המלחמה המצרית-עות'מאנית הראשונה
המלחמה המצרית-עות'מאנית הראשונה (ידועה גם בתור מלחמת סוריה הראשונה) הייתה סכסוך צבאי שהתרחש בשנים 1831–1833 בין האימפריה העות'מאנית ואיילט מצרים האוטונומית בראשות מוחמד עלי אשר דרש מהשער הנשגב שליטה עצמאית על סוריה הגדולה בתמורה לפועלו במלחמת העצמאות היוונית. הצבא המצרי הוכיח עליונות בשדה הקרב בעיקר בזכות יכולתו הימית וההנהגה שלו והגיע עד לקוטהיא (מחוז הים האגאי).
 | ||||||||||
| מבצר אדנה | ||||||||||
| תאריכי הסכסוך | אוקטובר 1831 – מאי 1833 (כשנה ו־30 שבועות) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום |
סוריה העות'מאנית  | |||||||||
| תוצאה |
ניצחון מצרי
| |||||||||
| ||||||||||
  | ||||||||||
רקע עריכה
לפי ממצאים אחרונים, מוחמד עלי תכנן להעשיר את השפעתו לעבר ירושלים ודמשק עוד משנת 1812, כאשר היחידים אשר ידעו על כן היו קונסולים דיפלומטים בריטים אתם התייעץ. תוכניות אלו נדרשו לחכות שכן קודם לכן פעל עלי בנושאים דחופים יתר על כן כבנייתה מחדש של מצרים, מודרניזציה ותיעוש של המדינה כמו גם הפלת מרידות של ממלוכים ומהדים בסודאן וכיבוש זמני של אמירות דעריה בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-19.
בשנת 1825, עם מלחמת העצמאות היוונית קרא הסולטאן העות'מאני (פאדישאה) מהמוט השני לעזרת מצרים נגד היוונים המורדים ובתמורה לכך יזוכה עלי בקפריסין, כרתים ומוראה. עלי שלח במהירות את בנו, אבראהים פאשא המיומן, אל שדה הקרב, שם הוכיח עליונות הצבא המצרי על המורדים היוונים. מאוחר יותר, עם התערבויות אירופאיות כמלחמה העות'מאנית-רוסית (1828–1829) וכקרב נאווארינו, בו הצי הצרפתי השמיד את כוחותיו הימיים של עלי, ממלכת יוון הפכה מדינה עצמאית.
עם עצמאות יוון, קפריסין וכרתים נותרו בידי העות'מאנים, אך אלו לא היו מעוניינים עוד להעבירם לידי השפעת עלי עקב הפסדו. דבר זה, שימש כתירוצו של עלי ליציאה למלחמה.
המלחמה עריכה
עכו עריכה
ערך מורחב – המצור על עכו (1831–1832)
מושל עיר הנמל האסטרטגית עכו, עבדאללה פאשא, סירב להצטרף למאמץ המלחמה המצרי, גם לאחר ששוחד. אבראהים פאשא נשלח מהעיר אלכסנדריה, בראש הצי המצרי, לכבוש את העיר וב-8 בדצמבר 1831, עם כ-3,500 חיילים הנאמנים לעבדאללה לוחמים בכוחות המצרים, אבראהים נאלץ להטיל מצור על העיר.
באותו הזמן גייס הסולטאן כ-12,000 חיילים מתוך צבא האימפריה העות'מאנית אשר החלו נעים דרומה לתוך ארץ ישראל. במרץ חיל הרגלים בראשות מוחמד עלי נע צפונה ולאחר שכבש את ירושלים, ערי החוף ובקעת הירדן הגיע אל עכו וביקע את חומות העיר. כ-9,000 חילי רגלים ו-2,000 פרשים בחסות אבראהים התאחדו עם כוחותיו של עלי והחלו נעים צפונה לשטחי סוריה ולבנון המודרניות.
