הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית
| ערך ללא מקורות | |
הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית או בשמה הרשמי הכנסייה הרומנית המאוחדת עם רומא, יוונית-קתולית (ברומנית: Biserica Română Unită cu Roma ,Greco-Catolică, בקיצור BRU, בהונגרית: Román görög katolikus egyház) היא כנסייה קתולית מזרחית ברומניה, "סואי יוריס" (עומדת בפני עצמה), בעלת פולחן ביזנטי, שהוקמה בשנת 1697 כשיצרה שותפות אמונית עם הכנסייה הרומית-קתולית והכירה באפיפיור כמנהיגה הרוחני העליון. בגלל הצביון הביזנטי של הפולחן, הכנסייה ידועה בשם "יוונית קתולית רומנית". החל משנת 2005 יש לה מעמד של "כנסייה ארכיבישופית ראשית" (מז'ורית), מעמד קרוב לזה של "כנסייה פטריארכלית". היא אחת מארבע הכנסיות הקתוליות המזרחיות שיש לה מעמד של ארכיבישופות ראשית.
.png)
בראש הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית עומד ארכיבישוף ראשי (arhiepiscop major) שמושבו בעיר בלאז' בטרנסילבניה. החל משנת 1994 מכהן בראש הכנסייה הארכיבישוף לוצ'יאן מורשאן, שהוכרז בשנת 2005 "ארכיבישוף ראשי" ואשר קיבל בשנת 2012 מהוותיקן את התואר "קרדינל" (חשמן). הכנסייה הרומנית המאוחדת עם רומא - יוונית-קתולית, מילאה תפקיד חשוב ביותר בגיבוש הזהות הלאומית ובהתפתחות התרבות והחינוך הרומני המודרניים. בנוסף, היא נחשבת כאחת מבין שתי הכנסיות הלאומיות של האומה הרומנית.
לכנסייה זו ארכיבישופות אחת - של אלבה יוליה ופגראש, אליה מצטרפות בשטח רומניה עוד 5 אפארכיות סופרגניות או כפופות: לוגוז', קלוז'-גרלה, אוראדיה מארה, מרמורש והאפארכיה על שם וסיליס הקדוש בבוקרשט. לכנסייה היוונית קתולית הרומנית משתייכת עוד אפארכיה מחוץ לרומניה - האפארכיה הקתולית הרומנית על שם גאורגיוס הקדוש בקנטון, במדינת אוהיו המכנסת מאמינים מארצות הברית וקנדה וכפופה במישרין לארכיבישוף הראשי ברומניה ולכס הקדוש.
לפי המפקד בשנת 1930 31.1% מתושבי טרנסילבניה היו בני הדת יוונית-קתולית, רוב רובם רומנים (בעוד בני הדת הנוצרית אורתודוקסית - רובם רומנים ומיעוטם סרבים ואוקראינים היוו 27.8%). בחבל קרישאנה ובמרמורש 25.2% מהתושבים השתייכו לכנסייה היוונית קתולית, בעוד 36.8% היו אורתודוקסים, ובבאנאט -רק 3.6% היו יוונים-קתולים ו 56.1% מהתושבים היו אורתודוקסים. באזורי טרנסילבניה, פרטיום, מרמורוש ובבאנאט הרומני בסך הכל, ייצוגן של שתי הכנסיות היה שווה.
בשנת 1948, בדומה להחלטות בנושאי דת בכל המרחב שנמצא תחת כיבוש סובייטי, הוציא השלטון הקומוניסטי ברומניה את הכנסייה היוונית-קתולית אל מחוץ לחוק וארגן את האיחוד מחדש שלה עם הכנסייה האורתודוקסית הרומנית, שהיא הדת השלטת אצל הרומנים במדינה. מנהיגי הכנסייה היוונית-קתולית וכמרים רבים הושלכו לכלא וכל כנסיותיה ונכסיה הופקעו או הועברו לרשות הכנסייה האורתודוקסית. בעקבות המהפכה הרומנית (1989), הכנסייה היוונית-קתולית הוקמה מחדש אם כי עדיין לא הוחזרו לה כל כנסיותיה ונכסיה.
