היסטוריה צבאית של ניו זילנד
ההיסטוריה הצבאית של ניו זילנד היא ההיבט הצבאי של ההיסטוריה של ניו זילנד המתמשכת כמה מאות שנים. כאשר יישבו המאורים את ניו זילנד לפני כאלף שנים, משאבי הטבע והאדמה היו בשפע, אך מלחמות פרצו כאשר יכולת הקיבולת של הארץ הצטמצמה. בראשית ההיסטוריה של הארץ, הלחימה בוצעה באמצעות כלי נשק לטווח קצר העשויים עץ ואבן, עד הגעתם של האירופאים שהביאו איתם את כלי הנשק החדשים כמו רובי ה מוסקט. ההתיישבות הבריטית גרמה לפריצתן של מלחמות הקרקעות במאה ה-19, בהם המתיישבים, יחד עם הכוחות האימפריאליים ועם בעלי ברית מאורים, נלחמו כנגד שבטים מאורים יריבים. במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים, השתתפו חיילים מבין כל העמים תושבי ניו זילנד, לצד בריטניה, במספר מלחמות, בעיקר במלחמת הבורים ובמלחמות העולם. במחצית השנייה של המאה ה-20 ועם פרוס המאה ה-21, כוחות ההגנה של ניו זילנד הושיטו סיוע סמלי לארצות הברית בכמה עימותים. ניו זילנד גם לקחה חלק פעמים רבות במשימות שמירת שלום רב לאומיות ברחבי העולם.
.jpg)
מלחמות השבטים המאורים לפני 1806 עריכה
היקפו של המאבק הבין שבטי בקרב המאורים בתקופה של לפני הגעת האירופאים לא ידוע. ההיסטוריה שבעל פה, האגדות ואילנות היוחסין (Whakapapa) מכילים הרבה סיפורי קרבות ומלחמות אך לא נעשה מחקר רב על תכיפותן. בספרו Making Peoples טוען ההיסטוריון ג'יימס בליץ' (James Belich) שהמלחמות היו כנראה נדירות במאות השנים הראשונות שלאחר הגעתם של המאורים לניו זילנד בערך בשנת 1280 לספירה,[1] עקב הימצאותם של משאבים וקרקעות זמינים. העדויות הארכאולוגיות מרמזות שבעקבות גידול באוכלוסייה והיכחדותו של עוף המואה, התרחבה הלחימה בין השבטים ובין תתי השבטים (hapū) שהתחרו ביניהם על המשאבים. בנקודת זמן מסוימת, ייתכן שעוד לפני שינוי תרבותי זה, היגרה קבוצת אוכלוסייה לאיי צ'טאם (Chatham Islands), השוכנים 680 ק"מ מדרום מזרח לניו זילנד, ויצרו שם את התרבות הפציפיסטית של המוריאורי (Moriori). גישה פציפיסטית זו הותירה את המוריאורי חסרי יכולת להגן על עצמם כאשר פלשו המאורים לאיים בשנות השלושים של המאה ה-19. בתרבות המאורית הקלאסית החל משנת 1550 ואילך,[2] מעמד הלוחמים היה גבוה מאוד והם נלחמו בקשת רחבה של כלי נשק, כולל אלות עץ ואבן (patu), מקלות לחימה (Taiaha) ובחניתות(tao) . המאורים לא השתמשו בכלי נשק לטווח ארוך כמו חץ וקשת או קלע, כך שכל הלחימה התרחשה פנים אל פנים בטווח קצר. ההגנה התבססה על מצדים על גבי גבעות (pā), שאת שרידיהם ניתן לראות בכל רחבי ניו זילנד, במיוחד באי הצפוני. הקרב הגדול ביותר שתועד היה קרב הינגקאקה (Hingakaka) בערך בסוף המאה ה-18 או תחילת המאה ה-19.
מלחמות המוסקט 1806-1845 עריכה
ערך מורחב – מלחמות המוסקט
מלחמות המוסקט היו סדרה של קרבות בעשורים הראשונים של המאה ה-19 שהתנהלו בין קבוצות שבטים מאורים, בעיקר באי הצפוני. השבטים הצפוניים, היו הראשונים שהצליחו להשיג רובי מוסקט וגרמו לנפגעים רבים זה בקרב זה ובקרב שבטים שכנים, שחלקם לא ראו מימיהם כלי נשק חם. באותה תקופה, כל השבטים סחרו ברובי מוסקט והעימותים הגיעו בסופו של דבר בצורה בלתי נעימה לחלוטין למבוי סתום. המלחמות הללו הקנו למאורים ניסיון בשיטות הגנה עצמית כנגד כלי נשק חם, ניסיון שיהיה חיוני עבורם מאוחר יותר במלחמות הקרקעות. בפרשת הרייט (Harriet Affair) ב-1834, כוח של חיילים בריטים מהרגימנט ה-50 של אוסטרליה נחתו בטראנאקי כדי לחלץ את אשתו ואת ילדיו של ג'ון גארד (John Guard) וכדי להעניש את החוטפים. הייתה זו ההתנגשות הראשונה בין מאורים לבין כוחות בריטים. משלחת החילוץ נשלחה מסידני על ידי מושל ניו סאות' ויילס ריצ'רד בורק (Richard Bourke), אך בסופו של דבר נמתחה ביקורת חריפה בפרלמנט הבריטי על השימוש המופרז בכוח.[3][4]
מלחמות הקרקעות עריכה
- ערך מורחב – מלחמות הקרקעות של ניו זילנד
מלחמות הקרקעות (באנגלית: New Zealand land wars ולעיתים מכונות Māori Wars - מלחמות המאורים), היו סדרה של מלחמות שהתנהלו בין שבטים מאורים מצד אחד לבין איחוד של מתיישבים חמושים, כוחות צבאיים אימפריאליים ושבטים מאורים אחרים, מצד שני. הסיבה לפרוץ מלחמות אלה שנויה במחלוקת בין ההיסטוריונים. קית' סינקלייר (Keith Sinclair) טוען שהם נסובו סביב סכסוכי קרקעות וג'יימס בליץ' גורס שלמרות שקרקע הייתה הסיבה העיקרית לפרוץ המלחמות, למעשה הם היו מאבק על ריבונות. ויכוח זה משתקף בחוסר הקונצנזוס על שמם של המלחמות. במאורית שמם של המלחמות הוא Te Riri Pākehā ("כעסו של האדם הלבן"). בעוד שלמעשה העימותים החלו ב-1843 וניתן לטעון שהם נמשכו לתוך ראשית המאה ה-20, רוב רובה של הלחימה התרחשה בשנות השישים של המאה ה-19.
