ויקיפדיה

הגנה עצמית

הפעלה של כוח על ידי האדם לשם הגנה על חייו
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
פירוש נוסף ערך זה עוסק בדרך התגוננות אנושית. אם התכוונתם להגנת בבעלי חיים מטורפים, ראו התגוננות מטורפים.

הגנה עצמית היא הפעלה של כוח על ידי האדם לשם הגנה על חייו. ברגע שאדם חש סכנה רגעית לחייו, ישנו מנגנון בגוף המשדר למערכות הגוף שהגוף בסכנה. במצב שאליו גוף האדם נכנס העצבים הופכים לדרוכים ומצטמצמת הראיה למצב שנקרא "צינור"- מצב זה מיועד לכך שהאדם יוכל לפעול מהר ולקלוט את הסכנה לחייו ויתמקד באובייקט שמסכנו, וכך יוכל במיומנות לנטרלו או לחמוק ממנו. במצב הזה גם מופרש חומר במוח שמשנה את הפעילות הפיזית של האדם ומביא אותו למצב דרוך וזריז כדי להישמר מהסכנה או מהאובייקט המסכן אותו. בשונה מהגנה כללית על כמות אנשים, בהגנה עצמית האדם מתרכז רק בעצמו ולא שם לב לסובב.

הדגמת שימוש בתרסיס פלפל אישי

הגנה עצמית של יחיד עריכה

זכותו של אדם לפעול מתוך הגנה עצמית מוכרת בחקיקה, ומבוטאת גם בכלל התלמודי המפורסם: "הבא להורגך השכם להורגו" (על פי התלמוד במסכת סנהדרין עב א, ומסכת יומא פה ב)[1].

בדיני נזיקין, מהווה זכות זו הגנה כנגד טענת "תקיפה"[2]. ישנם תנאים בחוק לשימוש בזכות זו, כמו: נחיצות – נקיטה בפעולה שממזערת את הנזק של התוקף בהקשר העימות שביניהם, סבירות – נקיטה בפעולת הגנה סבירה שאינה עולה על הנזק שצפה אותו המותקף, מיידיות – מבחינת מסגרת הזמן פעולת ההגנה צריכה להתרחש בסמוך לפעולתו של התוקף, אך מצד שני אין המותקף צריך לחכות עד שיותקף בפועל כדי להתגונן.

כך למשל, הפעלתה של הזכות להגנה עצמית צריכה להיעשות במידה הנכונה. כאשר פורץ מהווה סכנה לחייו של אדם, רשאי האדם לנקוט צעדים של הגנה עצמית, אף אם אלה יסתיימו במותו של הפורץ. אם הפורץ מהווה רק סכנה לרכוש, אין בכך הצדקה להריגתו, והריגה במקרה זה תיחשב לעבירה פלילית.

במישור הפלילי, ההגנה העצמית מהווה סייג לאחריות פלילית וכאשר היא תחול לא תוטל אחריות על הנאשם על אף שלכאורה ביצע פשע אלים. סייג זה הוא ירושת המשפט האנגלי במשפט הישראלי. הוא עוגן בתחילה בסעיף 18 לפקודת החוק הפלילי, 1936, ולאחר מכן בסעיף 22 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. עד שנת 1992 הסעיף הגן על התוקף רק כאשר המותקף היה הוא-עצמו או אדם שמוטלת עליו הגנתו. בתיקון 37 לחוק העונשין אומצה גישת המשפט העברי המרחיבה את ההגנה גם על מגן על אחרים שאינו מותקף בעצמו. בנוסף לכך, הנוסח החדש זנח את הגישה הרואה בהגנות אלו משום השלמה בדיעבד עם המעשה, והעדיף את גישת המשפט העברי הרואה בהן היתר לכתחילה ועל כן המגן אינו נושא באחריות פלילית כלל[3]. בשנת 1994 תוקן חוק העונשין ונחקק סעיף 34י, לפיו ”לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין...”.