במפקד אוכלוסין משנת 2002 נספרו 191,556 תושבים שהצהירו שהם יוונים קתולים, ביניהם 160,896 רומנים, 19,645 הונגרים, 6,148 צוענים, 1,721 אוקראינים ו-1,542 גרמנים. לפי המפקד, המחוזות עם המספר הרב ביותר של מאמינים יוונים קתוליים הם קלוז' (30,012), סאטו מארה (29,200) ומרמורש (29,200)
לפי רישומים של הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית, המפקד אינו משקף את המציאות, ומספר בני הדת הזאת ברומניה מגיע ל-737,900 אנשים. לפי הטענות, חלק רב מהם נרשמו קודם לכן על ידי השלטונות כ"נוצרים אורתודוקסים". בהתאם לנתונים שפורסמו בשנתון Annuario Pontificio משנת 2007 לכנסייה היוונית-קתולית הרומנית היו בשלהי שנת 2005 763,000 מאמינים, 8 בישופים, 1239 פארוכיות, כ־747 כמרים דיוקסיים ו-274 סמינרים (בתי ספר דתיים).
הקמתה עריכה
הסינוד באלבה יוליה בשנת 1697 עריכה
ערך מורחב – אלבה יוליה
תחילתו של זרם דתי זה במרחב הרומני הייתה בשנת 1687 כשלאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה הגרמנית, מבית הבסבורג סיפח את אגן הקרפטים לאימפריה שלו. בהתאם לדיפלומה של לאופולד הראשון משנת 1691 טרנסילבניה הפכה לאזור שבחסותה הישירה של החצר בווינה. השלטון האוסטרי בטרנסילבניה באמצעות דיפלומה נוספת של הקיסר מ - 9 באפריל 1693 הכיר בארבע דתות רשמיות: רומית-קתולית, הכסייה הלוטרנית אוגוסטנית או אוונגלית, הכנסייה הרפורמית הקלוויניסטית והכנסייה היוניטריאנית. דתות אחרות - הנצרות האורתודוקסית, הכנסייה הפרוסטנטית הצווינגליאנית, הכנסייה האנבפטיסטית והיהדות הוכרו כדתות נסבלות. כבר בשנת 1693 התחילו הישועים ברוח ה"קונטרה-רפורמציה" לעסוק בפעילות מיסיונרית בקרב הנוצרים האורתודוקסים בשטחים המסופחים של טרנסילבניה ובאנאט. בעשרות שנים האחרונות היו אלה נתונים בחסותה המנהלית ובהשפעתה של ההכנסייה הרפורמית ההונגרית. למשל, החלטות ראשי הכנסייה האורתודוקסית באלבה יוליה היו טעונות אישור הבישופים הרפורמים ההונגרים.
בשנת 1697 החל משא ומתן בין המיטרופוליט האורתודוקסי הרומני תאופיל סרמי מאלבה יוליה ובין הישועי לאסלו באראני שסיכמו על הצעה להכרה בארבעת סעיפי פירנצה (Council of Florence), לרבות ההכרה במעמד העליון של האפיפיור, תמורת השוואת המעמד של הכמרים הרומנים למעמד הכמורה הקתולית (ההונגרית והגרמנית). אחד הנימוקים שהעלו תאופיל ולאסלו באראני כדי לשכנע את הכמרים האורתודוקסים להסכים לאיחוד עם רומא, היה הצורך להגן על האמונה הנוצרית האורתודוקסית מפני המומרים לקלוויניזם.