ההתנקשות הראשונה של סדרת מלחמות זו התרחשה ב-1843 בתקרית (או טבח) וואיראו (Wairau Affray) בקצהו הצפוני של האי הדרומי. היה זה מקרה אזוטרי שנגרם על ידי מתיישבים ב נלסון שניסו לתפוס קרקעות שלא היו שייכות להם, פעולה של כוח צבאי בלתי חוקי שכתוצאה ממנה נהרגו 22 מתיישבים. בהמשך, בין מרץ 1845 לינואר 1846 התנהלה "מלחמת תורן הדגל" (או המלחמה הצפונית) במפרץ האיים (Bay of Islands) בקצהו הצפוני של האי הצפוני שנסובה סביב יוקרה שבטית (במאורית: mana) ותפקידים שבטיים. למעשה הייתה זו מלחמה בין ראשי שבטים מאורים יריבים כאשר הבריטים הצטרפו לאחד הצדדים למען יוקרתה של האימפריה הבריטית. מיד לאחר עימות זה התנהלה המערכה בהאט וואלי (Hutt Valley Campaign), ליד ולינגטון, במרץ עד אוגוסט 1846 והמערכה ב ונגנאוי בין אפריל ליולי 1847, בדרום מערב האי הצפוני. שני עימותים אלה נסובו סביב מקרים של הסגת גבול של מתיישבים אירופאים לאדמה מאורית. בשלוש המלחמות הראשונות נלחמו המאורים בבריטים עד אשר בכל פעם הלחימה נכנסה למצב של קיפאון. ועם סיומן הושגו הבנות בין הצדדים: החוק האנגלי יחול בערים וביישובים והחוק והמנהגים המאורים בשאר המקומות. לאחר מכן החל תקופה של שקט יחסי ושל שיתוף פעולה כלכלי שנמשכה מ-1848 ועד 1860.
במשך כל תקופה זו התרחבה ההתיישבות האירופאית ובערך בשנת 1859 הושג שוויון בין גודל האוכלוסייה האירופאית לבין זו המאורית, עם כ-60,000 איש בכל אחת מהן. בנקודת זמן זו כבר שכחו המתיישבים את הלקח הכואב של העימותים הקודמים. הם ניסו להשתמש בכוח צבאי כדי לדחוף לביצועה של עסקת מקרקעין מפוקפקת שמאוחר יותר סירב בית המשפט להכיר בה. כתוצאה מכך פרצה מלחמת טראנאקי הראשונה (First Taranaki War). ושוב נוצר מצב של תיקו בין הכוחות הבריטים לבין המאורים ולאחר שנים עשר חודשי לחימה שמחו שני הצדדים ליישב ביניהם את הסכסוך.
למרות זאת, היה זה רק הסדר זמני. המתיישבים הבריטים לא היו מוכנים להסכים לשליטה מאורית ברוב השטחים שבאי הצפוני ושוב פרצה מלחמה ב-1863 כאשר החלה הפלישה לוואיקטו (Invasion of Waikato). כדי לסייע לצד הבריטי במלחמה הוקם באופן זמני צי מלחמתי, שייטת וואיקטו (Waikato Flotilla), שהייתה למעשה הצי הראשון של ניו זילנד וכללה 8 סירות נהר, 4 דוברות משוריינות, 5 סירות חוף ומספנה. מלחמת וואיקטו, כולל המערכה בטאורנגה (Tauranga Campaign) הייתה הגדולה שבמלחמות הקרקעות. התוצאה של מלחמה זו הייתה החרמה רבתי של קרקע בבעלות המאורים, שעד מהרה הובילה לפרוץ מלחמת טראנאקי השנייה (Second Taranaki War). עד אמצע שנות השישים של המאה ה-19 העימות גרם לסגירתם של בתי הספר שהממשלה החלה להקים עבור המאורים עשרים שנה קודם לכן.
התקופה שבין אמצע שנת 1864 ועד ראשית 1868 הייתה יחסית שקטה. התקרית הכי ידועה לשמצה בתקופה זו היית רצח המיסיונר קארל פולקנר (Carl Volkner). כמו כן התרחשו שני עימותים בין-שבטיים רציניים, מלחמות אזרחים בקרב השבטים המאורים בין חסידי השילוב התרבותי והדתי מאורי-אירופאי לבין מתנגדיו. סדרת עימותים אלה נקראת לעיתים מלחמת הכף המזרחי (East Cape War). הייתה זו האחרונה בסדרה ארוכה ואלימה של מלחמות ועימותים בין המאורים לבין הממשל הקולוניאלי.
בהמשך התחוללו עימותים ותקריות נוספים שהיו חלק ממלחמות הקרקעות, אך בדרך כלל לא נהוג לראות אותם כחלק מאותו ההקשר. אירועי הפלישה לפריהאקה (Parihaka) במערב האי הצפוני ב-1881 הייתה אחת מעימותים אלה. בשנות התשעים התרחשה תקרית שידועה כ"מלחמת מס הכלבים" (Dog Tax War), סכסוך שבסופו של דבר לא היה מלווה בשפיכות דמים מרובה, שהתרחשה על רקע רצונם של השלטונות הבריטים להטיל מס על כל החזקת כלב, כוונה שפגעה בעיקר במאורים וגרמה להתנגדותם. תקרית נוספת שניתן לייחס לסדרת עימותים זו הייתה מעצרו בשנת 1916 של המנהיג הדתי ופעיל זכויות הקרקעות המאורי רואה קנאנה (Rua Kenana). יש הטוענים[דרוש מקור] שלסכסוך הקרקעות בבסטיון פוינט (Bastion Point) בשנות השבעים של המאה ה-20 יש גם קו ישיר למלחמות הקרקעות.
מלחמת הבורים 1899-1902 עריכה
- ערך מורחב – מלחמת הבורים
מלחמת הבורים התנהלה בין ה-11 באוקטובר 1899 ועד 31 במאי 1902 בין האימפריה הבריטית לבין שתי הרפובליקות הבוריות העצמאיות של מדינת אורנג' החופשית והרפובליקה של דרום אפריקה (South African Republic), או רפובליקת טרנסוואל, כתוצאה מהיסטוריה של פלישות בריטיות או מעורבות בריטית באזורים שהיו מיושבים באפריקאנרים אשר קראו לעצמם בשפתם בורים (Boers), איכרים, שמוצאם במתיישבים ההולנדים המקוריים של דרום אפריקה. משקעים שליליים אלה החריפו עם גילוים של מרבצי זהב ויהלומים ברפובליקה של דרום אפריקה, שמשכו אליהם המוני מחפשי זהב ויהלומים מכל רחבי האימפריה הבריטית.
ממשלת ניו זילנד החליטה לסייע לבריטניה בלחימה ושלחה 6500 אנשי כוחות פרשים וזו הייתה הראשונה במלחמותיה של ניו זילנד מעבר לים. כמעט כל גבר בניו זילנד רצה להשתתף בלחימה, כך שהמגויסים הראשונים נבחרו על סמך יכולתם הכלכלית לקחת חלק במלחמה. מי שיכול היה להרשות לעצמו להוציא את הסכום של 25 ליש"ט על רכישת סוס, רובה וציוד, נשלח להילחם. שני חילות המשלוח הראשונים מבין כל העשרה שגויסו, מומנו בצורה זו. ההצעה לשלוח את חיל המשלוח הראשון של 200 רובאים רכובים, אושרה על ידי הפרלמנט של ניו זילנד ב-28 בספטמבר 1899, עוד לפני פרוץ המלחמה. הצעתו זו של ראש ממשלת ניו זילנד, ריצ'רד סדון זכתה לרוב סוחף בפרלמנט עם רק חמישה מתנגדים.
