היסטוריה של קוריאה

ההיסטוריה של קוריאה החלה בשלהי התקופה הפלאוליתית, ערב התקופה הנאוליתית. הממצאים הארכאולוגיים הקדומים ביותר שהתגלו בחצי האי הקוריאני הם חפצי קדרות, והם מעידים על הימצאות ציוויליזציה אנושית בחצי האי כבר לפני 10,000 שנה. התקופה הנאוליתית החלה לפני כ-8,000 שנה, ואילו הממלכה הקדומה ביותר - ממלכת גוֹג'וֹסוֹן (고조선 -ג'וֹסוֹן העתיקה, בקוריאנית) - נוסדה על פי המיתולוגיה בשנת 2333 לפני הספירה.

גוֹג'וֹסוֹן

הממלכה הקדומה ביותר הידועה לנו ששלטה בחצי האי קוריאה היא ממלכת גוֹג'וֹסוֹן (고조선 - ג'וֹסוֹן העתיקה, בקוריאנית) אשר נוסדה, על פי הכתוב בסאמגוק יוסה, בסביבות שנת 2333 לפני הספירה. ממלכת ג'וֹסוֹן הייתה ממלכה גדולה וחשובה בהיסטוריה הקוריאנית והשפעתה ניכרה גם במנצ'וריה ובמקומות נוספים מחוץ לגבולות חצי האי הקוריאני. לפי המסורת, כל הקוריאנים הם צאצאיהם של בני ג'וֹסוֹן, וגם תושבי קוריאה המודרניים רואים בממלכה הקדומה אבן דרך חשובה בהיסטוריה של ארצם.

ממצאים ארכאולוגיים שונים שנמצאו בקוריאה גורסים כי ג'וֹסוֹן, המכונה גם "דַּנְגּוּן-ג'וֹסוֹן", נוסדה במאה ה-24 לפנה"ס, בסביבת חצי האי הקוריאני ודרום מנצ'וריה. עם זאת, העדויות הארכאולוגיות הקדומות ביותר שעשויות להצביע על קיומה של תרבות באזור מתוארכות לשנת 2000 לפנה"ס בקירוב. לפי האגדה, מייסדה של גוג'וסון היה האל דנגון. אנשי ג'וֹסוֹן הם צאצאיהם של שבטים אלטאיים שמוצאם באזור מזרח אסיה - כיום שטחיהן של מזרח סין, קוריאה ומונגוליה.

ממצאים נוספים מעידים על קיומה של הממלכה בטקסטים סיניים בני התקופה. שם הם מכונים בשם דונג-יי (Dongyi, 東夷), שפירושו בסינית הוא "הברבריים המזרחיים" או "הקשתים המזרחיים".

ממלכת גוג'וסון חלשה על כל השטח של חצי האי הקוריאני, חלקים ממנצ'וריה ובשיאה (במאות ה-7 עד ה-4 לפנה"ס) שלטה גם במחוזות מסוימים מצפון לנהר הצהוב.

גבולות הממלכה השתנו לעיתים תכופות בהתאם למצב הפוליטי ששרר באזור, במיוחד עקב העימותים עם העמים הסינים השכנים, הגָ'או (Zhao) והיִין (Yin). שיטת השלטון הייתה בצורת ערי-מדינה, בדומה לפולֵייס שהיו נהוגות ביוון העתיקה.

בתקופת המדינות הלוחמות, כתוצאה ממלחמה עקובה מדם בין בני הגָ'או ובני היִין, פלשו בני היין לאזורים המערביים של הממלכה, באזור טיינג'ין ובייג'ינג של היום. גוג'וסון הייתה ממלכה חזקה דיה כדי להתמודד מולם, אולם בסופו של דבר היא הפסידה להם טריטוריות נרחבות (כ-800 קילומטרים רבועים) בחלקו המערבי של ים בוהאי (Bóhǎi Wān, 渤海湾). ההערכה המקובלת היא שעם סיום הלחימה הועתקה עיר הבירה של ממלכת גוג'וסון מהאזור שמצפון לנהר הצהוב, במחוז ליאונינג, לאזור פיונגיאנג של ימינו.

גיזה-גוג'וסון הייתה ממלכה שהוקמה בתקופה גוג'וסון, באזור מחוזות ליאונינג, חביי וחלקה הדרומי של מונגוליה הפנימית. היא נוסדה לאחר העברת הבירה לפיונגיאנג, בשלהי תקופת המדינות הלוחמות ובראשית ימי סין הקיסרית. היא הייתה אבן הדרך הראשונה בנפילתה של גוג'וסון.

מועד נפילתה של גוג'וסון אינו ידוע במדויק, אולם ידוע שהוא התרחש במאה הראשונה לפני הספירה. המלך ג'וּן (Jun), מלך גוג'וסון, האציל סמכויות שלטוניות רבות לפליט סיני - וֵיימָאן (衛滿) - בחלקה המערבי של ממלכתו. בשנת 194 לפנה"ס התמרד וֵיימָאן נגד שלטונו של המלך ג'ון, שמצדו נמלט לקוריאה. וֵיימָאן, שהיה אמנם סיני בן הקבוצה האתנית של ההאן, אך לא הושפע מהשלטון בארצו, שלט בחלקה המערבי של גוג'וסון, וכונן את מדינת וֵיימָאן-גוג'וסון, בשכנות לגוג'וסון. בשנת 109 לפנה"ס שלח הקיסר וו די (Wu Di, 汉武帝) משושלת האן צבא להשתלט על גוג'וסון. הוא הכניע את וֵיימָאן-גוג'וסון וגוג'וסון בתום מלחמה קשה שנמשכה יותר משנה. הוא השתלט על שטחים נרחבים משטחיה של גוג'וסון. אל חצי האי הקוריאני לא פלשו כוחותיו של וו-די, ועם התפרקותה של גוג'וסון קמו בחצי האי הקוריאני מדינות קטנות יותר, בהן בואיו, אוקג'ו ודונג-ייה.

תקופת שלוש הממלכות

תקופת שלוש הממלכות הקדומה

לאחר נפילתה של גוג'וסון בידי שושלת האן הסינית, קמו ארבע ממלכות עיקריות על שטחה: בויאו (부여, Buyeo), אוקג'ו (옥저, Okjeo), דונג-ייה (동예, Dongye) והגדולה שבהן - גוגוריו (고구려, Goguryeo). גוגוריו (גוריאו העתיקה), הממלכה הגדולה והחזקה מבין הארבע, שלטה בשטחים הנרחבים ביותר בצפון חצי האי הקוריאני ובדרום מנצ'וריה. שנת היווסדה הרשמית היא שנת 37 לפני הספירה, אולם קיימים אזכורים לקיומה בכתבים סינית מוקדמים יותר במאה ה-1 לפני הספירה. הסינים הקימו למעשה את ארבע הממלכות, אולם שלוש מהן זכו להתנגדות קוריאנית עזה. גוגוריו החלה לכבוש בהדרגתיות שטחים משכנותיה, עד שבסופו של דבר השתלטה על השטח של שלוש הממלכות האחרות.