בעקבות פרשת שי דרומי הורחב בשנת 2008 סייג ההגנה העצמית בחוק העונשין ועתה הוא קובע גם כי ”לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה...”.

אמצעים נפוצים להגנה עצמית הם תרסיס פלפל ותרסיס גז מדמיע, שוקר חשמלי, אלה, סכין ואקדח אישי. את חלקם ניתן לרכוש באופן חוקי, לחלקם נדרש גם רישיון מתאים וחלקם עשוי להיחשב בלתי חוקי (כתלות בחוק המקומי).

בנוסף, פותחו מספר רב של טכניקות הגנה עצמית ללא נשק המבוססות על אמנויות הלחימה מהמזרח הרחוק וגם שיטות לחימה ישראליות ממשפחת קרב המגע.

הגנה עצמית מדומה עריכה

הגנה עצמית מדומה היא טענת הגנה במשפט פלילי של מי שפעל מתוך מחשבה שהוא עושה מעשה של הגנה עצמית, אך למעשה לא נשקפה לו כל סכנה, ופעולתו באה מתוך טעות במצב הדברים. טענת הגנה זו קמה משילוב בין סעיף 34י לחוק העונשין, העוסק בהגנה עצמית, וסעיף 34יח לחוק, העוסק בטעות במצב דברים. לפי הגנה זו, נאשם הפועל מתוך אמונה מוטעית כי מתקיימים תנאיה העובדתיים של ההגנה העצמית, יישא באחריות פלילית רק במידה בה היה נושא אם היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו. בשונה מהיסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה – בו המודעות ליסוד העובדתי בעבירה היא רכיב נדרש לשם הרשעה, הבא בנוסף לכל דרישות היסוד העובדתי, והיעדרה שולל אחריות פלילית – בהגנה העצמית המדומה, מחשבתו המוטעית של העושה המדמה לעצמו כי התקיימו יסודותיה העובדתיים של ההגנה, מהווה תחליף להתקיימותם של אלה בפועל, וקיומה שולל אחריות פלילית.[4]

הגנה עצמית של מדינה עריכה

הזכות להגנה עצמית חורגת מאיסור השימוש בכוח החל על מדינות העולם (סעיף 2(4) למגילת האומות המאוחדות), והיא מקנה לכל מדינה את הזכות להגן על אזרחיה מפני התקפות של מדינת אויב (סעיף 51 למגילה). על המדינה המפעילה זכות זו לדווח מיד למועצת הביטחון על הפעלת ההגנה העצמית, כדי לקבל אישור להמשך ההגנה. זכות זאת ניתנת אך ורק להגנה ולא לתוקפנות.

סוגי הגנה עצמית:

  • Individual – למשל, אם ישראל מותקפת על ידי לבנון, מותר לה להגן על עצמה.
  • Collective – הגנה עצמית על צד ג'. מדינה אחת המגינה על מדינה אחרת מותקפת, שלה יש זכות להגנה עצמית, אבל אין לה די כוחות על מנת להפעיל אותה.

מדינות רבות היוצאות למלחמה טוענות שהן עושות זאת מתוך הסתמכות על הזכות להגנה עצמית, אך לעיתים קרובות משמשת טענה זו רק הסוואה לתוקפנות.

הגנה עצמית באמנויות לחימה עריכה

משום שבעת המודרנית בחברות המפותחות אין עוסקים יותר רוב בני האדם בלחימה בחיי היום-יום, פונים רבים ללמידת אמנויות לחימה על-מנת שיהיו להם הכלים והיכולות להגן על עצמם. בישראל קיימים ארגונים ובתי ספר רבים מאוד לאמנויות לחימה אשר בהם נלמדת הגנה עצמית יעילה, וחרף טענות מסחריות, אין לאילו מהם בלעדיות על התחום. בניגוד לחלוקה הסטריאוטיפית הנפוצה, כמעט כל אמנויות הלחימה המסורתיות מן המזרח עוסקות בהגנה עצמית ובתקיפה יזומה כאחד, ופותחו במקור לשם שתי מטרות אלו. לאורך השנים אולם, ובמיוחד החל מהמאה ה-20, עלו וצצו גישות פילוסופיות באמנויות ובתי ספר מסוימים אשר הדגישו את ההיבט ההגנתי, דהיינו הפאסיבי והבלתי-יזום, של אמנויות הלחימה, והפצירו בתלמידיהם לתרגל אותן בלבד כאמצעי הגנתי. מן הדוגמאות המפורסמות:

