ויקיפדיה

המערכת הלאומית לשימור אזורי טבע בראשיתי

רמת ההגנה הגבוהה ביותר לשמורות טבע בארצות הברית.

המערכת הלאומית לשימור אזורי טבע בראשיתי (באנגלית: The National Wilderness Preservation System, בראשי תיבות: NWPS) של ארצות הברית מגינה על שטחים של אזורי טבע בראשיתי המנוהלים בידי הממשלה הפדרלית של ארצות הברית והמיועדים לשימור במצבם הטבעי. פעילות באזורי טבע בראשיתי המוכרזים רשמית מתואמת על ידי המערכת הלאומית לשימור אזורי טבע בראשיתי. אזורי טבע בראשיתי מנוהלים על ידי ארבע סוכנויות ניהול קרקעות פדרליות: שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, שירות היערות של ארצות הברית, שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית ולשכת ניהול הקרקעות של ארצות הברית. המונח "אזור טבע בראשיתי" מוגדר כ"כאזור שבו הקרקע וחברת בעלי החיים לא הוגבלו בידי האדם, כשהאדם עצמו הוא מבקר שלא נשאר" ו"שטח של קרקע פדרלית שלא עבר פיתוח השומר על אופיו והשפעתו הקדמוניים, בלא שיפורים קבועים או התיישבות אנושיים, המוגן והמנוהל באופן המשמר את התנאים הטבעיים שלו".[1] נכון ל-2019 יש 767 אזורים המוכרזים כאזורי טבע בראשיתי בשטח כולל של 445,257 קילומטרים רבועים, או כ-4.5% משטחה של ארצות הברית.[2]

חוק אזורי הטבע הבראשיתי מגן על נופים ואזורי טבע יוצאי דופן שלא עברו פיתוח, כדוגמת אזור הטבע הבראשיתי אנסל אדמס
שטחי טבע בראשיתי שנוספו למערכת על פני השנים
אזור הטבע הבראשיתי היי של (High Schells Wilderness)
סמן לגבול של אזור טבע בראשיתי באיידהו
אזור הטבע הבראשיתי רד מאונטיין (Red Mountain Wilderness) בנבדה

היסטוריה עריכה

ככל שמערכת התחבורה האמריקאית הלכה והתרחבה במהלך שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 החל חשש הולך וגובר לאיכות המים והאוויר. תנועות שימור החלו להתגבש במטרה לגרום להכרזה על אזורי טבע בראשיתי מיועדים. פעיל איכות הסביבה הווארד זנאייזר (Howard Zahniser‏; 1906–1964) כתב את הטיוטה הראשונה של חוק אזורי הטבע הבראשיתי ב-1956. נדרשו תשע שנים ו-65 שכתובים לפני שהחוק עבר בקונגרס ב-1964.[3] חוק אזורי הטבע הבראשיתי (Wilderness Act, חוק ציבורי מספר 88–577) שהקים את המערכת הלאומית לשימור אזורי טבע בראשיתי (בראשי תיבות NWPS) נחתם על ידי נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון ב-3 בספטמבר 1964. החוק הסמיך את שירות הפארקים הלאומיים, שירות היערות ושירות הדגה וחיות הבר לבחון את כל האדמות הפדרליות שבתחום שיפוטם על מנת לאתר אזורי טבע בראשיתי לצירוף ל-NWPS. אזורי הטבע הבראשיתי המיוערים הלאומיים הראשונים נקבעו בחוק עצמו. מקלט חיות הבר של הביצה הגדולה (Great Swamp National Wildlife Refuge) בניו ג'רזי הפך ב-1968 למקלט הלאומי הראשון של חיות הבר הכולל אזור טבע בראשיתי המוכרז רשמית. אליו הצטרפו אחר-כך אזורי טבע בראשיתי בפארקים הלאומיים החל במונומנט הלאומי מכתשי הירח (Craters of the Moon National Monument) באיידהו ב-1970.