התהוות שלוש הממלכות

ערך מורחב – שלוש הממלכות של קוריאה

במקביל, במרכז ובדרום חצי האי הקוריאני קמו להן שתי מדינות נוספות - באקג'ה ושילה. תקופת קיומן של שתיהן, ביחד עם גוגוריו, נקראות בפי היסטוריונים "תקופת שלוש הממלכות של קוריאה". באקג'ה נוסדה בשנת 18 לפני הספירה, זמן קצר לאחר נפילתה של גוג'וסון. מייסדה - המלך אונג'ו - ראה בה כממשיכת דרכה של ממלכת בויאו הקדומה יותר. כל שלושים המלכים ששלטו בבאקג'ה אחרי אונג'ו היו צאצאיו. שילה נוסדה בחלקו הדרומי-מזרחי של חצי האי, כהמשך של ישות מדינית קטנה בשם סמהאן (삼한, Samhan). לימים כרתו שליטיה, שהמירו דתם לבודהיזם, ברית עם הסינים, ואלה סייעו לה בעלייתה ובמלחמתה עם שכנותיה בהמשך.

עניין הדת בין שלוש הממלכות השתנה לאורך השנים. בתחילה, בכל אחת מהמדינות היה נהוג פולחן שונה במקצת המבוסס על שמאניזם, אולם הם הושפעו בהדרגה מסין ומתרבותה, ובמיוחד מהקונפוציאניזם והדאואיזם. במאה הרביעית לספירה הגיע הבודהיזם לחצי האי הקוריאני. תחילה אומץ על ידי רבים בגוגוריו, משם הגיע מאוחר יותר גם לבאקג'ה ושילה. אט-אט הבודהיזם צבר מאמינים רבים בחצי האי הקוריאני, ובסופו של דבר הפך לדת הרשמית בכל אחת מן הממלכות.

לשלוש הממלכות - שילה, גוגוריו ובאקג'ה - היה רקע לשוני ואתני דומה. עם היווסדן של שלוש הממלכות, שהתאחדו עם ישויות מדיניות קטנות יותר בסביבתן לאורך השנים, היה ברור מי מהן היא הדומיננטית. השלוש התחרו ביניהן על שליטה, מעמד, כוח ושטחים נרחבים בסביבה. מבניהם השלטוניים ההיררכיים של כל אחת מהמדינות נגזרו מעקרונות הבודהיזם והקונפוציאניזם.

המלחמות נגד סין

גם בשל חוזקה הרב, הייתה גוגוריו מעורבת בסכסוך מתמשך עם השושלות הסיניות סוי ומאוחר יותר טאנג. בין השנים 598–614 לספירה נלחמו צבאו של קיסר סוי מספר קרבות נגד גוגוריו. בעונת הגשמים של שנת 598 שלח הקיסר סוי וון-די (隋文帝, Wendi) צבא של כמיליון חיילים סינים לגוגוריו, ובשל הגשמים העזים חבר לצי הימי של בני הז'ואו (Zhou) ויחד הם פלשו לגוגוריו. האבדות של וון-די היו גבוהות בסדרי גודל מאלה של גוגוריו, והפלישה למעשה נכשלה. הייתה זו תבוסתו הגדולה היחידה של הקיסר וון-די, שנרצח בשנת 604 על ידי בנו, יאנג-די.

יאנג-די, הזכור גם בשל תרומתו לבניית התעלה הגדולה של סין, התכונן היטב לפלישה הבאה. למעלה ממיליון לוחמים ועוד כ-2 מיליון עוזרים הצטרפו ליאנג-די, שהוביל אותם בעצמו לפלישה לגוגוריו בשנת 612, שכונתה גם "הקרב בנהר הסאלסו". קרב זה הסתיים במפלה נוספת לצבא הסוי, שכמעט כל צבאו הושמד, פרט לכ-2,700 חיילים סינים ששרדו. הגנרל אְלְגִּ'י מוּנְדּוֹק (을지문덕) הביס את הסינים וגרם לנסיגתם. תבוסתו של יאנג-די בנהר הסאלסו היה אחד הגורמים הקריטיים לנפילתה של שושלת סוי ב-618. שושלת טאנג תפסה את מקומה.

הקיסר טאי-זונג (唐太宗) משושלת טאנג ביקש לנקום ולהשיג שליטה בקוריאה. לאחר שלוש פלישות כושלות בשנים 644, 648 ו-655, כרתו הסינים ברית עם שילה, שהייתה אמנם ממלכה מתקדמת פחות משכנותיה, אך צבאה היה חזק למדי. אימוץ שיטות לחימה של מצביאי הטאנג הפכו אותו לחזק עוד יותר, וביד אחת עם מצביאי הטאנג - ניצחו שני הצבאות את גוגוריו ובת בריתה באקג'ה.

בהמשך, עם ירידתה של גוגוריו מגדולתה, פנתה שילה כנגד בני בריתה - שושלת טאנג. שילה, שסיפחה שטחים נרחבים בחצי האי, נקראה כבר "שילה המאוחרת", ושלטה במרבית שטחיה של קוריאה המודרנית. בשטחיה של גוגוריו קמה מדינה חדשה - באלהה (발해, Balhae) - ששלטה על חלקה הדרומי של מנצ'וריה, מחוז פרימורסקאיה שבדרום רוסיה המודרנית, וחלקים קטנים מצפון לפיונגיאנג. באלהה הייתה ממלכה רב-לאומית, ונחשבת ליורשת של גוגוריו.

ממלכות באלהה ושילה

התהוותן של ממלכות שילה ובאלהה בין השנים 668 ל-935 לספירה אופיינו בשקט יחסי באזור. התקדמויות לשוניות רבות חלו בתקופה זו. האידו, שיטת כתיבה של מילים קוריאניות בעזרת סימניות סיניות, התפתחה במהרה והייתה בשימוש של המלומדים מהאצילות הגבוהה בשילה, ונקראה "צִ'ין-גְּל". הצורך הגובר למלומדים הביא לגיוס מלומדים, ולפיכך בחינות הונהגו בשנת 778 כדי למיינם. בודהיזם החל לייסד את כת הסאון החדשה (שהונהגה גם ביפן וידועה במערב בשם היפני שלה, זן) באזורים ההררים המרוחקים.

