ויקיפדיה

המלחמות המוקדוניות

סדרת מלחמות בין הרפובליקה הרומית לממלכת מוקדון

המלחמות המוקדוניות היו סדרת מלחמות שנערכו לסירוגין בין השנים 214-148 לפנה"ס, בין הרפובליקה הרומית לממלכת מוקדון. המלחמות הסתיימו כולן בניצחון רומאי, אשר הביאו לכיבושה של מוקדון והפיכתה לפרובינקיה רומית. מלחמות אלו הכניסו את הרומאים לעולם ההלניסטי, ופתחו את הדרך להשתלטות רומאית על כל מרחב הים התיכון.

רקע עריכה

בעקבות מלחמות הדיאדוכים, חולקה האימפריה של אלכסנדר הגדול לשלושה חלקים עיקריים: מוקדון ויוון נפלו בידי השושלת האנטיגונידית. מצרים נפלה בידי בית תלמי, ואסיה בידי בית סלאוקוס. מוקדון הייתה מלכתחילה החלשה יותר מבין השלוש, וסבלה מהפיכות מבית וממרידות בקרב גורמים לאומיים ביוון, אשר רצו להחזיר לפוליס היווניות את העצמאות שאבדה להן בקרב כירונאה (338 לפנה"ס). עם זאת, בהנהגתם של שני מלכים חזקים, אנטיגונוס גונאטס ואנטיגונוס דוסון, הצליחה מוקדון להשיג מעמד של מעצמה. נקודת השיא הייתה לאחר הניצחון המוקדוני במלחמה הקלאומנית, אשר בעקבותיו שוחזרה הליגה הקורינתית. בשנת 221 לפנה"ס נפטר המלך אנטיגונוס דוסון ובמקומו עלה לשלטון פיליפוס החמישי.

באותה עת, כבר הייתה הרפובליקה הרומית מעצמה, אולם השפעתה לא חרגה בהרבה מחוץ לתחום חצי האי האפניני. רק בעקבות ניצחונה של רומא במלחמה הפונית הראשונה, התרחבה השליטה הרומאית אל סיציליה, ובעקבות מלחמת שכירי החרב, תפסה רומא גם את סרדיניה וקורסיקה. בשנת 229 לפנה"ס חדרה רומא לראשונה לתחום השפעה יווני, כאשר הביסה את טאוטה מלכת האילירים במלחמה האילירית הראשונה. אלא שבשנת 218 לפנה"ס, אותגרה רומא בידי קרתגו. המצביא הקרתגי המבריק חניבעל, ביצע מסע מהיר, חדר לתוך איטליה ממש, והביס את הרומאים במספר קרבות קשים.

המלחמה הראשונה עריכה

  ערך מורחב – המלחמה המוקדונית הראשונה

בשנת 216 לפנה"ס צפה פיליפוס מלך מוקדון במשחקים הנמאיים בארגוס, כשלפתע קיבל את הידיעה על התבוסה הרומאית הקשה בקרב קאנאי. פיליפוס החליט שזהו הזמן הנכון לבוא בברית עם חניבעל. החוקר פרנק ויליאם וולבנק, בביוגרפיה שלו על פיליפוס, סבור שהמלחמה נגד רומא תוכננה בידי מלכי מוקדון עוד שנים רבות לפני כן במטרה להשתלט על שטחים באיטליה.[1] מנגד, ההיסטוריון ארתור אקשטיין סבור שאין לייחס לפיליפוס תוכניות להשתלטות על העולם, וכוונתו הייתה רק לערער את שליטת הרומאים באיליריה.[2] חוקרים אחרים מבקרים את צעדו של פיליפוס וסוברים שמוקדון לא נזקקה למלחמה נגד רומא כדי להרחיב את שליטתה בבלקן, אותם חוקרים סוברים שניצחונותיו של פיליפוס במלחמת בעלות הברית (220 לפנה"ס-217 לפנה"ס) גרמו לפיליפוס להעריך את עצמו כמצביא גדול מכפי שהיה באמת.[3] כך או כך, די ברור שהרומאים לא חפצו במלחמה עם מוקדון בשלב זה, ושפיליפוס היה התוקפן האמיתי.[4]

