הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1900
הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1900 נערכו ב-6 בנובמבר 1900. הן היו שיחזור של המירוץ משנת 1896 בין הנשיא הרפובליקני ויליאם מקינלי ויריבו הדמוקרטי, ויליאם ג'נינגס ברייאן. השגשוג הכלכלי והניצחון במלחמת ארצות הברית–ספרד וחתימת חוזה פריז (1898), עזרו למקינלי לזכות בניצחון החלטי, בעוד שעמדתו האנטי-אימפריאליסטית של ברייאן ותמיכתו בהצמדת הדולר לזהב ולכסף לא זכתה לתמיכה רבה. הנשיא מקינלי בחר במושל ניו יורק, תאודור רוזוולט, להיות המועמד לסגנות הנשיאות לאחר שסגן הנשיא, גארט הוברט, מת מכשל לב ב-1899.
| |||||||||||
| הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1900 | |||||||||||
| 6 בנובמבר 1900 | |||||||||||
| בסך הכול היו 447 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים היו דרושים 224 קולות אלקטורלים כדי לנצח | |||||||||||
| שיעור ההצבעה | 73.2% | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
| ||||||||||
| מועמד | ויליאם ג'נינגס ברייאן | ויליאם מקינלי | |||||||||
| מפלגה |  המפלגה הדמוקרטית
|
 המפלגה הרפובליקנית
| |||||||||
| מדינת מוצא | נברסקה | אוהיו | |||||||||
| סגן | עדלי סטיבנסון | תאודור רוזוולט | |||||||||
| אלקטורים | 155 | 292 | |||||||||
| מספר הקולות | 6,370,932 | 7,228,864 | |||||||||
| אחוזים | 45.5% | 51.6% | |||||||||
 חלוקת האלקטורים לפי מדינה | |||||||||||
| הזוכה: ויליאם מקינלי | |||||||||||
מועמדים עריכה
מועמדים רפובליקנים עריכה
- ויליאם מקינלי מאוהיו, נשיא ארצות הברית
926 הצירים הרפובליקנים התכנסו בפילדלפיה ובחרו בויליאם מקינלי להיות המועמד פה אחד. תומאס פלאט, ה"בוס" של המפלגה הרפובליקנית בניו יורק, לא חיבב את המושל הפופולרי, תאודור רוזוולט. ניסיונותיו של רוזוולט לעשות רפורמה בפוליטיקה של ניו יורק, גרמו לפלאט ולצירים אחרים ללחוץ על מקינלי לבחור ברוזוולט בתור המועמד לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית, כדי שרוזוולט יאלץ לעזוב את משרד המושל. למרות שרוזוולט ראה במשרת סגן הנשיא משרה לא חשובה, הפופולריות שלו הובילה את מקינלי לתמוך בו. באופן אירוני, רוזוולט הפך להיות הנשיא ב-1901 לאחר הירצחו של מקינלי.
| מועמד לנשיאות | סיבוב ראשון | מועמד לסגנות הנשיאות | סיבוב ראשון |
|---|---|---|---|
| ויליאם מקינלי | 926 | תאודור רוזוולט | 925 |
| לא הצביע | 1 |
מועמדים דמוקרטים עריכה
- ויליאם ג'נינגס ברייאן מנברסקה, מועמד דמוקרטי לנשיאות ב-1896
- ג'ורג' דיואי מורמונט, אדמירל הצי
לאחר חזרתו של האדמירל ג'ורג' דיואי ממלחמת ארצות הברית–ספרד, כמה דמוקרטים הציעו לו לרוץ לנשיאות. אך מועמדותו הייתה נגועה ביחסי ציבור גרועים: העיתונאים תקפו אותו ואמרו שהוא תמים, לאחר שצוטט כאומר שעבודת הנשיא היא עבודה קלה כיוון שהוא כפוף לקונגרס. לאחר מכן הוא הודה שמעולם לא הצביע בבחירות לנשיאות. הוא קיבל עוד ביקורות ברגע שאמר לעיתונות שהמלחמה הבאה של ארצות הברית תהיה עם גרמניה (מה שבאופן אירוני, היה נכון).
