המלחמה הקרואטית-בוסנית

המלחמה הקרואטית-בוסנית (מכונה גם המלחמה הקרואטית-מוסלמית) הייתה סכסוך בין הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה לבין הקהילה הקרואטית של הרצג-בוסניה שנתמכה על ידי קרואטיה, אשר היה חלק ממלחמת בוסניה. בהגדרה אחרת, המלחמה התקיימה בין הבוסנים המוסלמים שהיו נאמנים לרפובליקה של בוסניה והרצגובינה, לבין הבוסנים הקרואטים שהיו נאמנים לקהילה הקרואטית של הרצג-בוסניה, אם כי היו גם קרואטים שנלחמו לצד הרפובליקה. המלחמה פרצה ב-19 ביוני 1992 והסתיימה ב-23 בפברואר 1994, אך עיקרה היה במהלך 1993. באותה שנה לא היו שינויים משמעותיים בקווים עם הסרבים, ותשומת הלב העולמית הייתה נתונה לסכסוך הקרואטי-מוסלמי. בית הדין הבינלאומי ליוגוסלביה (ICTY) הגדיר את הסכסוך כמלחמה בינלאומית בין קרואטיה ובוסניה והרצגובינה.

המלחמה הקרואטית-בוסנית

הגשר הישן במוסטאר, לאחר שחרב בהפצצה קרואטית. אחד מסמליה המוכרים של המלחמה הקרואטית-בוסנית.
הגשר הישן במוסטאר, לאחר שחרב בהפצצה קרואטית. אחד מסמליה המוכרים של המלחמה הקרואטית-בוסנית.
מלחמה: מלחמת בוסניה
תאריכי הסכסוך	19 ביוני 1992 – 23 בפברואר 1994 (שנה ו־35 שבועות)
מקום	בוסניה והרצגובינה, במיוחד במרכז בוסניה, הרצגובינה ולאורך נהר הנרטבה.
תוצאה	ללא הכרעה; הסכם וושינגטון סיים את המלחמה והביא לייסוד הפדרציה של בוסניה והרצגובינה.
הצדדים הלוחמים הקהילה הקרואטית של הרצג בוסניה הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה כוחות ההגנה הקרואטים מפקדים פרניו טוג'מן מאטה בובאן אלייה איזטבגוביץ' בלאז' קרלייביץ' כוחות ~50,000 ~60,000

לאחר שנחתם הסכם גראץ בין מנהיג הסרבים רדובאן קרדז'יץ' למנהיג הקרואטים מאטה בובאן, אשר היה הפסקת אש בין הצדדים, הם התפנו למלחמה בבוסנים המוסלמים. במהלך המלחמה ניסו הקרואטים להשתלט על שטחים בשליטת הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה ולספח אותם לקרואטיה. יש הטוענים שזה נעשה שהתאם להסכם קרג'ורג'בו לחלוקת בוסניה והרצגובינה בין סרביה וקרואטיה. למרות עליונותם הצבאית של הקרואטים, הצליחו הבוסנים להדוף את המתקפה ולהרחיב את השטח שבידיהם.

מספר פשעי מלחמה בוצעו במהלך המלחמה הקרואטית-בוסנית, בעיקר נגד הבוסנים. הידוע בהם הוא הטיהור האתני מעמק לשבה (Lašva), במהלכו נרצחו כ-2,000 אזרחים בוסנים מוסלמים. אין נתונים מדויקים אודות האבדות במלחמה. לפי מידע של מכון מחקר מסרייבו (IDC), רוב מתוך 10,448 ההרוגים המתועדים היו מוסלמים (62%), אחריהם קרואטים (24%) והסרבים במקום השלישי (13%). בחבל נהר הנרטבה, מתוך 6,717 הרוגים 54% היו בוסנים, 24% סרבים ו-22% קרואטים. הסכסוך עם הסרבים התבטא גם הוא באבדות. לדוגמה, טבח של אזרחים סרבים חפים מפשע בשנת 1992. המלחמה הסתיימה בשנת 1994 עם חתימת הסכם וושינגטון.

רקע

ערך מורחב – מלחמת בוסניה

פרוץ מלחמת בוסניה והלאומנות הקרואטית

המלחמה הקרואטית-בוסנית הייתה חלק ממלחמת בוסניה, שפרצה בשנת 1991, אחת מהמלחמות שליוו את התפרקות יוגוסלביה. ב-5 באפריל 1992 הכריזה בוסניה והרצגובינה עצמאות, למרות התנגדות הסרבים במדינה ששאפו להישאר בשלטון סרביה. בעקבות הכרזת העצמאות הבוסנית תקפו הסרבים חלקים שונים בבוסניה והרצגובינה. הממשל המרכזי חדל לתפקד ואיבד שליטה על המדינה.

הקרואטים והסרבים שבבוסניה והרצגובינה שאפו להסתפח למדינותיהם ומרדו בשלטון הבוסני בתמיכת קרואטיה וסרביה. במרץ 1991 נפגשו נשיא סרביה סלובודן מילושביץ' ונשיא קרואטיה פרניו טוג'מן בעיר קרג'ורג'בו שבוויוודינה. השיחות החשאיות כונו הסכם קרג'ורג'בו, ובמהלכן חולקה בוסניה והרצגובינה לקרואטיה ולסרביה. במהלך מלחמות יוגוסלביה, מטרות הלאומנים מקרואטיה נתמכו על ידי הלאומנים הקרואטים מבוסניה והרצגובינה. מפלגת השלטון הקרואטית, האיחוד הדמוקרטי הקרואטי (HDZ), ארגנה ושלטה בענף הקרואטי של המפלגה בבוסניה והרצגובינה, והם שאפו לספח את החלקים הקרואטים בבוסניה והרצגובינה לקרואטיה ולהקים את "קרואטיה הגדולה". בסוף 1991, התחזקו החלקים הקיצוניים של המפלגה, ובעזרת פרניו טוג'מן וגויקו שושק תפסו את השליטה במפלגה.

