הגריזם: היווצרות העולם האסלאמי

ספר

הָגָרִיזְם: היווצרות העולם האסלאמיאנגלית: Hagarism: The Making of the Islamic World) הוא ספר שנוי במחלוקת שראה אור בשנת 1977; הספר, העוסק בהיסטוריה הקדומה של האסלאם, נכתב על ידי ההיסטוריונים פטרישה קרון ומייקל קוק.

הגריזם: היווצרות העולם האסלאמי
-The Making of the Islamic World
מידע כללי
מאת פטרישה קרון, מייקל קוק
שפת המקור אנגלית
סוגה אסלאם
נושא אסלאם עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
תאריך הוצאה 1977
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

המילה "הגריזם" אינה אלא הוספת הסיומת "־ִיזְם" לשמה של הָגָר המקראית, שפחתה של שרה, פילגשו של אברהם ואימו של ישמעאל, אבי הערבים על פי האסלאם. בנוסף, לפי המחברים, המילה מתייחסת למונח הָגָרִינְס (אנ'), המתייחס לכובשים הערבים המוקדמים שכבשו את מסופוטמיה, סוריה ומצרים.

בהישענם על עדויות ארכאולוגיות ועל מסמכים בני אותה תקופה בערבית, ארמית, קופטית, יוונית, עברית, ארמית, לטינית וסורית, מתאר הספר את האסלאם המוקדם בצורה שונה מאוד מהגרסה המסורתית המקובלת שמתבססת על דיווחים היסטוריים מוסלמיים.[1][2][3]

לפי המתואר ב'הגריזם', כיבושי הערבים והתהוות החליפות הייתה תנועה בחצי האי ערב שקיבלה השראה מהמשיחיות היהודית, שבברית עם היהודים, ניסתה להשיב לעצמה את הארץ המובטחת מידי האימפריה הביזנטית; מכאן שהקוראן הוא תוצר של סדרת טקסטים ערוכים בני המאה השמינית של חומרים שונים שנלקחו ממקורות יהודים-נוצרים ומזרח תיכוניים, ושמוחמד הוא שליחו של עומר בן אל-ח'טאב "המושיע", משיח יהודי.[4]

תמצית הספר עריכה

הספר פותח בהנחה, שהמחקר ההיסטורי המערבי העוסק בראשית האסלאם צריך להתבסס רק על נתונים היסטוריים, ארכאולוגיים ובלשניים, ולא על מסורות אסלאמיות (שהן דוגמטיות, אינן ניתנות לאימות היסטורי וארכאולוגי) ועל דיווחים אנכרוניסטיים על עברה של הקהילה, אשר חסרים כל ערך היסטורי; מסיבה זו, בעודם מתבססים באופן בלעדי על עדויות היסטוריות, ארכאולוגיות ובלשניות, המחברים מנסים לבנות מחדש ולהציג את מה שלדעתם הוא דיווח היסטורי מדויק יותר של מקורות האסלאם.

לפי המחברים, הגריזם הוא ענף כופר של היהדות, שהתקיים במאה השביעית לספירה ושחסידיו היו הגרים או ערבים. לדעת המחברים, התיעוד ששרד מן התקופה מתאר את חסידי מוחמד כהגרים, בשל הדרך שבה התפלל מוחמד כאילו היה זה לאל היהודי – על מנת להציג אמונה מונותאיסטית זרה בפני הערבים. מסופר שהוא עשה זאת בגלל ייחוסו הביולוגי לאברהם דרך שרה וכך דרך אבותיהם הקדמונים. במהלך התקופה המוקדמת התאחדו היהודים וההגרים תחת כנפיה של האמונה, שהמחברים מתארים בחופשיות כיודיאו-הגריזם, על מנת לקבל בחזרה את ארץ הקודש מידי הביזנטים והנוצרים. בניתוחם את כתבי היד הקדומים שחוברו על ידי עדי ראייה, הם סבורים שמוחמד היה מנהיג משלחת צבאית לכיבוש ירושלים ושההג'רה המקורית מתייחסת למעשה למסע מצפון ארצות ערב לעיר ירושלים.