לאחר נפילתה של גוגוריו, הגנרל דאה ג'ואיונג הוביל קבוצה מאנשיו לאזור ג'ילין במנצ'וריה. הגנרל ייסד את מדינת באלהה (בוהאי בסינית) והשתלט על הטריטוריה הצפונית שאבדה לגוגוריו. לימים צפויה הייתה להתרחב הטריטוריה של באלהה, ולכלול חלק גדול ממנצ'וריה ואת מחוזותיה הצפוניים של קוריאה. במאה ה-10 נכבשה באלהה בידי החיטאנים, ושילה התפרקה בעקבות מאבקים בין שליטים מקומיים. ממלכת גוריו החלה להשתלט, ותפסה את מקומה של שילה כממלכה הדומיננטית בקוריאה. רוב חברי המעמד השולט הבלהיי, שהיו ברובם קוריאנים, היגרו דרומה והצטרפו לממלכה שנשלטה בידי שושלת גוריו.

שילה המאוחדת

שילה המאוחדת הוא הכינוי המקובל לממלכת שילה משנת 668, עת כבשה את שטחיה של ממלכת בקג'ה ואיחדה את רוב רובו של חצי האי הקוריאני תחת שלטונה. אחרון מלכיה של שילה, המלך גיאונגסון (경순왕, Gyeongsun), ששלט מ-927 בממלכה, ונכנע בשנת 935 להתפשטותה של ממלכת גוריו המאוחרת יותר, בה שלט וואנג-גאון (왕건, Wang Geon).

שושלת גוריו

שחזור של פגודת גוריו

שושלת גוריו נוסדה בשנת 918, ועלתה לשלטון בקוריאה כבר בשנת 936, תוך שהיא מחליפה את שילה כממלכה השלטת. הקיסר וואנג-גּוֹן (태조, Wang Geon) השתלט על שטחה של שילה, והעביר את עיר הבירה לעיר הולדתו - גאסונג (개성시, Gaesong) שבמרכז חצי האי.

בתקופת שושלת גוריו, שנמשכה עד 1392, הונהגה מערכת שירותים אזרחיים ונחקקו חוקים. השלטון בגוריו, שחשש מירידת כוחו בשל מעמד הלוחמים ששגשג בימים אלו באזור, הנהיג מדיניות שמנעה לימוד של אמנויות לחימה. בצורה כזו, קיוו שליטי גוריו להוריד את קרנו של מעמד הלוחמים. מדיניות השלטון הייתה לפתח את ההשכלה יותר מאשר את אמנויות הלחימה. הבודהיזם שגשג, והמשיך את מגמת ההתפשטות שלו ברחבי הממלכה. בתקופת שלטון גוריו התפתחה אמנות ה"סלדון" (Celadon) הקוריאנית (סוג של עבודת קדרות). גם המצאת שיטת החריטה הראשונה בעולם על מתכות במאה ה-12, נזקפה לזכות הישגיה של גוריו.

המלחמות נגד החיתנים

הטריטוריה המנצ'ורית של באלהה כעת נקראה ליאו, על שם השושלת החיתנית ששלטה שם באותה תקופה. החיתנים, העם שחי בליאו, התקיפו את האזור מספר פעמים בשלהי המאה ה-10. המלחמה הורכבה משלוש פלישות של החיתנים לגוריו, הראשונה שבהן התרחשה בשנת 993. בסופו של עניין הסיגו החיתנים את כוחותיהם מגוריו, בתמורה לכך שגוריו תבטל את ברית הידידות שכרתו שליטיה עם שליטי שושלת סונג (宋) הסינית. המאבק נכנס למצב של הפסקת אש, אולם היא לא ארכה זמן רב. ב-1010 ניצלו החיתנים את מאבק השלטון שחל בגוריו ופלשו בשנית. הגנרל גאנג-ג'ו מגוריו הצליח לבלום את הפלישה עד מותו בקרב. המלך הייאונג'ונג מגוריו, שזכה בכס המלוכה עם תחילת המערכה השנייה, הצליח להעמיד מתקפת נגד - ולאחר זמן קצר נסוג הצבא החיתני בחזרה לארצו. הפלישה השלישית והאחרונה התרחשה ב-1018, עם פרוץ סכסוך גבולות בין שתי המדינות. גוריו סירבו לדרישת ליאו לתת להם את השליטה בשטחים אלה, מה שהוביל לפלישה. הגנרל גאנג גאם-צ'אן, ניהל מספר מערכות שהגדולה שבהן - הקרב בקוויג'ו - גרמה לליאו אבדות רבות כל כך, והם נאלצו שוב להסיג את כוחותיהם. בתום הפלישה חתמו שליטי שתי המדינות על הסכם שלום.

ב-1145, הורה המלך אינג'ונג (1112-1146) למלומד קונפוציאני, קים פו-שיק, לחבר את הסאם-גוק סאגי (삼국사기, Samguk Sagi) - ההיסטוריה של שלוש הממלכות. המאבק התגבר בין הפקידים האזרחיים והצבאיים, כאשר היחס של המשטר לצבא הורע. ב-1170, הפקידים הצבאיים התמרדו כנגד האזרחיים. דבר זה הוסיף לחוסר האהדה של התושבים בגוריו למעמד הלוחמים.

הפלישה המונגולית

ב-1231 פלשו המונגולים בהנהגתו של אוגדיי חאן לראשונה לגוריו, כחלק ממערכה שניהלו במטרה לכבוש את כל שטחיה של מזרח אסיה. ההחלטה לפלוש באה בעקבות סירובה של גוריו לשלם למונגולים מיסים כפי שדרשו ב-1225. גם הריגתו של השליח המונגולי, צ'ו קו-יו, תרמה להחלטה. המונגולים הגיעו עם צבאם עד צ'ונגג'ו, במרכז חצי האי, עד לכניעתה של גוריו. בסופו של הקרב, ובעקבות התנגדות אדירה של האוכלוסייה האזרחית בגוריו, הצליחו הקוריאנים לשכנע את המונגולים לסגת. ב-1235 פתחו המונגולים מערכה חדשה, כאשר הם דרשו להשיג השפעה ולכבוש למעשה את שטחי הפרובינציות הצפוניות גונגסאנג וג'אלה. הצבא הקוריאני זכה ללא מעט ניצחונות, אך הוא לא הצליח להתמודד עם גלי הפלישה האדירים של המונגולים. לאחר קרבות שנמשכו שלוש שנים, תבעו הקוריאנים שלום. המונגולים הסיגו את צבאם בתמורה לכך שגוריו ישלחו כמה מבני משפחת המלוכה שלהם כבני ערובה למונגולים. הקוריאנים שלחו אדם שלא היה בן משפחה של המלך גוג'ונג, ועל כן המונגולים הוסיפו דרישות נוספות, כמו לנקות את הים מספינות קוריאניות, לפטר את כל פקידי הממשל האנטי-מונגולים וכדומה. הקוריאנים הסכימו רק לדרישה אחת, ושלחו בת משפחה רחוקה של המלך גוג'ונג כבת ערובה, בלווית מספר ילדי אצילים.