המיטרופוליט תאופיל סרמי כינס בשנת 1697 סינוד ("סבור מארה" Săbor Mare) כללי באלבה יוליה שבו השתתפו רוב רובם של בני הדיוקסיה שלו. אתנסיה אנגל הזהיר את המשתתפים מפני סכנת היעלמות הכנסייה האורתודוקסית הרומנית בטרנסילבניה תחת לחצי הרפורמציה ההונגרית והציג את האיחוד עם רומא כפתרון היחיד להצלת האמונה האורתודוקסית וכסיכוי טוב לשיפור תנאי החיים והפעילות של הכמורה הרומנית, שהייתה עד אז מדוכאת. הסינוד השתכנע ואישר ב-21 במרץ 1697 את ההכרה של ארבעת סעיפי פירנצה - ראשונות האפיפיור, מקור רוח הקודש גם מאלהים-הבן (filioque),קיום כור המצרף והשימוש במצה מבצק חיטה שלא הוחמץ באוכריסטיה, וכן הכרה בכללים שנוצרו על ידי שני תקדימים: האיחוד בברסט והקמת הבישופות היוונית-קתולית הרוטנית במונקאץ'. תמורת הכרה זו השאיר האיחוד על כנם את הפולחן הביזנטי, הקאנונים של הכנסייה, לוח השנה, ושפת הפולחן הרומנית. הכנסייה בצורתה החדשה הזאת הייתה עמדה לקבל רשות להחזיק כנסיות בכל מקום, אפילו באזורים שבהם הדת הזאת הייתה מיעוט. התקבלה הבטחה שבאף אחת מהכנסיות של הדת היוונית-קתולית שפת הפולחן לא תהיה הלטינית, להבדיל מהנצרות הרומית-קתולית. על אף הסתייגותם של מושל טרנסילבניה גיירג' באנפי, ושל הקאנצלר שלו, בתלן, אישר הקיסר לאופולד הראשון את איחוד הרומנים עם רומא. הובטח שבעקבות חתימת האיחוד עם רומא תוכרנה לכמרים הרומנים שיסכימו לכך אותן הזכויות והפריבילגיות שזכו להן כמרי שאר הדתות הנוצריות באימפריה. בנוסף האוכלוסייה הרומנית שתאמץ את האיחוד תזכה בזכות ללמוד בבתי הספר הממלכתיים, בדומה לבני "שלושת הלאומים" המועדפות בטרנסילבניה - ההונגרים, הסקסונים והסקלרים.
עם זאת, המצב בשטח נשאר לא ברור. גם אחרי פרסום הצהרת האיחוד ולמרות הדיפלומה של הקיסר לאופולד משנת 1691, עדיין נשאר המטירופוליט הרומני עדיין תחת חסותה המשפטית בפועל של הכנסייה רפורמית. ביולי 1697 המיטרופוליט תאופיל סרמי נפטר באופן פתאומי ויש שחשדו כי הורעל.
חיזוק האיחוד עם רומא - הסינודים ב-1698 ו-1700 עריכה
המיטרופוליט האורתודוקסי החדש אתנסיה אנגל נסע לבוקרשט, עבר שם טקס הסמכה במיטרופוליה הרומנית וחזר עם מתנות מידי נסיך ולאכיה, קונסטנטין ברנקוביאנו. מצד שני ב-2 ביוני 1698 הקרדינל קולונויץ', ארכיבישוף פרימאט של הונגריה, אישר את תנאי האיחוד משנת 1698. בנסיבות אלה כינס אתנסיה אנגל סינוד חדש באוקטובר 1698 שהחליט להצהיר פעם נוספת על הכרה באיחוד. ההחלטה הידועה כ"מנשר האיחוד" נשאה את התאריך 7 באוקטובר 1698 והיא חתומה על ידי 38 פרוטופופים של הכנסייה הרומנית בטרנסילבניה. היא אושרה גם בחתימות של 2270 כמרים שנתנו הסכמתם לשינוי ההיסטורי[1]. אתנסיה אנגל החליט להפר במודע את ציוויו של פטריארך ירושלים דוסיתאוס שאסר איסור מוחלט להנהיג את השפה הרומנית כשפת הפולחן במקום יוונית או סלאבונית[2]. בדרך כלל נחשב "מנשר האיחוד" מ-7 באוקטובר 1698 לתעודת הולדתה של הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית. ב-16 בפברואר 1699 הוציא הקיסר לאופולד את אותה "דיפלומה לאופולדינית" שבה קבע שהכנסיות והכמרים שהתאחדו עם רומא יזכו לאותן הזכויות כמו אלו של הכנסייה הרומית-קתולית. המאורעות עוררו מחאות רמות בקרב הקלוויניסטים ולכן הקיסר הבהיר בדיפלומה נוספת (ב-12 בדצמבר 1699) כי הרומנים חופשיים להתאחד עם אחת מארבע הדתות הרשמיות של האזור או להישאר בדתם כפי שהייתה.