  • קרב מגע הוא שם גנרי למגוון רחב של אמנויות לחימה שפותחו בישראל, כאוסף של רעיונות, שיטות וטכניקות מאמנויות אחרות – בעיקר אמנויות לחימה מן המזרח. מייסדי הזרמים השונים של הקרב מגע שמו להם למטרה ללמד את האמנות בעיקר או בלבד לשם הגנה עצמית, כאשר מרכיבי הבריאות, המסורת, התאוריה, מכניקת הגוף המתוחכמת, הפילוסופיה, ההיסטוריה, וכדומה נדחקו לשוליים או שלא מתקיימים באמנותם בכלל. הבחירה להתמקד בהגנה עצמית סייעה לקרב מגע לפתח גישות ללימוד מהיר יחסית של הגנה עצמית יעילה, על חשבון העמקה בידע הלחימתי והטכני. אף על פי כן, זרמי קרב מגע שונים אשר נלמדים בצה"ל הם אגרסיביים ביותר, ומיועדים גם לתקיפות יזומות ולא רק לשם הגנה עצמית.
  • מוריהי אואשיבה, מפתח האייקידו, ראה באמנותו, אשר התפתחה מן הג'וג'וטסו היפני הלוחמני, דווקא כלי לחיבור ויצירת הרמוניה בין אנשים. בהתאם, מרבית זרמי האייקידו אינם מדגישים את ההיבט הלחימתי של אמנותם, וגישתם של רוב מורי האייקידו היא פציפיסטית באופן יחסי.
  • גיצ'ין פונאקושי, מייסדו של זרם שוטוקאן בקראטה, נהג לומר כי "בקראטה אין התקפה ראשונה". מכאן שלגישתו של פונאקושי, אותם חולקים מורים רבים נוספים לקראטה, המתרגל אמנות זו אינו אמור ליזום אלימות בשום אופן. כן התנגד פונאקושי לעריכת תחרויות קראטה בימי חייו.
  • מורים לאמנות טאי ג'י צ'ואן ('טאי צ'י') נוטים יותר ככלל, ביחס למורים אחרים לאמנויות לחימה סיניות, לגישת תרגול המדגישה אלמנטים בריאותיים והגנתיים של אמנותם. עם זאת, ישנו מיעוט בקהילה זו אשר שם לו דווקא למטרה לשמר את ערכה של המסורת כאמנות לחימה של ממש.

הבחירה האם להשתמש באמנות לחימה מסוימת לשם הגנה עצמית או תקיפה היא בלבד בחירתו של המתרגל את אותה האמנות, ולפיכך אין אמנות אשר מטיבה וטבעה היא בהכרח יותר 'הגנתית' או 'התקפית'. כלומר, אין אמנות אשר 'ששה אלי קרב' יותר מאחרת, כפי שאין אקדח הכופה שימוש על בעליו – הבחירה היא של האדם ולא של האמנות. מבחינה אסטרטגית וטקטית אמנם, עשויות להיות גישות שונות ללחימה באמנויות שונות, מעת שהלחימה עצמה כבר החלה. כך למשל האמנויות הסיניות הצפוניות שינג אי צ'ואן ופי גואה ג'אנג מראות העדפה ליצירת מגע יזום עם היריב, בעוד האמנויות הסיניות הדרומיות ווינג צ'ון וגמל שלמה דרומי יעדיפו פעמים רבות לאפשר ליריב לתקוף ראשון.