הקרואטים ומנהיגם פרניו טוג'מן התכוונו להבטיח חלקים שונים של המדינה כקרואטים. ב-18 בנובמבר 1991 ענף ה-HDZ בבוסניה והרצגובינה הכריז על הקמת הקהילה הקרואטית של הרצג בוסניה, כמכלול "פוליטי, תרבותי, כלכלי וטריטוריאלי" נפרד על אדמת בוסניה והרצגובינה.

שיתוף פעולה קרואטי-בוסני

בתחילת המלחמה מועצת ההגנה הקרואטית (HVO) שיתפה פעולה עם צבא בוסניה והרצגובינה (ARBiH). ביולי 1992 שנקבע שיוקם פיקוד צבאי משותף כחלק מהסכם ידידות בין קרואטיה לבוסניה והרצגובינה, אך ההסכם לא יושם בפועל והנשיא אלייה איזטבגוביץ' דחה אותו למרות בקשות חוזרות ונשנות של הקרואטים. במרכז בוסניה, ה-HVO וכוחות ההגנה הטריטוריאליים הבוסנים (TO) ניסו ליצור יחידה צבאית אחת נגד התקפות צבא רפובליקה סרפסקה בתחילת 1992, הציע מטה החירום של ויטז להקים חטיבה משותפת שתורכב מגדוד HVO ומגדוד TO. מפקד החטיבה יהיה קרואטי ומוסלמי ישרת כסגנו וכראש מטה החטיבה. שאר המטה יורכב מקציני HVO ו-TO. למרות זאת, גרירת הרגליים של הבוסנים והתחמקות בנוגע לחטיבה המוצעת עורר מורת רוח בקרב הקרואטים, שהחלו לעזוב את הכוחות הבוסנים לטובת ה-HVO, אשר היה בהכנות להגנה מפני הסרבים. אף על פי כן, כוחות ה-HVO שהוקמו וחומשו בחופזה, יחד עם ה-TO ומעט עזרה מצבא קרואטיה, הצליחו להקים קו הגנה נגד הכוחות הסרבים שהיו עדיפים עליהם בחימושם ובמספרם. כוחות קרואטים-מוסלמים משותפים התמודדו עם איומי הסרבים במזרח ובמערב הרצגובינה, והצבא הבוסני נאבק לשמור על שליטתו בעיירות במזרח בוסניה שכותרו על ידי הסרבים.

בתקופה זו היו שלוש חזיתות עיקריות במרכז בוסניה: חזית צפונית, חזית מזרחית וחזית מערבית. בכולן שיתפו פעולה ה-HVO וה-ARBiH נגד כוחות צבא רפובליקה סרפסקה.

המתיחות בין המוסלמים לקרואטים

בעקבות המלחמה עם הסרבים, ובמיוחד לאחר נפילת יאיצה באוקטובר 1992, נמלטו פליטים מוסלמים רבים לאזורים בבוסניה והרצגובינה בהם חיו קרואטים ומוסלמים. דבר זה העלה את המתיחות בין שתי הקבוצות, בעיקר משום שהפליטים הצטרפו לצבא הבוסני והעניקו לו עדיפות על פני מועצת ההגנה הקרואטית.

ב-10 באפריל 1992, הכריז מאטה בובאן שכוחות ההגנה הטריטוריאליים הבוסנים, שהוקמו יום קודם לכן, אינם חוקיים על אדמת הרצג בוסניה. במאי 1992 חתמו נשיא בוסניה והרצגובינה איזטבגוביץ' ונשיא קרואטיה טוג'מן על ברית, אך היא מעולם לא יושמה. ב-6 במאי 1992, נחתם הסכם גראץ בין רפובליקה סרפסקה והקהילה הקרואטית של הרצג בוסניה, בזמן שהסרבים שלטו על 70% מהמדינה. ההסכם היה הפסקת אש בין הצדדים, ואיפשר להם להתרכז במלחמה נגד הצד המוסלמי. יש הטוענים שההסכם היה המשך להסכם קרג'ורג'בו. ההסכם פיצל את הקרואטים בין הנאמנים לרפובליקה של בוסניה והרצגובינה לבין הבדלנים שתמכו בהרצג בוסניה. כוחות ההגנה הקרואטים (HOS) היו כוח קרואטי שלחם לצד הרפובליקה.

המתיחות בין הקרואטים למוסלמים התגברה במהלך שנת 1992, כששני הצדדים התחרו על השלטון ביישובים שונים במרכז בוסניה. הקרואטים והמוסלמים רבו על חלוקת השלל שהשאיר ה-JNA לאחר שנסוג מבוסניה והרצגובינה במאי 1992. הם ביקשו להשתלט על מתקנים ונקודות מפתח, ופעלו להגן על קהילותיהם. למרות מתיחות גוברת ועימותים הולכים ומתרבים, המשיכו ה-HVO וה-ARBiH בשיתוף הפעולה נגד הסרבים שנתמכו על ידי יוגוסלביה החדשה (סרביה ומונטנגרו) והחלקים הנותרים של ה-JNA.