בחלוף הזמן הסיקו ההגרים שאימוץ המשיחיות היהודית והנוצרית לא תספק להם את הזהות הדתית הייחודית אליה הם שואפים; הם גם חששו שהישענות מוגזמת על היהדות עלולה לגרום להמרת דת והיטמעות מוחלטת; אי לכך הם החליטו לזנוח את קיום המצוות והאמונות היהודיות ויצרו דת משלהם. בחיפושם אחר לגיטימיות תאולוגית, הם יצרו גרסה משלהם של מונותאיזם אברהמי, שהתפתחה מעירוב של יהדות, הדת השומרונית, ונצרות, והפכה למה שאנו מכירים היום כאסלאם. לדעת המחברים, האסלאם נולד ועוצב מתוך המיתולוגיה והסימבוליקה היהודית, כלומר: הקוראן הוא פרי ניסיון ליצור כתבי הקודש הדומים למקרא היהודי. מוחמד הוא כמו משה הנביא, בעוד שהעיר הקדושה מכה מעוצבת לפי מודל הקדושה של ירושלים; חסידי הדת החדשה, המוסלמים, עולים לרגל למכה, בדומה ליהודים שעלו לירושלים בזמן קיום בית המקדש.

בעוד שהטענות המלאות המובעות בספר שנויות במחלוקת, הניסיון לפרק את ההיסטוריה האסלאמית המוקדמת הפך את הספר לעבודה חשובה ופורצת דרך בנושא ההיסטוריה האסלאמית המוקדמת.

השפעה עריכה

"הגריזם" מצוטט בהרחבה על ידי מזרחנים וחוקרי דתות מודרניים רבים ובהם ברנרד לואיס,[5] רוברט ג. הוילנד,[6] רזה אסלן,[7] ג.ר. הוטינג,[8][9] הרברט ברג,[10] פרנסיס אדוארדס פיטרס,[11]שמואל נח אייזנשטדט,[12] זיידן סארדר,[13] מאליס רוטבן,[14]ריצ'רד לנדס,[15] ג'ון ואנסבורו,[16] כמו גם מבקרים (כמו אבן ואראק).[17] הספר נכלל ברשימת הקריאה המומלצת של בית הספר ללימודי המזרח ואפריקה שבאוניברסיטת לונדון, במחלקה ללימודי שפות ותרבויות של המזרח הקרוב באוניברסיטת שיקגו,[18] ובמחלקה ללימודי דתות באוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל.[19]

בישראל כתב על תופעת ההגריזם החוקר והארכאולוג יהודה נבו, בעקבות מאות כתובות כופיות שמצא באזור שדה בוקר.

בשנת 1995 הציע פרופסור מיכאל לקר מהאוניברסיטה העברית בירושלים תאוריות שמרניות הרבה יותר לגבי יחסי היהדות והאסלם במאמריו "המרת הדת של חמיר ליהדות, והשבט היהודי בני הַדְל מאלמדינה",[20] "היהדות בקרב כִּנְדה והמרד (רִדַּה) של כִּנְדה",[21] ו"זיד בן ת'אבת, 'יהודי בעל שתי פאות': יהדות וידיעת קרוא וכתוב באלמדינה הפרה-אסלאמית (ית'רב)".[22]

ב-1997 תיאר רוברט ג. הוילנד את ההגריזם כהמשך למורשתו של קלוד כאהן – כניסיון מחודש לשחזר את עליית האסלאם בהתבסס על עדויות חוץ אסלאמיות.[23]

ב-2002 כתב דייוויד קוק כי הספר ייכנס לנישה של אפוקליפסות היסטוריות הטוענות כי סוגה זו של ספרות אסלאמית "יכולה להתבסס למעשה על גרעין היסטורי, מאחר... שהמוסלמים חולקים עם היהודים את שאיפתם לבנות את בית המקדש השלישי".[24]