פיליפוס וחניבעל חתמו על האמנה המוקדונית-קרתגית, אשר נשמרה בהתחלה בחשאיות. אולם משנודע לרומאים על קיומה, פתחו מיד במלחמה. המלחמה התנהלה בתחילה ללא קרבות קשים, כיוון שהרומאים היו מחויבים להפנות את מיטב כוחותיהם למלחמה נגד חניבעל, שהייתה קיומית יותר. אלא שבהדרגה הצטרפו למלחמה הליגה האיטולית ופרגמון, והיא הפכה לקשה יותר מבחינת פיליפוס. הוא החל לאבד שטחים לטובת הרומאים והאיטולים, אולם בהמשך הצליח להפוך את הכף תודות למתקפה של ביתיניה על פרגמון. בשל המתקפה, נאלצו הפרגמונים להחזיר כוחות מיוון ולהגן על ארצם. ללא התגבורת הפרגמונית, הרומאים צמצמו גם את פעילותם, והאיטולים הרגישו שעיקר נטל המלחמה נופל עליהם. ב-206 לפנה"ס הם הגיעו להסכם שלום עם מוקדון. בראשית שנת 205 לפנה"ס נחת באפידמנוס מצביא רומאי חדש, פובליוס סמפרוניוס טודיטאנוס, עם 35 אוניות מלחמה ו-11,000 לוחמים. כוח מכובד, אולם לא מספיק כדי להכריע את פיליפוס.[5] סמפרוניוס שלח שליחים אל האיטולים בניסיון להחזיר אותם לברית עם רומא, אולם הם נאלצו לשוב כלעומת שבאו.[6] שני הצדדים ניסו את כוחם בעוד מספר קרבות קטנים, לפני שחתמו על הסכם פויניקי שסיים את המלחמה. ההסכם לא שינה הרבה מהמצב שהיה קיים לפני המלחמה.

המלחמה השנייה עריכה

  ערך מורחב – המלחמה המוקדונית השנייה

לאחר החתימה על שלום פויניקי, חש פיליפוס כי השפעתה של מוקדון ביוון עומדת כעת במבחן קשה.[7] פיליפוס, שהעסיק דרך קבע מרגלים באיטליה,[8] למד עד מהרה כי לאחר שתסתיים המלחמה הפונית השנייה, לא יסתפקו הרומאים בהישגים החלקיים בזירת הבלקן. לא עברה שנה, והוא החל מתכונן למלחמה הבאה ברומא.[9] עם זאת, למרות הכנותיו שכללו הכנת צי מלחמתי גדול, פיליפוס לא רצה לגרום לרומא למצוא תואנה למלחמה אתו, ועל כן נזהר לא לפגוע באחת מן המדינות החתומות על שלום פויניקי. במקביל, גם ברומא התגברו הקריאות למלחמה חדשה נגד מוקדון. ראש התומכים במלחמה זו היה פובליוס סולפיקיוס גלבה מקסימוס, שהתבלט בזמן המלחמה המוקדונית הראשונה. בשנת 200 לפנה"ס הוא נבחר לתפקיד הקונסול ומוקדון הוכרזה כ"משימה" שלו. עוד באותה שנה שיגרו פרגמון ורודוס משלחת משותפת אל רומא, ולחבריה הובטח שהמצב ביוון ייבדק בכל הרצינות.[10] ביוזמתו של סולפיקיוס, אורגנה משלחת שכללה בין היתר את גאיוס קלאודיוס נרו ופובליוס סמפרוניוס טודיטאנוס, ומטרתה הרשמית הייתה בדיקה לעומק של מצב העניינים בבלקן. בפועל, המשלחת נועדה להבטיח שברגע האמת לא תתארגן קואליציה אנטי-רומית שתילחם לימינה של מוקדון.[11]