קפיצה דרמטית בגודל השטח שנוסף למערכת אזורי הטבע הבראשיתי התרחשה ב-1980 הודות ל"חוק שימור האדמות של אלסקה" (Alaska National Interest Lands Conservation Act), בראשי תיבות ANILCA שנחתם על ידי הנשיא ג'ימי קרטר ב-2 בדצמבר 1980. גידול נוסף, דרמטי פחות, הגיע ב-1984 עם העברת חוקים רבים שהכריזו על אזורי טבע בראשיתי ביערות הלאומיים שזוהו באמצעות תהליך "סקירה והערכה של האזורים נטולי הדרכים" (Roadless Area Review and Evaluation) של שירות היערות. לשכת ניהול הקרקעות לא נדרשה לבחון את האדמות בניהולה לשם הכללה ב-NWPS עד לאחר ה-21 באוקטובר 1976, כאשר נחתם חוק המדיניות וניהול הקרקעות הפדרליות (Federal Land Policy and Management Act). הקצאה של אזורי טבע בראשיתי על אדמות הלשכה החלו ב-1978. מאז נוצרו מעל ל-200 אזורי טבע בראשיתי בתחומי האדמות המנוהלות על ידי הלשכה, הכוללים, נכון ל-2019, בערך 35,200 קילומטרים רבועים.[2]

באוגוסט 2008 היו במערכת הלאומית לשימור אזורי טבע בראשיתי 704 אזורי טבע בראשיתי נפרדים, הכוללים 435,098 קילומטרים רבועים. לאחר שעבר "חוק האדמות הציבוריות הכולל" (Omnibus Public Lands Act) במרץ 2009 היו 756 אזורי טבע בראשיתי. נכון ל-2019 יש 767 אזורים המוכרזים כאזורי טבע בראשיתי, בשטח כולל של 445,257 קילומטרים רבועים, או כ-4.5% משטחה של ארצות הברית.[2]

כמה ממדינות ארצות הברית הקימו תוכניות משלהן לשימור אזורי טבע בראשיתי המבוססים על ה-NWPS, בהן מרילנד (Maryland Wildlands Preservation System) וקליפורניה (California Wilderness Preservation System).

אזורי טבע בראשיתי עריכה

הקונגרס של ארצות הברית יכול להקצות אזור כאזור טבע בראשיתי על אדמות פדרליות בארצות הברית תחת התנאים שנוסחו בחוק אזורי הטבע הבראשיתי של 1964.[4] כמה סוכנויות, כולל שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, שירות היערות של ארצות הברית, שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית ולשכת ניהול הקרקעות של ארצות הברית אחראיות להעלות הצעות לקונגרס להכרזה על אזורים חדשים המתאימים לקריטריונים להפוך לאזורי טבע בראשיתי. הקונגרס דן בהצעות אלו על בסיס מדינה אחר מדינה וקובע אילו אזורים ומה גודל השטח בכל אזור שיהפכו לחלק מהמערכת. היו כמה מקרים שבהם הקונגרס הכריז על שטחים גדולים יותר של אדמה פדרלית ממה שהוצע על ידי הסוכנות שהעלתה את ההצעה.[5] אף שחוק אזורי הטבע הבראשיתי קבע שאזורי טבע בראשיתי חייבים "להיות מנוהלים לשימושם ולהנאתם של התושבים האמריקאים באופן כזה שישאיר אותם ללא פגע עבור שימוש עתידי והנאה כאזור טבע בראשיתי",[5] אפשר חוק אזורי הטבע הבראשיתי המזרחיים (Eastern Wilderness Act), שהוסיף 16 אזורים של יערות לאומיים ל-NWPS, לכלול אזורים שעברו שינויים משמעותיים בעקבות התערבות אנושית.[1]

חוק אזורי הטבע הבראשיתי כולל קריטריונים שיש להתחשב בהם כששוקלים להכריז על שטחים כאזורי טבע בראשיתי. אף שקיימים חריגים, חייבים להתקיים התנאים הבאים על מנת שאזור ייכלל ב-NWPS:[1]