ב-2005 ג'ון ריבס אמר, שמחברי "הגריזם" צריכים לערוך מחקר יסודי נרחב לפני שיוכלו להציע תאוריה מוצקה; לדעתו "מחקר משווה החוצה גבולות דתיים נותר במידה רבה בחיתוליו. משימה חשובה היא לאסוף מספר רב של ספרים משלהי העת העתיקה ומראשית ימי הביניים המסתתרים באוספי כתבי היד המצויים בספריות ובמוסדות המחקר ברחבי תבל, לשם השוואה ביקורתית".[25]

סקירות עריכה

באופן כללי, בעוד רווחת הדעה כי הספר מעלה מספר שאלות מעניינות ומציג גישה חדשה, שיחזורו את ההיסטוריה האסלאמית המוקדמת בוטלה על ידי אחדים כניסוי[26] והוא ספג ביקורת בשל היותו: "משתמש (או משתמש לרעה) במקורות היווניים והסוריים שלו...".[27] התזה השנויה במחלוקת של הגריזם לא התקבלה באופן כללי:

  • ג'וזף ואן אס טוען כי: "סתירה אולי אינה נחוצה מכיוון שהמחברים אינם עושים שום מאמץ להוכיח את (ההיפותזה של ספרם) בפרוטרוט... בעוד שכל מה שהם עושים הוא מתן פרשנות חדשה לעובדות ידועות, הדבר אינו משכנע. אבל בעוד שהעובדות המקובלות נהפכות על פיהן, גישתם היא הרסנית."[28]
  • ר.ב. סרג'נט כותב כי: "הגריזם"... אינו רק אנטי-אסלאמי בצורה ארסית, אלא אנטי-ערבי. הדמיונות המלאכותיים שלו הם כה מגוחכים שבהתחלה ניתן לתהות אם אין זו אלא בדיחה, 'מתיחה' טהורה".[29]
  • אריק מאנהיימר מסיק בביקורתו כי: "המחקר על הגריזם הוא יסודי, אולם הקורא חש שהמסקנות נעדרות איזון. המשקל על כפות המאזניים מוטה בקלות לעבר צד ביקורתי יתר על המידה, הנוטה להסיח את הדעת ממה שיכול היה להיות מחקר מצוין בדתות משוות.[30]
  • דייוויד ויינס, פרופסור ללימודי האסלאם באוניברסיטת לנקסטר מתבטא: "התאוריה של קרון-קוק נדחתה באופן כמעט כלל-עולמי. הראיות אותן מציעים המחברים הן היפותטיות מדי (וככל הנראה סותרות) על מנת להסיק שהיהודים והערבים היו בקשרים קרובים כל כך כמו שהם היו רוצים שיהיו."[31]