המשלחת הגדילה לעשות, והציבה דרישה בפני פיליפוס "לא לנהל מלחמות נגד איש מקרב ההלנים [יוונים], ולפצות את אטאלוס [מלך פרגמון] על העוולות [שביצע כנגדו] כפי שייקבע חבר שופטים הגון". מעשה זה נחשב במחקר המודרני למחוצף ביותר מצד רומא משתי סיבות: ראשית, לחברי המשלחת לא הייתה כל סמכות להכריז על מלחמה, שכן הדבר טרם הוכרז באספת העם. שנית, רומא מינתה את עצמה, על דעתה בלבד, למגנת היוונים כולם, דבר שלא היה לה שום סמכות לעשות בהתחשב בכך שספק רב אם הייתה לה ברית להגנה צבאית עם אחת ממדינות יוון, על אחת כמה וכמה עם כולן.[12] הלהיטות הרומאית למלחמה חדשה, זמן קצר לאחר סיום המלחמה ההרסנית עם קרתגו, מעלה תמיהות רבות לגבי סיבותיה ומטרותיה של המלחמה. לדעת חלק מהחוקרים המלחמה נבעה ממניעים אימפריאליסטיים של רומא, שרצתה להפוך את עצמה למעצמה החזקה ביותר בים התיכון. עם זאת, גישה זו בעייתית, משום שלאחר המלחמה רומא לקחה לעצמה מעט מאוד. אחרים מנסים להסביר שרומא הושפעה יותר מדי מהתרבות היוונית, ומנהיגיה העריצו את היוונים וחפצו להגן עליהם מפני המוקדונים המדכאים. עם זאת, ממהלכי הרומאים לאורך כל המלחמה ניתן לראות שההגנה על היוונים הייתה אך תירוץ למלחמה. יש הסוברים שרומא רצתה לנקום בפיליפוס על התוקפנות שגילה במלחמה המוקדונית הראשונה, אולם ישראל שצמן סבור שגישה זו פשטנית למדי. שצמן נוטה לאמץ את הגישה על פיה צעדיה של רומא היו למעשה פעולת מנע הגנתית. לדעת שצמן, רומא לא ראתה במוקדון כשלעצמה אויב מסוכן, אולם חששה שברית בין מוקדון לבין האימפריה הסלאוקית עלולה לסכן באופן חמור את האינטרסים של רומא. כמו כן, מלך מוקדון היה מחרחר ריב, וברור לחלוטין שלא יסתפק במה שהשיג עד כה. עם זאת, שצמן מודה שגם הסבר זה "אינו נקי לחלוטין מקשיים".[13] אריק ס. גרואן אף סבור שרומא כלל לא רצתה להילחם בפיליפוס, אלא רק לבלום אותו. לדעת גרואן, המשלחת הרומית ליוון לא נועדה באמת להכריז מלחמה, אלא רק להרתיע את פיליפוס ולהבהיר ליוונים כי הם יכולים לסמוך על רומא.[14]

פיליפוס התעלם במופגן מהדרישה החצופה. בהמשך הגיעה משלחת רשמית מאתונה אל רומא בבקשת עזרה.[15] כעת נעלמו הספקות האחרונים, והרומאים יכלו להתפרץ אל יוון פעם נוספת, כשהם מעמידים פנים של משחררים. בראשית הסתיו הפליג המצביא הרומאי סולפיקיוס עם 20,000 אנשים מברונדיסיום, ונחת צפונה לאפולוניה. עם זאת, הרומאים נכשלו בניסיון לפרוץ אל מוקדון עצמה. רק ב-197 לפנה"ס הצליח המצביא הרומאי טיטוס קווינקטיוס פלמינינוס לפרוץ את הדרך לפלישה אל מוקדון גופא. לקראת סיום השנה פנה פיליפוס אל פלמינינוס בבקשה להסכם שלום. פלמינינוס ידע ששנת כהותו עומדת להסתיים, ושבשנה הבאה יובא מצביא חדש לזירה, ולפיכך הסכים למגעים. פלמינינוס דרש שפיליפוס יפנה את כל יוון וכן את הערים שבעבר היו שייכות למצרים, וכן תבע את החזרת השבויים והעריקים הרומאים. בעלי בריתה של רומא העלו עוד סדרה של תביעות בלתי אפשריות. למרות זאת, הוחלט על שביתת נשק למשך חודשיים.[16] תומכיו של פלמינינוס בסנאט הצליחו להאריך את האימפריום שלו, וכעת הבין פיליפוס שהמלחמה תימשך. פיליפוס החליט לשנות את האסטרטגיה שבה נקט עד למועד זה - היינו הארכת המלחמה ככל האפשר, והגיע למסקנה שאין מנוס מקרב הכרעה.[17] ביוני של שנת 197 לפנה"ס נפגשו הצבאות בקרב קינוסקאפאלאי, שהסתיים בניצחון רומאי מוחץ.

