ויקיפדיה

הכנענים

תנועה אידאולוגית-תרבותית, אשר קישרה בין העמים שחיו בארץ ישראל באלף השני לפני הספירה, ובין העם העברי בארץ ישראל במאה העשרים
פירוש נוסף ערך זה עוסק בתנועת הכנענים שפעלה בארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה העשרים. אם התכוונתם לעמים הכנעניים, ראו כנען.

"הכנענים" (העברים הצעירים) הייתה תנועה אידאולוגית-תרבותית, שדגלה בזיקה בין העמים שחיו בארץ ישראל (כנען) באלף השני לפני הספירה, ובין העם העברי בארץ ישראל מני אז ועד כיום במאה העשרים, תוך ניסיון ליצור תרבות חדשה-ישנה ולהתנתק מהמסורת היהודית-גלותית[1]. התנועה נוסדה בשנת 1939, הגיעה לשיאה בארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה-20, והשפיעה על המחשבה הפוליטית, האמנות, הספרות וחיי הרוח בארץ ישראל ובמדינת ישראל. השם "כנענים" ניתן לקבוצה, מתוך אירוניה מסוימת, על ידי אברהם שלונסקי[2], בהתייחסו לארץ כנען, ושמה המקורי היה "הוועד לגיבוש הנוער העברי".

"נמרוד" (1939), מאת יצחק דנציגר

תולדות התנועה עריכה

כבר יצחק כהן, בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה ומאנשי ההסתדרות המצומצמת, בוויכוח עם אליהו גולומב[3] ראה את התחייה הלאומית בארץ ישראל מובלת על ידי הטיפוס העברי החדש בן האינטליגנציה שייווצר בארץ ישראל ויהיה שונה מטיפוס היהודי הגולה החולה. רעיונות דומים הועלו על ידי בודדים במהלך השנים.

בשנות ה-30 של המאה ה-20, פרסם עדיה חורון בפריז, מאמרים רבים אשר יצרו תשתית רעיונית לתנועה הכנענית. בשנת 1938 נפגש חורון עם המשורר יונתן רטוש ופגישה זו נחשבת לזו שהניעה את יסודה של התנועה[4]. בשנת 1941 הופיעה התנועה כ"הועד לגיבוש הנוער העברי"[5].

בשנים 1948–1953 ראה אור באופן בלתי סדיר הביטאון "אלף" שביטא את עמדות התנועה. בשנת 1951 בעת הקונגרס הציוני העולמי בירושלים הפיצו אנשי התנועה כרוזים נגד הציונות[6]. בספטמבר 1951 התקיים כנס יסוד של אנשי התנועה[5] ובעקבותיו הוגשה על ידי התנועה בקשה רשמית להתאגד באופן חוקי, אך משרד הפנים עיכב במכוון את מתן האישור הרשמי על ההתאגדות[7]. נציג משרד הפנים הסביר שהאישור מתעכב בגלל "שהמשטרה לא סיימה את החקירה המקובלת במקרים של מתן אישורים לאגודות פוליטיות"[8]. בעיתונים של התקופה העריכו את מספר חברי התנועה בכ-100, אך אנשי התנועה טענו שיש כ-500 חברים[8]. לאחר מעצרו של עמוס קינן ביוני 1952 בחשד שזרק פצצה אל דלת דירתו של השר דוד צבי פנקס, יצאו בעיתונות נגד התנועה הכנענית שקינן היה בין חבריה[9][10]. נטען שראשי התנועה אינם מסתירים את אהדתם למעשה וסופר שאנשי השורה של הכנענים תכננו פעולות נגד חנויות הסקריפ[11] (חנויות שבתקופת המחסור במטבע זר מכרו מוצרי יבוא למי שקיבלו תווי קנייה במטבע זר מתומכיהם בחו"ל). אנשי התנועה הכחישו כל קשר למעשה וטענו שקינן עזב את התנועה במאי 1950. אהרן אמיר ויונתן רטוש אף הגישו תביעת דיבה נגד ישעיהו ברנשטיין מ"הצופה" ועזריאל קרליבך מ"מעריב", בשם תנועת העברים הצעירים, אך התביעות נדחו מסיבות טכניות[12].

