היהודים האדומים
היהודים האדומים או היהודים האדמונים, (בגרמנית: Rote Juden, ביידיש: רוטן יודן או רויטע יידעלעך) הם דמויות אגדיות של יהודים החיים בארץ רחוקה. הם לוחמים עזים הכלואים מאחורי מכשול בלתי עביר עד לאחרית הימים. הם נזכרים באגדות מקומיות בקרב נוצרים ובקרב יהודים בגרמניה בימי הביניים, ובקרב יהודי מזרח אירופה במאות ה 19–20. בחלק מהמקורות הם מופיעים ככינוי לעשרת השבטים האבודים. הם מוזכרים בתיאורים אפוקליפטיים של קץ העולם וגאולה.
באגדות הנוצריות הם חורשי רע זדוניים העתידים להצטרף באחרית הימים לגוג ומגוג כחלק מהצבאות שיוליך האנטיכריסט כדי להחריב את העולם ולהשמיד את הנצרות. באגדות היהודיות הם לוחמים שומרי מצוות העתידים לבוא עם משיח בן יוסף, כדי להשמיד את אויבי עם ישראל ולהביא את הגאולה.
האגדות על היהודים האדומים בקרב הנוצרים עריכה
היהודים האדומים מופיעים לראשונה בטקסטים בגרמנית מקומית מן המחצית השנייה של המאה ה-13. המקור הידוע המוקדם ביותר שהם נזכרים בו הוא שירה אפית חצרונית משנת 1270 בשם Der Jüngere Titurel. [1]היהודים האדומים מתוארים בה כעם פראי החי בקצווי אסיה. הם, כלואים על ידי ההרים הנקראים גוג ומגוג מצד אחד, ומהצד השני סוגר עליהם נהר שמימיו זורקים אבנים לשמים ללא הרף. אם יצליחו לצאת משם הם ימיטו חורבן על העולם הנוצרי והאלילי כאחד. גרסאות שונות של אגדה זו היו נפוצות באירופה בימי הביניים. האגדה משלבת בין שלשה מקורות: האגדות היהודיות על עשרת השבטים, האגדות האפוקליפטיות על גוג ומגוג שמקורן בספר יחזקאל ובחזון יוחנן, והאגדה המסופרת ברומן אלכסנדר, על החומה שבנה אלכסנדר הגדול בהרי הקווקז כדי לכלוא שם עמים פראיים שהיו אויבי האנושות. האגדות המתארות את עשרת השבטים כלוחמים עזים שיפרצו מכלאם באחרית הימים ניזונו מסיפורי אלדד הדני, מסיפורי מסעותיו של סיר ג'ון מנדוויל ומהאגדות על המלכות הנוצרית של פרסטר ג'ון.
בגרסאות הרבות שהיו לאגדה זו באירופה העמים הכלואים הם גוג ומגוג ועשרת השבטים האבודים. השם "יהודים אדומים" ככינוי לעשרת השבטים מופיע רק בגרמנית מקומית. ורק בחלק מן המקורות הכתובים, אך לדעת Andrew Colin Gow ו Rebekka Voss כינוי זה היה נפוץ בגרמניה עד המאה ה-17, בוודאי במסורת האוראלית[2] בקרב יהודים ובקרב נוצרים כאחד.