ב-1247 פתח חאן האימפריה המונגולית, גויוק חאן, במערכה נוספת נגד גוריו. גויוק חאן דרש שוב בני ערובה ממשפחת המלוכה של גוריו, וכן להעביר את עיר הבירה של גוריו בחזרה לפיונגיאנג. משסירב המלך גוג'ונג מגוריו להעניק לחאן את שדרש, פתח הלה במערכה. עם מותו של גויוק חאן ב-1248, שררה אי יציבות פנימית במונגוליה, והמונגולים הסיגו את צבאם מקוריאה.

מערכה נוספת נפתחה ב-1253 על ידי מונגקה חאן, באופן דומה למדי: שוב, גוג'ונג סירב לדרישותיהם של המונגולים להשיב את בירתם למרכז חצי האי ולשלוח בני מלוכה כבני ערובה. המונגולים הכריעו את צבאה של גוריו, ובתמורה לנסיגתם השיב גוג'ונג את עיר הבירה לפיונגיאנג ושלח את בנו, אנגיאונגונג (안경공, Angyeonggong), כבן ערובה למונגולים. מיד לאחר מכן הסיגו המונגולים את כוחותיהם מקוריאה.

בסופו של דבר נחתם הסכם שלום בין גוריו למונגוליה. ההסכם כלל את התערבותם של המונגולים בפוליטיקה הפנימית בקוריאה, ובכלל - השפעתם של המונגולים בממלכה ניכרה לכל אורך התקופה. למלך גוריו היו בעיות שונות שהיה עליו להתמודד עמם. למשל: הסרת האריסטוקרטים הפרו-מונגולים והפקידים הצבאיים, שאלת אחזקת הקרקע, ויישוב המחלוקות בין המלומדים הקונפוציאנים לבודהיסטים. בעיה נוספת הייתה שודדים יפנים, שכבר היוו צבא מאורגן למחצה ומדי פעם פלשו לעומק הארץ ולמדו את הטכנולוגיה המקומית. בערך בזמן זה הגנרל יי סיאונג גייה קנה שם לעצמו כשהצליח להביס את השודדים בכמה קרבות. ממלכת גוריו הצליחה לשרוד עד לשנת 1392, כאשר לכל אורך שנות קיומה של האימפריה המונגולית, הייתה גוריו נתונה להשפעתה.

שושלת ג'וסון

ממלכת ג'וסון (조선) היא ריבונות שנוסדה על חורבותיה של ממלכת גוריו בשנת 1392, והיא שרדה כ-500 שנה. פרק הזמן ששרדה ממלכת ג'וסון נחשב לאחד הארוכים ביותר בהיסטוריה האנושית, והשושלת היא השושלת הקונפוציאנית ששרדה למשך פרק הזמן הארוך ביותר.

הקמתה של ג'וסון

הגנרל יי-סיאונג-גייה, מפקד בצבא גוריו, ייסד את ממלכת ג'וסון. הוא ביצע הפיכה צבאית והדיח את מלכו, המלך וואנג-יו (왕요, Wang Yo). הוא ייסד שושלת חדשה - ג'וסון שמה. הוא העביר את בירת הממלכה להאנסיאונג (סיאול המודרנית) בסיועו של הקיסר הסיני הונג-וו משושלת מינג, שגם בחר את שמה. יי-סיאונג-גייה אימץ את דתו של קונפוציוס כדת הרשמית בממלכתו.

הנגול

אחד ההישגים המפוארים ביותר של מלכי ג'וסון הוא המצאת האלפבית הקוריאני המודרני - הנגול. האלפבית הומצא על ידי המלך סג'ונג הגדול בשנת 1443. זהו אלפבית פונמי המבוסס על מערכת התווים הסינית האנג'ה, וכולל 14 עיצורים ו-10 תנועות. כיום זהו האלפבית הרשמי בקוריאה הצפונית, קוריאה הדרומית ומחוז יאנביאן בסין, שרבים מתושביו הם קוריאנים. הקוריאנים חוגגים את המצאת ההנגול אחת לשנה, (בקוריאה הדרומית חוגגים ביום פרסומו, ה-9 באוקטובר, ובקוריאה הצפונית חוגגים ב-15 בינואר), בין היתר בשל מבנהו הייחודי, שמאפשר לכתוב כמעט כל שפה מוכרת כיום באמצעות תוויו.

ניסיונות כיבוש מבחוץ

ב-1592 ניסו היפנים לפלוש לקוריאה לראשונה, ושוב ב-1598. שני הניסיונות נכשלו. טויוטומי הידיושי, השליט הפיאודלי שאיחד את יפן בתקופת סנגוקו, ניהל את שתי הפלישות (את הראשונה בעצמו). כחלק מתוכנית כללית לכיבוש שטחים מידי סין. אף על פי שג'וסון, בסיוע סיני נדיב, הדפו את הפלישה היפנית, הביאו הפלישות הרס וחורבן רב על קוריאה, ואף תרמה להיחלשותה של שושלת מינג.

ב-1627 פלשו לקוריאה המנצ'ורים, בהנהגת הואנג טאיג'י, לימים הקיסר הראשון של שושלת צ'ינג, שירשה את מקומה של שושלת מינג ב-1644. הפלישה, שכונתה "הפלישה המנצ'ורית הראשונה לקוריאה", הובילה להיחלשות שושלת ג'וסון בקוריאה ובסופו של דבר, בתום "הפלישה המנצ'ורית השנייה" ב-1636, סופחה למעשה קוריאה של ג'וסון לשושלת צ'ינג.

ג'וסון כונתה במאות ה-17 וה-18 "המדינה המתבודדת", מאחר שלמעט סחר עם סין, מונגוליה ומסחר בהיקף מצומצם עם היפנים בבוסאן, לא פתחה ג'וסון את שעריה למסחר חוץ. האירופים כלל לא הורשו לסחור עמם, אולם במאה ה-19 כבר ניכרה תחרות בין המעצמות באזור על השפעה בקוריאה ועל השתתפות פעילה במסחר.

המאבק בין יפן לסין על השליטה בקוריאה

ההשפעה הגדולה ביותר על הכלכלה, התרבות והמסחר בקוריאה הייתה שייכת לסין של שושלת צ'ינג, בעיקר בגלל קרבתה הגאוגרפית ובשל חוזקה היחסי. ב-1876 חתמה ג'וסון על הסכם גאנגווה בינה לבין יפן, שלמעשה אילץ אותה להרחיב את המסחר עם היפנים ולאפשר להם גישה למשאבי טבע כגון דגים, מתכות שונות ומשאבי טבע נוספים. העובדה שהשפעתה של סין על קוריאה הפסידה נקודות ליפנים, לא מצאה חן בעיני הסינים וליבתה את הסכסוך בין סין ליפן על השליטה בקוריאה - שהוביל בסופו של דבר לפריצת מלחמת סין–יפן הראשונה ב-1894. המלחמה נפתחה ב-1 באוגוסט, אולם קרבות ימיים בין הצי הקיסרי היפני לצי הסיני התרחשו עוד קודם לכן בקרבת חוף ימה המערבי של קוריאה. הסינים לחמו היטב, אך לא הצליחו להתגבר על התקפות היפנים. המלחמה הסתיימה באפריל 1895 עם חתימת הסכם שימונוסקי בעיר היפנית הנושאת את אותו השם, שכלל את הכרת הסינים בתבוסתם ליפנים, בעצמאות קוריאה של ג'וסון וכן בשליטה על כמה שטחים, שהחשוב מכולם הוא האי פורמוזה (טאיוואן של ימינו).