  • ג'ון ואנסבורו, שהיה מורם של המחברים, סוקר את הספר, במיוחד את החלק הראשון ב-Bulletin of the School of Oriental and African Studies. הוא פותח בשבחו את הטענה העומדת בבסיסו של הספר. "למדנותם של המחברים היא יוצאת מגדר הרגיל, שקדנותם ניכרת היטב, שפתם שופעת;" ואולם, לאחר מכן הוא מציין ש"...רוב, אם לא כל, (המקורות בהם הם משתמשים) ניתן לחשוד בהם בחוסר אותנטיות" וכי "החומר מוצג לעיתים באופן מטעה... ההסתייגויות שלי הן... כלפי מה שאני מניח שהם הנחותיהם המתודולוגיות של המחברים. השערות מבוססות על אוסף לא רציף של סטריאוטיפים ספרותיים, שחוברו בידי נוכרים ובעיקר צופים עוינים וכתוצאה מכך מנוצלים על מנת לתאר, אפילו לפרש, לא רק את ההתנהגות הפומבית אלא גם את ההתפתחות האינטלקטואלית והרוחנית של השחקנים חסרי הישע ועל פי רוב התמימים. בעת שאפילו סוציולוגים חוששים מלעשות כן, אסור שהיסטוריונים ינהגו בדרך זו."[32]
  • אולג גרבר תיאר את הספר כ"מבריק, מרתק, מקורי, יהיר, ספר שנוי במחלוקת" וכותב: "...קסם המחברים בא לידי ביטוי בנוסחאות מלוטשות... הוביל אותם להצהרות צנועות או לכאלו שדורשות גמישות שכלית יוצאת דופן על מנת להבינן וכאלה שנעשות חסרות תועלת ולכל היותר חביבות." וכי "...כל המבנה אותו מציעים המחברים חסר לחלוטין יסודות היסטוריים איתנים" אולם הוא גם קצר שבחים למחברים בשל ניסיונם "לקשר בין הופעת האסלאם לבין תאוריות של אימוץ תרבויות זרות ושל שינוי היסטורי."[33]
  • מייקל מורוני מעיר כי "חרף השימוש בביבליוגרפיה מקיפה, זוהי עבודה דלה בהיסטוריה תרבותית ומלאה בהכללות שאינן רציניות, הנחות שטחיות ועגה חדגונית. ...יותר טיעונים מאשר עדויות, הוא סובל מן הבעיות של היסטוריה אינטלקטואלית, בכללם בניית מידע על סמך מודל מופשט וכשלים לוגיים."[34]
  • ההיסטוריון דניאל פייפס מצהיר: "בהגריזם... המחברים השמיטו לחלוטין את השימוש במקורות ספרותיים ערביים ובונים מחדש את ההיסטוריה המוקדמת של האסלאם רק מהמידע המצוי בפפירוסים, מטבעות וכתובות כמו גם מקורות ספרותיים שאינם ערבים, ...במספר רב של לשונות (ארמית, ארמנית, קופטית, יוונית, עברית, לטינית וסורית). גישה זו מובילה אותם לכיוונים נועזים ולא מציאותיים. לדעתם, תפקידה של מכה היא לשמש תחליף לעיר הקודש בצפון-מערב ערב ומוחמד מרומם לתפקיד "נביא מקראי" רק בסביבות 700 לספירה, או שבעים שנים לאחר מותו. באשר לקוראן, הוא חובר בעיראק בערך באותו תאריך מאוחר."[35]