יש מספר הסברים לייחוס הצבע האדום ליהודים הכלואים בקצה העולם. אחד מהם הוא הטיעון שבאירופה בימי הביניים הצבע האדום סימל תכונות שליליות ומסוכנות. בעלי שיער אדום, שהם תמיד מיעוט באוכלוסייה, תוארו כזדוניים או מסוכנים.[3] ביצירות אמנות נצבעו אויבי הנצרות, במקרים רבים, בצבע אדום. כך יהודה איש קריות תואר כבעל שיער וזקן אדומים.[4] הסבר אחר לצבע האדום נמצא אולי בסיפורים של אלדד הדני, שהיו מוכרים גם בקרב הנוצרים, בהם מתוארים עשרת השבטים כלובשי בגדי שני מפוארים.[5] מקור אפשרי אחר לייחוס הצבע האדום ליהודים הוא בדמויותיהם של יעקב ועשיו (בראשית כ"ה, כ"ז). עשיו, שתואר כמי שנולד "אדמוני", היה הבכור, אך יעקב אחיו זכה בברכת יצחק ובבכורה. על פי הסיפור המקראי יעקב הוא ישראל, העם הנבחר על ידי אלוהים ואילו עשיו מזוהה עם אדום ("וישב עשיו בהר שעיר עשיו הוא אדום (שם, פרק ל"ו 6–8). בסיפורי התנ"ך האדומים היו אויבי עם ישראל. לאחר חורבן בית שני כונתה האימפריה הרומית בשם אדום, ולאחר המאה הרביעית הוצמד הכינוי אדום לכנסייה ולנצרות. אך לעומת הסיפר היהודי טענה הכנסייה שהנצרות היא "ישראל שברוח" והיא הדת שנבחרה על ידי האלהים במקום היהדות. וכך נוצרה מסורת פרשנית שזיהתה את היהדות עם עשיו – הבן האדמוני הדחוי, וזיהתה את הנצרות עם יעקב. [6]
היהודים האדומים היו ישות מציאותית לגמרי בעיני נוצרים ויהודים בימי הביניים. הם לא נחשבו ליצורי דמיון, כשם שהאמונות האפוקליפטית בקץ העולם ובגאולה נתפסו כוודאות מוחלטת שתתממש בקרוב, בעיקר בזמנים של תסיסה דתית והתעוררות משיחית. יהודים האדומים נחשבו כלוחמים שיצטרפו לכוחות ממשיים הבאים מן המזרח כדי לכבוש את אירופה הנוצרית ולהחריבה. בימי הביניים היו שתארו אותם כחלק מצבאות המונגולים, ובמאות ה-15–17 כמי שיסייעו לטורקים העות'מאנים לכבוש את אירופה. עדות לממשות שיוחסה להם אפשר למצוא במפות של העולם מימי הביניים ומראשית העת החדשה שבהן מתוארים העמים הפראיים – עשרת השבטים, גוג ומגוג או יהודים אדומים, הכלואים מאחורי הרים או חומה או מאחורי הסמבטיון.[7][8] הדימוי של היהודים האדומים, כמו של גוג ומגוג ועשרת השבטים, ניזון מהפחדים שנפוצו בימי הביניים מפני העמים הלא נודעים השוכנים אי-שם בקצווי תבל. גם הם תוארו כמפלצתיים, שונאי אדם ואפילו קניבלים. דימויים דמוניים אלה חברו לשנאת היהודים שהתגברה בימי הביניים המאוחרים בגרמניה כאשר בתקופה של מגפת המוות השחור הואשמו היהודים בהרעלת בארות. ככל הנראה נעלמה האמונה ביהודים האדומים בקרב נוצרים בגרמניה ב-1600 לערך.[9]
האגדות על היהודים האדומים בקרב היהודים עריכה
ככל הנראה האגדות על היהודים האדומים הגיעו אל היהודים בגרמניה מהסביבה הנוצרית. אך במקום התכונות השליליות שיחסו להם הנוצרים הם הפכו לדמויות חיוביות. בין אם זוהו כעשרת השבטים או כחלק מהם, הם תוארו כלוחמים יהודים גאים ושומרי מצוות שיבואו יום אחד לעזרת בני עמם הסובלים בגלויות. האגדות עליהם הושפעו בוודאי מסיפורי אלדד הדני שהיו נפוצים מאוד. נראה שאת הכינוי "אדומים" ייחסו גם היהודים למקור מקראי, אך לא לעשיו אלא לדמותו של דוד המלך שעליו נאמר שהיה "אדמוני עם יפה עיניים וטוב ראי" (שמואל א' פרק ט"ז 12). תיאורו של דוד "אדמוני עם יפה מראה" חוזר פעם נוספת בסיפור העימות שלו עם גוליית. דוד הוא אמנם נער צעיר אך הוא אמיץ ומצליח לנצח את הבריון הפלשתי (שמואל א' פרק י"ז 41–56). עדות לקשר בין סיפור דוד וגולית למסורת על היהודים האדומים בקרב יהודי גרמניה ניתן למצוא באחת הגרסאות לאגדה שהייתה נפוצה מאוד, הנקראת "מעשה אקדמות" ומופיעה כרקע לפיוט הנודע אקדמות מילין. האגדה מספרת על כומר מכשף שניסה לפגוע ביהודים. באין מוצא אחר החליטו היהודים לקרוא לעזרת אחיהם מעשרת השבטים שמעבר לסמבטיון. באותה גרסה ביידיש קדומה[10] השבטים נקראים יהודים אדומים ("רוטן יודן") שמו של נציגם שבא לעזרה הוא דן והוא מכונה "רוט יודלן" – יהודי אדמוני. הוא קטן וחיגר, אך מנצח את הכומר. בעימות בינו ובין הכומר המכשף מהדהד העימות המקראי בין דוד וגולית ומציג מודל אחר לכח – כוחו של החלש.