הגנה עצמית נשית עריכה

הגנה עצמית נשית היא מערך כלים מתחום מיומנויות לחימה שמטרתו לאפשר לנשים לחוש מוכנות ומסוגלות במצבים מאיימים ובלתי צפויים במרחב הציבורי והפרטי[5]. למידה של הגנה עצמית נשית מציעה לנשים כלים כדי להגן על עצמן מפני תוקפים אפשריים. הלמידה נעשית גם על ידי תרגול מצבים פוטנציאליים. חלק מהתרגולים הם סימולציות בה האישה מותקפת באופן מילולי ופיזי על ידי מדריך, ובעזרת ההדרכה היא לומדת טכניקות ואסטרטגיות בהן תוכל להשתמש כאשר תתקל במצבי תקיפה וחוסר מוגנות בחייה. הלמידה מרחיבה את מגוון אפשרויות התגובה, ועל פי תפיסת העולם של העוסקים בהגנה עצמית נשית, למידה זו תעלה את אפשרויות התגובה שלה בזמן אמת[6].

בפיזיולוגיה ופסיכולוגיה נהוג לאפיין ארבע תגובות מובחנות המוטבעות בנו מבחינה ביולוגית: קיפאון, בריחה, לחימה ושיתוק[7]. על פי התפיסה של הגנה עצמית נשית, בעזרת סימולציות ניתן ללמוד להכיר את תחושת הקיפאון, ולתרגל כיצד להתגבר על תחושה זו ולפעול להגנה עצמית. כמו כן ניתן ללמוד באופן מעמיק על האופציות להגיב במצבי הבריחה והלחימה. השאיפה בלמידה זו היא להימנע ממצב של שיתוק בו האדם חסר יכולת להגיב באופן פיזי[6].

בהגנה עצמית נשית נשים לומדות להבין ולנתח סיטואציות אלימות, תוך למידה על דרכי התמודדות אפשריות. בנוסף, נשים לומדות על העוצמות והיכולות הפיזיות שלהן וטקטיקות להתגוננות מול תוקף. בעזרת למידת הגנה עצמית נשית, התפיסה של נשים על מסוגלותן הפיזית עשויה להתרחב[8]. הרעיון העומד מאחורי תפיסה זו הוא לתת לנשים ביטחון במרחב הציבורי והפרטי, ואפשרות לתעל את הפחד תוך כדי תרגול ואימון- וזאת כדי להעלות את הסיכוי שברגע האמת יוכלו להתגונן ולמזער את הסיכוי לפגיעות[9].

היסטוריה עריכה

שיעורים להגנה עצמית נשית החלו כבר בתחילת המאה ה-20 בארצות הברית ובאנגליה. תקופה זו התאפיינה בהרחבת זכויותיהן הפוליטיות והחברתיות של נשים. בתקופה זו החלו נשים ללמוד אמנויות לחימה מתחומים שונים כמו ג'ו ג'יטסו ואמנויות לחימה יפנית אחרות, וזאת כדי לנסות להתמודד מול תקיפות והטרדות על ידי גברים ברחוב ובבית[10]. עד לשנת 1918, הפכה ההגנה העצמית הנשית לסמל של האישה המודרנית המועצמת, אישה אשר דורשת את זכותה למרחב ציבורי מוגן. ב־1940, עם מלחמת העולם השנייה ועזיבתם של הגברים להילחם, אימוני הגנה עצמית הפכו למגמה מקובלת לנשים אשר נשארו לבדן ונדרשו להגן בכוחות עצמן על ביתן[11].

