מיטו-טיק, Music in the USA : A Documentary Companion, 2008, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 308–316, פרק Late Nineteenth-Century Cultural Nationalism:The Paradigm of Dvorak
^ טים ברוקס, היסטוריון טלוויזיה, "קולות אבודין: שחורים והולדת תעשיית ההקלטות, 1919-1890", עמ' 473–485, אורבנה: הוצאת אוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין, 2004. ההקלטה מ-1919 של "Go Down, Moses", נמצאת על התקליטור "Lost Sounds", Archeophone ARCH 1005.
^ "H. T. Burleigh (1866-1949)" "הארי ברלי, זמר גוספל מושבע" 6 באוגוסט 2014
^ "Harry Thacker Burleigh", Find A Grave

[ביוגרפיה-1] ¹ ² אתר אפריקלאסיקל, ביוגרפיה של הארי ברלי

[2] מיטו-טיק, Music in the USA : A Documentary Companion, 2008, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 308–316, פרק Late Nineteenth-Century Cultural Nationalism:The Paradigm of Dvorak

[3] טים ברוקס, היסטוריון טלוויזיה, "קולות אבודין: שחורים והולדת תעשיית ההקלטות, 1919-1890", עמ' 473–485, אורבנה: הוצאת אוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין, 2004. ההקלטה מ-1919 של "Go Down, Moses", נמצאת על התקליטור "Lost Sounds", Archeophone ARCH 1005.

[4] "H. T. Burleigh (1866-1949)" "הארי ברלי, זמר גוספל מושבע" 6 באוגוסט 2014

[5] "Harry Thacker Burleigh", Find A Grave

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]


לידה	2 בדצמבר 1866 אירי, ארצות הברית
פטירה	12 בספטמבר 1949 (בגיל 82) סטמפורד, ארצות הברית
שם לידה	Henry Thacker Burleigh
מוקד פעילות	St. George's Episcopal Church
מקום לימודים	הקונסרבטוריון הלאומי למוזיקה של אמריקה
סוג קול	בריטון
שפה מועדפת	אנגלית
פרסים והוקרה	מדליית ספינגארן (1917) פרס הארמון (1929) Fellow of the Hymn Society (1944)
פרופיל ב-IMDb