ככל הנראה האגדות על היהודים האדומים היו נפוצות בקרב יהודים בגרמניה גם במאה ה-18. אך ככל שפחת השימוש בשפת היידיש במרכז אירופה הן נעלמו משם. הן שבו והופיעו ונפוצו מאוד בין יהודי מזרח אירופה, כמו ב" מעשה אקדמות" שנדפסה שוב ושוב ביידיש[11] עדויות על תפוצתן של האגדות על היהודים האדומים בקרב המוני העם במזרח אירופה ניתן למצוא בספרות ביידיש ובעברית במאה ה-19. י. ל. פרץ בסיפורו "דריי חופות" מספר "הרחק הרחק, מאחורי הרי החושך, מעבר לנהר סמבטיון מצויה מדינה ושמה, 'ארץ הפלאים' (וונדרלנד) שבה יושבים היהודים האדמונים".[12] מנדלי מוכר ספרים מתאר את הבטלנים המתחממים בין התנור והכיריים ב"סיפורים מבהילים על היהודים האדמונים, על הרי החושך ונהר סמבטיון"[13]. בסאטירה החריפה שלו "מסעות בנימין השלישי" מציג מנדלי את ההיאחזות בפנטזיה על היהודים האדמונים הגיבורים שמעבר לסמבטיון כביטוי לעליבות חיי היהודים בעיירה במזרח אירופה."בשעת הדחק הזו עמדה כנסת הגדולה של הבטלונים בבית-המדרש ודחקה את הקץ, ובאה בטענה ואמרה: עד מתי, רבונו-של-עולם, יהא שר של ישמעאל שולט בעולם? ומתוך כך באו לידי דברי-שיחה על עשרת השבטים ואמרו: מה טוב חלקם ומה נעים גורלם שם, באותם המקומות הרחוקים – שם, שם… גם את היהודים האדמונים, את בני-משה, לקחו והעלו על הבמה והפליגו לספר במעשי תקפם וגבורתם. ממילא מובן, שגם אלדד הדני היה זכור לטוב." [14] גם שלום עליכם בחר בדימוי של היהודים האדומים בסיפור "די רויטע יידעלעך" כדי לכתוב סאטירה על המציאות היהודית בזמנו.[15]
רוח ההתחדשות הלאומית והתנועה הציונית הביאה לתיאור חיובי ומתפעל מהיהודים האדומים כדמויות מופת, גיבורי מלחמה שיש לדמות אליהם כדי לממש את החזון הציוני. וכך כותב עליהם נפתלי הרץ אימבר:
מֵעֵבֶר לִנְהַר סַמְבַּטְיוֹן בְּאֶרֶץ עֲרָב
בְּנֵי משֶׁה הַיְּהוּדִים הָאֲדֻמִּים,
מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, יוֹדְעֵי קְרָב,
פָּרָשִׁים קַלִּים, גִּבּוֹרִים עֲצוּמִים,
כֵּן קָרָאתִי הָרָשׁוּם בִּכְתָב
עַל הָאוֹבְדִים וְהַנִדָּחִים בֵּין הַלְּאֻמִּים…
מִי יִתֶּן-לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה,
לְמִדְבָּר עֲרָב עַתָּה אָעוּפָה,
עִמָּם אָגוּרָה, בְּאָהֳלָם אֶשְׁכּוֹנָה,
לַמֵּד יָדַי לַקְּרָב, לְמִלְחֲמוֹת תְּנוּפָה,
לָמוֹ, לְמֵרָחוֹק אֶשָׂא דֵעִי,
הֲגִיגִי יֵדְעוּ, יָבִינוּ לְרֵעִי[16]
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- Andrew Colin Gow, The Red Jews: Antisemitism in an Apocalyptic Age, 1200–1600, Brill, Leiden 1995
- Rebekka Voß (2012), Entangled Stories: The Red Jews in Premodern Yiddish and German Apocalyptic Lore. AJS Review, 36