בשנות ה-60 של המאה ה-20 השתתפו אנשי התנועה בקבוצת דיונים שנקראה "המועדון למחשבה העברית" והוציאו חוברת מדיוניהם בשם "צבת ראשונה". בין המשתתפים בדיונים היו גם אישים שלא היו מזוהים ככנענים, כמו רוסתם בסתוני, ערבי ישראלי שהיה חבר כנסת מטעם מפ"ם בכנסת השנייה ויהושע פלמון[13][14].

הכנענים והיהדות עריכה

 
"האריה השואג" (1928–1935), מאת אברהם מלינקוב

בשנת 1943 פרסם יונתן רטוש, ממייסדי התנועה, את "כתב אל הנוער העברי", המניפסט הראשון של הכנענים. במסה זו קרא לנוער העברי לצאת חוצץ כנגד היהדות, והכריז כי בין הנוער היושב בארץ ובין היהדות אין קשר של ממש. על פי רטוש, יהדות אינה לאום כי אם דת, וכדת היא דת אוניברסלית נעדרת בסיס טריטוריאלי. ניתן להיות יהודי בכל מקום, בדיוק כפי שניתן להיות נוצרי בכל מקום. על מנת שתוקם בישראל אומה, טען, על הנוער להשליך מאחוריו את היהדות, וליצור אומה עברית בעלת זהות משל עצמה המנותקת מהיהדות. הולדתה של אומה זו בסהר הפורה ערש הולדתה גם של האומה הערבית.

הועד לגיבוש הנוער העברי פונה אליך באשר אתה עברי. באשר המולדת העברית היא לך מולדת בפועל ממש וכפשוטה - ולא בחזון, ולא כמשאת-נפש, ולא על דרך הדרש; ולא כפתרון לשאלת היהודים, ולא כפתרון לשאלות עולמיות, ולא כפתרון לתסביכים נפשיים שונים של מוכי-גלויות. באשר השפה העברית היא שפתך בפועל ממש וכפשוטה, שפת-אם ושפת תרבות ושפת-הנפש; השפה האחת והיחידה לרגש ולמחשבה. באשר המציאות שבה התגבש אפייך, שבה עמדת על דעתך, היא המציאות העברית, באשר נוף הנפש שלך הוא נופה של המולדת והעבר שלך הוא עברה של המולדת בלבד. באשר מיטב מאמציהם של הורים, מורים ומנהיגים ואנשי-רוח תלושים לא הועילו לחבב עליך ולקרב אל נפשך את רקע העיירה היהודית ואת ההיסטוריה של הפזורה היהודית, על הפוגרומים והגירושים ומקדשי השם; לא הועילו לעקור מלבך את ההתנכרות הטבעית לכל מבשרי הציונות בני הפזורה, ולכל אבותיה של הספרות היהודית בלשון העברית, ולכל ההוי של הפזורה היהודית, ולכל הפרובלימות של הפזורה היהודית. באשר כל אלה שנכפו עליך בתוקף כל הסמכויות תלויים על שכמך כבגד שאול, בלוי ומטולא ולוחץ.

— כתב אל הנוער העברי

מתוך התנכרות ליהדות, התנכרו הכנענים גם לציונות. לטענתם, על מדינת ישראל להיות מדינה עברית, ולא "פתרון לשאלת היהודים". בישראל שלאחר העליות הראשונות נוצר מצב חדש, וכבר קם בה דור שעברית היא שפת אמו, ובינו לבין היהדות אין כל קשר מחייב. יתרה מכך, הגדרת העם בארץ כ"עם יהודי" היא הגדרה מזיקה, משום שאם ניתן להיות יהודי בכל מקום בעולם, אזי מדינת ישראל היא רק אנקדוטה בהיסטוריה היהודית, ואין לה חשיבות לקיומו של העם. על עם להיות קשור לטריטוריה ולשפה, והיהדות, מעצם טיבה, אינה יכולה לספק קשרים מסוג זה.

