החוק ההבסבורגי
החוק ההבסבורגי (בגרמנית: Habsburgergesetz), או בשמו המלא: חוק בדבר גירוש והשתלטות על נכסי בית הבסבורג-לוריין, היה חוק שחוקקה האספה הלאומית של אוסטריה הגרמנית ב-3 באפריל 1919. במסגרת יישום החוק גורשו מאוסטריה בני בית הבסבורג ששלטו בה בעבר, ורכושם הוחרם. החוק בוטל ב-1935 וההבסבורגים קיבלו את רכושם חזרה; אולם לאחר האנשלוס חידש היטלר את החוק, והוא חודש פעם נוספת עם הקמת הרפובליקה האוסטרית השנייה לאחר המלחמה וקיים באוסטריה גם כיום. הודגש כי החוק נועד לשמירת היותה של אוסטריה לרפובליקה תוך שימור על מורשתה של אוסטריה ומורשת בית הבסבורג אך ללא המשך שלטון הירושה.
רקע עריכה
בית הבסבורג שלט באוסטריה עוד מאז ימי רודולף הראשון, מלך גרמניה. שלטון זה נודע בתחילה בתור "האימפריה הרומית הקדושה" ולאחר מכן "האימפריה האוסטרית" ואז "האימפריה האוסטרו-הונגרית". עם זאת, תבוסתה של אוסטריה במלחמת העולם הראשונה, כמו גם התנתקות הונגריה מהאיחוד הדואלי שלה עם אוסטריה, החלישו מאוד את שלטונם של ההבסבורגים באוסטריה. ב-11 בנובמבר 1918, הונחה קרל הראשון, קיסר אוסטריה האחרון מבית הבסבורג לפרסם כרוז בו הוא מודיע על נטישת זכותו לקחת חלק בענייני המדינה. הקיסר עזב את וינה אל אחוזת הנופש שלו באקרטסאו, וב-13 בנובמבר מסר הודעה דומה לעם ההונגרי. האספה הלאומית האוסטרית הודיעה שהיא נוטלת אחריות על החלקים דוברי הגרמנית של מערב האימפריה, והכריזה על הפיכתה של אוסטריה לרפובליקה, לראשונה בתולדותיה, תחת השם "אוסטריה הגרמנית".
עם זאת, הקיסר קרל לא ויתר רשמית על שלטונו, כדי להותיר בידיו חופש פעולה למקרה שהעם האוסטרי יחליט לשוב ולתמוך בו. האספה הלאומית חשה שלא בנוח עם המצב, והציגה בפניו שלוש אופציות: לוותר על כל זכויותיו ולגור באוסטריה כאזרח רגיל, לעזוב את הארץ, או להישלח למאסר. על המשפחה הקיסרית עברו מספר חודשים קשים באקרטסאו, כשהם מתמודדים עם חוסר ודאות וחשש לגורל דומה לגורל משפחתו של ניקולאי השני, קיסר רוסיה. למרבה ההפתעה, בריטניה נחלצה לעזרתם. משלחת צבאית בריטית אורגנה ללא דיחוי בפיקודו של לוטננט קולונל אדוארד ליזל שטראוט, סטודנט לשעבר באוניברסיטת אינסברוק. שטראוט הצליח לארגן רכבת מאוסטריה לשווייץ, וב-24 במרץ 1919 עזבה המשפחה הקיסרית את אוסטריה תחת פיקוחם של חיילים בריטים. בעקבות כך, ב-3 באפריל העבירה האספה הלאומית ביוזמתו של קנצלר אוסטריה קרל רנר את החוק ההבסבורגי.[1]
פרטי החוק עריכה
החוק הפשיט את בני הבסבורג מכל זכויותיהם התורשתיות, והורה על גירושם מכל רחבי אוסטריה. לקרל נאסר לחזור אי פעם לאוסטריה, ולשאר בני הבסבורג הותר לעשות זאת אם יוותרו על כל זכויותיהם, ישבעו אמונים לרפובליקה ויחיו כאזרחים פרטיים. נכסי החוק שנוהלו בידי משק הבית הקיסרי, הופקעו והועברו לרשות הממשלה. קרנות פרטיות, קרנות משפחתיות ורכוש פרטי שנוהל בידי ראש בית הבסבורג, הופקעו גם הם והועברו לרשות המדינה. רכוש פרטי הושאר. במקביל בוטלו כל תוארי האצולה האוסטרית שחודשו לאחר מכן, ונאסר על אצילים אוסטרים להשתמש בתואריהם בתחומי המדינה. בתגובה לפרסום החוק, דרשו נציגים של בית הבסבורג שקרנות והקדשות יחשבו כרכוש פרטי. בשל כך, פורסם ב-30 באוקטובר תיקון לחוק אשר הגדיר בצורה ברורה יותר את המושג "רכוש פרטי".