המלחמה השלישית עריכה

  ערך מורחב – המלחמה המוקדונית השלישית

במסגרת ההסכמים ויתר פיליפוס על שלטונו ביוון. היוונים כבר התכוננו הכל לחילוף אדונים, נראה היה שלאחר שהשתחררה מעול הכיבוש המוקדוני, בסך הכל באה תחת עול כיבוש חדש, העול הרומי. עם זאת, לאחר הניצחון, נקטו הרומאים בצעד לא צפוי. תחת להשאיר את יוון תחת שליטתם או תחת שלטון בעלי בריתם, הכריז פלמיניניוס במהלך המשחקים האיסתמיים של אותה שנה כי רומא מעניקה עצמאות לכל ערי יוון. עם זאת, הייתה זו העמדת פנים בלבד, והרומאים התערבו עוד בשתי מלחמות ביוון, מלחמת נאביס ומלחמת אנטיוכוס. פיליפוס תמך ברומאים בשתיהן, ולפיכך ויתרו לו הרומאים על חלק מסעיפי הסכם השלום. הרומאים אף תרמו ליצירת קרע בתוך משפחתו של פיליפוס, ולמלחמת ירושה בין שני בניו דמטריוס ופרסאוס. הסכסוך הסתיים כאשר דמטריוס נרצח בשנת 180 לפנה"ס, וכשנה לאחר מכן נפטר פיליפוס ופרסאוס ירש את הכתר. פרסאוס נהג בחכמה, ומיד עם עלותו לשלטון ביקש מהסנאט הרומי הכרה במלכותו. הרומאים מצאו את המהלך משביע רצון מבחינתם, ולא הטרידו אותו בעניין דמטריוס. עם זאת, פיליפוס החל להגדיל בהדרגה את כוחו, תוך זהירות יתירה שלא להתנגש עם רומא בכל מחיר. עם זאת, הרומאים ראו בחשדנות את צעדיו של פרסאוס, וסברו שהתעצמות כוחו גורמת לכך שהוא מצטייר בעיני היוונים כבורר עדיף על פני הרומאים. היסטוריונים בני העת העתיקה אף מאשימים את פרסאוס שהתכונן בסתר מלחמה חדשה נגד רומא, ושאת תכנון המלחמה החל כבר אביו פיליפוס. במחקר המודרני נדחית טענה זו מכל וכל.

בתחילת שנת 173 לפנה"ס הופיעו נציגים רומאים בדלפי, כדי לסייע בפתרון סכסוך אלים בתוך הליגה האיטולית. הרומאים כפו על הפלגים היריבים להניח את הנשק, ולשלוח בני ערובה אשר ישמרו בידי הרומאים בקורינתוס. לאחר מכן פנה הנציג הרומאי אל איגיון, בירת הליגה האכאית, ויצא בהכרזה פומבית שרומא רואה בפרסאוס אויב.[18] פרסאוס הבין היטב שזוהי למעשה הכרזת מלחמה, והחל בו זמנית במאמצים דיפלומטיים לפייס את הרומאים, ובאגירת נשק ואספקה.[19] אאומנס השני, מלך פרגמון הופיע בעצמו ברומא בתחילת שנת 172 לפנה"ס, ובדלתיים סגורות הרצה בפני הסנאט על מצבורי התבואה העצומים שאוגר פרסאוס, המסוגלים לכלכל 30,000 רגליים ו-5,000 פרשים למשך עשר שנים, על ההון העצום שלו המספיק לגיוס 10,000 שכירים, ועל הכמות האסטרונומית של מערכות הנשק אשר נערמות במרתפי ארמונו. פרסאוס סיכם את הרצאתו בקביעה שפרסאוס "נראה לא רק נערך למלחמה, אלא ממש מנהל אותה".[20] דבריו של אאומנס היו חשובים לרומאים לא רק משום שהם היוו מקור מודיעיני, אלא גם משום שהם סייעו למדיניות החוץ הרומית להציג את פרסאוס כמחרחר המלחמה.