הכנענים התנגדו לרישום הלאום בתעודת הזהות ומרשם התושבים כ"יהודי" וביקשו להירשם כ"עברים" או "ישראלים".[15]

דגל תנועת העברים הצעירים עריכה

 
דגל תנועת העברים הצעירים

בשנת 1944 פרסם יונתן רטוש, ממובילי התנועה בשנות הארבעים והחמישים, את "משא הפתיחה: במושב הוועד עם שליחי התאים"[16], חוברת בת חמישים עמודים שמכילה את נאום כינון תנועת העברים הצעירים. בשער הפרסום מודבקת תמונת הדגל המוצע עבור העם העברי. הסמל המוזהב של הדגל, מבוסס על האות העברית הראשונה, האלף, בכתב העברי הקדום, המסמלת את קרני הפר, או שור הבר. הסמל המוזהב מסמל גם את קרני השמש בעת הזריחה מעל ההרים במזרח (בכחול), הצובעות את השמים באדום. סמל זה שימש בהמשך את התנועה, ובעקבותיו גם נקרא עיתון התנועה "אלף". רטוש ייחס חשיבות רבה לדגל זה, שכינה אותו "דגל התכלת והארגמן וקרני הזהב", ובנאום ציין: "הדגל הזה הוא אשר יישאר מחוברתנו זו בכל לב, הוא תמצית תמציתה של חוברתנו זו הראשונה, ומי שיזכור את הדגל הזה לבדו, גם בו עשה הכתב את שליחותו כיום הזה. גם יומו בוא יבוא, ואחרי הדגל הזה ילך, בצלו יחיה ועליו ימות".

הכנענים וההיסטוריה עריכה

התנועה קידמה את הרעיון שמדינת ישראל היא ממשיכתה של כנען העתיקה (ולדעת הוגים מסוימים של הסהר הפורה או המרחב השמי כולו), שבה חיו עמים קדומים בעלי תרבות מפוארת ומשותפת, וכי ההתפתחות ההיסטורית של תקומת עם ישראל בארצו היא השבה לתחייה של אותם עמים קדמונים "עבריים", ושל תרבותם המפוארת, תוך דחייה של "היהדות" הדתית, לעומת "העבריות" השורשית, הילידית.

מכיוון שהכנענים ביקשו ליצור בישראל עם חדש, יש מאין, הם דרשו מעין שכחה היסטורית מקיפה, ניתוק מוחלט של העם בארץ מקשריו עם היהדות ועם ההיסטוריה של היהדות.[דרוש מקור] אולם כפשרה על ניתוק זה, הם העלו על נס את תרבות המזרח הקדום, וגרסו כי זה העבר שעל העברים להתייחס אליו. יתרה מזאת, לגרסתם העם שישב בארץ בתקופת המלכים המקראיים לא היה יהודי, כי אם עברי, והוא חלק את תרבותו עם עמי האזור. התנ"ך, לטענתם (שהתגבשה על יסוד מחקרים של ביקורת המקורות בזמנו) משקף היסטוריה קדומה זו, אולם רק בחלקו, משום שהוא נערך בתקופת בית שני על ידי יהודים, ששכתבו את ההיסטוריה של האזור והתאימו אותה לתפיסתם.

חלק ניכר מהמאמץ הכנעני הוקדש למחקר ההיסטוריה של המזרח התיכון ושל התרבויות ששלטו בו. אחד מהסימוכין לטענתם היה הספר "האלה ענת: שירי עלילה כנעניים מתקופת האבות" של משה דוד קאסוטו, ובו תרגומים לעברית משירה אוגריתית (אוגרית הייתה עיר בצפון סוריה, שבה נתגלו בראשית המאה מסמכים רבים הכתובים באוגריתית, שהם בעלי חשיבות מרכזית בחקר ההיסטוריה של האזור), שביניהם לבין לשון המקרא קיים קשר סגנוני, שקשה להתעלם ממנו. "האלה ענת" וכתבים אחרים, שימשו יסוד מחקרי לטענתם של הכנענים, כי בארץ ישראל שררה בעבר תרבות בעלת אופי לא יהודי, שהייתה חלק בל ינתק מתרבות האזור כולו.