ב-1895 התנקשו היפנים במלכה מיונג-סאונג - אשת המלך גוג'ונג. קבוצת סוכנים יפנים חדרו לארמון המלכותי בסיאול, שהיה נתון לשמירה יפנית, וחיסלו את המלכה. ההתנקשות נבעה מהדומיננטיות שלה בקבלת החלטות ומהתנגדותה להתערבות היפנית בנעשה בממלכתה ובפנייתה הרשמית לרוסיה ולסין לקבלת סיוע. שנת 1897 נחשבת לסיום תקופת ממלכת ג'וסון בקוריאה, שכן אז שונה שמה ל"האימפריה הקוריאנית" (대한제국, Daehan Jeguk) וצורת השלטון הפכה למונרכית. המלך גוג'ונג מינה עצמו לקיסר על האימפריה החדשה.

המאבק בין יפן לרוסיה על השליטה בקוריאה

בתום המלחמה זכתה גם רוסיה הצארית להשפעה על קוריאה. הרוסים והיפנים נאבקו על שליטה באזור צפון-מזרח סין, שהיה נתון לשינויים בשל החלשותה של שושלת צ'ינג, כאשר הרוסים שלטו באחד המבצרים החשובים ביותר בין סין לקוריאה - המבצר בעיר לוּ'שׁוּנְקוֹאוּ (פורט ארתור). מלחמת רוסיה–יפן פרצה ב-1904 עם התקפת פתע של הצי היפני הקיסרי על פורט ארתור. הצי הרוסי הקיסרי לא הצליח להשיב מלחמה, ובתום למעלה מ-18 חודשי לחימה זכה הצבא הקיסרי היפני לניצחון על הצבא הרוסי, ובסופו של דבר ויתר הצאר על השליטה בקוריאה, וכחמש שנים מאוחר יותר אף הכיר בשליטה היפנית בחצי האי.

הסיפוח היפני

שער הניצחון בפיונגיאנג המנציח את ההתנגדות הקוריאנית לשלטון היפני

ערך מורחב – הכיבוש היפני בקוריאה

הסיפוח היפני הוא התקופה שבין השנים 1910 ועד 1945, בה שלטה האימפריה היפנית בקוריאה.

השפעת היפנים בקוריאה החלה כבר בסוף המאה ה-19, כאשר מעצמות קולוניאליות מאירופה, בהן בריטניה, צרפת ואיטליה, התחרו ביניהן על השפעה באמצעות קולוניות מעבר לים. יפן, שרצתה גם היא לגרוף השפעה, ראתה בקוריאה טריטוריה חשובה להבטחת האינטרס היפני. קל וחומר כאשר קוריאה הייתה במאה ה-19 חלק מאזור השפעה סיני. השתלטות על קוריאה, כך האמינו שליטי יפן, עשויה לשפר את מעמדה של יפן פלאים במשפחת העמים. ב-27 בפברואר 1876 חתמו יפן וקוריאה על "הסכם גנגווה" (강화도조약, Ganghwa Treaty), שפתח את השוק הקוריאני למסחר יפני. במשך השנים צברו היפנים השפעה אדירה בקוריאה, וב-29 באוגוסט 1910 נחתם הסכם הדדי בין ראש ממשלת קוריאה לבין נציג מטעם קיסר יפן, שעיקרו סיפוח מלא של כל השטח שהיה בשליטת האימפריה הקוריאנית לשלטון היפני. כחלק מהמבנה השלטוני, נשלטה קוריאה בידי מושל הכפוף ישירות לקיסר יפן. כיום ההסכם נחשב כמשפיל בעיני העם הקוריאני, ומכונה לעיתים "ההשפלה הלאומית בשנת הכלב" (경술국치), והיום בו נחתם ההסכם מכונה "יום ההשפלה הלאומי" בקוריאה.

השלטון היפני המשיך עד ל-15 באוגוסט 1945, כשיפן נכנעה בסוף מלחמת העולם השנייה. השלטון של היפנים בקוריאה וטאיוואן והכיבוש במנצ'וריה ובסין, ידועה היסטורית כתקופה של הפרות בוטות של זכויות אדם. ישנם גם היסטוריונים בעלי עמדה אפולוגטית לתקופת הסיפוח. כיום, הנושא הזה עדיין נדון בין ממשלות יפן וקוריאה. הרגשות האנטי-יפניים עדיין חזקים בקוריאה, וביבשת אסיה בכלל, כתוצאה מהשלטון היפני והאכזריות שבה נודעו החיילים היפנים. מאידך גיסא בתקופת השלטון היפני התפתחה קוריאה לאין שיעור. נסללו כבישים, נבנו רשתות תקשורת וכן תחבורה ציבורית ענפה התפתחה במהירות. לרוב, שימשו האלמנטים המודרניים הללו את צורכיהם של היפנים ואת משטרם הריכוזי. היפנים הדיחו מן השלטון את שושלת ג'וסון, הרסו את ארמון קיאונגבוק (경복궁, Gyeongbokgung) בסיאול בשטחו בנו את ארמון המושל שלהם, ובנו מערכת מיסים חדשה שהתבססה על גידול תוצרת חקלאית וייצואה ליפן, וכללה גם רציחות שקטות של איכרים מהפריפריה שסירבו לשלם מיסים.

הקיסר גוג'ונג מת בינואר 1919. הוא ככל הנראה הורעל. לקראת הלווייתו, ב-1 במרץ, הפתיעו קוריאניים את המשטר היפני בהצהרת עצמאות בגן טאפגול שבלב סיאול. מייד החלו תנועות שונות ברחבי המדינה להפגין נגד הנוכחות של הפולשים היפנים. היפנים דיכאו את ההפגנות בכוח. כ-7,000 מפגינים נהרגו מאש הצבא והמשטרה היפניים. מתנגדים בכפרים של נוצרים-קוריאנים נצלבו ונשרפו חיים בכנסיות על ידי הכוחות היפניים. תנועות ההתנגדות לשחרור קוריאה מעול השלטון היפני נשענו בין היתר על נאומו המפורסם של נשיא ארצות הברית דאז, וודרו וילסון, שקרא לסיום הקולוניאליזם (שהיה בעיקרו אירופי) ברחבי העולם ולמען הזכות להגדרה עצמית של העמים הכבושים. הנשיא נמנע מלהזכיר את המצב בקוריאה ככל הנראה בשל האינטרסים שהיו לו באזור, בעיקר קשרי מסחר עם הסינים.