  1. הקרקע היא בבעלות ובניהול הממשל הפדרלי
  2. השטח הוא בגודל של לפחות 5,000 אקר (20.234 קילומטרים רבועים)
  3. ההשפעה האנושית "כמעט בלתי מורגשת"
  4. קיימות אפשרויות להתבודדות ונופש
  5. האזור כולל "ערכים אקולוגיים, גאולוגיים, או מאפיינים אחרים מדעיים, חינוכיים, נופיים או בעלי ערך היסטורי"

אזורי טבע בראשיתי כפופים להגבלות ניהוליות ספציפיות. פעילות אנושית מוגבלת לנופש שאינו עושה שימוש בכלי רכב ממונעים (כדוגמת לינה בחיק הטבע, ציד, דיג רכיבה על סוסים וכו'), מחקר מדעי ופעילויות בלתי פולשניות אחרות. במהלך פעילויות אלו מתבקשים המבקרים לציית למדיניות "אין להשאיר עקבות". מדיניות זו קובעת הנחיות לשימוש באזור טבע בראשיתי באופן אחראי, במטרה להשאיר את השטח כפי שהיה לפני השימוש בו. הנחיות אלו כוללות: איסוף ואריזה של כל האשפה על מנת לשאתה מחוץ לאזור, שימוש בתנור מטלטל ולא באש גלויה, הקמת אוהלים במרחק של לפחות 60 מטרים מהשביל או ממקור מים, הקפדה על הצמדות לשבילים, והליכה בקבוצות קטנות. הקפדה באדיקות על אתוס "אין להשאיר עקבות" מבטיחה שאזורי הטבע הבראשיתי לא יזוהמו בשל הפעילות האנושית. החוק אוסר באופן כללי על כריתת עצים, כריה, כלי רכב ממונעים (כולל אופניים), סלילת כבישים, וצורות אחרות של פיתוח באזורי הטבע הבראשיתי המוכרזים, אם כי זכויות כריה ואזורי מרעה שהיו קיימים בשטח לפני ההכרזה מותרים באמצעות סעיפי סבא[א] בחוק אזורי הטבע הבראשיתי. אזורי טבע בראשיתי של ארצות הברית כלולים בקטגוריית הניהול מסוג la (שימור טבע קפדני) או מסוג lb (אזורי טבע בראשיתי) של אזורים מוגנים של ה-IUCN.

אזורי טבע בראשיתי הם חלקים מפארקים לאומיים, מקלטים של חיות הבר, יערות לאומיים ושטחים בניהול לשכת הקרקעות. כמה אזורים מנוהלים בידי יותר מסוכנות אחת. בתחילה כללה ה-NWPS‏ 34 אזורים שהגנו על 37,000 קילומטרים של יערות לאומיים. נכון ל-2019 יש 767 אזורים המוכרזים כאזורי טבע בראשיתי, בשטח כולל של 445,257 קילומטרים רבועים. גודל שטח זה שווה ערך ל-4.5% משטח ארצות הברית, אם כי רק 2.7% בתחומי 48 המדינות הרצופות של ארצות הברית הם אזורי טבע בראשיתי. עם זאת, מרבית השטח שוכן במספר קטן של מדינות. המדינות עם המספר הרב ביותר של אזורי טבע בראשיתי הם קליפורניה, אריזונה, נבדה, אלסקה ואורגון. עם זאת, אם מודדים את גודל השטח הרשימה משתנה באופן דרמטי כיוון שאלסקה מכילה את השטחים הגדולים ביותר המוגנים על בסיס החוק. חמש המדינות בראש הרשימה במונחי שטח כולל הם אלסקה, קליפורניה, אריזונה, איידהו ווושינגטון, וביחד הם כוללים 80% מגודל המערכת הלאומית של אזורי הטבע הבראשיתי.[2] גודל השטח של אזורי הטבע הבראשיתי במרבית המדינות המזרחית הוא צנוע, למעט פלורידה ומינסוטה. אזורי טבע בראשיתי קיימים בכל המדינות למעט קונטיקט, דלאוור, איווה, קנזס, מרילנד ורוד איילנד.[2]

מספר ממשלות של מדינות או של שבטים הגדירו אף הם אזורי טבע בראשיתי תחת שליטתם ועל בסיס חוקים מקומיים. אלו אינן אדמות פדרליות, והאופי המדויק של ההגנה עשוי להיות שונה מהחוקים הפדרליים.