כנענים וספרות עריכה

בספרו "ספרות יהודית בלשון העברית" (הוצאת הדר, 1982), ניסה רטוש ליצור הבחנה בין "ספרות עברית" ל"ספרות יהודית בלשון העברית". לטענתו, ספרות "יהודית" ניתן לכתוב בכל שפה שהיא, ואף נכתבה ספרות כזו בשפות שונות. הרעיונות, סגנון הכתיבה ואופי "הספרות היהודית בלשון העברית" אינו שונה במהותו מהתכנים והסגנון של ספרות יהודית בשפות אחרות. רטוש וחבריו לתנועה (ובעיקר יש לציין את אהרן אמיר) גרסו כי על ספרות עברית להיות מחוברת למקום שבו היא נוצרה, לטריטוריה הישראלית ולשפה העברית. הם העלו על נס את הספרות האמריקאית, שהצליחה, לדעתם, ליצור ספרות חדשה לעם חדש. נדמה כי על פי הכנענים, ניתן ליצור "ספרות עברית" בשני אופנים שונים – ספרות טריטוריאלית, שישראל היא חלק ניכר ומהותי בה, או ספרות שבלשונה וסגנונה קרובה לספרות המקרא והמזרח הקדום.

אחד מהכלים העיקריים שבהם השתמשו הכנענים כדי לכתוב ספרות עברית, היה אימוץ ביטויים ומילים מהמקרא (בעיקר מילים יחידאיות, שבהן ראו הכנענים שריד מהמקרא "העברי", שלא הוצא בעריכה), ושילובם בפואטיקה הקרובה ברוחה לפואטיקה המקראית והאוגריתית (בעיקר מבנה החזרה והתקבולת). הכנענים לא נמנעו מלהשתמש גם במילים עבריות חדשות, אולם רובם הקפידו לא להשתמש בעברית משנאית. דברים אלה אינם מתארים את כל הספרות שיצאה תחת ידי הכנענים, אלא הם מאפיינים בעיקר את הכתיבה של "הגרעין הקשה" של הכנענות.

כך, לדוגמה, קשה להבין את השיר "ההולכי בחושך" ו"את נשמת" של רטוש, מבלי להכיר את השירה האוגריתית, ואת פנתיאון האלים האוגריתי. ב"ההולכי בחושך" כותב רטוש, בין השאר:

קשתו מִלֵּא ראשי הנפץ
ורעמו בתותחים
מרכבותיו עוטות שריון
לרכב מלחמה כבד
ובכנפיו מטוס קרב
ולהק מפציצים נוצץ
עֹז ימינו תזרע מוקש
יבקע ימים בצוללות
וגאֻלה יתן לארץ
גאֻלה לכל עמה -
שולי תְכֶלְתּוֹ בארגמן
ינוחו על ארצות פרת.

ניתן לראות כאן את השילוב בין פואטיקה מקראית לבין מילים עבריות חדשות, וכן את הלאומיות הכנענית, שרטוש היה ממייצגיה המובהקים.

בשיר "את נשמת" כותב רטוש:

קֶרֶב אֲפִיק תְהֹמוֹתַיִם
קֶרֶש מֶלֶך אַב שַׁנִים
אֲשֶׁר מִיָּדוֹ נֵזֶר בַּעַל
אֲשֶׁר מִיָּדוֹ עֹז עֲנָת
אֲשֶׁר מִיָּדוֹ חֹכְמַת כּוֹשָר
אֲשֶׁר מִיָּדוֹ טוּב אֲשֵׁרָת
אֲשֶׁר מִימִינוֹ קֶרֶן בַּעַל
אֲשֶׁר מִשְׂמֹאלוֹ כֶּבֶד מוֹת

בשיר זה, המתייחס בכותרתו לתפילת "אל מלא רחמים", מכניס רטוש את אלי כנען: ענת והבעל ומות. הוא כותב מעין תפילת אשכבה, אולם התפילה היא לאלים כנעניים, ולא לאל היהודי. מכיוון שחלק מאלי כנען נשאו שמות חופפים למילים עבריות (אל, צדק), קשה להבין שיר זה ללא הכרה קודמת עם המיתולוגיה הכנענית.