בהשפעת תנועות ההתנגדות שקמו ב-1 במרץ 1919, הוקמה ממשלה קוריאנית גולה בשאנגחאי, שדגלה בסיום השלטון היפני בקוריאה ובהתנגדות פעילה לנוכחות הצבא האימפריאלי היפני בחצי האי. לממשלה הגולה היו שני הישגים בולטים במיוחד במאבקם הצבאי נגד היפנים. הבולט שבהם היה ניצחון של מיליציות חמושות ששלחו על גדודים של הצבא האימפריאלי היפני בצ'ינגשאנלי (青山里 בסינית) שבמנצ'וריה - הישג שהתרחש במסגרת ניסיונם של היפנים לכבוש את המחוז המיוער ג'יאנדאו שבצפון סין ב-1920, וגרם לכמעט 1,000 אבדות בנפש בצבא היפני. ההישג השני היה מארב מוצלח שתכננו מצביאי הממשלה הגולה ב-1932 נגד הקצונה הבכירה של הצבא היפני בסין. הממשלה הגולה שהוקמה ב-1919 נחשבה כלגיטימית בעיני העם הקוריאני, ועובדה זו אפילו מעוגנת בחוקה המודרנית של קוריאה הדרומית.

ההתנגדות לשלטון היפני לא פסקה לאורך תקופת שלטונם של היפנים. התקוממויות רבות, שהמפורסמת שבהם התרחשה על ידי סטודנטים ב-1929, הובילה בסופו של דבר להידוק החבל סביב צווארה של קוריאה ב-1931. הממשל הצבאי שהחילו היפנים בחצי האי הפך לדומיננטי יותר וחזק יותר. פרוץ מלחמת סין–יפן השנייה ב-1937 ולאחר מכן מלחמת העולם השנייה הביאה לניסיונם של היפנים להשמיד את סממני הלאום הקוריאני. השלטון היפני הפך את התפילות במקדשים של דת השינטו היפנית כחובה בקוריאה, הפסיק את השימוש בשפה הקוריאנית בבתי הספר וביטל את חוקיותם של אלמנטים עיקריים בתרבות הקוריאנית. התרבות והכלכלה הקוריאנית ספגו מכות קשות בעקבות התקנות החדשות. השפה הקוריאנית נאסרה לשימוש גם מחוץ לבתי הספר ובעיתונות הכתובה, והתושבים אולצו לאמץ להם שמות יפניים. חפצי נוי רבים הושמדו או נלקחו ליפן, ועד היום ניתן למצוא חפצים תרבותיים שמקורם בקוריאה במוזיאונים ואוספים פרטיים, בעיקר ביפן ובארצות הברית.

בזמן מלחמת סין–יפן השנייה והמשכה במלחמת העולם השנייה התנדבו אך גם אולצו קוריאנים רבים להשתתף במאמץ המלחמתי היפני. עשרות אלפי גברים גויסו ליחידות הלוחמות של הצבא היפני, וכ-200,000 נשים ונערות צעירות ("נשות ניחומים"), בעיקר מיפן קוריאה וסין, גויסו כשפחות מין לצבא היפני עבור החיילים בחזית.

קוריאנים רבים היגרו מחצי האי הקוריאני, בעיקר למנצ'וריה ומחוז פרימורסקאיה שבברית המועצות. חלקם ייסדו תנועות שחרור שלחמו למען עצמאות קוריאה, שלהן מיליציות חמושות שלחמו מלחמת גרילה נגד כוחות יפניים מחוץ לגבולות חצי האי הקוריאני. בשנות הארבעים של המאה ה-20 התאחדו תנועות השחרור לכדי גוף אחד שנקרא "צבא השחרור של קוריאה". רבים מהלוחמים והקצינים של צבא השחרור הקוריאני הצטרפו לימים לצבא השחרור העממי הסיני.

סיום השלטון היפני הגיע עם כניעת יפן לבעלות הברית ב-10 באוגוסט 1945, עם חתימת מנהיגיה של יפן על הצהרת פוטסדאם, המקבלת את תנאיה בעלות הברית. באופן זמני חולק חצי האי הקוריאני לצפון ודרום. ברית המועצות הצליחה לחזק את עקרונות הקומוניזם בקוריאה הצפונית, אך כשלה בניסיון עידוד הקומוניזם בדרום. לאחר מלחמת קוריאה הפך הסדר החלוקה לקבוע, שכן חצי האי הקוריאני מחולק בין קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית.

חלוקה

ערכים מורחבים – היסטוריה של קוריאה הדרומית, היסטוריה של קוריאה הצפונית

ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה שם קץ ל-35 שנות שלטון יפני בקוריאה. ברית המועצות קיבלה את כניעת יפן בחלקו של חצי האי הקוריאני שמצפון לקו הרוחב 38, ואילו ארצות הברית קיבלה מנדט זמני בחלקו שמדרום לקו הרוחב 38. החלוקה אמורה הייתה להיות זמנית, כאשר בתום ההליכים אמורה הייתה לקום מדינה קוריאנית אחת משני צדי קו הרוחב.

תקוות לקוריאה אחת, עצמאית ומאוחדת ("חופשייה ועצמאית") ירדו לטמיון במהירות, כאשר הפוליטיקה של ראשית ימי המלחמה הקרה וההתנגדות הפנימית לתוכנית הנאמנות של המעצמות לקוריאה גרמו להקמתה ב-15 באוגוסט 1948 של ממשלת רפובליקת קוריאה הפרו אמריקנית בדרום, ולהקמתה ב-9 בספטמבר של ממשלת הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה הפרו סובייטית בצפון.

מערכות השלטון השונות בתכלית, ורצונה של כל אחת מהן לאחד את חצי האי הקוריאני, הובילו בסופו של דבר לתקיפת הצפון את הדרום ולפרוץ מלחמת קוריאה ביוני 1950, שהייתה אחד הביטויים הצבאיים הקשים ביותר למלחמה הקרה בין ארצות הברית, שתמכה בדרום, לבין ברית המועצות, שתמכה בצפון.

מלחמת קוריאה

חיילים אמריקאים במלחמת קוריאה

ערך מורחב – מלחמת קוריאה

מלחמת קוריאה הייתה מלחמה עקובה מדם בין קוריאה הדרומית לבין קוריאה הצפונית, בתקופת הביניים שבה השפיעו בהן ארצות הברית (בדרום) וברית המועצות (בצפון). מלחמת קוריאה פרצה ב-1950 בהתקפה צפון-קוריאנית על הדרום.