מרבית אזורי הטבע הבראשיתי הם ביערות לאומיים, אבל שירות הפארקים הלאומיים מנהל את סך כל השטח הגדול ביותר. המכלול הרציף הגדול ביותר של אזור טבע בראשיתי בארצות הברית הוא אזור הטבע הבראשיתי נואטק (Noatak Wilderness) באלסקה על שטח של 51,570 קילומטרים רבועים. אזור הטבע הבראשיתי הגדול ביותר מחוץ לאלסקה הוא אזור הטבע הבראשיתי עמק המוות (Death Valley Wilderness) בדרום-מזרח קליפורניה, שגודלו 12,420 קילומטרים רבועים. השטח הקטן ביותר המוגן על ידי WPS הוא אזור הטבע הבראשיתי האי פליקן (Pelican Island Wilderness) בצפון פלורידה שגודלו בסך הכול 24 דונם. השטח הקטן ביותר בעבר היה אזור הטבע הבראשיתי סלעים ואיים (Rocks and Islands Wilderness) בצפון קליפורניה בגודל 20 דונם, אבל לאחר בחינה מחודשת של לשכת הקרקעות ב-2006 הוא הורחב רשמית ל-77 דונם.

פטור מיוחד מהכלל האוסר שימוש בציוד מכני ניתן לאזורי הטבע הבראשיתי באלסקה: מותר שימוש מוגבל בכלי רכב ממונעים ובניית בקתות וחקלאות ימית.[1] פטורים אלו הותרו בשל השטח העצום של אזורי הטבע הבראשיתי באלסקה, והדאגה למקורות מחייתם של התושבים, כולל ילידי אלסקה.

ב-30 במרץ 2009 חתם הנשיא ברק אובמה על "חוק האדמות הציבוריות הכולל" (Omnibus Public Lands Act). החוק הכריז על שטחים נוספים בגודל 81,000 קילומטרים בתשע מדינות כאזורי טבע בראשיתי, ההרחבה הגדולה ביותר של אדמות הטבע הבראשיתי במעל ל-25 שנים.[6]

פעילויות בינלאומיות עריכה

ב-7 בנובמבר 2009 נחתם הסכם בין ארצות הברית, קנדה ומקסיקו שכותרתו "מזכר הבנות בדבר שיתוף פעולה לשימור אזורי טבע בראשיתי" (Memorandum of Understanding on Cooperation for Wilderness Conservation). הסכם זה הקים ישות חדשה "הוועדה הבין ממשלתית של אמריקה הצפונית לשיתוף פעולה לשימור אזורי טבע בראשיתי ואזורים מוגנים" (North American Intergovernmental Committee on Cooperation for Wilderness and Protected Areas Conservation) שתייעל את התהליך של תקשורת פתוחה בין סוכנויות בינלאומיות למטרת שימור אזורי טבע בראשיתי.[7] ועדה זו הוקמה כדי לרכוש תובנה על היתרונות של שימור אזורי טבע בראשיתי, להקים ערוצי תקשורת פתוחים בין סוכנויות בינלאומיות, ולבחון את ההבדלים התרבותיים ואת קווי הדמיון מאחורי מאמצי השימור בכל מדינה.[7] בתוך המערכת האמריקאית, כל הגופים האחראים לשימור אזורי טבע בראשיתי פועלים בשיתוף פעולה עם עמיתיהם הבינלאומיים כדי לקבוע את העתיד הן של המערכת האמריקאית והן של מאמצי השימור ביבשת אמריקה הצפונית בכללותה.