בעקבות אירועים אלו, הפנו הקרואטים ביוני 1992את מאמציהם מהחזית הסרבית לעיירות נובי טרבניק (Novi Travnik) וגורני ואקוף (Gornji Vakuf) שבמרכז בוסניה. ב-18 ביוני 1992 קיבלו כוחות ההגנה היבשתיים הבוסנים בנובי טרבניק אולטימטום מה-HVO, שתבע מהם לבטל את הרשויות הבוסניות במקום, לקבל את סמכות הקהילה הקרואטית של הרצג בוסניה ולהשבע לה אמונים, להכפיף את הכוחות הבוסנים ל-HVO ולגרש פליטים מוסלמים, וכל זאת בתוך 24 שעות. אירועים אלו נחשבים לתחילתה של המלחמה הקרואטית-בוסנית. ב-19 ביוני ההתקפה יצאה לפועל. משרד הדואר ובית הספר היסודי נפגעו. גורני ואקוף עצמה הותקפה על ידי הקרואטים ב-20 ביוני, אך ההתקפה נכשלה. בתקופה ההיא ה-HVO החל לטהר את שורותיו מקצינים מוסלמים. הריגת מפקד כוחות ההגנה הקרואטים (HOS), בלאז' קרלייביץ' (Blaž Kraljević), על ידי ה-HVO באוגוסט 1992, בהוראת זגרב, היוותה גם היא זרז להתפרקות הברית הקרואטית-מוסלמית. עד אוקטובר 1992, הברית בין הקרואטים למוסלמים, שעדיין תפקדה בפוסבינה (Posavina) שבצפון בוסניה ובסרייבו הנצורה, התמוטטה. המצב הוחמר כאשר באותו החודש, כוחות קרואטים תקפו אזרחים מוסלמים בעיירה פרוזור (Prozor), הרגו אזרחים ושרפו את בתיהם. ה-HVO טיהר את רוב המוסלמים מפרוזור וממספר כפרים הסובבים אותה.

בסתיו 1992 החלה ההסלמה לקראת מלחמה מלאה בין הקרואטים למוסלמים. מעשי איבה בין הצדדים פרצו בעיירות רבות. עד דצמבר 1992, רוב מרכז בוסניה היה בידי הקרואטים. הסרבים והקרואטים היוו למעשה בעלי ברית במלחמה במוסלמים.

בתחילת 1993 הוצגה תוכנית ואנס-אואן (Vance-Owen) לחלוקת בוסניה והרצגובינה בין הקרואטים, הסרבים והמוסלמים. החלוקה תתבצע לעשרה קנטונים על פי הרוב האתני בכל קנטון, וסרייבו הבירה תהיה בשלטון משותף. מאטה בובאן, מנהיג הרצג בוסניה, קיבל את התוכנית, אשר מבטיחה לקרואטים שטחים נרחבים. בעוד נשיא הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה אלייה איזטבגוביץ' קיבל את התוכנית תחת לחץ בינלאומי, הסרבים דחו אותה. הקרואטים היו רוב בשלושה קנטונים שמספרם 3, 8 ו-10. קנטון 10 משתרע על אזור עמק לשבה ומרכז בוסניה, האזורים אשר עמדו במרכז המלחמה. הקרואטים קיבלו את תוכנית ואנס-אואן כבסיס לתביעותיהם והשתמשו כאמתלה לביצוע טיהור אתני בשטחים שיועדו להם.

הכוחות הלוחמים

הצד הבוסני

צבא בוסניה והרצגובינה (ARBiH) וכוחות ההגנה הטריטוריאליים של בוסניה והרצגובינה (TO)

בתקופת יוגוסלביה הסוציאליסטית, לכל מדינה בפדרציה היה כוח מיליציה שכונה "כוח הגנה טריטוריאלי" (בסרבו-קרואטית: Teritorijalna odbrana, TO). מאחורי הקמת הכוחות הטריטוריאליים עמדה תפיסת הגנה בשם "הגנה מוחלטת", על פיה במקרה של מלחמת עולם שלישית, יוגוסלביה, שהייתה מדינה בלתי-מזדהה ולא הייתה חברה בנאט"ו או בברית ורשה, תצטרך לקיים מלחמת גרילה המושתתת על תמיכה של האוכלוסייה האזרחית. גם הצלחת הפרטיזנים בהנהגת טיטו במלחמת העולם השנייה, היוותה השראה לדוקטרינה הזאת. בינואר 1991, הורה צבא העם היוגוסלבי על פירוק יחידות ה-TO בבוסניה והרצגובינה כדי להעביר את נשקם לסרבים, אך קרואטים ומוסלמים רבים התעלמו מההוראה והשתלטו על יחידות וציוד של ה-TO. בהתחלה ה-TO כלל הן מוסלמים והן קרואטים, אך עם הזיהוי של הרפובליקה עם הצד המוסלמי, הקרואטים החלו לעבור ל-HVO. במרץ 1991 התחילה מפלגת הפעולה הדמוקרטית לארגן צבא בוסני עצמאי בשם "הליגה הפטריוטית". ב-15 באפריל 1992, אוחדו ה-TO והליגה הפטריוטית והוקם צבא הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה (בסרבו-קרואטית: Armija Republike Bosne i Hercegovine, ARBiH). לאורך מלחמת בוסניה סבלו הכוחות הבוסנים ממחסור בנשק, בניגוד לסרבים ולקרואטים שזכו לתמיכה ממדינותיהם, והסתמך על התעשייה הכבדה שבמרכז בוסניה. כוחות ה-ARBiH הורכבו בעיקר מחיל רגלים קל וממונע, בין היתר בשל מחסור בנשק, אך גם בגלל תנאי השטח ההרריים של בוסניה.

כוחות ההגנה הקרואטים (HOS)

דגל כוחות ההגנה הקרואטים

כוחות ההגנה הקרואטים (בקרואטית: Hrvatske obrambene snage, HOS) היו המיליציה של מפלגת הזכויות הקרואטית מ-1991 עד 1992.

מפלגת הזכויות הקרואטית היא מפלגה ימנית-קיצונית שמקורה בתקופת השלטון ההבסבורגי בשנת 1861. בשנת 1929 הוציא מלך יוגוסלביה את כל המפלגות הפוליטיות מחוץ לחוק, ואנשי מפלגת הזכויות הקרואטית הקימו את האוסטאשה. המפלגה המודרנית הוקמה ב-1990, אך מפלגת האיחוד הדמוקרטי הקרואטי העפילה עליה וזכתה בשלטון בקרואטיה. ל-HOS ולמפלגת הזכויות המודרנית זיקה לאוסטאשה הניכרת כבר בדגלה, עליו מופיעה ססמת האוסטאשה "למען המולדת - אנו מוכנים!" (Za dom spremni). חיילי ה-HOS לבשו מדים שחורים, השתמשו בדרגות האוסטאשה, וגם ראשי התיבות של שמם - HOS - היו ראשי התיבות של צבא קרואטיה בתקופת האוסטאשה (בקרואטית: Hrvatske oružane snage, HOS).