חוקר הספרות הידוע ברוך קורצווייל טען כי הכנענים אינם זרם שהגיע מן האין, אלא המשך ישיר לספרות של ברדיצ'בסקי ושאול טשרניחובסקי, שהִתוו אף הם (בשירים כמו "לנוכח פסל אפולו" ו"חזון נביא האשרה" לטשרניחובסקי) זרם השולל חלקים מסוימים מן היהדות, והשתמשו בסמלים פגניים. הספרות הכנענית, על פי קורצווייל, היא הקצנה של זרם זה, והיא שואבת ממנו חלק מסגנונה ורעיונותיה.

האמנות הכנענית עריכה

 
"אדם בערבה" (1952) מאת יחיאל שמי.

הביטוי החזותי של הגישה הכנענית היה שימוש בצורות ובסגנון ארכאי, בהשפעתה של האמנות של הסהר הפורה. במידה רבה נטייה זו שיקפה את ההתעניינות בפיסול ובאמנות פרימיטיבית שהייתה באירופה בתחילת המאה ה-20 וקדמה לספרות הכנענית. הפן הוויזואלי של הנטייה לפרימיטיביות באמנות בארץ ישראל החל מייד עם הקמת "בצלאל" בידי בוריס שץ בתחילת המאה ה-20. אמנים כגון אפרים משה ליליין וזאב רבן, ממורי בית הספר, יצרו תיאורים המשלבים בין האמנות האירופית ואמנות האר נובו לבין תיאורים של המזרח האוריינטלי. היצירה המונומנטלית של הפסל אברהם מלניקוב – "האריה השואג", היוותה את שיאה של מגמה זו תוך שהיא מדגישה את המקורות המסופוטמיים של עיצוב הדמות.

עם הקמת התנועה הכנענית, אחד האמנים הבולטים בה היה הפסל יצחק דנציגר, ששב לארץ ישראל בשנת 1938, לאחר לימודי אמנות באנגליה. הלאומיות החדשה שהציעה אמנותו ה"כנענית" של דנציגר, לאומיות אנטי-אירופית מלאת חושניות ואקזוטיקה מזרחית, שיקפה את תודעתם של רבים מבני היישוב היהודי בארץ ישראל. החלום של בני דורו של דנציגר, כתב עמוס קינן לאחר מותו של דנציגר, היה "להתאחד עם הארץ ועל אדמתה, ליצור דמות ספציפית עם סימני היכר, משהו שהוא מכאן והוא אנחנו, ולהטביע את חותמו של אותו משהו מיוחד שהוא אנחנו, בהיסטוריה"[17]. לבד מלאומיות הציגו הפסלים סגנון אקספרסיוניסטי-סימבולי, ברוחו של הפיסול הבריטי בן התקופה.

בתל אביב הקים דנציגר סטודיו לפיסול בחצר בית החולים דנציגר (בית חולים בניהולו של אביו), ובו ביקרו ולמדו פסלים צעירים כבנימין תמוז, קוסו אלול, יחיאל שמי, מרדכי גומפל ואחרים[18]. מלבד תלמידיו של דנציגר, הפך הסטודיו לאתר מפגש פופולרי גם בקרב אמנים מתחומים אחרים. בסטודיו זה יצר דנציגר את יצירותיו המשמעותיות הראשונות – הפסלים "נמרוד" (1939) ו"שבזיה" (1939).

מייד עם הצגתו הפך הפסל "נמרוד" לסלע מחלוקת מרכזי בתרבות הארץ-ישראלית; בפסל הציג דנציגר את דמותו של נמרוד, הצייד המקראי, כנער צנום, עירום וערל, לגופו צמודה חרב ועל כתפו יושב בז. צורתו של הפסל הזכירה את הפיסול הפרימיטיבי מן התרבויות האשורית, המצרית והיוונית, ברוח הפיסול האירופי בן התקופה. בצורתו הציג הפסל שילוב ייחודי בין יופי הומוארוטי[דרוש מקור] לבין פגניות ואלילות. שילוב זה עמד במרכז ביקורתם של חוגים דתיים ביישוב היהודי. ואולם קולות אחרים ביקשו לראות בו מודל חדש לאדם "העברי" החדש. בעיתון "הבוקר" נכתב בשנת 1942 כי "נמרוד איננו רק פסל, הוא בשר מבשרנו, רוח מרוחנו. הוא ציון-דרך והוא אנדרטה. סיכום של מעוף והעזה, של מונומנטליות, של התמרדות נעורים המציינת דור שלם... נמרוד יהיה צעיר לעד."[19]

