הטיעון הקוסמולוגי

הטיעון הקוסמולוגי הוא טיעון להוכחת קיום האל. ידוע גם בשם טיעון הסיבה הראשונית. לטיעון שלוש גרסאות: הטיעון הסיבתי לקיום (in esse), הטיעון התלוי ועומד (in fieri) והטיעון על פי ההיתכנות.

תומאס אקווינאס, פילוסוף של ימי הביניים אימץ טיעון שמצא בכתבי אריסטו בדבר "הסיבה שאין לה סיבה" וטען כי היקום היה חייב להגרם (להיווצר) על ידי משהו שהוא עצמו לא נגרם (נוצר) וזהו האל. תומאס אקווינאס גם בחן את האפשרות שהיקום התקיים מאז ומעולם (אפשרות שאותה פסל מנימוקים שונים), אך גרס כי הדבר אינו משנה את העיקרון או השאלה מדוע היקום קיים מאז ומעולם.

אבן סינא, פילוסוף אסלאמי של ימי הביניים השתמש גם הוא בטיעון הקוסמולוגי, אך בצורה שונה מזו של תומאס. לשם ההוכחה חוקר אבן סינא את מושג הקיום. הוא מחלק בתוך מושג הקיום בין שני מושגים: אפשרי המציאות והכרחי המציאות. אובייקטים הם אפשרי המציאות אם יש הפרדה בין מהותם לבין קיומם - אם אפשר לתפוש אותם גם בלי שיהיו קיימים (לדוגמה: חד-קרן). לעומת זאת, הכרח המציאות הוא אובייקט שעצם מהותו היא קיומו. לכל אחד מהאובייקטים שהם אפשרי המציאות, אם הם קיימים, היה דבר מה שהוציא אותם מן הכוח אל הפועל, מן האפשרי אל הנמצא. אבל חייב להיות אובייקט אחד שהוא הכרח המציאות כי אחרת תתקבל שרשרת אין סופית של סיבות, מבלי שתהיה סיבה ראשונה שתוציא את אפשרי המציאות מן הכוח אל הפועל מלכתחילה. אבן-סינא מזהה את אותו הכרח המציאות כאלוהים. הוא מבטל את האפשרות שקיים יותר מהכרח המציאות בעזרת הטיעון שבמצב כזה של כפילות אחד מהם חייב להיות סיבת האחר.

גוטפריד לייבניץ, פילוסוף גרמני, העלה טיעון דומה ב"עקרון הסיבה המספקת" שלו משנת 1714: "אין בנמצא עובדה נכונה או קיימת, או הנחה נכונה, בלי שתהיה סיבה מספקת להיותה כך ולא אחרת, על אף שאיננו יכולים לדעת סיבות אלו ברוב המקרים." הוא תמצת את הטיעון הקוסמולוגי כך: "מדוע יש משהו במקום לא כלום? הסיבה המספיקה... נמצאת במהות אשר... היא ישות הכרחית שסיבת קיומה מוכלת בתוך עצמה."

הטיעון של תומאס אקווינאס אינו מבקש להוכיח דבר מעבר לעצם קיום האל, אך פילוסופים סכולסטיים ניסו להרחיבו כדי להוכיח לוגית תכונות כמו היותו כל יכול, היותו פשוט (כלומר, לא מורכב מחלקים בסיסיים יותר), ועוד. לא ניתן היה לדעתם להקיש דברים נוספים אודות האל באמצעות ההגיון אלא רק באמצעות התגלות אלוהית, כמו האמונה הנוצרית בשילוש הקדוש.

הטיעון

מבחינה לוגית, טיעון הסיבה הראשונית הוא בעל המבנה הבא:

1. דברים מסוימים נגרמים;
2. אין דבר היכול לגרום את עצמו;
3. על כן, כל דבר נגרם חייב להגרם על ידי משהו אחר;
4. לא ניתן למתוח שרשרת סיבתית באופן אינסופי לאחור;
5. מכיוון שכך, חייבת להיות סיבה ראשונית;
6. המילה "אל" משמעותה סיבה ראשונית שאינה נגרמת;
7. מכאן, שאלוהים קיים.

מבחינה לוגית, הנחת ה"ציר" – זה שעליו בנויה כל ההוכחה, הוא שלקיום חייבת להיות סיבה (או מחולל, או גורם). כלומר, שהוא נוצר בנקודה כלשהי בזמן והסיבה להיווצרותו, האל או "הסיבה הראשונית", הייתה חייבת להיות קודמת לו וחיצונית לו. ויליאם ליין קרייג פיתח בעקבות תאוריית המפץ הגדול גרסה עדכנית יותר של ההוכחה הקוסמולוגית:

1. לכל מה שמתחיל להתקיים חייבת להיות סיבה.
2. היקום החל להתקיים.
3. מכאן שיש ליקום סיבה, אלוהים.