המיליציה הוקמה בשנת 1991 ושיתפה פעולה עם קרואטיה במלחמת העצמאות. עם פרוץ מלחמת בוסניה, ה-HOS שיתף פעולה עם הבוסנים והתנגד לחלוקת בוסניה והרצגובינה לקרואטיה ולסרביה ולהקמת קרואטיה הגדולה. מפקד הארגון היה בלאז' קרלייביץ' (Blaž Kraljević). בעקבות ההצלחות הצבאיות של הארגון, הצטרפו אליו חיילי HVO רבים. בקיץ 1992 ה-HOS פתח במתקפות מוצלחות בהרצגובינה נגד הסרבים, דבר שהיה מנוגד להסכם גראץ. קרלייביץ' חוסל ב-9 באוגוסט 1992 על ידי ה-HVO. שבעה ימים לפני מותו, הוא צורף למפקדת ה-ARBiH. בעקבות מותו חדלו כוחות ההגנה הקרואטים להתקיים.

כוחות מתנדבים אחרים

במסגרת המלחמה בבוסניה והרצגובינה, הגיעו למדינה עד 4,000 לוחמי מוג'הידין - לוחמים איסלאמיים פונדמנטליסטים. שאיפתם הייתה להקים מדינה איסלמית פונדמנטליסטית ביבשת אירופה, ולא לפעול לטובת הממשל המוסלמי. המוג'הידין נקטו בטרור ושמרו על אורח חיים דתי. כל אלו עוררו את חששם של המוסלמים הבוסנים, שהיו חילונים ברובם, מפני המוג'הידין. טענות שונות מצביעות על קשרים בין המוג'הידין בבוסניה לאל-קאעידה. עם זאת, המוג'הידין הטילו חיתתם על הקרואטים, ולכן הצד הבוסני נעזר בהם.

הצד הקרואטי

מועצת ההגנה הקרואטית (HVO)

מועצת ההגנה הקרואטית (בקרואטית: Hrvatsko vijeće obrane, HVO), הוקמה ב-8 באפריל 1992 על ידי הקהילה הקרואטית של הרצג בוסניה. המועצה לא הייתה צבא כפשוטו, אלא שימשה גם בתור הרשות המבצעת של הרצג-בוסניה. הבסיס החוקי להקמת ה-HVO היה החוק היוגוסלביה שהתיר לאזרחים להתארגן להגנה עצמית כאשר הממשלה לא יכולה לעשות זאת. צבא ה-HVO הוקם ב-15 במאי, עם ייסוד משרד ההגנה של ה-HVO, אף על פי שכוחות צבאיים מאורגנים כבר התקיימו קודם לכן. ה-HVO קיבל תמיכה לוגיסטית וכספית מקרואטיה.

צבא קרואטיה (HV)

קרואטיה סייעה באופן פעיל למועצת ההגנה הקרואטית. כמו כן, מסוף 1992 ועד מרץ 1994 כוחות קרואטים נלחמו במרכז בוסניה נגד הכוחות הבוסנים. קרואטיה סיפקה סיוע לוגיסטי וכספי ל-HVO, במיוחד באספקת ורכישת נשק.

בעקבות זאת, ה-ICTY קבע שבמסגרת המלחמה הקרואטית-בוסנית התקיים מצב של מלחמה בינלאומית בין קרואטיה לבוסניה והרצגובינה.

כוחות בינלאומיים

כוח ההגנה של האומות המאוחדות (UNPROFOR)

כוח ההגנה של האומות המאוחדות (באנגלית: United Nation Protection Force, UNPROFOR) היה כוח האומות המאוחדות במלחמות יוגוסלביה. הכוח נוצר על פי החלטה 743 של מועצת הביטחון מ-21 בפברואר 1992. המנדט הראשוני שלו היה להקים אזורים בטוחים לאוכלוסייה אזרחית במלחמת קרואטיה. ביוני הורחב המנדט גם להגנת שדה התעופה של סרייבו, ובספטמבר הורחב גם להגנת פליטים ושיירות הומניטריות בכל בוסניה והרצגובינה. הכוח גם שמר על הפסקות אש שהתקבלו בבוסניה, כמו הסכם וושינגטון.

משימת הפיקוח של הקהילה האירופית (ECMM)

משימת הפיקוח של הקהילה האירופית (באנגלית: European Community Monitoring Mission, ECMM), הנקראת כיום משימת הפיקוח של האיחוד האירופי (באנגלית: European Union Monitoring Mission), היא כוח משקיפים של האיחוד האירופי (אז הקהילה האירופית), שנוסד במטרה לפקח על גבולות, סכסוכים אתניים, ותנועת פליטים ביוגוסלביה-לשעבר. ה-ECMM הוקם ביולי 1991 במסגרת הסכם בריוני, שסיים את המלחמה בסלובניה. המנדט של הכוח הורחב לקרואטיה, וב-1992 גם לבוסניה.

עבודת הפיקוח בוצעה לרוב על ידי צוותים שכללו שני משקיפים (לרוב קציני צבא), נהג ומתרגם. תפקידם היה לסייר באזור שלהם, לנהל קשרים עם הרשויות הצבאיות והאזרחיות כמו גם עם ארגונים בינלאומיים, לפקח על קיום הפסקות אש, לחקור תקריות והפרות זכויות אדם, ולעודד את שיפור היחסים בין הצדדים. ה-HVO טען שהכוח מוטה לטובת המוסלמים, ובין השניים התקיימו מתיחויות ותקריות.