נשות ניו זילנד לקחו גם הן חלק במאמץ המלחמתי. "גייסות החאקי של הנערות והגברות" (Girls' and Ladies' Khaki Corps) אורגנו בכל רחבי ניו זילנד במהלך שנת 1900 כדי לגייס תרומות כחלק מהמאמץ המלחמתי. חוסר האפשרות שלהן להתגייס ממש לשירות צבאי, גרמה לנשים להשקיע את עצמן בפעילות פטריוטית בעורף. פעילות זו התקיימה בכל הערים והעיירות בניו זילנד. נשות חברה צעירות, לבושות בחצאיות חאקי ובכובעים דומים לאלה של הלוחמים, התארגנו כמערכת ארצית עם היררכיה ארגונית שלמה ועסקו בשורה של פעולות ואירועים לגיוס כספים.[5]
כאמור, שלחה ניו זילנד עשרה חילות משלוח שכללו 6500 איש. האבדות הסתכמו ב-71 הרוגים בקרבות, 25 הרוגים בתאונות ו-133 מתים ממחלות. לא ידוע מספרם של הניו זילנדים ששירתו במסגרת צבאות של מדינות אחרות שהשתתפו במלחמה.
מלחמת העולם הראשונה 1914-1918 עריכה
- ערך מורחב – מלחמת העולם הראשונה
- ערך מורחב – ניו זילנד במלחמת העולם הראשונה
מיד לאחר הכרזת המלחמה של בריטניה על גרמניה בראשיתה של מלחמת העולם הראשונה, עשתה זאת גם ניו זילנד ללא היסוס, למרות בידודה הגאוגרפי ואוכלוסייתה הקטנה.
סך כל החיילים והאחיות ששירתו מעבר לים בשנים 1914-1918, להוציא את אלה ששירתו בצבאות אחרים של האימפריה הבריטית, הגיע ל-103,000 איש ואישה, מתוך אוכלוסייה של קצת יותר ממיליון איש. 42% מהגברים בגיל הגיוס שירתו ב-NZEF, חיל המשלוח הניו זילנדי. 16,697 ניו זילנדים נפלו בקרבות ו-41,317 נפצעו במהלך המלחמה, 58% נפגעים. עוד כאלף איש מתו בחמש השנים לאחר סיום המלחמה כתוצאה מפציעותיהם ו-507 מתו במהלך האימונים על אדמת ניו זילנד. אחוז הנופלים בקרב הגברים בגיל גיוס ביחס לגודל האוכלוסייה בניו זילנד עמד על 5% והוא הגבוה ביותר מבין כל הדומיניונים שהשתתפו במלחמה לצדה של בריטניה.[6] בין הכוחות שהשתתפו במלחמה נמנו 2688 מאורים ו-346 תושבי איי האוקיינוס השקט.
פעולתה המלחמתית הראשונה של ניו זילנד הייתה כיבוש סמואה הגרמנית. למרות שבאופן רשמי סירבו הכוחות הגרמנים במושבה להיכנע, המקום נכבש ללא כל התנגדות. לאחר שהפליג מייגור גנרל אלכסנדר גודלי (Alexander Godley) בראש חיל המשלוח הניו זילנדי באוקטובר 1914, מילא את מקומו מייג'ור גנרל אלפרד ויליאם רובין (Alfred William Robin) כמפקד הכוחות הצבאיים בבית במשך כל המלחמה והיווה את הציר המרכזי של המערכת המשומנת שדאגה לגיוסם של כוחות תגבור.[7]
המערכה החשובה הראשונה בה השתתפו חייליה של ניו זילנד הייתה מערכת גליפולי באפריל 1915. טעות ניווט גרמה לנחיתת כוחות אנזא"ק ( ANZAC- Australian and New Zealand Army Corps) בנקודה שגויה. 2701 ניו זילנדים נהרגו ו-4852 נפצעו במהלך מאבק מר שנכשל בהשגת מטרותיו. עם זאת, משמעותו וסמליותו של קרב גליפולי, מורגשות עד היום בניו זילנד (ובאוסטרליה) בהיותו הקרב הגדול הראשון שחוו חיילי הצבא הניו זילנדי כבנים לאומה צעירה. יום נחיתת הכוחות בגליפולי, ה-25 באפריל, מצוין עד היום בשתי המדינות כיום אנזא"ק שהוא יום זיכרון, המצוין בטקסים ובמצעדים, לכל הנופלים בקרב זה בפרט ובכל מלחמותיה של ניו זילנד בכלל. חיל המשלוח הניו זילנדי השתתף בקרבות נוספים במזרח התיכון במערכה על סיני וארץ ישראל כנגד הטורקים ונלחמו בכול הקרבות עד לכיבוש ירושלים ותבוסת הצבא העות'ומאני וזכו לשבחים על לחימתם יחד עם חבריהם האוסטרלים והבריטים. במערכה זו השתתפו 17,723 חיילים ניו זילנדים שמתוכם נפלו בקרבות 640 איש ונפצעו 1146.
בצרפת השתתפה הדיוויזיה הניו זילנדית בקרב על הסום, בו הם התקדמו 3 ק"מ מעבר לקווי האויב ותפסו 8 ק"מ לרוחב הקווים. בקרב זה נהרגו 1560 הרוגים ו-5488 נפצעו. ביוני 1917 הצטיינה הדיוויזיה בקרב מסין בו נכבש הכפר הסמוך מסין (Messines). באוקטובר, במהלך קרב פשנדל התקדמו הכוחות פחות מ-500 במחיר דמים כבד שחלק של הדיוויזיה הניו זילנדית בו היה 850 הרוגים. היה זה הכישלון הגדול הראשון של הדיוויזיה ונותר צרוף בזיכרון הקולקטיבי הניו זילנדי כקרב בו נהרגו הכי הרבה חיילים ביום אחד.
הדיוויזיה נלחמה כנגד הגרמנים במתקפת האביב של 1918. מאוחר יותר הם כבשו את הכפר לה קווסנוי (Le Quesnoy) בפעולה מוצלחת ב-4 בנובמבר 1918. יום זה נחשב למוצלח ביותר מבין ימי הקרב של הדיוויזיה במשך כל דרכה בחזית המערבית. הם התקדמו 10 ק"מ, שבו 2000 חיילים גרמנים ולקחו שלל של 60 תותחי שדה.[8] ניו זילנד גם תרמה תרומה למאמץ המלחמתי בים. הסיירת "פילומל" (HMNZS Philomel) סיירה במפרץ אלכסנדרטה בצפון-מזרח הים התיכון, נתנה תמיכה לכמה פעולות נחיתה וספגה 3 הרוגים, ביניהם ההרוג הראשון של ניו זילנד במלחמה. כמו כן לקחה הספינה חלק בהגנתה של תעלת סואץ, בפעולות במפרץ עדן ובסיורים במפרץ הפרסי. ביוני 1917 הניחו אנשי קומנדו גרמנים מוקשים במימי החופים של ניו זילנד וגרמו לאובדנן של שתי אניות סוחר.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה לא היה עדיין לניו זילנד חיל אוויר משלה, אך כמה מאות ניו זילנדים שירתו במסגרת חילות האוויר של בריטניה ושל אוסטרליה.