שימור חיות הבר עריכה

 
דו-חיים כדוגמת טריטון זה באזור הטבע הבראשיתי קוהוטה (Cohutta Wilderness) בצפון ג'ורג'יה, היו בין המינים הרבים של הפאונה המוגנת על ידי ה-NWPS

אחת ממטרות מערכת שימור אזורי הטבע הבראשיתי היא להבטיח קיום של בתי גידול שאין בהם פיתוח אנושי עבור מינים בסכנת הכחדה או מינים מאוימים.[5] מינים רבים החיים בארצות הברית מיוצגים באזורי הטבע הבראשיתי. יש בארצות הברית 261 מערכות אקולוגיות, ו-157 מתוכן מיוצגות במערכת. כאשר כ-60% מכל המערכות האקולוגיות מוגנות במידת מה על יד ה-NWPS, יש למרבית חיות הבר בארצות הברית אזורים שבהם הם יכולים להתקיים בלא אינטראקציה משמעותית עם בני אדם.[5]

בשלהי 2011 הייתה דרישה לבצע בחינה מלאה לאזור טבע בראשיתי פוטנציאלי במקלט הארקטי של מישור החוף (Arctic Refuge Coastal Plain) באלסקה. אחד המאפיינים העיקריים על מנת להיחשב כאזור טבע בראשיתי אפשרי היה מגוון אוכלוסיות חיות בר בשטח המיועד, רבים מהם ברשימת מינים בסכנת הכחדה.[5] באזור טבע בראשיתי פוטנציאלי זה בלבד היו לווייתנים, כלבי ים, זאבים, דובי קוטב, דובי גריזלי, כבשי המושק, איילי הצפון ומעל ל-200 מינים של עופות נודדים השוכנים באזור זה לפחות בחלק מהשנה. מגוון נרחב זה של צמחייה ובעלי חיים מהווה שיקול משמעותי לשם הוספה למערכת הלאומית לשימור אזורי טבע בראשיתי.[8]

חוקים ומדיניויות עריכה

אלפי חוקים ומדיניויות סייעו לעצב ולנהל את המערכת הלאומית לשימור אזורי טבע בראשיתי בארצות הברית. חוקי הקונגרס הבאים משפיעים ישירות על המערכת לשימור אזורי טבע בראשיתי או מסייעים בניהול אזורי טבע בראשיתי.[9]