מכניקת הקוואנטים נחשבת בעיני כמה כהפרכה של תקפות ההנחה הראשונית בטיעון זה, בטענה שחלקיקים תת-אטומיים מסוימים עשויים להיווצר ואף להיעלם בעקבות תנודות ספונטניות באנרגיה בוואקום. אך מקרים כאלו אינם מפרים את חוק שימור האנרגיה ועל כן אינם משנים את העיקרון. יתר על כן, החלקיקים התת-אטומיים נוצרים תחת מערכת מאוד נוקשה של חוקי טבע, כך שלא נכון לטעון שהם נוצרים מאין.

ביקורת הטיעון

הטיעון הקוסמולוגי מבוסס על הנחת הציר שלכל אירוע חייבת להיות סיבה ושאלוהים הוא הסיבה הראשונית. ל"אלוהים" כאן לא מיוחסות תכונות כלשהן, לבד משמו והיותו "הסיבה הראשונית", כך שלמעשה אין כאן הוכחה או אף ניסיון להוכחה כי אכן קיימת אותה ישות המכונה "אלוהים" שלה התכונות המיוחסות לה בדרך כלל. ישנו דיון ער בשאלה האם היקום התקיים מאז ומעולם או שהוא נוצר בנקודה כלשהי בזמן, כפי שטוענת תאוריית המפץ הגדול, אך ויכוח זה אינו נוגע למהות הטיעון הקוסמולוגי, אם כהפרכה ואם כהוכחה לנכונותו, במיוחד מאחר שלא ניתן לאשש או להפריך אחת משתי הטענות באופן ברור.

אם מקבלים את "עקרון הסיבה המספקת" של לייבניץ שלכל דבר יש סיבה כי אז הדבר הראשון חייב להיות:

1. סיבת עצמו. או,
2. מוסבר באופן לא סיבתי, כשקיום הדבר הראשון מקובל כמובן מאליו.
3. מוסבר באופן לא סיבתי, על בסיס אמיתות מובנות מאליהן כמו אמיתות לוגיות.

רנה דקארט דבק בעקרון הראשון (causa sui), למרות הבעייתיות שבהעלאת טיעון כה אמורפי וגם בגלל בעיית הקדימות: אם דבר הוא סיבת עצמו, הדבר חייב להתקיים כדי שניתן יהיה לייחס לו את היותו סיבת עצמו - כלומר, סמטה ללא מוצא מבחינה לוגית. תומאס מאקווינס דבק בעקרון השני; ואילו חסידי הטיעון השלישי חייבים להקדים כאן את הטיעון האונטולוגי (ומכאן, יוצאים לפי שעה אל מחוץ לגבולות ההוכחה הקוסמולוגית).

ההפרכה הבסיסית ביותר של הטיעון הקוסמולוגי יכולה לבוא באמצעות דחיית "עקרון הסיבה המספקת" של לייבניץ. כלומר, טענה שאין הכרח שלכל דבר תהיה סיבה מספקת. ישנם כמה טיעונים שניתן להעלות בהקשר זה. אחד הוא טיעון לוגי הנוגע לניסיונו של לייבניץ להסביר דבר באמצעות אותו דבר עצמו. לדוגמה, אם חייבת להיות סיבה לקיומו של היקום וסיבה זו היא אלוהים, הרי שעל השאלה מהי הסיבה לקיום אלוהים יהיה לייבניץ חייב להשיב שאלוהים הוא סיבת עצמו או, בניסוח אחר, יש אל כי האל ישנו. אכן, מי שיתכחש לעקרון הסיבה המספקת יצטרך להפסיק להשתמש בשאלת ה"למה", מפני שזהו הבסיס לקיומה של שאלה זו.

אמנם הפרכה זו היא רק לפי הגרסה הישנה של הטענה הקוסמולוגית שבה לכל דבר קיים חייב להיות סיבה. אבל לפי גרסתו של ויליאם ליין קרייג להוכחה הקוסמולוגית שנובעת מההוכחה שהעולם אכן התחיל לא ניתן לקשר בין סיבת האל לסיבת העולם, משום שדווקא לכל מה שמתחיל חייב להיות סיבה אך דבר אשר לא התחיל אינו נזקק לסיבת קיום.