בסיס האם העיקרי של החיילים הניו זילנדים בעת שירותם באירופה היה מחנה סלינג (Sling Camp) במישור סולסברי שבאנגליה. כיום המחנה כבר לא קיים, אך עדיין ניתן לראות דמות קיווי ענקית שיצרו החיילים מאבני גיר לבנות על צלע הגבעה הסמוכה לבסיס במהלך תקופות ההמתנה לקרבות.
מלחמת העולם השנייה 1939-1945 עריכה
- ערך מורחב – מלחמת העולם השנייה
- ערך מורחב – ניו זילנד במלחמת העולם השנייה
ניו זילנד נכנסה למלחמת העולם השנייה בהכרזת מלחמה על גרמניה בשעה 9:30 בערב לפי זמן ניו זילנד ב-3 בספטמבר 1939. מבחינה פוליטית, ניו זילנד הייתה מתנגדת קולנית לפשיזם באירופה וכן למדיניות הפיוס כלפי הדיקטטורות הללו. הדעה שיש לנקוט בקשה כלפי המשטרים הרודנים זכתה לאהדה בציבור הניו זילנדי. שיקולים כלכליים והגנתיים גם הם הניעו את ניו זילנד להיות מעורבים במלחמה. משמעותה של ההסתמכות על כוחה של בריטניה היה שאם זו בריטניה נמצאת תחת איום, גם ניו זילנד נמצאת בסכנה במישור הביטחוני ובמישור הכלכלי. כמושבה בריטית לשעבר הייתה רווחת בציבור הניו זילנדי באופן בולט התחושה שבריטניה היא "מדינת האם" או "המולדת" שלהם. ראש ממשלת ניו זילנד באותם ימים מייקל ג'וזף סאווג' (Michael Joseph Savage) סיכם זאת בפרוץ המלחמה בהתבטאות שהפכה לקריאה מאוד פופולרית בניו זילנד בתקופת המלחמה: "לאן שבריטניה הולכת, אנחנו הולכים! היכן שהיא עומדת, אנחנו עומדים!" ("Where Britain goes, we go! Where she stands, we stand!")[9]
ניו זילנד תרמה כוח אדם לשירות בחיל האוויר המלכותי הבריטי ולצי המלכותי הבריטי. הצי המלכותי של ניו זילנד עמד לרשות האדמירליות ומפציצים חדשים, שהוזמנו בבריטניה ועמדו להישלח לניו זילנד, הועברו לשימוש של חיל האוויר המלכותי הבריטי. צבא ניו זילנד שלח את חיל המשלוח הניו זילנדי השני (2NZEF). בסך הכול שירתו במהלך המלחמה 140,000 ניו זילנדים בחזיתות שמעבר לים בנוסף לעוד 100,000 איש שהיו מגויסים ונשארו בניו זילנד לצורך הגנתה. בנקודת השיא, ביולי 1942 ניו זילנד החזיקה 154,549 איש ואישה מגויסים (לא כולל אלה שהגנו על העורף) ועד סוף המלחמה שירתו 194,000 גברים ו-10,000 נשים בכל החזיתות ובעורף. המחיר ששילמה האומה היה כבד. 11,625 הרוגים, היחס הגבוה ביותר בכל האימפריה הבריטית בין מספר ההרוגים לגודל האוכלוסייה. בניו זילנד עמד יחס זה על 6684 הרוגים למיליון תושבים בהשוואה ל-5123 הרוגים למיליון תושבים בבריטניה ול-3232 הרוגים למיליון תושבים באוסטרליה.[10]
זירות המזרח התיכון ואירופה עריכה
- ערך מורחב – הזירה האירופית: 1945-1942
- ערך מורחב – המערכה במזרח התיכון במלחמת העולם השנייה
- ערך מורחב – המערכה בצפון אפריקה
חיל המשלוח השני של ניו זילנד (2NZEF) הוקם תחת פיקודו של מייג'ור גנרל ברנרד פריברג (Bernard Freyberg) ופעל ביוון, בכרתים, בצפון אפריקה, באיטליה וביוגוסלביה. המרכיב העיקרי בו הייתה הדיוויזיה השנייה של ניו זילנד שגם עליה פיקד פריברג.
חיל המשלוח השתתף ב-1940 בפלישה הגרמנית ליוון לצדם של הכוחות הבריטים ושאר כוחות האימפריה ולצדם של המגינים היוונים. לאחר שפלשה גרמניה ליוון, בעלות הברית אולצו לסגת והאבדות של ניו זילנד במערכה זו הסתכמו ב-291 הרוגים, 1826 שבויים וב-387 פצועים קשה. רובם של החיילים הנותרים פונו לכרתים, שם מונה ברנרד פרייברג להיות מפקד כוחות בעלות הברית באי. לאחר מכן פלשו הגרמנים לכרתים ולאחר כמה ימים של לחימה קשה בקרב על כרתים, כבשו את האי ו-17,000 חיילים פונו לאלכסנדריה עד לכניעה הבריטית ב-1 ביוני. רוב החיילים הניו זילנדים הצליחו להיחלץ מכרתים, אך 2180 נפלו בשבי. זאת בנוסף ל-671 הרוגים ו-967 פצועים. לוטננט צ'ארלס אפהם (Charles Upham), שהיה היחידי מכל חיילי צבאות האימפריה הבריטית שנלחמו במלחמת העולם השנייה והחייל הקרבי היחידי שעוטר פעמיים בצלב ויקטוריה, זכה בעיטור הראשון שלו בקרב זה.
מנובמבר 1941 היה חיל המשלוח מעורב במערכה בצפון אפריקה. כחלק ממבצע צלבן, חיילי צבא ניו זילנד שחררו את העיר טוברוק ממצור ממושך של קורפוס אפריקה. לאחר המצור עמדה ממשלת ניו זילנד על כך שהדיוויזיה תיסוג לסוריה כדי להתאושש, 879 חיילים נהרגו ו-1700 נפצעו במבצע צלבן, הקרב עם האבדות הרבות ביותר מבין אלה שהדיוויזיה השתתפה בהם במלחמה. ביוני 1942 קורפוס אפריקה לכד את טוברוק וחיל המשלוח הניו זילנדי נקרא לשוב מסוריה. התקדמות הקורפוס נבלמה בקרב אל-עלמיין הראשון, בו תפסו הכוחות הניו זילנדים את רכס רוויסאת (Ruweisat Ridge) במתקפה לילית מוצלחת. אבדות כבדות נגרמו לשתי הבריגדות הניו זילנדיות שהשתתפו בקרב, כאשר הם תקפו את השריון הגרמני וכמה אלפי חיילים נפלו בשבי. בקרב זה זכה צ'ארלס אפהם בצלב הוויקטוריה השני שלו. הקרבות שלאחר מכן, כולל קרב אל-עלמיין השני הסתיימו בנסיגה גרמנית כוללת מהגזרה. ב-13 במאיר 1943 הסתיימה המערכה בצפון אפריקה עם כניעתם של 275,000 חיילי מדינות הציר בתוניסיה. יומיים לאחר מכן הדיוויזה הניו זילנדית החלה לנוע חזרה לכוון מצריים וב-1 ביוני התמקמה הדיוויזיה במעדי (Maadi) ובחלואן שבמצרים בכוננות ליציאה לאירופה. סך כול האבדות של צבא ניו זילנד מאז נובמבר 1941 היו 2989 הרוגים, 7000 פצועים ו-4041 שבויים. הכוחות הניו זילנדים הועברו מאוחר יותר באותה שנה לאיטליה והשתתפו בכיבושה מידי הגרמנים.