  • חוק הכרייה הכללי של 1872 (General Mining Act of 1872) – חוק זה הכריז שאדמות הציבור חופשיות ופתוחות להתיישבות ולחיפוש מינרלים. נהלים לזיכיונות ומפעלי כריה נקבעו בחוק זה כמו גם ניהול אזורי הטבע הבראשיתי הכוללים מינרלים ומשאבי טבע אחרים.
  • חוק העתיקות של 1906, חוק השימור ההיסטורי של 1966 (National Historic Preservation Act of 1966) וחוק ההגנה על משאבים ארכאולוגיים של 1979 (Archaeological Resources Protection Act of 1979) – חוקים אלו מסייעים להגן על משאבי מורשת שעל אדמות פדרליות ולנהל אותם. הם גם מסייעים בשימור שטחים ציבוריים ושטחי טבע יקרי ערך במטרה להגן על אובייקטים בעלי עניין היסטורי ומדעי.
  • חוק הקמת שירות הפארקים הלאומיים (National Park Service Organic Act) – חוק זה מ-1916 הקים את שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית ונחקק כדי לשמר את הנוף, חיות הבר, והן אובייקטים טבעיים והן אובייקטים היסטוריים להנאת הציבור האמריקאי.
  • חוק אזורי הטבע הבראשיתי (Wilderness Act) – חוק זה, אשר הועבר בשנת 1964, סיווג והגן על 54 אזורי טבע בראשיתי (כ-36,000 קילומטרים רבועים) וקבע נוהל להוספת שטחים חדשים למערכת הלאומית לשימור אזורי טבע בראשיתי. הוא גם אפשר החלת שיפוט על אזורי טבע בראשיתי אלה על ידי שירות היערות, שירות הפארקים הלאומיים, או שירות הדגה וחיות הבר. כמו כן קבע החוק איסורים על שימוש בכלי רכב ממונעים וממוכנים, כריתת עצים ואמצעי פיתוח אחרים באזורים אלה.
  • חוק מדיניות הסביבה הלאומית (National Environmental Policy Act) מהשנים 1970, 1975 ו-1982 – חוק זה דורש מסוכנויות פדרליות לשקול ולהעריך את ההשפעות הסביבתיות של פעולות מוצעות. הוא גם דורש מהסוכנויות לזהות השפעות סביבתיות שלא ניתן להימנע מהן ולהעריך את כל המשאבים באזור לפני התחייבות לביצוע הפעולה המוצעת. חוק זה מורה לסוכנויות פדרליות להכין ולהגיש דוחות של השפעה על הסביבה לפני פיתוח על קרקעות ציבוריות.
  • חוק האוויר הנקי (Clean Air Act) מהשנים 1963, 1966, 1973, 1977 ו-1990 – חוק זה קבע תקנים לרווחת ובריאות התושבים. הוא קבע שאזורים ממחלקה I‏ (Class I areas) הם אזורי טבע בראשיתי בגודל מעל ל-5,000 אקרים (20,000 דונם) ופארקים לאומיים בגודל מעל ל-6,000 אקרים (24,000 דונם) שהיו קיימים בשנת 1977. הגדרה זו מספקת לאזורים אלו הגנה מיוחדת בפני פגיעה באיכות האוויר בשל זיהום אוויר שמקורו בפעילות אנושית. חוק זה דורש ממדינות לפתח וליישם תוכניות לצמצום אובך לרמות טבעיות עד שנת 2064, וקורא לניטור נרחב של הערכים הקשורים לאיכות האוויר (ראות, צמחייה, בעלי חיים, צמחייה, קרקע ומים) בכל רחבי האומה.
  • חוק המים הזכים (Clean Water Act) מהשנים 1948, 1972, 1977 ו-1987 – חוק זה נועד להגן על מקורות מים בריאים ושיקום אלו שאינם בריאים. הוא קובע את מבנה תהליך ויסות המזהמים הנפלטים למים והסדרת תקני איכות המים בארצות הברית. הוא קבע תקני בקרה על זיהום והפך לבלתי חוקי לשפוך מזהמים לתוך מים ברחבי ארצות הברית ללא אישור.[10]
  • חוק המינים בסכנת הכחדה (Endangered Species Act) מהשנים 1973, 1978 ו-1982 – חוק זה קובע תוכנית להגנה על צמחים ובעלי חיים המאוימים בהכחדה. החוק מפרט צמחים מסוימים ובעלי חיים וקובע נהלים ספציפיים להוספת מינים לרשימת המינים בסכנת הכחדה במעמד מוגן. החוק גם הכין תוכניות עם מדינות ברחבי ארצות הברית, כמו גם עונשים אזרחיים על הפרה של חוק זה.
  • חוק שימור האדמות של אלסקה מ-1980 (Alaska National Interest Lands Conservation Act) – חוק זה נועד במיוחד עבור ייעוד ושימור של קרקעות ציבוריות באלסקה. החוק הוסיף 110,000 קילומטרים רבועים למערכת הלאומית לשימור אזורי טבע בראשיתי יחד עם כמה נהרות פראיים ונופיים. הקונגרס קיווה שעם חוק זה, יישמרו ללא שינוי האזורים הארקטיים, כמו גם הטונדרה, יערות הטייגה, והמערכות האקולוגיות של יערות הגשם בחוף. החוק גם סייע להגן על בתי הגידול של חיות הבר עבור מינים שהיו תלויים באזורים גדולים מאוד של אדמות שלא עברו פיתוח אנושי.