מהלך המלחמה

כרונולוגיה

1990

• אוגוסט: מוקם האיחוד הדמוקרטי הקרואטי של בוסניה והרצגובינה.
• נובמבר: בחירות רב-מפלגתיות בבוסניה והרצגובינה.

1991

• 25 ביוני: קרואטיה מכריזה על עצמאותה.
• 18 בנובמבר: מוקמת הקהילה הקרואטית של הרצג בוסניה.

1992

• 15 בינואר: קרואטיה מוכרת על ידי הקהילה האירופית.
• פברואר: משאל עם על עצמאות בבוסניה והרצגובינה.
• 3 במרץ: הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה מכריזה על עצמאותה.
• מרץ-אפריל: מלחמת בוסניה פורצת עם התקפות של צבא רפובליקה סרפסקה.
• 6 באפריל: הקהילה האירופית מכירה ברפובליקה של בוסניה והרצגובינה.
• 8 באפריל: מוקמת מועצת ההגנה הקרואטית (HVO) כגוף הגנה עליון בשטחי הקהילה הקרואטית של הרצג בוסניה.
• מאי-יוני: מפקדה כללית של ה-HVO מוקמת במוסטר. מפקדת מרכז בוסניה מוקמת בבוסובצ'ה.
• 22 במאי: קרואטיה והרפובליקה של בוסניה והרצגובינה מתקבלות כחברות באו"ם.
• 19 ביוני: לחימה פורצת בנובי טרבניק בין ה-HVO ל-TO.
• 22 ביוני: הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה מכריזה על מצב מלחמה.
• 14 בספטמבר: בית המשפט החוקתי של בוסניה והרצגובינה מכריז על הקהילה הקרואטית של הרצג בוסניה כבלתי חוקית.
• 19 באוקטובר-26 באוקטובר: עימות שני בנובי טרבניק. ה-TO מקים מחסום כדי למנוע תגבורת HVO ומתעמת עם חיילים קרואטים.
• נובמבר-דצמבר: נציגים צבאיים של שלושת הצדדים במלחמת בוסניה נפגשים לדיונים בחסות האו"ם בנמל התעופה של סרייבו.
• דצמבר-תחילת 1993: כוחות HVO במרכז בוסניה מאוגדים ליחידות גדולות

1993

• 11 בינואר: לחימה פורצת בגורני ואקוף.
• 20 בינואר: ה-HVO תוקף את בוסובצ'ה.
• 25 בינואר: הצעת תוכנית ואנס-אואן.
• 30 בינואר: הפסקת אש בין ה-HVO ל-ARBiH.
• 4 באפריל: מפקדת ה-HVO במוסטר מציבה אולטימטום ל-ARBiH להעביר לידה את השליטה בפרובינציות הקרואטיות לפי תוכנית ואנס-אואן, עד 15 באפריל.

המתקפה על גורני ואקוף

בינואר 1993 תקפו כוחות קרואטים את גורני ואקוף (Gornji Vakuf) כדי לקשר את הרצגובינה עם מרכז בוסניה. גורני ואקוף היא עיירה בדרום עמק לשבה ובעלת חשיבות אסטרטגית כצומת דרכים בדרך למרכז בוסניה. לקרואטים היה חשוב לקשר בין עמק לשבה והרצגובינה, שנחשבו לחלק מהשטחים שתבעה הקהילה הקרואטית של הרצג בוסניה. הלוחמה בגורני ואקוף פרצה ב-11 בינואר, עת הוטמנה פצצה במלון בבעלות מוסלמית ששימש כמפקדה. באותו הלילה הופצצה העיר בכבדות על ידי כוחות קרואטים, שהחריבו חלק נכבד מהמרכז ההיסטורי של העיירה.

בינתיים, המתיחות בין הקרואטים למוסלמים התגברה בשאר החזיתות. ב-15 בינואר החליטה מועצת ההגנה הקרואטית במוסטר, שיחידות ה-ARBiH בקנטונים הקרואטים לפי תוכנית ואנס-אואן יוכפפו למועצת ההגנה הקרואטית, ויחידות ה-HVO בקנטונים המוסלמים יוכפפו לצבא בוסניה והרצגובינה, וזאת עד 20 בינואר. בכך, יתפשו הקרואטים את השליטה על כל מרכז בוסניה.

בבוקר 25 בינואר תקף ה-HVO את החלק המוסלמי של העיירה בוסובצ'ה (Busovača). העיר הופגזה והמוסלמים מקראו להיכנע. בהתקפה נטלו חלק גם כוחות הצבא הקרואטי ו-HOS. 70 גברים מוסלמים נלקחו למחנה הריכוז קאוניק (Kaonik). דו"ח משטרה מראה ש-43 אזרחים מוסלמים נהרגו בינואר ובפברואר 1993 (האלימות המשיכה גם אחרי מתקפת ינואר).

במהלך הדיונים על הפסקת אש, תבע הקולונל אנדריץ' (Andrić) מה-HVO שהכוחות הבוסנים ייכנעו ויקבלו את שלטון ה-HVO בעיירה, אחרת יחריבה. הצבא הבוסני דחה את הדרישות והמתקפה המשיכה, מלווה במעשי טבח במוסלמים בכפרים הסמוכים. ב-30 בינואר נפגשו מפקדי HVO ו-ARBiH לדיונים על הפסקת אש במרכז בוסניה בחסות כוח ההגנה של האומות המאוחדות (UNPROFOR), נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) וארגונים בינלאומיים אחרים. ב-31 בינואר התקבלה הפסקת אש בין הצדדים במרכז בוסניה, שהצליחה להחזיק מעמד עד אמצע אפריל חרף תקריות בין הצדדים.