בשנות השישים הפכה ההגנה העצמית הנשית לפופולרית אף יותר כאשר נשים פמיניסטיות מהגל השני החלו להעלות לשיח הציבורי את חוויותיהן מתקיפות על ידי גברים, ולשתף על חוסר המוגנות שלהן כנשים. פמיניסטיות אלו ביקשו לפתח אסטרטגיות להפחתת האלימות כלפי נשים[12]. בתקופה זו, הנשים הללו דגלו בכך שנשים ילמדו להכין את עצמן באופן פיזי, פסיכולוגי ופוליטי להתגוננות מאיומים חיצוניים. נשים ביקשו ללמוד הגנה עצמית כדי להתמודד עם סכנות, החל מתוקף זר ברחוב ועד להגנה מפני אלימות בעבודה ובבית[10] . על כן פנו נשים רבות לשיעורים וקורסים כדי ללמוד הגנה עצמית ומיומנויות לחימה. הנשים הפעילות בתחום ההגנה העצמית הנשית ייצגו ביטוי לעצמאות נשית בהיבט הפיזי, והיו חלק מהתנועה הפמיניסטית אשר שמה לעצמה למטרה להיאבק באלימות ולהשיג זכויות לנשים בכל היבטי החיים[5] . ההגנה העצמית הנשית מסמלת עד היום את המאבק נגד דיכוי מגדרי- הן במרחב הציבורי והן במרחב הפרטי[10].

תחילה השתתפו בשיעורי ההגנה העצמית בעיקר נשים לבנות ממוצא אנגלו-סקסי מהמעמד הבינוני והגבוה. במוקד השיעורים היו איגרוף וג'ו ג'יטסו, והם נתפסו כחיוניים לבריאותן ועתידן של נשים ואימהות.

אחד הנושאים הבוערים בשיח של נשים אשר עסקו בהגנה עצמית בתקופה זו, היה ההתייחסות לפרופיל של התוקף והתפיסה החברתית לגבי אלימות כלפי נשים. נשים אלו קראו תיגר על התפיסה כי אלימות כלפי נשים נעשית רק על ידי מהגרים, זרים ואפרו-אמריקאים. הן התריעו על המצב בשטח בו מעשי האלימות מבוצעים גם על ידי הגברים הלבנים ילידי ארצות הברית- הן בספירה הפרטית והן בציבורית. זהות תוקפי נשים יכולה להיות גם אותם אזרחים ותושבי הקבע מהמעמד הבינוני- הגבוה בארצות הברית, גברים אשר נתפסו בחברה כשומרי חוק ומגנים על נשותיהם. תקיפה ואלימות מצד גברים נעשית גם על ידי בני זוג, משפחה ואזרחי המדינה, ולא רק על ידי זרים[10].

הגנה עצמית מעצימה עריכה

הגנה עצמית מעצימה (באנגלית: Empowerment Self-Defense – ESD), היא אחת הגישות להגנה עצמית נשית. מדובר בגישה הוליסטית לבטיחות אישית המלמדת כלים להתמודד עם כל קשת האלימות, החל מהטרדה מילולית ועד לאלימות פיזית ומינית. מכיוון שמערכות יחסים אלימות הן מערכות מורכבות, כדי להתמודד איתן יש צורך בטכניקות התמודדות שאינן רק פיזיות. ESD היא מערכת של טכניקות מבוססות מחקרית, הנותנות כלים למניעת אלימות ראשונית על יד האזנה לאינטואיציה הפנימית, הערכת אפשרויות תגובה, קביעת גבולות, שימוש באסטרטגיות של אי-הסלמה וסיפוק כלים למגוון של התמודדויות בפן הנפשי, המילולי והפיזי. הגנה עצמית מעצימה נותנת את הכוח לבחור כיצד להגיב לאלימות, ואינה שופטת את התגובות שבחרו אנשים כדי להגן על עצמן. כל בחירה היא לגיטימית, ואין תשובה אחת נכונה לאף סיטואציה. זאת בניגוד לגישה של הגנה עצמית קלאסית, בה לעיתים האשימו את המותקפות בטענה כי לא עשו את המרב כדי להגן על עצמן, וזו אשמתן שנפגעו[13][14]. הגנה עצמית מעצימה אינה מספקת תשובות או אמצעי פעולה ספציפיים, אלא מגוון כלים סובייקטיביים אשר מאפשרים לכל אחד ואחת לבחור את ההתמודדות שמתאימה לו/ה בכל סיטואציה[15].

