היסטוריה של ספרד: עידן ההארה

ספרד הבורבונית או עידן ההארה בספרד הוא שמה של ספרד במהלך המאה ה-18. בית בורבון עלה לשלטון בספרד לאחר מותו של קרלוס השני, מלך ספרד ללא יורשים, מה שהביא לפרוץ מלחמת הירושה הספרדית, שנמשכה עד 1715. המלכים הבורבונים שלטו שלטון אבסולוטיזם נאור והביאו לרפורמות במדינה, אם כי הממלכה נשארה קתולית אדוקה, והאינקוויזיציה הוסיפה להחזיק בעמדות כח במדינה.

ספרד הבורבונית
Reino de España

דגל סמל
המנון לאומי	המארש המלכותי המנון
ממשל
משטר	מונרכיה אבסולוטית
שפה נפוצה	ספרדית
עיר בירה	מדריד
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
היסטוריה
הקמה	מלחמת הירושה הספרדית
תאריך	1700
פירוק	הקורטס של קדיס
תאריך	1810
ישות קודמת	ספרד ההבסבורגית כתר אראגון
ישות יורשת	ממלכת ספרד הנפוליאונית ממלכת ספרד

היסטוריה

האלגוריה של שלום 1714, הוא חוזה אוטרכט. החוזה סיים את מלחמת הירושה הספרדית שהעניקה לבית בורבון את כתר ספרד.

בשנת 1700, עם מותו של קרלוס השני, מלך ספרד לבית הבסבורג, שהיה מחוסר צאצאים, פרצה מלחמת ירושה בין הכוחות האירופיים ומושבותיהם מעבר לים, עימות בן למעלה מעשור, שנודע בשם מלחמת הירושה הספרדית. קרלוס השני הוריש את ממלכתו לאחיינו פיליפ, דוכס אנז'ו, נכדו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת מאשתו הראשונה, מריה תרסה, נסיכת ספרד, שהייתה אחותו של קרלוס השני. אולם לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, התנגד לירושה זו וביקש להגן על תביעת שושלתו, ואליו הצטרפו אנגליה והרפובליקה ההולנדית, שחששו מאיחודן של צרפת וספרד.

המלחמה הסתיימה ב-1713 בהסכם אוטרכט. פיליפ הוכתר כפליפה החמישי מלך ספרד, אך נשללה ממנו הטענה לכתר צרפת, וכך נפתרה סוגיית איחוד צרפת וספרד שאיימה על חלק מהמדינות באירופה. ספרד גם ויתרה על האי מנורקה ועל מצר גיברלטר לטובת בריטניה. ארצות השפלה הדרומיות, נאפולי, חלק מדוכסות מילאנו וסרדיניה נמסרו לקיסרות האוסטרית, וסיציליה וחלק אחר מדוכסות מילאנו נמסרו לבית סבויה. כך נחלשה אחיזתה של ספרד באירופה, והאיום הפוטנציאלי על בריטניה ופורטוגל פחת.

פליפה, שלקה בהתקפי מניה דיפרסיה ודיכאון, ויתר על כתרו ב-1724 לטובת בנו לואיס, אך חזר לכהן כמלך עקב מותו של זה באותה שנה. מחלתו של פליפה מנעה ממנו לתפקד, ובשנים אלה דאגה רעייתו השנייה, אליזבטה פארנזה מפארמה, לנהל את הממלכה, כמו גם לתארים מלכותיים לילדיה, קרלוס (דוכס פארמה בין השנים 1732–1735, ואחר כך מלך נאפולי וסיציליה), פליפה (דוכס פארמה מ-1735), ומריאנה ויקטוריה (מלכת פורטוגל).

בתקופתו הייתה ספרד מעורבת במלחמת הירושה הפולנית בשנים 1733 עד 1738, שבעקבותיה קיבל בנו, הדוכס קרלוס, לימים קרלוס השלישי, מלך ספרד, את השליטה בנאפולי ובסיציליה.

בתקופתו של פליפה פרצה גם מלחמת אוזנו של ג'נקינס, מלחמה שנערכה באיים הקריביים בין בריטניה לספרד בשנים 1739 ו-1742, ונפסקה עקב מלחמה גדולה יותר שפרצה באירופה - מלחמת הירושה האוסטרית. פליפה מת ב-1746, בעיצומה של מלחמה זו. אחריו עלה לשלטון בנו, המלך פרננדו השישי.

פליפה העדיף את המסחר של ספרד עם רכושו האמריקאי. במהלך סחר אטלנטי זה הופיע דמויות חשובות של ההיסטוריה הימית של ספרד, ביניהם אמארו פרגו. המלוכה נהנתה לעיתים קרובות מהפרטינר בפשיטותיו המסחריות.

פרננדו בחר בשרים מוכשרים לניהול השלטון, ועל ידי כך שמר על איזון בין ממלכת צרפת לממלכת בריטניה הגדולה, והצליח לשמור על נייטרליות במלחמת שבע השנים. פרננדו הצליח להבטיח לאחיו למחצה פליפה את השלטון בטוסקנה. בשנת 1750 הגיע להסכם עם ממלכת פורטוגל על הגבולות באמריקה, ובשנת 1753 חתם על קונקורדאט עם האפיפיור. פרננדו טיפח מאוד את הכלכלה, תמך באמנות, והקים את האקדמיה על שם סן פרננדו.

בסוף ימיו איבד פרננדו את צלילות דעתו, ונאלץ להתרחק מהשלטון. בשנת 1759 מת פרננדו השישי, ואחיו קרלוס השלישי, מלך ספרד עלה לשלטון במקומו.