הטיהור האתני בעמק לשבה

רקע

הטיהור האתני בעמק לשבה היה קמפיין נגד אזרחים בוסנים שתכננה ההנהגה המדינית והצבאית של הרצג בוסניה ויצא לפועל באפריל 1993. הטיהור האתני נחשב לאחד מפשעי המלחמה הקשים במלחמה הקרואטית-בוסנית.

עמק לשבה נמצא במרכז בוסניה ואוכלוסייתו מחולקת בין הקרואטים למוסלמים. העמק כלול בשטחים הקרואטים על פי תוכנית ואנס-אואן (קנטון 10). עמק לשבה הוא גם מרכז תעשייתי-צבאי בבוסניה, ובו קיימים מפעלי נשק ותחמושת רבים. לכן, עמק לשבה עמד במוקד הסכסוך לאורך כל המלחמה.

ב-27 במרץ יצאו אלייה איזטבגוביץ' ופרניו טוג'מן בהצהרה שקרואטיה תומכת בתוכנית ואנס-אואן, וקראו ליישם את התוכנית. ב-3 באפריל התכנסה מועצת ההגנה הקרואטית במוסטר לדון ביישום תוכנית ואנס-אואן. המועצה החליטה ליישם את התוכנית בקנטונים הקרואטים שמספרם 3, 8 ו-10. למחרת, הציב ה-HVO אולטימטום לנשיא איזטבגוביץ' לחתום על הסכם שיכפיף את כוחות ARBiH בקנטונים הללו עד 15 באפריל, אחרת ה-HVO יאכוף את ריבונותו בהם באופן חד-צדדי.

במהלך פברואר ומרץ ב-1993, התרבו התקריות בין הקרואטים לכוחות מוג'הידין. ב-10 באפריל החלו עימותים בטרבניק על רקע חג הפסחא, במהלכו דרשו הקרואטים להניף דגלי קרואטיה בעיר, אך שני הצדדים ציפו ל-15 באפריל לפרוץ העימות.

15 באפריל: פרוץ העימות

פליטים מוסלמים בעיירה טרבניק שבעמק לשבה

ב-15 באפריל פקע האולטימטום, אך האלימות נפתחה מצד המוסלמים. המפקד הקרואטי ז'יבקו טוטיץ' (Živko Totić) נחטף וארבעה שומרי ראש נהרגו. לטענת הקרואטים, התקיפה בוצעה על ידי כוחות מוג'הידין. בעקבות זאת התפרצה מחדש מלחמה רחבת-היקף בין הצדדים.

ב-16 באפריל הקרואטים תקפו במקביל מספר יישובים מוסלמים בעמק לשבה. הטיהור האתני הגיע לשיאו בטבח אחמיצ'י (Ahmići) באותו היום. ה-HVO תקף את הכפר אחמיצ'י והפציץ אותו. 116 מוסלמים נרצחו, מתוכם 32 נשים ו-11 ילדים מתחת לגיל 11, והכפר ירב. זה היה הטבח הגדול ביותר במלחמה הקרואטית-בוסנית.

בעיירה ויטז ובכפרים הסמוכים אליה, 172 מוסלמים נהרגו ו-5,000 גורשו (1,200 מתוכם נאסרו). הלחימה המשיכה בויטז גם אחרי 16 באפריל, וב-18 באפריל פוצצה משאית תופת ליד המסגד בעיירה. 6 אנשים נהרגו ו-50 נפצעו, והחלק המוסלמי של ויטז הושם במצור עד סוף המלחמה. ב-18 באפריל הותקפו גם כפרים בסביבת קיסלייק, בתים של תושבים מוסלמים הועלו באש ו-7 אזרחים נהרגו. ב-19 באפריל הופצצו זניצה וויטז, ו-15 איש נהרגו.

הפסקת אש התקבלה ב-25 באפריל. הכוחות הבוסנים הרחיבו את השטחים שבשליטתם במרכז בוסניה, אך לא הצליחו להשתלט על המובלעות הקרואטיות שנותרו באזור.

המצור על מוסטר

מוסטר, בירת חבל הרצגובינה, מחולקת על ידי נהר הנרטבה לצד המזרחי, בו חיו בעיקר מוסלמים, ולצד המזרחי שהיה קרואטי ברובו. בתקופת יוגוסלביה, הן המוסלמים והן הקרואטים מנו כשליש מהאוכלוסייה. בעקבות המלחמה עם הסרבים, בין 16,000 ל-20,000 פליטים מוסלמים נמלטו למוסטר, והמוסלמים היו לרוב. המתיחות בין הצדדים החלה להתגבר.

לאחר שהוסר המצור הסרבי על העיר בשיתוף פעולה מוסלמי-קרואטי, פתחו הקרואטים במצור בן תשעה חודשים על העיר החל ממאי 1993. ב-9 במאי 1993 פתחה מועצת ההגנה הקרואטית במתקפה מתוכננת-היטב על מוסטר והעיר הופצצה במרגמות ותותחים. ה-HVO שלט בדרכים לעיר ומנע את כניסתם של ארגונים בינלאומיים. תחנת הרדיו הורתה למוסלמים לתלות דגל לבן מחוץ לחלונותיהם.

הקרואטים השתלטו על מערב העיר וכ-13 אלף מוסלמים גורשו לצד המזרחי. הכוחות הקרואטים ביצעו טיהור אתני במוסלמים שבמערב העיר, אשר כלל רציחות, גירושים ומעשי אונס. הפצצות ה-HVO החריבו חלק גדול ממזרח מוסטר ומהאתרים ההיסטוריים בעיר. אלפים נהרגו ונפצעו.