לפרסאוס נודע על ביקורו של אאומנס, והוא רצה לשלוח שליחים משלו לרומא. עם זאת הרומאים הקדימו אותו ודרשו ממנו במפגיע להסביר את מעשיו. חברי המשלחת המוקדונית התקבלו ברומא לא כנציגים, אלא כפושעים. הם נחקרו בחקירות שתי וערב, חזרו למלכם עם המסקנה החד משמעית שרומא מתכוננת למלחמה. לאחר שעוד מספר מגעים מדיניים נכשלו, ב-171 לפנה"ס פרצה המלחמה. תוכנית המלחמה המוקדונית הייתה לא לנסות לנצח במלחמה, אלא רק לעכב את הניצחון הרומי ככל האפשר עד שיסכימו הרומאים לתנאי שלום, ולו גם קשים.[21] הרומאים פלשו לתסליה ובויאוטיה, אולם לא הצליחו לחדור למוקדון עצמה. פרסאוס הצליח אמנם להביס את הרומאים במספר קרבות, אולם לא ניסה לנצל את ניצחונותיו אלא רק להשיג הסכם שלום. אלא שהרומאים דרשו כניעה ללא תנאי, צעד שהוא לא היה מוכן לו בשום אופן. ב-169 לפנה"ס הצליחו הרומאים בפיקוד קווינטוס מרקיוס פיליפוס לחדור למוקדון ואף לכבוש מספר ערים חשובות, אולם פיליפוס בלם את ההתקדמות. בשנת 168 לפנה"ס נבחר לקונסול לוקיוס אמיליוס פאולוס. הסנאט דרש ממנו לסיים את המלחמה במהירות האפשרית, כיוון שעיכובה יצר את הרושם שרומא נחלשת וכבר אינה מסוגלת לטפל בבעיות במהירות וביעילות של העבר.[22] ב-22 ביוני של אותה שנה התנגשו המוקדונים והרומאים בקרב פידנה. הקרב הסתיים בניצחון רומאי מוחץ, והרומאים כבשו את עיר הבירה פלה. פרסאוס נמלט לאמפיפוליס, ולאחר מכן נפל בשבי בידי הצי הרומי.

המלחמה הרביעית עריכה

פרסאוס נשלח לרומא, ולאחר שהוצעד בטריומף, הושלך לכלא ומת בו. מוקדון חולקה לחמישה מחוזות נפרדים ללא כל קשר ביניהם. נאסר על בני מחוז אחד לבוא בקשרי נישואים עם בני מחוז אחר, ונאסרה מכירה של נדל"ן מחוץ למבני מגורים, מבני מחוז אחד לאחר. פאולוס סגר את מכרות הזהב והכסף בכל המחוזות.[23] עם זאת, התיר את קיומם של מכרות הברזל והנחושת, תמורת דמי חכירה שאכן היו זולים יותר מדמי החכירה ששולמו למלך מוקדון. יבוא מלח נאסר לחלוטין, וכן כרית עצים לצורך בניית ספינות מכל סוג שהוא. החזקת צבא נאסרה על כל המחוזות, פרט לאזורים שהיו בעייתיים בשל פלישות שבטים מהצפון, שלהם הותר להחזיק מיליציה שגויסה אד-הוק. לכל מחוז הייתה מועצה (סינהדרוי) האחראית על ניהולו. חברי המועצות נבחרו אחת לשנה.

הרומאים למעשה הרסו כליל את הכלכלה המוקדונית, שהייתה מבוססת בחלקה הגדול על גישה לים וסחר במלח.[24] מכיוון שהארכיון המלכותי המוקדוני בפלה לא הושמד, פאולוס השתמש בו כדי להרכיב רשימה ארוכה של אישים בכל רחבי מוקדון ויוון אשר עשויים להוות בעיה להסדר החדש, ובכינוס שני של הנציגים הקריא אותה ודרש מכל המופיעים בה להתייצב להפלגה לרומא יחד עם כל בניהם שמעל לגיל 15, ולא יוצאו להורג. בכך הוא למעשה רוקן את מוקדון משכבת מעמד שלמה שכללה את מרבית בני האצולה והפוליטיקאים. בשנת 150 לפנה"ס פתח אדם בשם אנדריסקוס, אשר טען שהוא בנו של פרסאוס וכינה את עצמו "פיליפוס השישי", במרד נגד הרומאים אשר כונה "המלחמה המוקדונית הרביעית". כעבור שנתיים דיכאו הרומאים את המרד בקלות רבה, והפכו את ארבעת המחוזות המוקדוניים העצמאיים לכאורה לפרובינקיה מוקדון. כיבושה של יוון כולה בידי רומא הושלם בשנת 146 לפנה"ס בעקבות המלחמה האכאית נגד הליגה האכאית.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