יחסי החוץ של קרלוס התאפיינו בברית עם צרפת ובעימות עם אנגליה על השליטה בנחלות הקולוניאליות באמריקה. תמיכתו בצרפת במלחמת שבע השנים הביאה לאובדנה של פלורידה לטובת בריטניה, אם כי כפיצוי חלקי על כך זכה בלואיזיאנה הצרפתית. יריבותו עם אנגליה הביאה אותו לתמוך במתקוממים במושבות האנגליות בעולם החדש, על אף שתמיכה זו עלולה הייתה לסכן את שלטונו בנחלות הספרדיות שמעבר לים.

מבחינה פנימית קידם קרלוס השלישי את הרפורמות הבורבוניות יותר מאשר כל מלך אחר. על אף שמרבית הרפורמות נועדו להצעיד את ספרד בפרט, ואת האימפריה הספרדית ככלל, קדימה ברוח הנאורות, הרי שחלק מהרפורמות נתקלו בעוינות והתנגדות. כך, למשל, פרץ מרד אסקילצ'ה במדריד במחאה על מספר תקנות עירוניות אותן ניסה לאכוף. בעקבות המרד גרש קרלוס השלישי את הישועים מספרד (1766), בלוקחו דוגמה מצרפת ופורטוגל מהן גורש המסדר שנים ספורות קודם לכן. מחלוקות עם האפיפיור, כמו גם חשש מכוחה הרב של הכנסייה, הביאו אותו לפגוע בסמכויות הכנסייה, בנכסיה ובמעמדה, על אף שהיה נוצרי קתולי אדוק. קרלוס השיק רפורמות נרחבות בתחום גביית המיסים וקידם סחר חופשי ברחבי האימפריה. הוא ביצע עבודות ציבוריות רבות לשיפור תשתיות בניסיון לתעש את ספרד, בהצלחה חלקית.

קרלוס השלישי נפטר בשנת 1788, ובנו קרלוס הרביעי, מלך ספרד עלה לשלטון במקומו. קרלוס ביקש לשמור על הישגי הרפורמות של אביו, ובשל כך נשאר בתחילה בברית עם צרפת המהפכנית, למרות מה שעוללה לקרוביו מבית בורבון הצרפתי. אולם, בשנת 1793 יצא קרלוס למלחמה על צרפת, בהשפעת מנואל דה גודוי, ואיבד את חלקו המזרחי של האי סנטו דומינגו.

בשנת 1796 כרת קרלוס ברית עם ממשלת הדירקטוריון של צרפת, אולם בשנת 1797 ספגו הצי הספרדי-צרפתי המשולב מפלה מידי הצי הבריטי בקרב כף סנט וינסנט. בשנת 1800 מכר קרלוס לצרפת את לואיזיאנה, ובשנת 1801 פלש לממלכת פורטוגל. בשנת 1807 הסכים קרלוס עם נפוליאון לחלק את פורטוגל ביניהם, אולם משכבשה צרפת את צפון ספרד, נמלט קרלוס לדרום על מנת לברוח לאמריקה הלטינית. בהגיעו לארנחואס אילצה אותו התקוממות עממית להתפטר ב-19 במרץ 1808 לטובת בנו פרננדו השביעי, מלך ספרד, אולם, נפוליאון הזמין את שניהם לבאיון, ושם הודיעה אשתו מריה לואיסה מפארמה שפרננדו הוא בנו של מנואל דה גודוי שהיה מאהבה. פרננדו נאלץ להתפטר לטובת קרלוס, וקרלוס התפטר שוב לטובת ז'וזף בונפרטה וגלה לרומא.

לאחר מכן

המלכתו של ז'וזף בונפרטה למלך ספרד והדחת בית בורבון הביאו לזעם רב בקרב העם הספרדי, ועד מהרה פרצו מרידות כנגד הצבא הצרפתי. אמנם היו בספרד גם תומכים בשלטונו של ז'וזף בונפרטה, אשר כונו "חוספינוס", ובאו מקרב הקבוצה שכונתה אַפְרֵנסֶסָדוֹס ("מצורפתים"). אולם, גם הליברלים הספרדים לא ראו ברובם בעין יפה רפורמות שנכפו על ארצם על ידי שלטון זר, וחברו לשמרנים בהתנגדותם הנחרצת לשלטון צרפת וז'וזף בונפרטה.

חלקים גדולים מספרד הוכרזו מחוזות צבאיים, תחת שליטה מלאה של מפקדי צבא שלא היו כפופים לז'וזף בונפרטה אפילו לא באופן רשמי. מצב זה עורר את ז'וזף בונפרטה לבקש ארבע פעמים את התפטרותו, שלא התקבלה על ידי אחיו.

המערכה בחצי האי האיברי נמשכה בעוצמה משתנה במשך חמש שנים. צרפת נחלה תחילה הצלחות, אך לא הצליחה לעקור את ההתנגדות הספרדית ואת הנוכחות הבריטית. ב-1812 החלה הכף נוטה לרעת הצרפתים, שכוחותיהם הידלדלו עקב מסעו של נפוליאון לרוסיה. בקיץ 1812 נפלה עיר הבירה מדריד לזמן מה לידי המורדים, לאחר קרב סלמנקה. בשנת 1813 הצליחו הכוחות הספרדים והבריטים לגרש את הצבא הצרפתי מספרד, ופרננדו השביעי מבית בורבון חזר לשלטון.

ראו גם

• מלחמת הירושה הספרדית
• הרפורמות הבורבוניות

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של ספרד: עידן ההארה בוויקישיתוף