ביקורתם של המחברים על מה שהם ראו כהיסמכות תמימה על תיעודים היסטוריים אסלאמיים מוטים הייתה רבת השפעה. ספרי ההיסטוריה שנכתבו לאחר "הגריזם" מתייחסים אליו במידה רבה, אפילו רק על מנת להפריך את הספר. ב-2006 טען חוקר המשפט ליקאת עלי ח'אן כי בעת שראיין אותם בתקופה מאוחרת, כפרו קרון וקוק מפורשות בתזה שהועלתה בספרם.[36]

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Daniel Pipes. "Lessons from the Prophet Muhammad's Diplomacy". The Middle East Quarterly. September 1999. Volume VI: Number 3.
  2. ^ Oleg Grabar. Speculum, Vol. 53, No. 4. (Oct., 1978), pp. 795-799.
  3. ^ Liaquat Ali Khan, Hagarism: The story of a book written by infidels for infidels, The Daily Star, 28/4/2006
  4. ^ The Origins of The Koran: Classic Essays on Islam’s Holy Book, 1998 Ibn Warraq
  5. ^ Bernard Lewis, The Jews of Islam, Princeton University Press, p.203,p. 231
  6. ^ Robert G. Hoyland, Seeing Islam as Others Saw It: A Survey and Evaluation of Christian, Jewish and Zoroastrian Writings on Early Islam (Studies in Late Antiquity and Early Islam), Darwin Press, 1998
  7. ^ Reza Aslan, No god but God: The Origins, Evolution, and Future of Islam, Random House, 2005
  8. ^ G. R. Hawting, The First Dynasty of Islam, Southern Illinois Univ Press, pp.19, 44, 71, 121, 132, 133, 140
  9. ^ G. R. Hawting, The Idea of Idolatry and the Emergence of Islam: From Polemic to History From Polemic to History
  10. ^ Herbert Berg, Method and Theory in the Study of Islamic Origins, Brill, Leiden and Boston, 2003, pp. 114, 126, 133, 288, 297, 374, 391
  11. ^ F. E. Peters, Muhammad and the Origins of Islam, State University of New York Press
  12. ^ S. N. Eisenstadt, Jewish Civilization: The Jewish Historical Experience in a Comparative Perspective, State University of New York Press, 1992
  13. ^ Ziauddin Sardar, Orientalism, Open University Press, 1999
  14. ^ Malise Ruthven, Islam in the World, Oxford University Press, 2000
  15. ^ Richard Landes, The Apocalyptic Year 1000: Religious Expectation and Social Change, 950–1050
  16. ^ J. Wansbrough, Bulletin of the School of Oriental and African Studies, University of London, 41:1:155-156 (1978)
  17. ^ Ibn Warraq, The Quest for the Historical Muhammad, Prometheus Books, 2000
  18. ^ Medieval and Modern Programs - Reading List for Field Examination in Islamic Civilization, Autumn, 1999
  19. ^ Liz Gilson,‏ Introduction to Islamic Studies Syllabus, המחלקה ללימודי דתות, באתר אוניברסיטת צפון קרוליינה, 2006
  20. ^ Michael Lecker, The conversion of Himyar to Judaism and the Jewish Banu Hadl of Medina, Die Welt des Orients 26, Gottingen, 1995
  21. ^ Michael Lecker, Judaism among Kinda and the ridda of Kinda, Journal of the American Oriental Society 115, New Haven, 1995
  22. ^ Michael Lecker, Zayd b. Thabit, 'a Jew with two sidelocks': Judaism and literacy in pre-Islamic Medina (Yatrib), Journal of Near Eastern Studies 56, Chicago, 1997.
  23. ^ Robert G. Hoyland, Seeing Islam as Others Saw It: A Survey and Evaluation of Christian, Jewish and Zoroastrian Writings on Early Islam (Studies in Late Antiquity and Early); Darwin Press, 1998; p. 2-3
  24. ^ David Cook, Studies in Muslim apocalyptic, (Studies in Late Antiquity and Early; Darwin Press, 2002
  25. ^ John C. Reeves. Trajectories in Near Eastern Apocalyptic, Society of Biblical Literature, 2005; p.24
  26. ^ van Ess, "The Making Of Islam", Times Literary Supplement, Sep. 8 1978, p. 998
  27. ^ Stephen Humphreys, Islamic History, (Princeton, 1991) pp. 84-85
  28. ^ van Ess, "The Making Of Islam", Times Literary Supplement, Sep. 8 1978, p. 998
  29. ^ RB Sergeant, Journal of Royal Asiatic Society (1981) p. 210
  30. ^ Eric I. Manheimer. "Review". The American Historical Review, Vol. 83, No. 1. (Feb., 1978), pp. 240-241
  31. ^ Introduction to Islam, Cambridge, Eng.: Cambridge University Press, 1995. ISBN 0-521-42929-3, pp 273-274
  32. ^ J. Wansbrough. "Review". Bulletin of the School of Oriental and African Studies, University of London, Vol. 41, No. 1. (1978), pp. 155-156
  33. ^ Grabar, Oleg. Speculum, Vol. 53, No. 4. (Oct., 1978), pp. 795-799.
  34. ^ Morony, Michael G. Journal of Near Eastern Studies, Vol. 41, No. 2. (Apr., 1982), pp. 157-159.
  35. ^ Daniel Pipes. "Lessons from the Prophet Muhammad's Diplomacy". The Middle East Quarterly. September 1999. Volume VI: Number 3.
  36. ^ Liaquat Ali Khan. Hagarism: The Story of a Book Written by Infidels for Infidels.