- שמואל ורסס האגדות על עשרת השבטים והסמבטיון ודרכי קליטתן בספרותנו החדשה מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, עמ' 38–66, תשמ"ו
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Rebekka Voß (2012). Entangled Stories: The Red Jews in Premodern Yiddish and German Apocalyptic Lore. AJS Review, 36, pp 1-41 doi:10.1017/
- ^ Andrew Colin Gow 00 Red Jews: Antisemitism in an Apocalyptic Age, 1200-16 Brill, Leiden 1995 Rebekka Voß (2012). Entangled Stories: The Red Jews in Premodern Yiddish and German Apocalyptic Lore. AJS Review, 36ews: Antisemitism in an Apocalyptic Age, 1200-1600 Brill, Leiden, Netherlands 1995, pp 1-41 doi:10.1017/
- ^ Rebekka Voß (2012). Entangled Stories: The Red Jews in Premodern Yiddish and ,German Apocalyptic Lore. AJS Review, 3
- ^ Ruth Mellinkoff, “Judas’s Red Hair and the Jews,” Journal of Jewish Art 9 (1982): 31–46;
- ^ אלדד הדני נוסח תימן https://nosachteiman.co.il/category/חדשות/ארכיון-חדשות-2/
- ^ ישראל יעקב יובל, שני גויים בבטנך: יהודים ונוצרים – דימויים הדדיים, תל אביב: עלמא/עם עובד, 2000, עמ' 18-25
- ^ ANDREW GOW GOG AND MAGOG ON MAPPAEMUNDI AND EARLY PRINTED WORLD MAPS: ORIENTALIZING ETHNOGRAPHY IN THE APOCALYPTIC TRADITION University of Alberta
- ^ כך במפת העולם Hans Rüst, Mappa mundi (Augsburg, ca. 1480 בפינה שבה מסומן ים כ"ים האדום" סומנו עמים המתוארים כיהודים אדומים Das rot mer da die rotten iuden in.”
- ^ Rebekka Voß (2012). Entangled Stories: The Red Jews in Premodern Yiddish and German Apocalyptic Lore. AJS Review, 36. Note143
- ^ Germany Ma'ase Akdamut Bodleian Laibrary, Oxford, MS Opp.714. fol. 22a-34b (MHM F20496)Edited synoptically with a printing from 1694 Furth in Isaac Rivkind
- ^ Rebekka Voß (2012). Entangled Stories: The Red Jews in Premodern Yiddish and German Apocalyptic Lore. AJS Review, 36. ; Ayn sheyne und vinderlikhe geshikhte fun die royte yudilekh (Lemberg, 1902), JNUL, RO = 2003A5634
- ^ פורסם בדער יוד ג' 1901 גליונות 18-19
- ^ ש"י אברמוביץ' האבות והבנים, אודיסה 1868 עמ' 57
- ^ מנדלי מוכר ספרים, כל כתבי מנדלי מוכר ספרים, תל אביב: דביר, תש"ח
- ^ שמואל ורסס, האגדות על עשרת השבטים והסמבטיון ודרכי קליטתן בספרותנו החדשה, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי תשמ"ו, המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, עמ' 38–66
- ^ פרויקט בן יהודה https://benyehuda.org/read/5947 בְּנֵי משֶׁה אוֹ הַיְּהוּדִים הָאֲדֻמִּים