על פי נתוני מרכזי הסיוע, התואמים מחקרים אחרים בעולם, מעל ל-85% מהפגיעות המיניות התבצעו בידי אדם המוכר לנפגע/ת, כולל בני משפחה, חברים ומכרים, מעסיקים, עמיתים, בעלי סמכות ועוד[16]. הגנה עצמית מעצימה שמה דגש על כלים להצבת גבולות גם בתוך המרחב האישי של כל אדם[17].

ישנם סוגים רבים של אימונים להגנה עצמית מעצימה - החל משיעורים קצרים של מפגש אחד, קורסים של מספר שעות אינטנסיביות, קורסים עם מדריך שלובש ריפוד על כל הגוף כדי שאפשר להתאמן לתת מכות בכל הכוח עליו, קורסים הנערכים לאורך כל השנה ואימוני אומניות לחימה שנמשכים שנים רבות[18].

השפעות עריכה

המטרה העיקרית של אימוני ההגנה העצמית המעצימה היא חיזוק היכולת של האישה להגן על עצמה מפני תקיפות עתידיות. עם זאת, ההשפעות של האימון להגנה עצמית מעצימה משפיעות באופן משמעותי מעבר למטרה זו, וכוללות השפעות פיזיות, פסיכולוגיות והתנהגותיות- כגון עלייה באסרטיביות, בהערכה עצמית ובתחושה של שליטה נתפסת, וירידה בחרדה ובפחד מתקיפות עתידיות[18].

מספר מחקרים מצאו ראיות לכך שאימוני הגנה עצמית, וגם של הגנה עצמית מעצימה, עבור נשים, מפחיתים את הסיכויים לתקיפות עתידיות בהשוואה לנשים שלא השתתפו באימונים. נמצא קשר בין היישום של כלים להתנגדות לאלימות הנלמדים בקורס, לבין הימנעות מאונס ופגיעות מיניות אחרות. כלי התנגדויות אלה כוללים: התנגדות פיזית כוחנית – למשל להכות, לבעוט, לנשוך; התנגדות פיזית לא כוחנית – למשל בריחה, חסימת מכות; וכן התנגדות מילולית – למשל צעקות ואיומים על הפוגע.[19][20][21][22][23]

איום האונס הוא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום של נשים[24][25]. נשים רבות אימצו התנהגויות הימנעותיות, למשל לא ללכת לבד בלילה, בתקווה לצמצם את הסיכוי להיפגע. להתנהגויות אלה השלכות מרחיקות לכת בכך שהן מגבילות את חירות הנשים ומגבילות את השתתפותן במרחב הציבורי[26]. נראה כי נשים שעברו הכשרה של הגנה עצמית מעצימה, לעומת נשים שלא, עוסקות פחות בהתנהגויות הימנעותיות המגבילות את חופש התנועה שלהן[18].

חוקרים רבים תומכים בשיעורי הגנה עצמית המתקיימים עם נשים בלבד[27][28][29]. בשיעורים אלו ישנה התאמה לצרכים הייחודיים של נשים, וכן יצירת אווירה של תמיכה כדי לצמצם את המבוכה שנשים יכולות לחוות, ולהעלות את סיכויי ההשתתפות בשיעור. כמו כן, שיעורים אלה נותנים להן אפשרות לחרוג מהציפיות המסורתיות של התפקידים המגדריים בחברה. שיעורים מסוג זה מהווים מקום ייחודי לנשים המעודד אותן לעמוד על גבולותיהן ולהשמיע את קולן[30][31].