הצגתו של הפסל, אשר הוצב לראשונה ב"תערוכה הכללית של ציירי ארץ-ישראל" בבית "הבימה", בתחילת מאי 1944[20], עוררה את הוויכוח היצרי סביב תנועת "הכנענים". בעקבות התצוגה, סיפר דנציגר, פנה אליו יונתן רטוש, ממייסדי התנועה, וביקש להיפגש איתו. הביקורת נגד "נמרוד" והכנענים נשמעה לא רק מצד גורמים דתיים, שכאמור מחו על הנציג הפגני-אלילי, אלא גם מקרב אנשי תרבות חילוניים שמחו על שלילת ה"יהודיות". במידה רבה ניצב נמרוד במרכזו של ויכוח שהחל עוד קודם לכן.

אף על פי שדנציגר הסתייג בדיעבד מ"נמרוד" כמודל תרבותי ישראלי, אימצו אמנים רבים את הגישה הכנענית בפיסול. דימויים של אלילים ושל דמויות בסגנון "פרימיטיבי" הופיעו באמנות הישראלית עד לשנות השבעים של המאה ה-20. בנוסף, ניכרת ההשפעה של פיסול זה גם בפיסול של קבוצת "אופקים חדשים", שרבים מן הפַּסלים שבה התנסו בפיסול כנעני בראשית דרכם האמנותית.

תנועת "אופקים חדשים", שהוקמה בשנת 1948, הזדהתה עם ערכי המודרניזם האירופי, ובייחוד עם האמנות המופשטת. עם מקימי הקבוצה נמנו יוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן, ואליהם הצטרפו אמנים נוספים ובהם הפסלים קוסו אלול, משה שטרנשוס ודב פייגין שהיו מזוהים עם האמנות הכנענית. מרבית יצירותיהם לא היו פיסול מופשט "טהור", אלא הכילו מאפיינים של הפשטה ושל סימבוליקה מטאפיזית. למרות הצורה האמנותית בעלת הגוון ה"בין-לאומי", התייחסו עבודות רבות בצורה מיתולוגית לנוף הישראלי.

גדעון עפרת, בחיבורו אודות הקבוצה, מצא קשר הדוק בין הציור והפיסול של "אופקים חדשים" לבין האמנות של הקבוצה ה"כנענית"[21]. בדצמבר 1962, לדוגמה, יזם אלול סימפוזיון בין-לאומי לפיסול שהתקיים במצפה רמון. אירוע זה מהווה דוגמה להתעניינות הגוברת של הפַּסלים בנוף הארץ, בייחוד הנוף השומם והמדברי. יונה פישר הציג במחקרו אודות אמנות שנות השישים הנחה שההתעניינות של הפַּסלים בנוף וב"קסם המדבר" נבעה לא רק מכמיהה רומנטית אל הטבע, אלה גם מן הניסיון לגבש תרבות של 'קולטורה' (Culture) ולא של 'ציוויליזציה' (Civilization)[22].

השפעת הכנענים עריכה

עם אנשי התנועה המוצהרים נמנו המשורר יונתן רטוש, וכן וההיסטוריון וההוגה עדיה חורון (ע. ג. חורון). סדרת מאמרים שפרסם חורון בירחון "קשת" בשנת 1965, יחד עם כמה מאמרים שפרסם במקומות אחרים,[23] התגבשה לאחר פטירתו לספר בשם "קדם וערב" שפורסם בשנת 2000. ספר זה מציג את הטרום־היסטוריה וההיסטוריה של ארץ העברים ומי שחי בה, מתחילת הרביעון עד תחילת הספירה הנוצרית.

בפרסומים אחרים, ניסו חורון, רטוש ושאר אנשי התנועה להציג קשר בין התרבות השמית מהאלף השני לפני הספירה ובין תרבותנו היום, תוך הסתמכות על ההתקדמות בשדה הארכאולוגיה, וחקר השפות השמיות.