חומס עריכה
כוחותיו של עלי נעו על עבר החוף וכבשו את צור, צידון וביירות. מאוחר יותר בעבר הצפוני פנו הכוחות בפעולת כיתור מזרחה ומשם דרומה, בדרכם נתקלו בחיל עות'מאני מרכזי בתוך העיר חומס. גם לאחר הניצחון המצרי על העיר תהיה חומס המורדת הגדולה ביותר לשלטון המצרי עליה. בינתיים הכוחות המצרים השלימו את ההקפה וכבשו את דמשק ורבת עמון. מאוחר יותר המשיכו בפעולה צפונה ובמסגרתה כבשו את טריפולי וחלב.
מעבר בלן עריכה
הרפורמות המתמשכות של מהמוט השני (טנזימאט) נפגשו בקשיים רבים ומתמשכים בזמן המלחמה, כאשר חיילות הצבא העות'מאני לא הצליחו לסגל לעצמם את טכניקת גיוס החובה המהיר ולא את התנועה הזריזה של צבא רב בגודלו כפי שנעשה בצבאות אירופה, וכפי שנעשה בצבאו של מוחמד עלי. רבים מחשיבים את גדולתו הצבאית של עלי בחשיבה האסטרטגית של בנו אבראהים אשר תמיד פעל בין חבר צוערים מיומנים.
לאחר שעבר צבאו של עלי את מעבר בלן הצר בקיליקיה, הייתה הדרך פתוחה לצבא המצרי לתקוף לעבר פנים אסיה הקטנה, ליבה של האימפריה העות'מאנית.
קוניה עריכה
הקרב על העיר קוניה, דרומה ממרכז אנטוליה, היה הקרב הגדול האחרון במלחמה. הצבא העות'מאני הונהג בידי ראשיד מהמט פאשא, הוזיר הגדול של האימפריה העות'מאנית דאז. צבא הטורקים מנה כ-53,000 איש ומאה רובים, בעוד צבא המצרים מנה כ-15,000 איש ו-48 רובים בידיהם.
על אף הבדלי הכוחות, בעת נפגשו שני הצדדים ב-21 בדצמבר 1832, כוחותיו המועטים של אבראהים הערימו על העות'מאנים והביסו אותם בהתנגשויות צבאיות זו אחר זו, הקרב על קוניה היווה את שיא יוקרתה של מצרים תחת עלי, בעוד הוזיר הגדול נתפס בידי המצרים כאשר אבד באבק ועשן הקרב והצבא העות'מאני סבל כ-9,000 אבדות, הצבא המצרי עבר את הקרב עם 792 אבדות והמשיך להתקדם, כעת עם אספקת הכוחות העות'מאנים המובסים, אל עבר הבירה בבוספורוס, קונסטנטינופול (איסטנבול).
סוף דבר עריכה
עם התקרבות המצרים לבירה, הממשלה העות'מאנית נכנעה לדרישותיו של עלי וניתנה לו ארץ ישראל וכלל סוריה הגדולה. לטווח הקצר השפיעה המלחמה על חייהם של המתיישבים בשטחים המסופחים, אשר רבים מהם תחת שלטון חדש מרדו לטובת זה שקדם לו, כמו כן השפיעה המלחמה גם על יוקרתה של מצרים אשר הייתה לאחריו בשיאה.
כאשר צופים על תוצאות המלחמה לטווח הארוך ניתן להבין כי לאחר שהעות'מאנים קראו לעזרת הבריטים בהשבת השטחים, אלו הסכימו לתמיכה בתמורה לאי קפריסין. מאוחר יותר השטחים אכן הוחזרו לעות'מאנים הודות לתמיכה הבריטית במסגרת המלחמה המצרית-עות'מאנית השנייה אשר התרחשה בין השנים 1839–1841. עם הזמן גברה ההשפעה הבריטית על הים התיכון על מצרים ומאוחר יותר, לאחר מלחמת העולם הראשונה, גם על הלבנט.
מכאן שהיו אלו הבריטים, אשר השיגו את פיסת העוגה הגדולה ביותר בסופו של דבר.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
The Campaigns of Muhammad Ali of Egypt, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 4:45)
| הקודם: המלחמה הממלוכית-עות'מאנית |
מלחמות טורקיה-מצרים 1831–1833 |
הבא: המלחמה המצרית-עות'מאנית השנייה |