הגנה עצמית מעצימה ומחזקת את הרעיון כי אלימות היא סוגיה חברתית ולא בעיה אינדיבידואלית. היא שמה דגש רב על כך שהמותקפות אינן האשמות בכך שהותקפו, אלא מי שביצע את התקיפה, וללא קשר לפעולות שהנפגעת עשתה או לא עשתה באותו רגע להגן על עצמה. ההבנה כי האשמה נמצאת אצל התוקף מפחיתה את תחושת האשמה אצל הנפגעות. שיעורי הגנה עצמית מסייעים לנשים עם ההתמודדות הפסיכולוגית תוך כדי וגם לאחר המעשה[29][32].

בישראל עריכה

בישראל מתקיימת פעילות רחבה של קורסי הגנה עצמית מעצימה. אחד המרכזים שייך לעמותת אל הלב בירושלים. העמותה היא גם הנציגה הישראלית ומובילת התנועה הגלובלית להגנה העצמית מעצימה ועוסקת ביצוא הידע והמומחיות שצברה בהכשרות בינלאומיות[33].

ההגנה העצמית בתולדות ישראל עריכה

במהלך המאה ה-19 והמאה ה-20 נערכו היהודים, במזרח אירופה, להגנת עצמית על בתיהם וקהילותיהם כנגד פורעים שניסו לפגוע בהם. פעילות הגנתית זו החלה מתוך ההבנה של היהודים שלא ניתן לסמוך על השלטונות שיגנו על הקהילות היהודיות והיא נתמכה על ידי התעוררות התנועות הציוניות והתנועות המהפכניות ברוסיה.

ניצנים להגנה עצמית צצו כבר ב"סופות בנגב" (1881) במהלכן מנעו יהודים, בברדיצ'ב, אודסה, ורשה ועוד, חדירה של פורעים לרחובות יהודיים. לאחר חוסר בהגנה עצמית יהודית במהלך פרעות קישינב (1903) הואצה ההתארגנות היהודית להגנה עצמית והתפשטה למספר רב של ערים ועיירות.

התארגנות זו נדרשה שוב במהלך מהפכת 1905 אז הופנה זעם ההמונים כלפי היהודים שנאלצו להגן על עצמם בכח הנשק ויהודים רבים נפגעו (כך באודסה, ז'יטומיר, יליזבטגראד, יקטרינוסלאב ועוד).[34]

ב-1917, עם פרוץ מלחמת האזרחים ברוסיה, חודשה ההתארגנות היהודית להגנה עצמית. הפעם נתמכה התארגנות זו על ידי חיילים יהודים שערקו מהצבא הרוסי המתפורר.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: הגנה עצמית
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הגנה עצמית