צבא העם היוגוסלבי, ה-JNA, החריב את הגשרים בעיר לפני נסיגתו מבוסניה, למעט הגשר הישן. הגשר נבנה על ידי העות'מאנים במאה ה-16. במלחמת בוסניה, הן הסרבים והן הקרואטים ראו בו וברחובות העיר העתיקה שסביבו סמל מוסלמי ויירטו אותו באופן תדיר. ב-1992 נפגע הגשר מהפגזות של כוחות סרביים, וביום 9 בנובמבר 1993 בשעה 10:15 הרסו כוחות מועצת ההגנה הקרואטית את הגשר והפילוהו לנהר. הריסת הגשר, שהיה סמלה של מוסטר ושל האחדות בעיר, היא מסמליה המוכרים של המלחמה הקרואטית-בוסנית.

מתקפה בוסנית

ביוני 1993 פרצה לוחמה נוספת במרכז בוסניה, בין היתר בגלל התחזקות הצבא הבוסני. גורם נוסף היה תקרית בין (UNPROFOR) לקרואטים שכונתה "שיירת השמחה". שיירת סיוע הומניטרי בת מאות משאיות ובאורך שבעה קילומטרים שיועדה לטוזלה (Tuzla) שבעמק לשבה. השיירה עשתה את דרכה למרכז בוסניה כשנעצרה על ידי המון של נשים קרואטיות צפונית לנובי טרבניק. השיירה הותקפה, שמונה נהגים נורו למוות והשיירה נבזזה על ידי אזרחים וחיילים. בסופו של דבר השיירה שוחררה. הגדוד הבריטי שליווה את השיירה ירה למוות בשני חיילי HVO בהגנה על השיירה.

למרות תקריות ועימותים, שני הצדדים נמנעו מהסלמת המלחמה במהלך חודש מאי. ב-3 ביוני 1993 פתחו הבוסנים במתקפה. ב-4 ביוני תקפו כוחות ARBiH את כוחות ה-HVO בטרבניק (Travnik). הדבר הוביל לגל פליטים קרואטים. בהמשך השבוע תקפו הבוסנים את הכפרים הסובבים את טרבניק, ועד 13 ביוני טרבניק וסביבתה היו בשליטת ה-ARBiH. לראשונה נטלה הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה את היוזמה נדג ה-HVO במרכז בוסניה; במקרים הקודמים (גורני ואקוף, עמק לשבה, מוסטר) הבוסנים הגיבו למתקפות הקרואטים.

במהלך המתקפה ביצעו המוסלמים מעשי טרור נגד הקרואטים. ב-9 ביוני דיווח UNPROFOR שהבוסנים שיגרו מתקפה במערב זניצה (Zenica) והשתלטו על מספר כפרים. ב-10 ביוני דווח על פריצת לוחמה כבדה, והגדוד הבריטי ייסד "נוכחות הגנתית" בגוצה גורה (Guca Gora), שם 186 אנשים (בעיקר נשים וילדים) מצאו מקלט בכנסייה. מפקדת UNPROFOR דיווחה שה-ARBiH החליט למצוא פתרון משלו למרכז בוסניה, תוך שהוא מציין: "טיהור אתני, שוד, ביזה והוצאות להורג הם המאפיינים העיקריים של הימים האחרונים. נדמשה שהבוסנים שולטים במצב אף על פי שה-HVO הקרואטים עדיין שולטים במספר מקומות".

מתקפות הקרואטים

ה-HVO ביקש להתנקם בבוסנים על המתקפה. ב-9 ביוני פרצה שוב לחימה בנובי טרבניק, שנמשכה עד חתימת הסכם וושינגטון בפברואר 1994. קו החזית עבר במרכז העיר ולא השתנה במהלך הסכסוך. במהלך יוני 1993, בניין בשם "סטארי סוליטר" (Stari Soliter) עמד במרכז הלחימה. בתוך הבניין נלכדו 57 אנשים למשך שלושה חודשים. תחילה סירב ה-HVO לפנות את הבניין אך בספטמבר הם פונו בעסקת חילופין בעבור כפריים קרואטים שלכד ה-ARBiH. כ-15 אלף פליטים נמלטו מסביבת טרבניק.

ב-12 וב-13 ביוני, תקף ה-HVO כפרים בסביבת קיסלייק (Kiseljak) שממערב לסרייבו. ראשון הותקף הכפר טוזלה (Tuzla). ב-12 ביוני תקף ה-HVO את הכפר. ההתקפה החלה בהפגזה כבדה, ובעקבותיה תקיפת חיל רגלים ממספר כיוונים. הכפר נחרב, ולפחות 12 אזרחים נהרגו. לאחר מכן, הותקפו שני כפרים נוספים: חאן פלוצ'ה (Han Ploča) וגרחובצי (Grahovci). ה-HVO הציב להם אולטימטום להיכנע, ולאחר שהאולטימטום פקע, הופגזו הכפרים על ידי כוחות HVO וצבא רפובליקה סרפסקה. לאחר שהקרואטים נכנסו לכפרים, הם רצחו אזרחים מוסלמים בהם ולקחו אחרים לאתרי כליאה. 64 אזרחים נהרגו במתקפה ובתקופת כליאתם.

המשך המלחמה

אזורי השליטה בסוף המלחמה. הבוסנים השתלטו על רוב מרכז בוסניה וכיתרו את הקרואטים.

מיוני 1993 ועד סוף המלחמה, עיקר היוזמה הייתה בידי ה-ARBiH. הצבא הבוסני הצליח לכבוש שטחים מה-HVO והכוחות הקרואטים במרכז בוסניה ובעמק לשבה כותרו במספר מובלעות, חלקן גם על ידי הסרבים.

ב-27 ביולי התחדשו שיחות השלום בז'נבה וב-30 ביולי איזטבגוביץ', בובאן וקרדז'יץ' הסכימו להפסיק את הלחימה ולאחד את שלוש הישויות בבוסניה והרצגובינה. ב-28 באוגוסט הקהילה הקרואטית של הרצג בוסניה הכריזה על עצמה בתור "הרפובליקה הקרואטית של הרצג-בוסניה".