הטיעון הקוסמולוגי של קאלאם

הטיעון הקוסמולוגי של קאלאם (באנגלית: The Kalam cosmological argument), נכתב גם טיעון קאלאם וכן טיעון קלאם או טיעון קלם הוא גרסה נפוצה של הטיעון הקוסמולוגי שמטרתו להוכיח שלכל מה שמתחיל להתקיים (כלומר כל מה שאינו נצחי) יש סיבה.

הטיעון מורכב משלושה הנחות:

1. לכל מה שמתחיל להתקיים יש סיבה
2. היקום התחיל להתקיים
3. לכן, ליקום יש סיבה

הטיעון נראה פשוט אך יש דיון בכל אחת מהנחותיו:

דיון בהנחה הראשונה של טיעון קאלאם

ווס מוריסטון (Wes Morriston) וגראהם אופי (Graham Oppy) ביקרו את האינטואיטיביות של הטיעון הראשון. גראהם אופי שאל, למה בכלל להניח שלכל מה שמתחיל להתקיים יש סיבה? ויליאם ליין קרייג (William Lane Craig) השיב:

מצד אחד, מעולם לא תועד, בשום גוף ידע, משהו שהתקיים בלי להיות נצחי או בלי להיות נוצר-סיבתית וכל טענה ש"נוצר" דבר כזה היא אבסורד (נכונות אינדוקטיבית); מצד שני, אם ההנחה הראשונה לא נכונה אז אפשר לטעון שכל דבר יכול להיווצר ללא סיבה ולא רק היקום, למשל, גם אופניים יכולים לפתאום להופיע סתם כך במרחב הפיזיקלי, בלי סיבה. הפיזיקאי האתאיסט שון קרול (Sean M. Carroll) טען שהטענה לא נכונה לגבי אופניים אך כן נכונה לגבי יקומים שלמים.

ג'ון לסלי מאקי (J. L. Mackie) ניסה לפנות לתזה התפישתנית של דייוויד יום לפיה מה שניתן לדמיין בנפש יכול להתקיים (ובגלל שניתן לדמיין משהו שמתחיל להתקיים בלי סיבה אז זה אפשרי), אך טיעונו הופרך מאת ברוס ריישנבאך (Bruce Reichenbach) וג'ם אנסקומב (G. E. M. Anscombe) שטענו לבעיות לוגיות עם התזה וכן קרייג עצמו טען:

יום עצמו בבירור האמין בעיקרון הסיבתיות. הוא מציע לאורך The Enquiry שלאירועים יש סיבות, וב-1754 הוא כתב לג'ון סטיוארט "מעולם לא הנחתי הנחת יסוד כה אבסורדית לפיה הכל אולי הופיע ללא סיבה"

ניתן להבין מדברי ווס מוריסטון שהיות ואין לנו ניסיון עם היווצרות יקומים או עם סביבות טרום-יקומיות באופן כללי, אז לא נכון לקבוע שיקומים לא באים לקיום ללא סיבה אבל הפנייה אל ניסיון שגויה במקרה זה כי לבני אדם אין טכנולוגיה לתעד היווצרות יקומים מבחוץ.

דיון בהנחה השנייה של טיעון קאלאם

קרייג טען לנכונות ההנחה מסיבות אלה:

• החוק השני של התרמודינמיקה
• ראיות מדעיות לתאוריית המפץ הגדול
• תאוריית בורד-גות'-וילנקין לפיה כל יקום מתרחב לא יכול להיות אין סופי (אלא חייב להכיל גבול מרחב-זמן)

ביקורת עלתה על טענתו של קרייג לכך שלא ייתכנו במציאות דברים אין סופיים אמיתיים (להבדיל מהגדרת אין סוף פרקטית כמו במתמטיקה) ואכן המדע לא גילה משהו אין סופי שקיים במציאות (מלבד אולי המציאות עצמה, קרי, המרחב הפיזיקלי עצמו).

דיון בהנחה השלישית של טיעון קאלאם

ישנה ביקורת לפיה אין הכרח שהסיבה היא דווקא אל אחד, אלא אולי שניים או יותר.

ישנה ביקורת נוספת לפיה המונח "אלוהים" משתנה במשמעותו לישות פיזיקלית או כמה ישויות פיזיקליות שיצרה או יצרו את היקום כמעין מתכנת-על היוצר תוכנת מחשב מאד מורכבת.

ראו גם

• מאיפה בא אלוהים

קישורים חיצוניים

• הטיעון הקוסמולוגי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)