הערות שוליים עריכה

  1. ^ וכן במסכת ברכות נח א, שואל התלמוד מדוע דוד לא הרג את שאול, שהרי לפי הדין מותר היה לו להגן על עצמו מרדיפתו של שאול על פי אותה הכלל
  2. ^ נסים לביא, טענת הגנה עצמית: מתי היא תוביל לזיכוי? באתר דין – עורכי דין ומידע משפטי בישראל. ‏05/04/2020
  3. ^ נחום רקובר, לשילובו של המשפט העברי, עמ' 26, הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, (1999).
  4. ^ ע"פ 4191/05 ארנולד אלטגאוז נ' מדינת ישראל, ניתן ב־25 באוקטובר 2006
  5. ^ 1 2 Rouse, W. L., & Slutsky, B. (2014). Empowering the physical and political self: Women and the practice of self-defense, 1890–1920. The Journal of the Gilded Age and Progressive Era, 13(4), 470-499.
  6. ^ 1 2 McCaughey, M. (1998). The fighting spirit: Women's self-defense training and the discourse of sexed embodiment. Gender & Society, 12(3), 277-300.
  7. ^ Bracha, S., Williams, A. E., & Bracha, A. S. (2004). Does" fight or flight" need updating?. Psychosomatics, 45(5), 448-449.
  8. ^ Young, I. M. (1990). Throwing like a girl and other essays in feminist philosophy and social theory. Bloomington: Indiana University Press.
  9. ^ Rentschler, C. A. (1999). Women's self-defense: Physical education for everyday life. Women's Studies Quarterly, 27(1/2), 152-161.
  10. ^ 1 2 3 4 Rouse, W. L. (2019). Her Own Hero: The Origins of the Women’s Self-Defense Movement. New York, NY: New York University Press.
  11. ^ Rouse, W. L., & Slutsky, B. (2014). Empowering the physical and political self: Women and the practice of self-defense, 1890–1920. The Journal of the Gilded Age and Progressive Era, 13(4), 470-499
  12. ^ Hollander, J. A. (2018). Empowerment self-defense. In L. M. Orchowski & C. Gidycz (Eds.), Sexual Assault Risk Reduction and Resistance: (pp. 221-244). Academic Press.
  13. ^ Thompson, M. E. (2014). Empowering self-defense training. Violence Against Women, 20(3), 351-359.
  14. ^ ESD Global
  15. ^ What Is Empowerment Self Defense?
  16. ^ איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, הנזקים הסמויים מן העין: השלכות כלכליות ובריאותיות של פגיעה מינית, דו"ח שנתי לשנת 2017
  17. ^ Taylor, L., & Wanamaker, L. M. (2014). How to exercise our right to defend ourselves without being victim-blaming. Everyday Feminism.
  18. ^ 1 2 3 Brecklin, L. R. (2008). Evaluation outcomes of self-defense training for women: A review. Aggression and Violent Behavior, 13(1), 60-76.
  19. ^ Bart, P. B., & O'Brien, P. H. (1985). Stopping rape: Successful survival strategies. New York: Pergamon Press.
  20. ^ Brecklin, L.R., & Ullman, S.E. (2005). Self-Defense or assertiveness training and women’s responses to sexual attacks. Journal of Interpersonal Violence, 20(6), 738-762
  21. ^ Clay-Warner, J. (2002). Avoiding rape: The effects of protective actions and situational factors on rape outcome. Violence and Victims, 17, 691−705.
  22. ^ Kleck, G., & Sayles, S. (1990). Rape and resistance. Social Problems, 37, 149−162.
  23. ^ Orchowski, L., Gidycz, C.A., & Raffle, H. (2008). Evaluation of a sexual assault risk-reduction and self-defense program: A prospective analysis of a revised protocol. Psychology of Women Quarterly, 32, 204-218.
  24. ^ זיו, א. (2012). טראומה עיקשת. מפתח: כתב-עת לקסיקלי למחשבה פוליטית, 55–74.
  25. ^ Morgan, M. K. (1986). Conflict and confusion: What rape prevention experts are telling women. Sexual Coercion and Assault, 1, 160−168.
  26. ^ Riger, S., & Gordon, M. T. (1981). The fear of rape: A study in social control. Journal of Social Issues, 37, 71−92.
  27. ^ Fraser, K. L., & Russell, G. M. (2000). The role of the group in acquiring self-defense skills: Results of a qualitative study. Small Group Research, 31, 397−423.
  28. ^ Kidder, L. H., Boell, J. L., & Moyer, M. M. (1983). Rights consciousness and victimization prevention: Personal defense and assertiveness training. Journal of Social Issues, 39, 155−170.
  29. ^ 1 2 Schuiteman, J. A. (1990). Self-defense training and its contributions to the healing process for survivors of sexual assault. Michigan State University: Doctoral dissertation
  30. ^ Searles, P., & Berger, R. J. (1987). The feminist self-defense movement: A case study. Gender and Society, 1, 61−84.
  31. ^ Searles, P., & Follansbee, P. (1984). Self-defense for women: Translating theory into practice. Frontiers, 8, 65−70.
  32. ^ Thompson, M. E. (2014). Empowering self-defense training. Violence Against Women, 20(3), 351-359
  33. ^ אל הלב
  34. ^ יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות, תל אביב: מחברות לספרות, 1968, עמ' 290


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הגנה_עצמית&oldid=38483712"