ההשפעה הפוליטית של הכנענים הייתה מוגבלת, אך השפעתם על חיי התרבות וההגות הייתה רבה. עם היוצרים שלקחו חלק בזרם זה נמנים הפסל יצחק דנציגר, שפסלו "נמרוד" הפך לסמל ויזואלי של הרעיון הכנעני, הסופר בנימין תמוז, הסופר והפובליציסט עמוס קינן, הסופר והמתרגם אהרן אמיר, הוגה הדעות והבלשן עוזי אורנן (אחיו של יונתן רטוש), שרגא גפני (מחבר הסדרות דני דין והספורטאים הצעירים) על כל שמות העט שלו, אליהו מגידו, ש. שפרה[24], ועוד רבים.

ביקורת הכנענות עריכה

התנועה הכנענית ספגה כמעט מראשיתה ביקורת רבה. כבר ב-1945 פרסם נתן אלתרמן את השיר "מְרִיבַת קַיִץ" (השיר הוכלל אחר כך בקובץ "עיר היונה", שפורסם ב-1958), המתפלמס עם עיקרי התנועה הכנענית. בשיר לועג אלתרמן לניסיונם של הכנענים להתעלם מאלפי שנות קיום יהודי בגולה. בין השאר, נכתב בשיר:

שְׁעָרֵך הָאָדֹם עִם הַפְּסֹקֶת בָּאֶמְצַע
וּתְכוֹל קֶרַח עֵינַיִך עֵדִים לְרֵעַי
כִּי עָמַק בָּאֻמָּה תַּו סְפָרַד וּמַגֶּנְצָא
לא פָּחוֹת מִתָוָן שֶׁל קָדֵשׁ וְהָעַי.
וְלָכֵן - לַפּוֹסְלִים אֶת הַכֹּל עַד בַּרְנֵעַ,
לָאוֹמְרִים נְדַלֵּג עַל דוֹרוֹת עַד יְבוּס,
אַת עוֹנָה כַּמְצִיאוּת הַמַרְאָה צִפָּרְנֶיהָ
וְאוֹתָם מוֹרִידָה בְּלִי מֵשִׂים מִן הַסוּס.

הטענה המרכזית בשיר היא כי לא ניתן למחוק שנים כה רבות של גלות. במקום זאת מציע אלתרמן להניח להיסטוריה לעשות את שלה, ולא לנסות לכפות על היושבים בארץ הגדרה עצמית שהם לא יוכלו לקבל. רעיון זה נעשה ברור במיוחד במילים החותמות את השיר:

שׁוּלַמִית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת
וְאסוּר לְהַבִּיט דֶרֶך חֹר-הַמַנְעוּל.

רטוש הגיב במאמר חמש שנים לאחר מכן, ב-1950. הוא טען כי אלתרמן מתחמק מלהשיב לשאלות הזהות העומדות בפני היושבים בארץ. לדבריו, שיבה למסורת העברית הקדומה אינה רק אפשרית, אלא אף הכרחית.

אלתרמן לא היה היחיד שיצא כנגד הכנענים. בין החשובים במבקריהם היה גם ברוך קורצווייל, שפרסם ב-1953 את המסה "מהותה ומקורותיה של תנועת 'העברים הצעירים'", שבה הוא מנתח את התנועה ותוקף אותה. קורצווייל טען כי שאיפת הכנענים להניע "קבוצות אתניות מקומיות" במזרח התיכון, שלהן "תוכניות וארגונים מדיניים לאומיים משלהן" אינה מעשה קל כפי שהכנענים מעדיפים להאמין. למעשה, קורצווייל טוען כי הכנענים החליפו את ה"לוגוס", ההיגיון, ב"מיתוס", וזוהי אשליה כמעט דתית.

מאחר שהיא מקפחת במו ידיה את הרציפות ההיסטורית של עמה ומכניסה מושגים מעורפלים לתוכניתה הפוליטית, בהכריזה על 'ארץ העברים על הפרת' ומרבה להיאחז בארגומנטציות אירציונליות, עלולה היא בסופו של דבר למצוא מפלט בממלכת המיתוס.

