הירי בבית הנבחרים של ארצות הברית (1954)

הירי בבית הנבחרים של ארצות הברית התרחש ב-1 במרץ 1954. ארבעה לאומנים פוארטוריקנים מתנועת העצמאות לאי פתחו באש מאקדחים מיציע האורחים של אולם בית הנבחרים בגבעת הקפיטול בוושינגטון. חמישה מחברי הבית נפצעו מהיריות, אחד מהם קשה. המתנקשים נידונו לעונשי מאסר ממושכים, ולאחר שריצו מאסר של 25 שנה, שוחררו.

לוליטה לברון מובלת למעצר לאחר ההתקפה

רקע עריכה

בשנת 1898, בעקבות ניצחונה במלחמת ארצות הברית–ספרד, קיבלה ארצות הברית את השליטה באי פוארטו ריקו לפי תנאי הסכם פריז – רק חודשים אחדים לאחר שקיבל מעמד אוטונומי מידי ספרד. המפלגה הלאומית של פוארטו ריקו הייתה ממובילי הקריאה למתן עצמאות לאי, וטענה כי הסכם פריז לא היה חוקי שכן ספרד כבר ויתרה על השליטה באי ולא הייתה רשאית להעביר את השליטה בו למדינה אחרת. במקביל תמכו מפלגות אחרות באי בהמשך הקשר עם ארצות הברית בצורה זו או אחרת.

בשנת 1950 קיבל הקונגרס של ארצות הברית חוק אשר הקנה לאי מעמד אוטונומי תחת שליטתה של ארצות הברית, והביא להקמת פרלמנט מקומי ובחירת מושל. המפלגה הלאומית הכריזה בתגובה על מרד באי, ומרידות חמושות אירעו במספר אתרים בו ודוכאו על ידי כוחות הביטחון המקומיים בסיועה של ארצות הברית. המורדים ניסו ללא הצלחה לרצוח את מושל האי. שני לאומנים פוארטוריקאים תושבי ארצות הברית אף הגיעו לוושינגטון ותקפו את שומרי הבלייר האוס, שבו התגורר אז נשיא ארצות הברית הארי טרומן, אך הוא עצמו לא נפגע.

ב-1952 תמך הנשיא טרומן בעריכת משאל עם באי, שבו תמכו 82% מהמצביעים בהמשך קיום המעמד המיוחד של האי תחת שליטת ארצות הברית.

תוכנית ההתקפה עריכה

בראשית 1954 תכננה קבוצת לאומנים פוארטוריקנים לערוך התקפה על מטרה בוושינגטון על מנת להסב את תשומת הלב העולמית למתרחש במולדתם. הם בחרו כיעד בבית הנבחרים האמריקאי. הארבעה היו לוליטה לברון (Lolita Lebrón) – מנהיגת הקבוצה, רפאל קנסל מירנדה (Rafael Cancel Miranda), אנדרס פיגרואה קורדרו (Andrés Figueroa Cordero) ואירווינג פלורס רודריגס (Irving Flores Rodríguez). לברון עמדה בקשר מכתבים עם נשיא המפלגה הלאומית, פדרו אלביסו קמפוס, אך אין ראיה שהוא יזם את תוכנית ההתקפה.

הקבוצה החליטה לערוך את ההתקפה ב-1 במרץ 1954, יום הפתיחה של הוועידה האינטר-אמריקאית בקראקס שבוונצואלה, כדי למשוך את תשומת הלב של ארצות אמריקה הלטינית לשאלת עצמאות פוארטו ריקו.

ההתקפה עריכה

בבוקר ה-1 במרץ 1954 נסעה הקבוצה ברכבת מניו יורק לוושינגטון כשחבריה חמושים באקדחים אוטומטיים. הם הלכו ברגל מתחנת יוניון לגבעת הקפיטול. קנסל הציע לדחות את ההתקפה אך לברון השיבה כי היא תבצע אותה לבדה. האחרים החליטו להמשיך אתה.

הקבוצה נכנסה ליציע האורחים באולם בית הנבחרים כשנשקם אתם. באולם התקיים באותה שעה דיון בנוכחות כ-240 מחברי הבית. הם צפו בדיון, ולאחר שלברון נתנה את האות, דקלמו הארבעה את תפילת האדון, ואז נעמדה לברון, צעקה "Viva Puerto Rico Libre!" (תחי פוארטו ריקו החופשית!) ופרשה דגל של פוארטו ריקו שהביאה עמה. אז פתחו הארבעה באש לעבר חברי בית הנבחרים. בסך הכל נורו כ-30 קליעים. לברון טענה לאחר מעשה שירתה כלפי התקרה וקורדרו טען שאקדחו נתקע.

מן היריות נפצעו חמישה מחברי בית הנבחרים. אחד מהם, הרפובליקני אלווין בנטלי ממישיגן, נפגע מקליע בחזהו ונפצע קשה, אך שרד. הפצועים הובהלו לבתי חולים והיורים נעצרו.

לאחר ההתקפה עריכה

ארבעת התוקפים הועמדו למשפט פלילי בפני בית משפט פדרלי והואשמו בניסיון לרצח ובעבירות נוספות. ביוני 1954 מצא אותם חבר מושבעים אשמים, והשופט גזר על כל אחד מהם 50 שנות מאסר, המקסימום. בעקבות הליכים פליליים נוספים לקשירת קשר במדינת ניו יורק בהקשר לירי, נגזרו עליהם 6 שנים נוספות.

למחרת ההתקפה פשטה משטרת פוארטו ריקו על ביתו של פדרו אלביסו קמפוס תוך שימוש בגז מדמיע ועצרה אותו. הוא הואשם בקשר להתקפה בוושינגטון ובניסיון להפיל את הממשל בארצות הברית, למרות שלא הייתה כל ראיה למעורבות כלשהי מצידו בהתקפה. בימים הבאים נעצרו ברחבי האי 3,000 מתומכי העצמאות. קמפוס שוחרר מהכלא בנובמבר 1964 לאחר שבריאותו הידרדרה, ומת בשנה שלאחר מכן.

ב-1978 שוחרר קורדרו מהמאסר. בשנה שלאחר מכן העניק הנשיא קרטר חנינה לשלושת האחרים (הועלתה טענה שהחנינה ניתנה במסגרת עסקה לשחרורם מקובה של מספר סוכני CIA, שנעצרו שם באשמת ריגול; ארצות הברית הכחישה שנעשתה עסקה שכזו). השלושה שבו לפוארטו ריקו וזכו לקבלת פנים של גיבורים, לנוכח קהל של 5,000 איש שהמתין להם בנמל התעופה.

קישורים חיצוניים עריכה