דיואי גם הכעיס פרוטסטנטים כשנודע שהוא נשוי לקתולית. דיואי פרש מהמירוץ במאי ותמך במקינלי. מסע הבחירות שלו לא עורר התלהבות בקרב דמוקרטים שתמכו בתקן הזהב, וחלקם אף תמכו בברייאן בטענה שהוא המועמד החזק יותר. מנהיגי המפלגה היו עוינים כלפיו ותמכו בברייאן, למרות שחלקם טענו שיש לנטוש את רעיונות הכסף החופשי. דיואי פרש ב-17 במאי, לאחר שהבין שאין לו סיכוי לעצור את ברייאן. רבים ביקשו שיהיה הסגן של ברייאן, אולם דיואי סירב.
ויליאם ג'נינגס ברייאן נבחר בקלות אחרי שדיואי פרש מהמירוץ. ברייאן הרוויח 936 צירים באספה הלאומית של המפלגה בקנזס סיטי. עדלי סטיבנסון, שהיה סגן נשיא בעברו, נבחר שוב להיות המועמד לתפקיד.
| מועמד לנשיאות | סיבוב ראשון |
|---|---|
| ויליאם ג'נינגס ברייאן | 936 |
| מועמד לסגנות נשיאות | סיבוב ראשון לפני החילופים | סיבוב ראשון אחרי החילופים |
|---|---|---|
| עדלי סטיבנסון | 559.5 | 936 |
| דייוויד היל | 200 | 0 |
| צ'ארלס טאוון | 89.5 | 0 |
| אברהם פטריק | 46 | 0 |
| ג'וליאן קאר | 23 | 0 |
| ג'ון סמית' | 16 | 0 |
| אליוט דאנפורד | 1 | 0 |
| ג'יימס הוג | 1 | 0 |
המפלגה הפופוליסטית עריכה
הפופוליסטים היו המפלגה השלישית במדינה, וב-1896 תמכו בברייאן למרות שבחרו בסגן נשיא שונה מהדמוקרטים. ברמה המקומית, המועמדים הפופוליסטים נשארו עצמאיים. למרות שברייאן נוצח, בעזרת שיתוף פעולה בין הפופוליסטים לסניפים מקומיים של הדמוקרטים והרפובליקנים, הפופוליסטים הגדילו את ייצוגם בקונגרס ל-26 חברים. הדמוקרטים העבירו חוקים כנגד זכות הצבעה לשחורים, כדי למנוע תמיכה בפופוליסטים. בבחירות של 1898, היו לפופוליסטים רק תשעה נציגים בבית הנבחרים.
הפופוליסטים התפלגו. חלקם דרשו עצמאות מפלגתית מוחלטת, ואחרים דרשו המשך שיתוף הפעולה עם המפלגות הגדולות ותמיכה בברייאן. הפלג שתמך בברייאן התכנס בדרום דקוטה ובחר בברייאן להיות המועמד לנשיאות ובצ'ארלס טאוון להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא (הוא פרש מאוחר יותר והוחלף בסטיבנסון).
מפלגת "אמצע הדרך" עריכה
הפלג מאוהיו של המפלגה הפופוליסטית יצר מפלגה משלו, שתמכה בכסף פיאט, בעלות ממשלתית על התעשיות, והפשרת שמורות להשקעה כלכלית. וורטון בארקר נבחר למועמד לנשיאות, ואיגנוטוס דונלי מונה לסגנו.
מפלגות אחרות עריכה
מפלגת העבודה הסוציאליסטית גם התפלגה: הפלג הגדול יצר את המפלגה הדמוקרטית הסוציאליסטית (ששינתה את שמה למפלגה הסוציאליסטית) ובחרו ביוג'ין דאבס לנשיאות. שני הפלגים ממפלגת האיסור גם בחרו, אך אלו היו הבחירות האחרונות למפלגת האיסור הלאומית. הליגה האנטי-אימפריאלית בחרה בברייאן.
בחירות כלליות עריכה
מסע בחירות עריכה
הכלכלה פרחה ב-1900, אז הסיסמה הרפובליקנית "עוד ארבע שנים של מגש אוכל מלא" ביחד עם הניצחון במלחמת ארצות הברית–ספרד היו שילוב חזק. טדי רוזוולט, שלחם בקובה במלחמה, היה לגיבור לאומי והיה נואם אהוד בקרב הרפובליקנים. בנאומיו הוא המשיך לטעון שהמלחמה הייתה צודקת ושהיא שחררה את הקובנים והפיליפינים מהעריצות הספרדית. רוזוולט נאם לטובת מקינלי נאומים רבים, ב-24 מדינות ועבר ברכבת 21,000 מיילים.