זירת האוקיינוס השקט עריכה
- ערך מורחב – המערכה בדרום מערב האוקיינוס השקט
כשנכנסה יפן למלחמה בדצמבר 1941, ממשלת ניו זילנד הקימה עוד חיל משלוח שכונה חיל המשלוח הניו זילנדי השני באוקיינוס השקט - (2nd NZEF (I.P, כדי שיצטרף למלחמתן של בעלות הברית באזור האוקיינוס השקט. כוח זה החליף חילות מצב שהוצבו בדרום האוקיינוס השקט. הכוח הלוחם העיקרי של חיל משלוח זה הייתה הדיוויזה השלישית הניו זילנדית. עם זאת הדיוויזיה אף פעם לא נלחמה כיחידה אחת. הבריגדות שהרכיבו אותה נלחמו כיחידות עצמאיות למחצה בקרבות באיי שלמה, באי מונו (Mono Island) ובאי גרין (Green Island).
יחידות צבא ניו זילנד הוחלפו לבסוף על ידי כוחות אמריקנים, והצטרפו לדיוויזיה השנייה באיטליה והשלימו מחסור בכוח אדם בתעשייה האזרחית. כוחות של חיל האוויר ושל הצי השתתפו בכיבושי האיים כחלק מאסטרטגיית הדילוגים (hopping campaign) האמריקנית בדרך לכיבוש יפן.
פעולות קומנדו ימי וצוללות של היפנים והגרמנים התרחשו בחופי ניו זילנד בכמה הזדמנויות לאורך כל המלחמה ובפעולות אלה הוטבעו 4 ספינות.
המלחמה בים עריכה
עם פרוץ המלחמה, הכוחות הימיים של ניו זילנד היו עדיין הדיוויזיה הניו זילנדית של הצי המלכותי הבריטי. ניו זילנדים רבים נלחמו לצד מלחים מחילות ים של מדינות האימפריה הבריטית על גבי ספינות של הצי הבריטי לאורך כל המלחמה.
ב-1941 הוקם הצי המלכותי של ניו זילנד, וכאמור, כבר לפני כן היו הספינות הניו זילנדיות על ציותיהן עסוקים בפעילות. ב-13 בדצמבר 1939 לקחה חלק הספינה "אכילס" (HMNZS Achilles) חלק בקרב נהר לה פלטה כחלק מכוח בריטי שנלחם באוניית המערכה זוטא אדמירל גרף שפיי. הפעולה הסתיימה בכך שהספינה הגרמנית נסוגה לאורוגוואי הנייטרלית והוטבעה כמה ימים לאחר מכן. ספינות אחרות, הספינה "גמביה" (HMNZS Gambia) והספינה "לינדר" (HMNZS Leander) לקחו חלק בפעולותיו של הצי המלכותי של ניו זילנד בכל הזירות. ה"לינדר הטביעה את הספינה האיטלקית "ראמב 1" (Ramb I) וסייעה להטביע את הסיירת היפנית "ג'ינטסו" (Jintsu). ה"גמביה" ייצגה את ניו זילנד בטקס הכניעה של יפן. רגע מיוחד שהעלה את המורל, היה הקרב בין שתי שולות המוקשים חסרות החימוש, הספינות "קיווי" (HMNZS Kiwi) ו"מואה" (HMNZS Moa) שעל ידי התנגשות בצוללת היפנית הגדולה מהן I-1, הטביעו אותה.
המלחמה באוויר עריכה
בראשית המלחמה נראה היה שתפקידו של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד הוא לשמש גורם מאמן שיספק טייסים לחיל האוויר המלכותי הבריטי. 30 המטוסים המודרניים היחידים של החיל, מפציצי ויקרס ולינגטון, הושאלו על צוותיהם כבר באוגוסט 1938 לבריטניה.
מעל 10,000 ניו זילנדים שירתו במלחמה בצוותי האוויר של חיל האוויר המלכותי הבריטי. 3290 מהם איבדו את חייהם ו-580 נפלו בשבי. שלושה מהם עוטרו בצלב ויקטוריה. בעוד שרובם שירתו בטייסות שכוח האדם שלהם הורכב מאנשים מכל רחבי האימפריה, 7 טייסות של חיל האוויר המלכותי הבריטי היו על טהרת הניו זילנדים. אחת מהן, טייסת מס' 75 של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד, טסה ברוב המשימות וסבלה ממספר הנפגעים הגבוה ביותר מכל טייסות ההפצצה של בעלות הברית. כמה ניו זילנדים הגיעו לדרגות גבוהות בחיל האוויר המלכותי הבריטי. מרשל אוויר משנה סר קית' פארק, שפיקד על קבוצה מס 11 שנשאה בנטל העיקרי בקרב על בריטניה, הוא הידוע מביניהם.
כאשר נכנסה יפן למלחמה, מיד ניצב חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד בקו הראשון. טייסת מס' 488 הבלתי מאומנת ובלתי מצוידת, נלחמה בקרב הסרק בסינגפור, בעוד מטוסי ענק דו-כנפיים, ה"שורט סינגפור" (Short Singapore) והויקרס וילדביסט הופעלו מפיג'י. חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד כבר פעל בכמה קרבות כנגד כוחות גרמנים שפגעו בספינות סוחר. עם זאת הייתה נחוצה תוכנית אימונים לטייסים. במשך 12 החודשים הבאים ביצע החיל הסבה מהירה להפעלת מטוסי קרב, בהתחלה על גבי כל מטוס פנוי, כולל מטוסים אזרחיים, כנגד התקפה יפנית אפשרית. לאחר מכן הצטייד החיל במטוסים חדישים יותר ויצא למלחמה נגד יפן. בסופו של דבר שלח חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד 13 טייסות קרב, 6 טייסות הפצצה, שתי טייסות מפציצי טורפדו, שתי טייסות מטוסים ימיים ושלוש טייסות תובלה כנגד היפנים וכוח נחל הצלחה גדולה בשנים 1943-1944. אלוף ההפלות המצטיין של חיילות האוויר של האימפריה הבריטית בגזרת האוקיינוס השקט היה הטייס הניו זילנדי ג'ף פיסקין (Geoffrey Fisken).
לאחר המלחמה עריכה
כוחות מקרב חיל המשלוח הניו זילנדי השני (2NZEF) ומחיל האוויר המלכותי של ניו זילנד, השתתפו בחיל הכיבוש של יפן לאחר סיום המלחמה ונשארו שם עד 1948. חיל האוויר היה גם מעורב ברכבת האווירית לברלין המערבית במהלך הסגר על ברלין בסוף שנות הארבעים על ידי ברית המועצות. הייתה זו מעורבותה הראשונה של ניו זילנד במה שהפך להיות המלחמה הקרה.