בספטמבר 1992, הצבא הבוסני פתח במבצע בשם "נרטבה 93" נגד צבא קרואטיה ומועצת ההגנה הקרואטית, במטרה להסיר את המצור על מוסטר ולשחרר חלקים מהרצגובינה. המבצע נעצר לאחר שנודע על טבח של אזרחים קרואטים ועל לחימה קשה שגרמה אבדות כבדות לשני הצדדים.

ב-23 באוקטובר הקרואטים ביצעו את טבח סטופני דו (Stupni Do). הכפר סטופני דו נמצא צפונית לסרייבו וכמעט כל תושביו היו מוסלמים. הכוחות הקרואטים באזור כותרו ונדחקו הן על ידי ה-ARBiH והן על ידי צבא רפובליקה סרפסקה. כוחות ה-TO בכפר מנו כ-50 איש מצוידים בדלילות, ורובם היו ללא הכשרה צבאית. ב-23 באוקטובר, ה-HVO תקף את הכפר. הכוחות קיבלו אישור לעבור דרך השטח בשליטה הסרבית כדי לשמור על גורם ההפתעה, ו-38 אזרחים נרצחו. הטבח נחשב לשני בגודלו במלחמה הקרואטית בוסנית, לאחר טבח אחמיצ'י.

עד אוקטובר 1993, מתקפות ה-ARBiH נהיו תכופות יותר, והבוסנים כבשו מהקרואטים שטח רב. עם זאת, הכוחות הקרואטים החזיקו בנשק מתקדם יותר ובקווי אספקה קצרים יותר. כוחות ה-ARBiH התבססו על חיל רגלים קל הנעזר במרגמות, וחלק קטן של חי"ר ממוכן וממונע וארטילריה. כוחות HVO היו נצורים במובלעות במרכז בוסניה ועמק לשבה, אך דבר זה אפשר להם תנועת כוחות מהירה. ה-ARBiH שיגר התקפות כושלות על המובלעת הקרואטית באזור ויטז-בוסובצ'ה בספטמבר 1993 ובדצמבר, ומתקפה מוצלחת בינואר 1994. הבוסנים פעלו לטהר את הבתים מלוחמים, דבר שהביא להרוגים אזרחיים רבים.

בסופה של המלחמה, הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה שלטה על רוב מרכז בוסניה ועל חלקים מהרצגובינה.

סיום המלחמה

ערכים מורחבים – הסכם וושינגטון, הפדרציה של בוסניה והרצגובינה

המלחמה תמה רשמית ב-23 בפברואר 1994, עם חתימת הגנרל אנטה רוסו (Ante Roso), מפקד מועצת ההגנה הקרואטית, והגנרל רסים דליץ' (Rasim Delić), מפקד הצבא הבוסני, על הסכם הפסקת אש בזגרב. במרץ 1994 נחתם הסכם שלום בתיווך אמריקני בין הקרואטים (אותם ייצגה קרואטיה) לבין בוסניה והרצגובינה, הסכם אשר נקרא הסכם וושינגטון. במסגרת ההסכם, השטחים שנשלטו בידי הקרואטים והרפובליקה של בוסניה והרצגובינה חולקו לעשרה קנטונים אוטונומיים, ויוסדה הפדרציה של בוסניה והרצגובינה. בתחילת המלחמה שלטה הקהילה הקרואטית של הרצג בוסניה על יותר מ-20 אחוזים משטחה של בוסניה והרצגובינה, אך בסופה היו תחת שליטה פחות מעשרה אחוזים.

בכך הסתיימה המלחמה בין הקרואטים למוסלמים בבוסניה והרצגובינה, והם שיתפו פעולה נגד הסרבים. מלחמת בוסניה נמשכה עד 1995. לאחר טבח סרברניצה ביולי 1995, נאט"ו פתח בהפצצות נגד הסרבים באוגוסט. קרואטיה עמדה לצד הפדרציה של בוסניה והרצגובינה, ובסדרת מתקפות משותפות הצליחו להטות את הכף לטובתם. בתחילת אוגוסט 1995 יצא לדרך מבצע סערה, הנחשב גם לחלק ממלחמת העצמאות של קרואטיה, ובמהלכו שיתפו פעולה קרואטיה ובוסניה והרצגובינה נגד הצבאות הסרבים שבשטחי שתי המדינות, והצליחו להכריע את הרפובליקה הסרבית של קראינה.

מנהיגי הקרואטים עומדים לדין בפני ה-ICTY באשמת פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות והפרת אמנות ז'נבה. באפריל 2010, נשיא קרואטיה איוו יוסיפוביץ' הביע התנצלות על מאמציה של קרואטיה לחלוקת בוסניה והרצגובינה בשנות התשעים, שבעקבותיהם התקיימה המלחמה הקרואטית-בוסנית.

לקריאה נוספת

• André Klip, Göran Sluiter, The International Criminal Tribunal for the Former Yugoslavia 2001, Intersentia Publishing, 2005.
• Steven L. Burg, Paul S. Shoup, The War in Bosnia-Herzegovina: Ethnic Conflict and International Intervention, M.E. Sharpe, 1999.
• Fraser Cameron, Foreign and Security Policy of the European Union: Past, Present and Futur, Sheffield Academic Press, 1999.
• Charles R. Shrader, The Muslim-Croat Civil War in Central Bosnia: A Military History, 1992-1994, Texas A&M University Press, 2003.

קישורים חיצוניים

• שאול אדר, מוסטר, 14 שנה מאז תום המלחמה בבלקן, העיר מוסטר בבוסניה והרצגובינה מנסה לחיות. ולשחק כדורגל בין קרואטים ומוסלמים, באתר הארץ, 15 באוקטובר 2009

• ICTY: Kordić and Čerkez verdict
• ICTY: Blaškić verdict
• ICTY: Blaškić appeal
• United States Institute of Peace, Peace Agreements Digital Collection: Washington Agreement