ברייאן חזר על הנושא המרכזי של מסע הבחירות שלו ב-1896, הכסף החופשי. הנושא לא הצליח לעורר תשומת לב ב-1900, בגלל הכלכלה הפורחת ובגלל האינפלציה שנגרמה מגילוי זהב באלסקה ובדרום אפריקה, שעזרה ליותר כסף מנייר להיכנס לכלכלה. הנושא השני במסע הבחירות של ברייאן היה גינוי המדיניות האימפריאליסטית של מקינלי. ברייאן אמר שבמקום לשחרר את קובה והפיליפינים, ממשל מקינלי רק החליף את העריצות הספרדית בעריצות אמריקנית. הביקורת של ברייאן הייתה קשה במיוחד כלפי יחידות הצבא שדיכאו מרד של לוחמי גרילה פיליפינים. הנושא הזה הצליח לעזור לברייאן לקבל תמיכה מאוכלוסיות שלא תמכו בו קודם, כמו הקהילה הגרמנית (שתמכה בכסף יציב), דמוקרטי זהב לשעבר ועשירים.
שני המועמדים השתמשו באותן טקטיקות מ-1896, כשמקינלי נואם ממרפסת ביתו. בשיא, מקינלי נאם בפני 16 מדינות ו-30,000 תומכים ביום אחד. ברייאן שוב סייר ברחבי ארצות הברית, ועבר 18,000 מיילים במזרח ובמערב התיכון, אולם רוזוולט השתווה אליו.
ניצחון הצבא והצי על ספרד הגדיל את התמיכה ברפובליקנים. הדמוקרטים טענו שהמלחמה לא נגמרה בגלל המרד בפיליפינים, שנעשה הסוגיה המרכזית במסע הבחירות שלהם. התחושה הייתה שהמלחמה מגיעה אל סופה, וממשל מקינלי הבטיח שמספר החיילים בפיליפינים הופחת. הרפובליקנים הבטיחו שבתוך 60 ימים לכל היותר, לאחר היבחרו של מקינלי, המרד ייפסק. אנשי צבא תקפו את הטענה הזאת ואמרו שמספר החיילים לא הופחת.
למרות זאת, רוב החיילים בפיליפינים לא תמכו בברייאן. ביומניהם, החיילים תמכו במקינלי וברוזוולט. לפי כמה מהם, אפילו דמוקרטים תמכו במקינלי על פני ברייאן.
הבחירות עריכה
למרות ניסיונותיו של ברייאן, השגשוג תחת שלטון מקינלי, ותמיכת הציבור במלחמה, עזרו למקינלי להשיג ניצחון נוח. כמות הקולות שלו ומספר האלקטורים שלו היו גבוהים יותר מ-1896: הוא אפילו ניצח בנברסקה, מדינת מגוריו של ברייאן. כמו ב-1896, ברייאן הצליח במיוחד בדרום, שתמך בדמוקרטים באופן מסורתי, ובקרב החקלאים במערב. ברייאן זכה ביותר קולות בעיר ניו יורק, אך מקינלי זכה במדינת ניו יורק, וקיבל את הקולות האלקטורליים של המדינה.
ברייאן הצליח לנצח בכמה מחוזות בצפון מזרח המדינה, ואף ניצח בניו יורק סיטי בהפרש של 30,000 קולות (לעומת הפסד של 60,000 קולות בבחירות הקודמות). למרות זאת, הוא השיג פחות ממה שהשיג ב-1896. הוא זכה רק ב-17 מדינות.
תוצאות עריכה
| המועמד לנשיאות | מפלגה | מדינה | כמות האלקטורים | השותף | מדינת השותף | כמות האלקטורים של השותף |
|---|---|---|---|---|---|---|
| ויליאם מקינלי | רפובליקנית | אוהיו | 292 | תאודור רוזוולט | ניו יורק | 292 |
| ויליאם ג'נינגס ברייאן | דמוקרטית | נברסקה | 155 | עדלי סטיבנסון | אילינוי | 155 |
| ג'ון וולי | האיסור | אילינוי | 0 | הנרי מטקלף | אוהיו | 0 |
| יוג'ין דבס | הסוציאל-דמוקרטית | אינדיאנה | 0 | ג'וב הרימן | קליפורניה | 0 |
| וורטון בארקר | הפופוליסטית | פנסילבניה | 0 | איגנטוס דונאלי | פנסילבניה | 0 |
| ג'וזף מלוני | העבודה הסוציאליסטית | מסצ'וסטס | 0 | וולנטיין ראמל | פנסילבניה | 0 |
קישורים חיצוניים עריכה
- הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1900, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)