תוכנית אימוני חובה צבאיים 1949-1959 1962-1972 עריכה
מסוף שנות הארבעים ועד לשנות השבעים המוקדמות, אימוני חובה צבאיים (CMT) היו נהוגים בשתי תקופות שונות כאשר הייתה בשלטון המפלגה הלאומית (New Zealand National Party). ההחלטה על התקופה הראשונה התבססה על משאל עם שנערך ב-3 באוגוסט 1949. מעל 60,000 צעירים ניו זילנדים השלימו תקופות של 18 חודשי אימונים. ב-1958 בוטלה התוכנית על ידי הממשלה בראשות מפלגת הלייבור, אך עם חזרתה לשלטון של המפלגה הלאומית, חודשה התוכנית ומדי שנה היו נבחרים 3000 צעירים שיעברו את האימונים, על פי הגרלה שהייתה מבוססת על תאריכי לידה. לבסוף בוטלה לחלוטין התוכנית על ידי ממשלת הלייבור השלישית ב-31 בדצמבר 1972. מאז השירות בכל זרועות ההגנה של ניו זילנד הוא התנדבותי. בתקופה שבה הייתה נהוגה תוכנית האימונים, לא נשלחו המגויסים לאזורי לחימה, למרות שרבים מהם בחרו להמשיך בקריירה צבאית ולהשתתף בפעילויות במלזיה, וייטנאם ובמקומות אחרים.[11]
מלזיה 1949-1966 עריכה
מצב החירום במלאיה 1949-1964 עריכה
- ערך מורחב – מצב החירום המלאי
מצב החירום המלאי הוכרז על ידי הממשלה הבריטית ב-18 ביוני 1948 לאחר שלוחמי גרילה של "הצבא לשחרור מלאיה" (Malayan Races Liberation Army), הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית המלאית, רצחו שלושה בעלי מטעי גומי בריטים. בשלבים הראשונים של המשבר תרומתה של ניו זילנד הסתכמה בכמה קצינים, מטוסים ופריגטות של הצי.
ניו זילנד נעשתה מעורבת יותר במצב החירום החל משנת 1955, בעקבות ההחלטה לשלוח תגבור לכוחות חבר העמים הבריטי שתפקידם העיקרי היה להוות הרתעה לתוקפנות הקומוניסטית בדרום-מזרח אסיה ולהבטיח יכולות ליישום מידי של תוכניות הגנה למקרה שהרתעה זו תכשל. כפועל יוצא של תפקיד זה הוטל על הכוחות לבצע פעולות כנגד לוחמי הגרילה. מצידה של ניו זילנד נשלחו כוחות אוויריים מיוחדים (SAS) ומטוסים של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד שהייתה זו משימתם הקרבית הראשונה מאז סיום מלחמת העולם השנייה והפעולה הראשונה שביצעו באמצעות מטוסי סילון. ב-1958, רגימנט חיל הרגלים של ניו זילנד החליף את ה-SAS. כאשר הגיעו אנשי הגדוד השני של הרגימנט להחליף את חבריהם מהגדוד הראשון, רוב אנשי הגרילה נסוגו מעבר לגבול התאילנדי וממשלת מלאיה החליטה לבטל את מצב החירום ב-31 ביולי 1960. חיילי צבא ניו זילנד המשיכו להיות מועסקים מעת לעת במשימות אבטחה על הגבול כצעדים מנע במשך 4 השנים הבאות. כ-1300 ניו זילנדים שירתו בעימות זה, מהם מתו רק 15 שמתוכם רק 3 נהרגו כתוצאה מפעילות קרבית.
העימות בין אינדונזיה למלזיה 1963-1966 עריכה
כחלק מהמגמה שלה לפנות את מושבותיה בדרום-מזרח אסיה, איחדה בריטניה את מושבותיה שבאי בורנאו עם אלה שבחצי האי המלאי כדי ליצור את הפדרציה של מלזיה. צעד זה נתקל בהתנגדות מצידה של ממשלת אינדונזיה. העימות בין אינדונזיה ומלזיה החל ב-20 בינואר 1963 כאשר שר החוץ האינדונזי סובנדריו (Subandrio) הכריז שארצו נמצאת במצב של עימות עם מלזיה.
מסוף שנת 1963 ביקשו הבריטים ממשלת ניו זילנד עזרה צבאית באזור. הממשלה השנייה מטעם המפלגה הלאומית סירבה בהתחלה, מחוסר רצונה להיות מעורבת במלחמה עם אינדונזיה. עם זאת, כאשר צנחנים אינדונזים נחתו בג'והור (Johor) בספטמבר 1964, היה זה רגימנט חיל הרגלים של צבא ניו זילנד אחד מכוחות חבר העמים הבריטי שהיו באזור ושקיבל את רשותה של ממשלת ניו זילנד ללכוד את הפולשים. בחודש שלאחר מכן 52 חיילים אינדונזים נחתו בפונטיאן (Pontian) וגם הם נתפסו על ידי החיילים הניו זילנדים.
שינוי במדיניותה של ניו זילנד חל כאשר סוקרנו הרחיב את היקף הפלישות של מורדים אינדונזים לבורנאו וכוחות הצבא הבריטי היו כבר על סף שבירה. ממשלת ניו זילנד לא יכלה עוד להתעלם מהבקשות לעזרה וחיל המשלוח יצא להילחם בפולשים. הכוח כלל יחידה של הכוחות המיוחדים (SAS), את הגדוד הראשון של רגימנט חיל הרגלים וכמה ספינות של הצי. הכוחות היו מעורבים בכמה קרבות, אך בסוף שנת 1965 עלה לשלטון באינדונזיה גנרל סוהארטו בעקבות הפיכה צבאית. עקב העימות הפנימי האינדונזי הזה, פחת האינטרס שלהם להמשיך את המלחמה במלזיה והיא הסתיימה במאי 1966.
מלחמת קוריאה 1950-1953 עריכה
- ערך מורחב – מלחמת קוריאה
ניו זילנד שלחה שש פריגטות, כמה ספינות קטנות וכוח מתנדבים מיומן של 1044 חיילים למלחמת קוריאה. הספינות פעלו תחת פיקוד בריטי והיו חלק מכוח הסריקה הימי של הצי האמריקני בקרב על אינצ'ון, בבצעם פשיטות על החוף והפגזות של היבשה. הכוחות הניו זילנדים נשארו בקוריאה במספרים משמעותיים במשך 4 שנים עד שביתת הנשק של 1953. החיילים האחרונים עזבו ב-1957 וקצין קישור נשאר עד 1971. 3794 חיילים שירתו בחיל המשלוח ו-1300 בכוח הימי. 33 נהרגו בקרבות, 79 נפצעו וחייל אחד נפל בשבי ושוחרר עם חתימת הסכם שביתת הנשק. טייס ניו זילנדי שטס במסגרת חיל האוויר המלכותי הבריטי נפל גם הוא בשבי כאשר מטוסו הופל ליד פיונגיאנג ושוחרר גם הוא באותו זמן. מלח אחד של הצי נהרג במהלך המלחמה.