הרקע למלחמה

עם ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, הוחלט על חלוקת קוריאה, שהייתה שטח חסות יפני, בין ארצות הברית לבין ברית המועצות. הצבא הסובייטי קבע את בסיסו מצפון לקו הרוחב 38, ואילו הכוחות האמריקאים בקוריאה בפיקודו של הגנרל דאגלס מקארתור קיבלו מנדט זמני בחלקו הדרומי של חצי האי, מדרום לקו הרוחב 38.

המצב נשאר בעינו עד לביסוס ממשלות מקומיות ויציאת כוחות המעצמות מקוריאה, אולם הצלחתו של מאו דזה-דונג במלחמת האזרחים בסין ב-1949 ובהנחלת האידאולוגיה המאואיסטית שלו במוסדות השלטון, שינתה את סדר העדיפויות האמריקאי. מאז, החלו ארצות הברית ואירופה לפעול למען עצירת התפשטות הקומוניזם בעולם והחלשת כוחה של ברית המועצות. האמריקאים לא ראו בחלקו הדרומי של חצי האי הקוריאני נדבך חשוב במלחמתם בקומוניזם, ובהדרגה הורידו את רמת ההשפעה שלהם בה, בעוד ברית המועצות דאגה לחמש את צבאו של קים איל-סונג, מנהיג קוריאה הצפונית דאז, ולהזרים אליו כסף על מנת לבסס את שלטונו. המלחמה הקרה הייתה אז בחיתוליה, אולם מלחמת קוריאה הייתה אחד הביטויים הממשיים שלה לאורך כל שנותיה.

פרוץ המלחמה

מלחמת קוריאה פרצה ב-25 ביוני 1950 בשעת לילה מאוחרת, כאשר הצבא הצפון-קוריאני תקף בירי ארטילרי אל מעבר לגבול. בתחילה הדעה הרווחת בעולם הייתה שמאחורי המתקפה עמד נשיא ברית המועצות, יוסיף סטלין, אולם לימים התברר כי את המתקפה יזם מנהיג קוריאה הצפונית, קים איל-סונג - ואילו יוסיף סטלין ומאו דזה-דונג רק אישרו אותה. מטרתה המוצהרת של המתקפה הייתה לבנות מדינה קוריאנית אחת על כל שטחי חצי האי. קים רצה לשלוט במדינה החדשה ולהשריש בה את עקרונות הקומוניזם. הכול נעשה בתמיכתה של ברית המועצות ובסיועה האידאולוגי, הכספי והצבאי.

ידה של קוריאה הצפונית הייתה על העליונה. היא הייתה מצוידת היטב בכלי נשק סובייטיים מהחדישים ביותר באותה תקופה, ולא היססה לפתוח במלחמה ולהצהיר על מטרתה הבעייתית. צבא קוריאה הדרומית טרם התארגן, ולמעשה לא היה לה כל סיכוי. בתוך שלושה ימים בלבד נפלה סיאול בידי צבאה של קוריאה הצפונית, ועד ספטמבר 1950 כבש הצבא הצפון-קוריאני, בסיוע סובייטי, למעלה מ-90 אחוזים משטח חצי האי.

כניסת כוחות האו"ם וסין למלחמה

חיילים מטפסים על חומת הים באינצ'און

רק העיר פוסאן וסביבתה לא נכבשו בידי הכוחות הצפון-קוריאנים, והאזור כולו היה נתון תחת מצור צפון-קוריאני. באותה עת, הוחלט באומות המאוחדות לצדד בקוריאה הדרומית בהחלטה שנקראה "החלטת האו"ם מספר 82", שקבעה כי על הצפון-קוריאנים לסגת צפונית לקו הרוחב 38, על נציגי האו"ם בקוריאה לשלוט במצב ולדווח על הנעשה וכן על כל המדינות החברות באו"ם להתנגד לתוקפנות הצפון-קוריאנית ולא להגיש להם כל סיוע. במקביל, העביר האו"ם סיוע צבאי משמעותי לקוריאה הדרומית.

היקפי הקרבות הורחבו משמעותית כאשר כוחות האומות המאוחדות, שהובלו בידי ארצות הברית, נכנסו לתמונה. כוחות אמריקאים נכנסו דרך העיר אינצ'ון, במה שמכונה "הקרב על אינצ'ון", ובתוך כחודש וחצי שחררו את פוסאן מהמצור. כוחות האו"ם, בשיתוף עם הצבא האמריקאי וכוחות סיוע ממדינות אחרות (הבולטות שבהן היו חברות חבר העמים הבריטי בראשות בריטניה, הפיליפינים וטורקיה), כבשו בהדרגה את שטחי חצי האי, ופיונגיאנג נפלה בידיהם ב-19 באוקטובר 1950. הכוחות הצפון-קוריאנים נסוגו כמעט עד לנהר יאלו, ששימש כגבול עם סין.

הסינים העבירו לממשל האמריקאי מסר דרך מתווכים בצורה דיפלומטית: כניסת הצבא האמריקאי למלחמה מפרה את האיזון ופוגעת בביטחונה הלאומי של סין. ב-8 באוקטובר הורה מאו דזה-דונג למפקדי צבא השחרור של סין העממית להניע את כוחותיו לכיוון נהר יאלו ולהתכונן לחצייתו.

הסינים הכינו לאמריקאים מתקפת פתע, שאת הפקודה להתחלתה נתן הגנרל פנג דה-חואיי ב-25 באוקטובר 1950, ימים ספורים לאחר נפילת פיונגיאנג בידי כוחות האו"ם. במתקפה הסינית, שכללה כוח צבאי של יותר מ-200,000 חיילים סינים, והחלה בשיא חודשי החורף הקפואים, נכבש רוב השטח שמצפון לקו הרוחב 38, ובהדרגה נגרמה הנסיגה הגדולה ביותר בהיסטוריה של צבא ארצות הברית. הגבול נקבע בערך על קו הרוחב 38, אולם לא בדיוק, ולא לאורך זמן; הכוחות המשולבים של קוריאה הצפונית וסין התקדמו לכיוון מרכז חצי האי, וב-4 בינואר כבשו שוב את סיאול.

תקופת העמידה במקום

התקופה שבין נפילת סיאול ועד לסיום המלחמה אופיינה בהפגזות מאסיביות של כוחות האו"ם על מטרות בקוריאה הצפונית, צבאיות ואזרחיות, מתקפות גרילה רבות נגד הדרום, וקרבות בודדים בהיקף מצומצם יחסית במקומות אסטרטגיים. כאשר חלקים מקוריאה הדרומית היו נתונים לשליטה צפון-קוריאנית, דווחו מקרים רבים של פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ורצח עם שבוצעו על ידי חיילים צפון-קוריאנים נגד אזרחים מהדרום, בעיקר בערים ובכפרים. לפי הערכת הפרופסור האמריקני רודולף ג'וזף רומל מאוניברסיטת הוואי, במסגרת פשעי מלחמה אלה נהרגו רבבות דרום-קוריאנים, ועוד אלפים עונו ונשבו.