העברים הצעירים אינם הראשונים המשליכים את יהבם על התחדשות המיתוס. חידושם המקורי בא כאן באיחור-מה. זה למעלה ממאה שנים סובל העולם משיבות שונות אל חיק המיתוס. הבריחות השונות אל מיתוסים שונים המיטו עד כה שואה על האנושות. לטובת העברים הצעירים מוטב להניח שכל הפרשה על התחדשות המיתוס במחשבה האירופית לא נהירה להם. דיינו לפי שעה בציטאטה אחת מתוך ספרו של הויצינגה: 'תהליך הברבריזציה מתרחש אם בתוך תרבות עתיקת-יומין דוחק המיתוס את רגלי הלוגוס'.

— ברוך קורצווייל

באותו מאמר קורצווייל ציין כי הכנענים עלולים, אם לא תימצא אליטה אחרת בארץ, להפוך לתנועה מובילה בחיים הפוליטיים בארץ ישראל. נבואה זו לא התקיימה לבסוף, אולם ניתן למצוא השפעות כנעניות בחלקים נרחבים של התרבות העברית עד ימינו.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ עוזי אורנן, אנחנו כנענים, "סביבות" 33, 1994
  2. ^ מחתרת חדשה:"לעצור את הסיפוח", באתר ישראל היום
  3. ^ אהוביה מלכין, האקטיביסט, ספריית אפקים-עם עובד, עמ' 30
  4. ^ זאב גלילי, מותו של אחרון הכנענים, 2 במרץ 2008
  5. ^ 1 2 הכנענים מקימים מפלגה, דבר, 24 בספטמבר 1951
  6. ^ וה"כנענים" - הפיצו כרוזים, דבר, 15 באוגוסט 1951
  7. ^ התחיל משפט "העברים הצעירים" נגד הצופה, דבר, 2 בספטמבר 1952
  8. ^ 1 2 עקרונות העברים הצעירים הוסברו בבית המשפט, דבר, 27 באוקטובר 1952
  9. ^ גאנגסטריזם ספרותי ומדיני, דבר, 27 ביוני 1952
  10. ^ ד"ר עזריאל קרליבך, הפצצה הכנענית, מעריב, 22 ביוני 1952
  11. ^ לפרשת עוזי ושותפיו, דבר, 27 ביוני 1952
  12. ^ בוטלה תביעת "הכנענים", דבר, 1 בפברואר 1953
  13. ^ מאיר בראלי, מטרוצקי עד רטוש, דבר, 24 בפברואר 1967
  14. ^ אחינו הלא יהודים, דבר, 7 במרץ 1967
  15. ^ סופר למרחב, רטוש רוצה לכתוב בת.ז. - "עברי", למרחב, 1 באפריל 1969
  16. ^ יונתן רטוש, משא הפתיחה: במושב הוועד עם שליחי התאים, פרסום מחתרתי, 1944
  17. ^ קינן, עמוס, "ארץ ישראל השלמה", ידיעות אחרונות, 19.8.1977.
  18. ^ תמוז, בנימין (עורך), סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, 1980, עמ' 134.
  19. ^ מצוטט בתוך: ברייטברג-סמל, שרה, "אגריפס נגד נמרוד", קו, גיליון מס' 9, 1999.
  20. ^ תארוך התצוגה הוא על פי הביקורת של גמזו שפורסמה ב-2 במאי 1944.
  21. ^ ראו: גדעון עפרת, הכנעניות הסודית של "אופקים חדשים", ביקורי אמנות, 2005.
  22. ^ פישר, יונה; מנור-פרידמן, תמר, לידת העכשיו, מוזיאון אשדוד לאמנות, 2008, עמ' 30-31.
  23. ^ למשל Adolphe G. Horon, Canaan and the Aegean Sea: Greco-Phoenician Origins Reviewed, Diogenes 15, 1967, עמ' 37–61 doi: 10.1177/039219216701505803
  24. ^ כתבה על עצמה (בגוף שלישי): "יש המשייכים אותה על פי השקפת עולמה ופרסומיה לתנועת ה'עברים' ('הכנענים'), אם כי לא הצטרפה אל הקבוצה במוצהר. השתתפה בכתב העת 'אלף' בעריכת יונתן רטוש" (פריט 687/174, ארכיון גנזים)


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הכנענים&oldid=38306024"