סינוד רומני חדש שהתכנס ב-4 בספטמבר 1700 הזדהה שוב עם האיחוד עם רומא ואחרי ביקור בווינה בשנת 1701, הכריז המיטרופוליט אתנסיה אנגל כי הכנסייה הרומנית המאוחדת עם רומא איננה כפופה שוב למיטרופוליה בבוקרשט. לכן שנת 1700 נחשבת תכופות כשנת הקמת הכנסייה הרומנית המאוחדת עם רומא. ההחלטה עוררה תגובות זעם מן הפטריארכיות של קונסטנטינופול וירושלים ומצד המיטרופוליט של "אונגרו-ולאכיה" בבוקרשט. אתנסיה אנגל, שהצליח להשלים את המהלך הדתי-פוליטי של קודמו, תאופיל סרמי, הוקע כ"יהודה[3] החדש". בעת המרד הטרנסילבני של פרנץ ראקוצי השני הקלוויניסטי, שבצבאו לחמו הונגרים לצד רומנים, סלובקים ורוטנים, הייתה הקפאה מסוימת בקשרים עם הכנסייה הרומית-קתולית וגברו הלחצים להעביר את הרומנים לדת הרפורמית. בהתחלה הייתה הסכמה מדעת להחליף את החסות מצד הכנסייה הקלוויניסטית בפיקוח של הישועים. תאולוגים ישועים הוסמכו על ידי הארכיבישוף של אסטרגום להשגיח על הסינודים הרומנים, ללוות את ביקורי הבישוף, לצנזר את ספרי הכנסייה המאוחדת החדשה, לעקוב אחרי מכתבי הבישוף הרומני ואחרי פנקסי הוצאותיו ולבדוק את המועמדויות לכמורה.
הרחבת העצמאות ושטח השיפוט עריכה
תחילה, בשנים 1700–1853 הייתה הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית כפופה לארכיבישוף הרומי-קתולי של אסתרגום, שהיה פרימאט של הונגריה. מנהיג הכנסייה היה הבישוף היווני-קתולי של העיר בלאז'. אליו הצטרף בשנת 1777 בישוף יווני קתולי שני באוראדיה מארה (בהונגרית - נאג' ואראד). ארגונה הרשמי של הכנסייה כחלק מהכנסייה הקתולית נקבע ב-6 ביולי 1716 על ידי הצו "Indulgendum esse" של האפיפיור קלמנס האחד עשר.
לבקשת הקיסר בווינה, הרומנים שתמכו באיחוד עם רומא הציעו בשנת 1714 מועמד לתפקיד של בישוף - את יואן ג'ורג'ו פאטאקי ממחוז סולנוק. הוא היה כומר מיסיונר רומי-קתולי, שלמד ברומא. מינויו אושר על ידי הקיסר וב-23 בדצמבר 1715 הסכים פאטאקי להכיר בפולחן נוסח ביזנטיון, קיבל על עצמו את עול הנזירות והוכתר כבישוף יווני קתולי. בלחץ הכנסייה הרומית-קתולית באלבה יוליה בשנת 1721 אולצה הכנסייה הרומנית המאוחדת עם רומא להעביר את מושב הנהגתה לעיירה פגראש. באותה שנה נחנכה על ידי פאטאקי הקתדרלה היוונית-קתולית החדשה על שם ניקולאיה הקדוש בפגראש[4].