סיום המלחמה

עם בחירתו בנובמבר 1952, קיים הנשיא הנבחר של ארצות הברית דווייט אייזנהאואר את הבטחתו ונסע לקוריאה לראות כיצד ניתן לסיים את המלחמה במהירות האפשרית ובצורה אופטימלית. ההודים יזמו הצעה לשביתת נשק, והפסקת אש נכנסה לתוקפה ב-27 ביולי 1953, יום סיום המלחמה הרשמי. להפרדה בין כוחות שתי הקוריאות הוסכם על יצירת האזור המפורז הקוריאני.

איחוד מחדש

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ערך מורחב – איחוד קוריאה

דגל האיחוד הקוריאני המוצע. במרכזו מצוירת מפת קוריאה כמדינה אחת

מבחינת רבים מהעם הקוריאני, קוריאה הצפונית והדרומית הן מדינה אחת. איחוד שתי המדינות הוא תרחיש אפשרי, שייתכן שיקרה בשלב כלשהו. עם זאת, קיימות בעיות רבות בדרך לאיחוד המיוחל. ב-15 ביוני 2000 נערכה ועידת פסגה בפיונגיאנג בהשתתפות מנהיגי שתי המדינות – רודן קוריאה הצפונית קים ז'ונג איל ועמיתו נשיא קוריאה הדרומית קים דה-ג'ונג. בתום הוועידה השניים חתמו על "הצהרת איחוד הצפון והדרום" (남북 공동선언), שבה הם מצהירים כי הם מחויבים לעשות מאמצים כדי להגיע לפתרון הוגן בו תאוחדנה שתי המדינות. עם זאת, משמעותה של ההצהרה היא דיפלומטית בלבד, ובפועל לא נעשו מאז מאמצים גדולים במיוחד לבצע את האמור בה.

קוריאה הדרומית

הבעיה המרכזית של קוריאה הדרומית בדרך לאיחוד היא בעיה כלכלית. איחוד מדיני עם קוריאה הצפונית הענייה עשוי לגרום נזק קשה מאוד לכלכלה היציבה והמבוססת שלה. פני השטח של חצי האי הקוריאני הרריים והאדמה לרוב אינה פורייה, ועל כן מתאפשרת רק חקלאות מוגבלת, שבוודאי אינה מספיקה להאכיל את 50 מיליון תושבי הדרום ו-23 מיליון תושבי הצפון. לפיכך, מרבית המזון בקוריאה מיובא ממדינות שכנות (בעיקר מסין), ועל כן מצב של רעב הוא שכיח באזורים מסוימים בקוריאה הצפונית הענייה, שהייבוא אליה אינו מסודר. היו שנים שבהן מתו אלפים כתוצאה ממחסור במוצרי מזון בסיסיים, כאשר לעיתים גם העזרה הבינלאומית הניתנת למדינה אינה מספיקה. הודות לכלכלתה המשגשגת של קוריאה הדרומית, מתאפשר ייבוא מסודר של מוצרי מזון מכל הסוגים.

התוצר המקומי הגולמי של קוריאה הדרומית עומד כיום על כ-37,900 דולר אמריקאי לנפש, בעוד התמ"ג לנפש של צפון קוריאה מוערך ב-1,700 דולר אמריקאי לנפש בלבד - יותר מפי 20. בשל ההבדל העצום הזה, עשוי להיווצר מצב שבו הכלכלה תיפגע משמעותית, ותושבי קוריאה הצפונית יישענו על תמיכה כספית וסיוע הומניטרי מקוריאה הדרומית. אחת האפשרויות שהועלו בעבר היא איחוד הדרגתי, שכן האיחוד המוניטרי בין שתי המדינות יתבצע רק לאחר שכלכלת קוריאה הצפונית תתבסס ותשתפר, ובכך לא תזדקק לעזרת הדרום.

קוריאה הצפונית

שלטון היחיד הקומוניסטי השורר בקוריאה הצפונית, אינו רוצה לאבד מכוחו ומהלגיטימיות שלו. שליט קוריאה הצפונית הנוכחי, קים ג'ונג-און, שולט במדינה ביד רמה ואינו מעוניין לאבד את ההגמוניה השלטונית בארצו. לפיכך, מכשיל השלטון ביוזמתו מהלכים בדרך לאיחוד כדי שלא לאבד מכוחו. השלטון הצפון-קוריאני מודאג מהפוטנציאל העצום לאי יציבות פוליטית וחברתית, שעשויה להיגרם בשל השפעות מחוץ למדינה.

סוגיה נוספת שמונעת מקוריאה הצפונית להתניע את תהליך איחוד קוריאה היא צורת השלטון. צורת השלטון במדינה המאוחדת - שוודאי תזכה לתמיכה בינלאומית רחבה - ללא ספק תושתת על ערכי שלטון מערביים ודמוקרטיים. השלטון בקוריאה הצפונית, שמאפייניו הם כשל דיקטטורה טוטליטרית, אינו פתוח כלל לרפורמות דמוקרטיות כיום ונראה כי גם בעתיד הקרוב לא צפוי שינוי בתחום זה.

יתרונות האיחוד

התרבות וההיסטוריה המשותפות של שתי המדינות מצויות בתודעה של העם הקוריאני משני צדי הגבול. קיימת אמונה שמצבה הטבעי של קוריאה היא להיות מדינה אחת (אם כי לאורך מרבית ההיסטוריה חצי האי היה מפולג לממלכות נפרדות הלוחמות זו בזו). גם הנושא של איחוד משפחות עומד בעוכריה של חלוקת קוריאה - שכן קרו מקרים רבים של משפחות שהתפצלו כתוצאה ממנה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של קוריאה בוויקישיתוף

1. מידע מפורט על ההיסטוריה של קוריאה (אנגלית)
2. על הרצח של הקיסרית מיונגסאונג (אנגלית)
3. האתר הרשמי של קוריאה הדרומית (רב לשוני)
4. ספר העובדות של ה-CIA על קוריאה הדרומית (אנגלית)
5. ספר העובדות של ה-CIA על קוריאה הצפונית (אנגלית)
6. קוריאה - תרבות, היסטוריה ושפה (אנגלית)
7. מידע דוקומנטרי על מלחמת קוריאה (אנגלית)
8. אלי אשד על קוריאה (עברית)
9. ״סיפור שמתחיל בענק״ - פרק על ההיסטוריה של חצי האי הקוריאני בפודקאסט ״מינהר הזמן״, תאגיד השידור הישראלי, ״כאן״
10. הופה, מנגל סטייל? - מאמר אודות יום השחרור של קוריאה. (עברית)

• קוריאה, היסטוריה, דף שער בספרייה הלאומית