מלחמת וייטנאם 1964-1972 עריכה
- ערך מורחב – מלחמת וייטנאם
כמו במדינות אחרות, מלחמת וייטנאם הייתה נושא שנוי במחלוקת בניו זילנד והציתה מחאה נרחבת של תנועות אנטי-מלחמתיות ששאבו את השראתם מעמיתיהם האמריקנים. מלחמה זו הייתה גם הראשונה שבה ניו זילנד השתתפה לצידה של מדינה אחרת מאשר בריטניה, לצידה של ארצות הברית במסגרת מחויבותה על פי הסכם ANZUS. תרומתה של ניו זילנד למלחמה החלה ב-1962 עם חיל משלוח ראשוני של כוחות הנדסה שלא עסקו בפעילות קרבית והחל מ-1965 נשלחו סוללת תותחנים, יחידת הכוחות המיוחדים (SAS) ו-2 פלוגות חיל רגלים. כל אלה שהו בווייטנאם עד שנת 1971.
המזרח התיכון 1982 עד היום עריכה
ניו זילנד סייעה לארצות הברית ולבריטניה ברבות מפעולותיהן במזרח התיכון בעשורים האחרונים. אולם רק באפגניסטן ביצעו פעולות קרביות של ממש. במדינות אחרות באזור ביצעו כוחות ההגנה של ניו זילנד פעולות הנדסה וסיוע. במהלך מלחמת איראן–עיראק שתי פריגטות של הצי המלכותי של ניו זילנד הצטרפו לכוחות של הצי המלכותי הבריטי בשמירה על נתיבי השייט במפרץ הפרסי וב-1991 נשלחו 3 מטוסי תובלה וצוות רפואי לסיוע לכוחות הקואליציה הבינלאומית במלחמת המפרץ. אחרי המלחמה השתתפה ניו זילנד בפעולות לפיקוח מטעם האו"ם על נשק בלתי קונבנציונלי.
משימתה העיקרית של ניו זילנד באזור זה בעשורים האחרונים היא המשימה באפגניסטן שמתנהלת בהנהגת ארצות הברית מאז פיגועי 11 בספטמבר ב-2001. אנשי היחידה המיוחדת SAS נשלחו לאפגניסטן ובמרץ 2002 לקחו חלק במבצע אנקונדה כנגד כוחות אל-קאעידה והטליבאן. ניו זילנד גם שלחה שני מטוסי תובלה וכוח שיקום של 122 איש שממוקם במחוז ביימן (Bamyan) מאז 2003. עד כה הסתכמו אבדותיה של ניו זילנד במערכה באפגניסטן ב-2 הרוגים ובשני פצועים. חייל אחד מהכוחות המיוחדים, ווילי אפיאטה (Willie Apiata) עוטר בצלב ויקטוריה.
משימות שמירת שלום ופיקוח עריכה
כוחות ההגנה של ניו זילנד היו מעורבים בכמה משימות שמירת שלום וככוח משקיפים. בין משימות אלה היו כוח המשקיפים בבוסניה מ-1992 עד 2004, משלחת הומניטרית בסומליה מ-1992 ועד 1994, משקיפים צבאיים בהאיטי מ-1994 עד 1995, ומשימת קישור בקוסובו מ-1999 ועד 2008. הפעולות שבהן השתתף מספר משמעותי של חיילים ניו זילנדים היו:[12]
קשמיר 1952-1976 עריכה
ב-1952 שלושה קצינים ניו זילנדים הושאלו כמשקיפים צבאיים לכוח המשקיפים הצבאיים של האו"ם בקשמיר, כדי לפקח על הפסקת האש בין פקיסטן לבין הודו. קצינים ניו זילנדים רבים, כולל קצינים מהכוחות הטריטוריאליים, שירתו שם עד 1976.
לבנון-ישראל-סוריה (UNTSO) עריכה
במשך שנים רבות, שלחה ניו זילנד משקיפים צבאיים (נכון להיום 8) לארגון הפיקוח על הפסקת אש של האומות המאוחדות (UNTSO) במזרח התיכון. כוח אדם זה פועל ככוח משקיפים צבאיים ומוצב בסוריה, בישראל, ובדרום לבנון. תפקידם של המקיפים הוא לוודא שהסכמי השלום והסכמי שביתת הנשק מקוימים והם מדווחים על כל חריגה מהם. לאחר מלחמת לבנון השנייה ב-2006 נשלח צוות לסילוק פצצות לפעול בדרום לבנון.
רודזיה 1979-1980 עריכה
ב-1979 שלחה ניו זילנד כוח של 75 קצינים וחיילים לכוח הפיקוח של חבר העמים הבריטי שהוקם כדי לפקח על הביצוע של ההסכם לסיום מלחמת רודזיה. הכוחות פיקחו על ריכוזם של לוחמי הגרילה בשישה מקומות כינוס במהלך התקופה שבה הוכרזה הפסקת אש והתקיימו בחירות כלליות. בעקבות הבחירות כוח הפיקוח החל לסגת מהמדינה החדשה שהוקמה, זימבבואה, ב-2 במרץ 1980 והחברים האחרונים בכוח עזבו ב-16 במרץ.
כוח המשקיפים הרב לאומי בסיני 1982 עד היום עריכה
ביום אנזא"ק 1982 הגיעה קבוצה קטנה של שישה חיילים ניו זילנדים לסיני כתרומתה של ניו זילנד לכוח המשקיפים הרב-לאומי (MFO). הייתה זו תחילתה של מחויבות ארוכת טווח של ניו זילנד למשימת שמירת השלום בסיני. משימתם של אנשי ה-MFO הייתה בתחילה לפקח על נסיגת ישראל מהטריטוריה המצרית. כנף של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד הייתה מוצבת במקום לסירוגין עד 1986. ניו זילנד הרחיבה את מחויבותה למשימה, שכעת היא תלת-זרועית באופייה, עם כוח של שתי מחלקות של חיילים וחיילות שמתמחים בתפקיד ומשרתים ב-MFO בסבבים של חצי שנה.
יוגוסלביה לשעבר 1992-2007 עריכה
מחויבותה של ניו זילנד למדינות הבלקן החלה ב-1992 עם שליחתם של משקיפים צבאיים של האו"ם במסגרת כוח ההגנה (UNPROFOR). ב-1994 ניו זילנד שלחה את שתי הפלוגות הראשונות של חיל רגלים ממוכן ששירתו במסגרת גדודים בריטים. כוח זה כונה OP RADIAN. כאשר הסתיימה פעילות זו, המשיכה ניו זילנד לשלוח 12-15 חיילי תותחנים ושריון לחיל המשלוח הבריטי, ושלושה קצינים לכוח הייצוב של נאט"ו (SFOR). עם הרחבת המשימה, השתנה תפקידו של הכוח הניו זילנדי לכוח קישור ולצוות משקיפים בעיר הבוסנית פריג'דור (Preijedor). המשימה המשיכה עד להעברתה מ-NATO SFOR ל- EUFOR Althea של האיחוד האירופי ב-2 בדצמבר 2004. בשנת 2007 סיים הכוח את תפקידו שם.