בשנים 1732–1744 בראש הכנסייה עמד הבישוף יואן אינוקנטיה מיקו-קליין אדם, שנשא תואר ברון ובשנת 1732 התקבל באופן יוצא מן הכלל כחבר בדיאטה של טרנסילבניה. אינוקנטיה מיקו-קליין ניסה להיאבק במגמת ההתבוללות של הרומנים מטרנסילבניה ובעד השוואת מעמדם לשאר הלאומים בחבל ארץ זה. שיגר לקיסר קארל השישי ואחר כך לקיסרית מריה תרזה 24 קובלנות בקשר למצב העגום של הרומנים בטרנסילבניה (לרבות תזכיר מפורסם משנת 25 בנובמבר 1743 ו"סופלקס ליבלוס" משנת 1744). בגלל מאבקו זה היה עלול להיזרק דרך החלון על ידי חברי הדיאטה הטרנסילבנית, התקומם נגד הפיקוח הישועי על כנסייתו, ונאלץ להתמודד עם אכזבת חלק מהקהל והכמרים הרומנים מאי מילוי ההבטחות הקיסריות שליוו את תהליך הקמת הכנסייה המאוחדת עם רומא, וכן עם התעמולה האנטי-קתולית של "עושה הנפלאות" האורתודוקסי הסרבי ויסריון סאראי. נקרא לחקירה בווינה והודח מתפקידו בפועל בשנת 1744 (התפטר סופית בשנת 1751). מחשש לעונש מאסר, יצא לגלות רומא[5]. .בשנת 1737 העביר מיקו-קליין את מושב הבישופות מפגראש לעיר בלאז' ובשנת 1741 חנך את אבן הפינה של מנזר בלאז' שבנייתו הסתיימה ב-1747. מיקו-קליין התחיל גם את מיזם הקמת בתי הספר הרומנים בבלאז' שנפתחו בעת כהונת יורשו לתפקיד, הבישוף פטרו פאבל ארון.(1754)[6].
הכנסייה היוונית קתולית המשיכה להיות ביריבות קשה עם המיסיונרים הקלוויניסטים ועם הכמרים של הכנסייה "היוונית-אורתודוקסית" הרומנית, שמעמדה נשאר נחות, והייתה כפופה לכנסייה הסרבית מקרלובאץ. בקרב הרומנים אורתודוקסים המקופחים על ידי השלטונות המשיכה תסיסה נגד הכנסייה החדשה המאוחדת עם רומא, והיא היגיעה לשיא בשנת 1760 כשתקפו מורדים את בלאז' ואילצו את הבישוף פטרו פאבל ארון להימלט לסיביו. בשנת 1761 אישרה הקיסרות את הקמתה של בישופות רומנית אורתודוקסית בעיר סיביו. בשנת 1784 במרד נגד הדיכוי של האיכרים הרומנים בראשות הוריה, קלושקה וקרישאן השתתפו רומנים בני שתי הדתות - נוצרית אורתודוקסית ומאוחדת עם רומא. הבישוף מבלאז' גריגורה מאיור תמך בחשאי במרד ומשנודע הדבר הודח על ידי השלטונות ונשלח למנזר. באותו זמן ההנהלה הסרבית של הכנסייה האורתודוקסית שיתפה פעולה עם השלטון נגד המורדים וזכתה משום כך לתגמולים מצדו[7]. בשנים 1784–1830 עמד בראש הכנסייה היוונית-קתולית הבישוף יואן בוב מטרגו מורש.
האסכולה הטרנסילבנית עריכה
באותה תקופה בלטה בקרב הרומנים המאוחדים עם רומא קבוצה של אינטלקטואלים, הידועה כ"אסכולה הטרנסילבנית" (Şcoala ardeleană) שפעלה למען הפצת ההשכלה בקרב הרומנים בטרנסילבניה, בעד חיזוק הזהות הלאומית והתרבותית שלהם, תוך דגש על המודעות למוצאם הרומי. יחד עם מספר נציגים חשובים של הרומנים האורתודוקסים, הם חתמו על עצומה בשם Supplex Libellus Valachorum (סופלקס ליבלוס ואלאכורום, כלומר עצומת הרומנים, 1791) שבה ביקשו מהשלטון בווינה השוואת זכויות הרומנים המקופחים עם שאר הלאומים של טרנסילבניה. בקשתם נדחתה. עם נציגי האסכולה הטרנסילבנית נמנו גאורגה שינקאי, פטרו מאיור, סמואיל מיקו-קליין ואחרים. אחרי ניסיונות מצד הקלוויניסטים בעבר, סמואיל מיקו-קליין היה הראשון שיזם את המעבר ההדרגתי של השפה הרומנית, קודם בטרנסילבניה, מהאלפבית הקירילי לאלפבית הלטיני, ההולם את היותה שפה רומאנית. כמו הבישוף אינוקנטיה מיקו-קליין לפניהם, נציגי האסכולה הטרנסילבנית היו משוכנעים כי הרומנים הם צאצאי הרומים שכבשו את דאקיה בימי הקיסר טראיאנוס ולכן הם העם הוותיק ביותר בטרנסילבניה. ספרי הדקדוק והמילונים שפרסמו נועדו לחזק את האופי הרומאני של השפה הרומנית ומתוך עמדה טהרנית לסלק ממנה את רוב המלים ממקור זר.