כאשר ב-1920 נכנסה חוקת אוסטריה לתוקף, קיבל החוק מעמד רשמי. עם זאת, החוק לא חל אוסטריה כולה: באותה תקופה בורגנלנד לא היה חלק מאוסטריה אלא חלק מהונגריה, אולם מכיוון שרוב אנשי החבל דוברים גרמנית, פינו אותו ההונגרים ב-1921 ומסרו אותו לידי האוסטרים. כיוון שכך, החוק ההבסבורגי, כמו גם חוק ביטול האצולה, לא חלו על חבל זה, ובני אצולה אוסטרים המשכו להשתמש בו בתואריהם. רק ב-1 בינואר 2008 הוכנס לחוק תיקון נוסף אשר מחיל אותו גם בבורגנלנד.
בתקופת הנאצים עריכה
ב-13 ביולי 1935 ביטל קנצלר אוסטריה קורט שושניג את החוק,[2] והוקמה קרן מיוחדת אשר החלה בהחזרת רכושם של בני הבסבורג. חלק מבני הבסבורג ואף חלק מבניו של הקיסר לשעבר ביניהם ראש הבית אוטו פון הבסבורג, קיבלו אישור לחזור לאוסטריה. עם זאת, ב-1938 סיפחה גרמניה הנאצית את אוסטריה. יחסם של הנאצים למלוכנים היה מורכב. מחד, הם גילו סבלנות רבה כלפי המלוכנים הגרמנים, אולם מאידך גילו אפס סובלנות כלפי המלוכנים האוסטרים. יחס זה נבע בין היתר בשל ההתבטאויות האנטי-נאציות המובהקות של הנסיך אוטו מבית הבסבורג. ב-14 במרץ 1939 חידש מושל אוסטריה ארתור זייס-אינקווארט את החוק ההבסבורגי בעקבות צו מהיטלר,[3] והרכוש שהוחזר נלקח שוב ללא פיצוי.
הרפובליקה האוסטרית השנייה עריכה
עם סיום מלחמת העולם השנייה ב-1945, הוכרז על הקמת הרפובליקה האוסטרית השנייה (אוסטריה של היום). כבסיס לחוקה החדשה, נבחרה החוקה מ-1933. לפיכך, כל החוקים שנחקקו בין 1933 ל-1945 אשר נוגדים את החוקה של לפני 1933, בוטלו. לפיכך, שוקם החוק ההבסבורגי. גם הרכוש שהוחרם בידי הנאצים ללא קשר לחוק, לא הוחזר. ב-1955, על פי בקשה מפורשת מברית המועצות, נכלל החוק ההבסבורגי באמנת המדינה האוסטרית. משנת 1960 ואילך, הסכימו הבסבורגים רבים וחתמו על ויתור כדי שיוכלו לחזור לאוסטריה. השיא היה ב-1961, עת הסכים בנו של הקיסר קרל, הנסיך אוטו, לוותר על כל זכויותיו כדי לקבל דרכון אוסטרי. ב-24 במאי 1963 אישר בית המשפט האוסטרי את הצהרתו, וב-20 ביולי 1965 ניתנה לאוטו אזרחות אוסטרית. אולם, על אף כל מאמציו, חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית סירבו להיפגש עם אוטו. ב-1 ביוני 1966 זכתה מפלגת העם האוסטרית ברוב מוחלט בבחירות הארציות, ולאחר מכן קיבל אוטו דרכון אוסטרי, וב-31 באוקטובר אותה שנה נחת אוטו באוסטריה, לאחר 48 שנים שלא ביקר במדינה. לאמו של אוטו, זיטה, נסיכת בורבון-פארמה כמו גם לאשתו רגינה, נסיכת סקסוניה-מיינינגן, ניתן אישור להיכנס לאוסטריה גם ללא ויתור, כיוון שהן היו קשורות לבית הבסבורג רק באמצעות נישואים, כך שלא יכלו להגיש תביעות כלשהן לכתר.
על פי סעיף 60 פסקה 3 של החוקה הפדרלית, לבני בית הבסבורג שוויתרו על זכויותיהם יש אותן זכויות בדיוק כמו אזרחים אוסטרים רגילים, פרט לכך שהם אינם יכולים להתמודד על התפקיד של נשיא אוסטריה. בשנת 2010, אולריך הבסבורג-לותרינגן ניסה ללא הצלחה להתמודד לנשיאות. שנה לאחר מכן הודתה ממשלת אוסטריה שפסקה זו לא נחוצה יותר. עם זאת, בני הבסבורג ומלוכנים אוסטרים רבים עדיין נאבקים בממשלת אוסטריה בנושא זה. ועדת הבוררות של קרן ההתיישבות הכללית לנפגעי הנאציזם (החלטות 5/2004, 6/2004, 7/2004) הצהירה כי אין לה סמכות שיפוטית בכל הנוגע לבקשות בני הבסבורג, מטעמי משפט חוקתי ובינלאומי. בתלונה מאוחרת של משפחת הבסבורג על החלטות ועדת הבוררות, הכריז בית המשפט החוקתי האוסטרי גם כי אין לו סמכות שיפוטית בנושא זה.