מקורות עתיקים עריכה

  • Livius, Translated by F.G. Moore. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1919–1959.
  • Polybius, Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922–1925.
  • Appianus, Translated by H. White. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1912.
  • Diodorus Siculus. Library of History. Translated by C.H. Oldfather, R.M. Geer, C.L. Sherman, F.R. Walton and C.B. Welles. Loeb Classical Library. Cambridge, MA, Harvard University Press; London, William Heinemann, 1933–1967.
  • Plutarch. Lives. Translated by Bernadotte Perrin. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914–1926. 11 vols. Digitized copy in: penelope.uchicago.edu.
  • Zonaras, Annales. J.P. Migne, Patrologia Graeca, 1857–1866. Digitized copy in: Documenta Catholica Omnia.

מחקר מודרני עריכה

  • F. W. Walbank, Philip V of Macedon, Cambridge University Press, 1940
  • Michael Kleu, Die Seepolitik Philipps V. von Makedonien', Verlag Dr. Dieter Winkler, Bochum 2015
  • Erich S. Gruen, The Last Years of Philip V, Greek, Roman, and Byzantine Studies, p. 221–246
  • Paul Cartledge and Antony Spawforth, Hellenistic and Roman Sparta, Routledge, second ed, 2002.
  • F. W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), The Cambridge Ancient history, vol 7, Cambridge University Press, 1984.
  • F. W. Walbank, A Historical Commentary on Polybius, 3 vols 1957, 1967, 1979.
  • F. W. Walbank, The Hellenistic World, Harvard University Press, 1981.
  • Arthur Eckstein, Rome Enters the Greek East From Anarchy to Hierarchy in the Hellenistic Mediterranean, 230–170 BC, Wiley-Blackwell, 2008
  • Ernst Badian, Titus Quinctius Flamininus. Philhellenism and Realpolitik, University Press, Cincinnati, Ohio 1971.
  • Peter Green, Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age, Los Angeles, ,California: University of California Press 1990
  • Arthur M. Eckstein, T. Quinctius Flamininus and the campaign against Philip in 198 B.C, Phoenix, Jg. 30 (1976), S. 119–142,
  • Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière, and Guy Thompson Griffith, A history of Macedonia, Oxford: Clarendon Press, 1979.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא המלחמות המוקדוניות בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ .F. W. Walbank, Philip V of Macedon, p. 65
  2. ^ Eckstein, p. 80
  3. ^ גולן, עמ' 390-391.
  4. ^ Eckstein, p. 78
  5. ^ .F. W. Walbank, Philip V of Macedon, p. 102
  6. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ותשעה, 12.
  7. ^ גולן, עמ' 425.
  8. ^ פוליביוס, ספר שלושה עשר, 5.
  9. ^ גולן, עמ' 426.
  10. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים ואחד, 2.
  11. ^ גולן, עמ' 445.
  12. ^ שצמן, עמ' 166-167.
  13. ^ שצמן, עמ' 166-168.
  14. ^ Gruen, p. 395-398
  15. ^ פאוסניאס, "תיאורה של יוון", 1, 36, 6. טיטוס ליוויוס, ספר שלושים ואחד, 9.
  16. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים ושתיים, 36.
  17. ^ גולן, עמ' 465.
  18. ^ טיטוס ליוויוס, ספר ארבעים ושניים, 6.
  19. ^ גולן, עמ' 544.
  20. ^ טיטוס ליוויוס, ספר ארבעים ושניים, 13.
  21. ^ גולן, עמ' 553.
  22. ^ גולן, עמ' 563.
  23. ^ נראה שצעד זה לא נבע מתוך רצון להעניש את המוקדונים, אלא מסיבות פוליטיות. פאולוס היה בן לאריסטוקרטיה הישנה ברומא, וייצג את הפטריקים. הוא חשש שהמכרות יפלו לידי פלבאים שיתעשרו במהרה וידחקו את בני מעמדו. ראו גולן, עמק 572 הערה 121.
  24. ^ גולן, עמ' 572.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=המלחמות_המוקדוניות&oldid=37961091"