באמצע מאה ה-19 חל שינוי משמעותי במעמד הכנסייה, כשב-26 בנובמבר 1853 על ידי הבולה„Ecclesiam Christi ex omni lingua העלה האפיפיור פיוס התשיעי את דרגת הבישופות היווני-קתולית של פגראש ואלבה יוליה למעמד של מיטרופוליה (mitropolie), כשהבישופות של אוראדיה כפופה לה ("סופראגאנית"). על ידי כך הפכה הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית למחוז כנסייתי עצמאי של הכנסייה הקתולית, הכפוף ישירות לכס הקדוש והשתחררה משיפוטו של הארכיבישוף הפרימאט של הונגריה. באותו זמן הוקמו שתי בישפויות נוספות - בלוגוז' ובגרלה (הבישופות קלוז'-גרלה). שתי הבישופויות החדשות הוכפפו מבחינה היררכית למיטרופוליה של אלבה יוליה ופגראש, שמושבה בבלאז'. המיטרופוליט (mitropolit) היווני קתולי הראשון של בלאז' היה אלכסנדרו שטקרה שולוציו(Şterca Şuluţiu)
מאוחר יותר, בין שתי מלחמות העולם קמה הבישופות של מרמורוש שמושבה בבאיה מארה והיא הייתה לבישופות הרביעית הכפופה לארכיבישופות של בלאז'. בבוקרשט פעל ויקאריות יוונית-קתולית כפופה גם היא לארכיבישופות בבלאז' (של אלבה יוליה ופגראש).
השלטון הקומוניסטי: הוצאת הכנסייה מחוץ לחוק 1989-1948 עריכה
_Church_map.svg)
ב-1 באוקטובר 1948 בוים על ידי השלטון הקומוניסטי סינוד של הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית שהכריז על איחודה עם הכנסייה האורתודוקסית הרומנית. ששת הבישופים של הכנסייה המאוחדת עם רומא - יואן סוצ'ו, יוליו הוסו, ולריו טראיאן פרנציו, אלכסנדרו רוסו, יואן בלן וואסילה אפטניה - נעצרו ב-29-27 באוקטובר 1948 והועברו לווילה של הפטריארכיה האורתודוקסית בדראגוסלאבלה. משם נשלחו למנזר קלדרושאן ואחר כך לבית הסוהר הידוע לשמצה בסיגט. ב-1 בדצמבר 1948 הוציא השלטון את הצו מס.358 שבו הכנסייה הרומנית המאוחדת עם רומא הוצאה מחוץ לחוק. יחד איתה נאסרו גם הכנסיות היותר קטנות: הארמנית קתולית והיוונית קתולית הרוטנית. מעריכים כי בין 400 ך-600 כהני דת של הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית - בישופים, קנוניקוסים, כמרים-מורים ופרוטופופים) נזרקו לבתי הסוהר. צירות הוותיקן - ה"נונטיאטורה" בבוקרשט עשתה מאמצים לארגן את הקהילות (אפארכיות) היווניות-קתוליות לשעבר במסגרת של "טרנאריות", כמו כן הוסמכו שישה בישופים נספחים במחתרת: אלכסנדרו טודיה, טיט ליביו קינזו, יוליו הירציה, יואן קרטס, יואן פלוסקארו, ויואן דרגומיר. אולם בקיץ 1950 פתחו השלטונות הקומוניסטים משפט נגד נציגי הוותיקן ברומניה בעילה של ריגול ובגידה והם גורשו מהמדינה ב-7 ביולי 1950. בשנים 1950–1959 חמישה מהבישופים הכלואים מתו בבתי הסוהר: ואסילה אפטניה נרצח בבית המאסר של משרד הפנים -בתחילת מאי 1950, ולריו טראיאן פרנציו -ב-11 ביולי 1952, יואן סוצ'ו - ב-27 ביוני 1953, טיט ליביו קינזו - ב-15 בינואר 1955 מתו בבית הסוהר סיגט עקב תנאי הכליאה הקשים, ויואן בלן מת ב-4 באוגוסט 1959. אחרי שהכנסיות שלהם נמסרו לכנסייה האורתודוקסית, חלק מציבור המאמינים של הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית עבר להתפלל בכנסיות הרומיות-קתוליות. כמה מהכמרים היוונים-קתוליים במחתרת התקבלו בכנסיות הרומיות-קתוליות וקיבלו את הפולחן הלטיני הנהוג בהן. שנות המשטר הסטליניסטי היו קשות גם לכנסייה הרומית-קתולית שהייתה נסבלת אך ללא תקנון מוכר על ידי המדינה. כך הוקמה מחדש רשמית הנהגה של הכנסייה ברומניה.
ב-16 בדצמבר 2005 הכס הקדוש העלה את הכנסייה הרומנית המאוחדת עם רומא מהמעמד של כנסייה מטרופוליטנית "כחוק" - sui iuris לזה של כנסייה ארכיבישופית מז'ורית. בראש הכנסייה עומד ארכיבישוף מטרופוליטני, או "ארכיבישוף מיטרופוליט", הנבחר על ידי הכס הקדוש מתוך שלושה מועמדים שהוצעו על ידי הפרובינקיה המטרופוליטנית. הארכיבישוף הנוכחי הוא לוצ'יאן מורשאן. יורשו בתפקיד ייבחר על ידי ועידת הבישופים (סינוד) של הכנסייה והבחירה תאושר על ידי הכס הקדוש.
1989 - הקמתה מחדש של הכנסייה ברומניה עריכה
אחת ההשלכות המידיות של מהפכת 1989 ברומניה הייתה ביטול הצו מס. 358 מ-1 בדצמבר 1948. הביטול נעשה על ידי צו חדש מס. 9 מ-31 בדצמבר 1989 של מועצת חזית ההצלה הלאומית. צוין בהזדמנות זאת שמעמדן המשפטי של הכנסיות היווניות-קתוליות שעברו לידי הכנסייה האורתודוקסית יוסדר בחוק מיוחד. ב-7 במאי 1990 הכירה הממשלה הרומנית בתפקיד הבישופים היוונים-קתוליים שנבחרו במחתרת: יואן פלוסקארו, ואסילה הוסו, ג'ורג'ה גוציו, לוצ'יאן מורשאן ואלכסנדרו טודיה.
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית- האתר הרשמי של הכנסייה היוונית קתולית הרומנית
- Silvestru Augustin Prunduş, Clemente Plăianu - Catolicism şi ortodoxie românească, Scurt istoric al Bisericii Unite, Casa de Editură Viața Creştină Cluj-Napoca, 1994,
- הדו"ח של ועדת טיסמניאנו לגבי פשעי המשטר הקומוניסטי - הפרק ג - באתר בוגדן קנטרג'יו- העמודים 446–471 תת-פרק "המשטר הקומוניסטי והדתות"
- הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Prunduş, Plăianu 1994 עמוד 53
- ^ פרק 17 Prunduș,Plăianu
- ^ הכוונה היא ליהודה איש קריות, השליח שבגד בישו
- ^ הפרק על יואן ג'ורג'ו פטאטקי - ב-Prunduș,Plăianu 1994
- ^ על יואן אינוקנטיה מיקו-קליין ב- Prunduș,Plăianu 1994
- ^ על יואן אינוקנטיה מיקו-קליין ב-1994 Prunduș,Plăianu
- ^ פרק 17 Prunduș,Plăianu 1994