הסוכנויות המנהלות עריכה

 
חלוקת שטחים על פי סוכנויות
  • שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית – סוכנות זו, שהוקמה ב-1916, מסייעת להגן על יותר מ-400 יחידות שונות. היא גם מסייעת לשבטים המקומיים ולממשלות, כמו גם לארגונים ללא כוונת רווח ולעסקים באמצעות שימור ההיסטוריה המקומית ולהחיות קהילות מחדש
  • שירות היערות של ארצות הברית – סוכנות זו, שהוקמה ב-1905, מנהלת אדמות ציבור ביערות הלאומיים או בערבות העשב, הכוללים בסך הכל שטחים בגודל של כ-780,000 קילומטרים רבועים.[11]
  • שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית – סוכנות זו, שהוקמה ב-1940, מנהלת כ-610,000 קילומטרים רבועים של המערכת הלאומית של מקלט חיות הבר (the National Wildlife Refuge System), כמו גם אלפי שטחי ביצות ושטחי קרקע ייחודיים. חלק מתרומות הסוכנות כוללים הגנה ושימור של בעלי חיים בסכנת הכחדה ובתי הגידול שלהם תוך אכיפה של החוקים הפדרליים הדנים בחיות הבר.
  • לשכת ניהול הקרקעות של ארצות הברית – סוכנות זו הוקמה ב-1812 בשם משרד הקרקעות הכללי (General Land Office), ואחר-כך התמזגה עם שירות הרעייה (Grazing Service) על מנת להפוך ב-1946 ללשכה לניהול קרקעות (Bureau of Land Management). היא מנהלת מיליון קילומטרים רבועים של אדמות ציבור. "המערכת הלאומית לשימור הנוף" (National Landscape Conservation System בראשי תיבות NLCS) של סוכנות זו כוללת מעל ל-886 אזורים על שטח של יותר מ-110,000 קילומטרים רבועים בארצות הברית. מטרתה להגן על אזורי טבע בראשיתי, כמו גם על נהרות פראיים ונופיים, מונומנטים לאומיים ושבילים היסטוריים. היא שומרת על אתרי תרבות ואתרים אינדיאניים רבים במדינות מערב ארצות הברית. המשימה של NLCS היא "לשמר, להגן, ולשקם נופים בעלי משמעות לאומית אלו המוכרים בשל הערכים התרבותיים, האקולוגיים והמדעיים יוצאי הדופן שלהם".[12]

קישורים חיצוניים עריכה

ביאורים עריכה

  1. ^ באנגלית Grandfather clause, סעיף בחוק הקובע שכלל קודם ממשיך להיות מיושם במקרים מסוימים בעוד שהכלל החדש ייושם לגבי כל המקרים העתידים

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 "The Wilderness Act of 1964". Wilderness.net.
  2. ^ 1 2 3 4 5 "Wilderness Fact Sheet". Wilderness.net. 21 בספטמבר 2015. אורכב מ-המקור ב-2016-11-15. נבדק ב-2019-02-02. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ "Environmental Timeline Overview". Wilderness.net. אורכב מ-המקור ב-2012-03-30. נבדק ב-2019-02-02.
  4. ^ Hoover, Katie; Johnson, Sandra L. (17 בינואר 2018). Wilderness: Issues and Legislation (PDF). Washington, DC: Congressional Resrach Service. {{cite book}}: (עזרה)
  5. ^ 1 2 3 4 5 "What is Wilderness?". The Wilderness Society. אורכב מ-המקור ב-2012-06-09.
  6. ^ "HR 146: Omnibus Public Land Management Act of 2009". Govtrack.us.
  7. ^ 1 2 "North American Cooperation on Wilderness". The WILD Foundation. 2009-11-07. אורכב מ-המקור ב-2013-04-16.
  8. ^ "U.S. Fish and Wildlife Service Considers Wilderness for Arctic Refuge Coastal Plain". Alaska. Audubon Society.
  9. ^ "Overview of Key Wilderness Laws". Wilderness.net. אורכב מ-המקור ב-2012-03-30. נבדק ב-2019-02-02.
  10. ^ "Summary of the Clean Water Act". Laws and Regulations. U.S. Environmental Protection Agency.
  11. ^ "About Us". U.S. Forest Service. 2012-01-12.
  12. ^ "National Conservation Lands". Bureau of Land Management. אורכב מ-המקור ב-2016-11-22.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=המערכת_הלאומית_לשימור_אזורי_טבע_בראשיתי&oldid=37102605"