המסורת היהודית-נוצרית

המסורת היהודית-נוצרית או יודאו-נצרות הוא מונח שמשמש משנות החמישים לתיאור המכנה המשותף בין היהדות לנצרות, כגון עשרת הדיברות. המונח משמש כדי לקבץ את הנצרות והיהדות יחדיו, בין אם בהתייחס לגזירה של הנצרות מהיהדות, להכרה של הנצרות בתנ"ך כמהווה את הברית הישנה, או לערכים שאמורים להיות משותפים לשתי הדתות.

פסל של עשרת הדיברות בטקסס

למסורת היהודית-נוצרית יש מקום מרכזי בדת האמריקאית ומשתמשים ברעיון של המסורת היהודית-נוצרית בשביל לקדם מניעים בין דתיים. בשנים האחרונות ישנה תנועה אשר מנסה להכליל גם את האסלאם, תחת הקטגוריה של דתות אברהמיות. המונח גם שימש חוקרים כדי לדבר על הקשרים בין היהדות לנצרות בתקופת בית שני. כאשר משתמשים במושג בשביל לדבר על דתות אשר התפצלו מהיהדות ומהנצרות, משתמשים גם בדתות אברהמיות בצורה בעלת משמעות זהה.

היסטוריה של המונח

השימוש הראשון במונח "יהדות-נצרות" במובן ההיסטורי מתוארך לשנת 1839 ביומנו של ג'וסף וולף. לפני כן ניתן לראות שימושים תאולוגיים במונח, אשר דברו לרוב על ההפיכה התפלגות של הנצרות מהיהדות. לעומת זאת, המונח יהדות נוצרית שימש כבר בשנת 1644 בתור שם תואר, ובשנת 1841 שימש כבר לתיאור של אורחות חיים המשותפות ליהדות ולנצרות.

מערכת אתית משותפת

ההתייחסות הראשונה לאתיקה המשותפת בין היהדות לנצרות הייתה ב-27 ביולי 1939. בשנות הארבעים של המאה ה-20 המושג צבר תהודה ברחבי אמריקה, כאשר ניסו להיפטר מהאנטישמיות בידי ביטוי של ערכים אמריקאיים, ופחות דתיים. בשנת 1952 ציטט דווייט אייזנהאואר את האבות המייסדים:

"כול האנשים חוננו בידי יוצרם" במילים אחרות, לשיטת השלטון שלנו אין משמעות אלא אם היא מושתתת על אמונה דתית חזקה, וזה לא משנה מה היא. אצלינו כמובן היא תהיה היהדות-נצרות, אבל זאת חייבת להיות דת בה כול האנשים נבראו שווים.

בסיס לדמיון בין היהדות לנצרות

ראו גם – שבע מצוות בני נוח

תומכים ברעיון היהדות-נצרות מצביעים על הטענה הנוצרית כי הנצרות נתמכת ומתקיימת בתור דת התלויה בתנ"ך. למרות שבברית החדשה ישנם טקסטים אשר לא מופיעים בברית הישנה וסדרם של הטקסטים שונים, כול הטקסטים שמופיעים בברית הישנה נמצאים בברית החדשה. למעשה, רוב הטקסטים בברית החדשה ובנצרות מקורם בברית הישנה ובכתבים יהודיים. דוגמה לגיבור יהודי אשר נפוץ גם בעולם הנוצרי הוא משה.

ראו גם

• עדי יהוה
• יהדות משיחית