מזרח טימור 1999-2003, 2006 עריכה
בעקבות משאל העם לעצמאות של מזרח טימור ב-1999, הכוח בהנהגת אוסטרליה, (INTERFET), הוצב באי בהסכמתה של ממשלת אינדונזיה עם התדרדרות מצב הביטחון שם. INTRFET היה מורכב מנציגיהם של 17 מדינות, כ-9900 איש בסך הכל. INTERFET הוחלף על ידי משלחת של האו"ם (UNTAET), שתפקידה היה לקיים במזרח טימור בחירות וממשל עצמי והכוחות הוכפפו ל-UNTAET בסוף שנת 2000. UNTAET הוחלף בהמשך על ידי משלחת האו"ם לסיוע למזרח טימור (UNMISET) ב-2002. בשיאו, מנה הכוח הניו זילנדי 1100 איש, חיל המשלוח הגדול ביותר של ניו זילנד מאז מלחמת קוריאה. בסך הכול שירתו במזרח טימור לאורך כל התקופה כמעט 4000 ניו זילנדים. בנוסף לפעולותיהם כנגד אנשי המליציות, הכוחות היו מעורבים בפעולות בניית כבישים ובתי ספר, בשיקום אספקת המים, באימון כוח ההגנה של מזרח טימור ובפעולות סיוע נוספות. שיעורי אנגלית וסיוע רפואי גם הם סופקו. כוחות ההגנה של ניו זילנד נסוגו בנובמבר 2002 ומאחור נשאר רק צוות קטן לטובת אימון כוחות ההגנה המקומיים. במאי 2006 לחימה רחבת היקף פרצה בבירת המדינה דילי כתוצאה מהתפטרות רבתי של 591 חיילים וכתוצאה ממתיחות בין כוחות ההגנה של מזרח טימור לבין משטרת המדינה. חיל משלוח של 12 איש נשלח מניו זילנד ודאג לביטחון בעיר בשיתוף פעולה עם חיילים ושוטרים מאוסטרליה, מלזיה ופורטוגל. 4 אנשים מהכוח הניו זילנדי נהרגו בפעילות במזרח טימור.
איי שלמה 2000-2013 עריכה
ניו זילנד השתתפה במשלחת הסיוע האזורית לאיי שלמה (RAMSI), שמטרתה הייתה להשיב את השקט לאיי שלמה לאחר מלחמת האזרחים שם. המשלחת תפקדה יותר ככוח משטרה זמני והצליחה במידה פחותה בהשבת הביטחון במדינה באופן כללי. בין השאר הסגיר עצמו בתיווכם מנהיג המיליציה הרולד קק (Harold Keke). ניו זילנד שלחה 4 מסוקים וכ-230 חיילים הכוללים כוחות רגלים, הנדסה, רפואה וסיוע. משלחת הסיוע צומצמה ביולי 2004 כאשר שבה היציבות למדינה. באפריל 2007 השתתפה ניו זילנד בפעולות סיוע לאחר רעידת אדמה שהתרחשה במדינה. באוגוסט 2013 עזבו את איי שלמה אחרוני החיילים הניו זילנדים.
עיראק 2003 עד היום עריכה
ניו זילנד התנגדה ובאופן רשמי גינתה את הפלישה לעיראק ב-2003. עם זאת נשלחו הפריגטה "קה טאהא" (HMNZS Te Kaha) ומטוס סיור ימי לוקהיד P-3 אוריון למשימות סיור במפרץ הפרסי לפעול תחת פיקוד אמריקני.[13]
כחלק מהפעולות שננקטו בעקבות החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1483 נשלח מניו זילנד כוח קטן של מהנדסים ותומכים כדי לסייע לשיקום שלאחר המלחמה ולהגיש סיוע הומניטרי. המהנדסים שבו הבייתה ב-2004. נכון להיום נמצאים בעיראק שני קציני קישור מטעם האו"ם בעיראק.
טונגה 2006 עריכה
ב-18 בנובמבר 2006 נשלח כוח של 72 איש מכוחות ההגנה של ניו זילנד יחד עם קצינים ממשטרת ניו זילנד ומהצבא והמשטרה של אוסטרליה, על פי בקשת ממשלת טונגה לסייע בהשלטת סדר בבירת המדינה נוקואלופה לאחר שפרצו שם מהומות. משימתם העיקרית של הכוחות הניו זילנדים היא להגן על נמל התעופה הבינלאומי של טונגה ועם שוך המהומות נפתח השדה מחדש והכוח שב הביתה ב-2 בדצמבר.
אנטארקטיקה עריכה
כוחות ההגנה של ניו זילנד מעורבים בפעולות המחקר באנטארקטיקה מאז שנות החמישים. חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד הפעיל שני מטוסי אוסטר T7 ומטוס ביוור אחד. הצי המלכותי של ניו זילנד ליווה שיירות אספקה ואף הפעיל שיירות אספקה משלו, סיפק שירותי תמיכה ושירותי חיזוי מזג אוויר לפעולותיה של ארצות הברית ביבשת, ניהל פעולות מחקר מדעי וסייע לבניית בסיס סקוט. ב-1964 טייסת מס' 40 של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד הצטיידה במטוסי הרקולס שביצעו טיסות הלוך ושוב לאנטארקטיקה. כמו כן מבצע חיל האוויר פעילות באזור בסיס סקוט ונמצא שם במצב כוננות להצנחת דואר ואספקה רפואית לצוותים השוהים שם בחורף.[14]
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Lowe, David J. (2008). "Polynesian settlement of New Zealand and the impacts of volcanism on early Maori society: an update". University of Waikato. Retrieved 29 April 2010.
- ^ תערוכת כלי נשק מאורים במוזיאון של ניו זילנד
- ^ "The Harriet Affair". Museum of New Zealand Te Papa Tongarewa.
- ^ "The Harriet Affair". Museum of New Zealand Te Papa Tongarewa.
- ^ Uniform, woman’s - Collections Online - Museum of New Zealand Te Papa Tongarewa
- ^ First World War, Impact of the war, The Encyclopedia Of New Zealand
- ^ Phillip. "Alfred William Robin". Dictionary of New Zealand Biography. Ministry for Culture and Heritage. Retrieved December 2011.
- ^ "The liberation of Le Quesnoy". nzhistory.net.nz. Retrieved 9 November 2011.
- ^ New Zealand History Online, Today in History, PM declares NZ's support for Britain
- ^ New Zealand History Online, new Zealand and the second world war, our part in a global conflict
- ^ מידע בנושא מתוך אתר The Encyclopedia Of New Zealand
- ^ מידע על משימות מעבר לים בעבר ובהווה באתר כוחות ההגנה של ניו זילנד
- ^ Young, Audrey (26 February 2003). "Hawks, doves take wing on Iraq plans". The New Zealand Herald.
- ^ מידע על המשימה באנטארקטיקה באתר כוחות ההגנה של ניו זילנד