המפלגה הפופוליסטית

מפלגה בארצות הברית

המפלגה הפופוליסטיתאנגלית: The Populist Party) או מפלגת העם של ארצות הבריתאנגלית: People's Party of the United States) הייתה מפלגה קצרת ימים בארצות הברית. היא התקיימה בין השנים 18871908 וסופה שנטמעה במפלגה הדמוקרטית. עם זאת, בשעה שהייתה קיימת הייתה רבת השפעה במיוחד במדינות החקלאיות (צפון קרוליינה, אלבמה, ג'ורג'יה, טנסי, קולורדו, טקסס, קנזס, דקוטה הצפונית, איידהו, מינסוטה, איווה ונברסקה). במערכת הבחירות לנשיאות של 1892 הייתה המפלגה השלישית בגודלה וצברה 9% מקולות המצביעים ו-22 אלקטורים. במערכת הבחירות לנשיאות של 1896 ניצבה מאחורי מועמד המפלגה הדמוקרטית, ויליאם ג'נינגס ברייאן, שאימץ את עיקרי המצע הפופוליסטי. כישלונם של החקלאים לשלב כוחות עם הפועלים, בעלי העסקים הקטנים והמובטלים העירוניים, שחלקו עמם קווים מאפיינים רבים, גרמו להתמוססות המפלגה.

המפלגה הפופוליסטית
The Populist Party
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1891–1908 (כ־17 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
אידאולוגיות פופוליזם
נאציונליזם
התמזגה לתוך המפלגה הדמוקרטית
מיקום במפה הפוליטית ימין
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

המפלגה נוצרה מתוך תחושות הזעם והקיפוח של איכרי דרום ארצות הברית הלבנים. עיקר מצוקתם הייתה שולי הרווח הצרים עימם נאלצו להתמודד כספקי תוצרת חקלאית במערכת מוניטרית מרסנת שלא איפשרה להם להעלות את מחירי תוצרתם והעלתה את מחירי ההלוואות שנאלצו לקחת. תעמולתם (הפופוליסטית, ומכאן הכינוי) הופנתה בחריפות כנגד המונופולים והטראסטים של צפון-מזרח ארצות הברית, הבנקים הגדולים, ראשי תאגידי הענק ובראשם תאגידי הרכבות, שהיו בעלי קרקעות חקלאיות רבות ("הברונים השודדים"). ביקורתם נעה מטענות נגד הקפיטליזם ומדיניות תקן הזהב ועד תאוריות קונספירציה לפיהן עושים בעלי הממון יד אחת כנגד החקלאים.

רקע עריכה

 
שדה במישורים הגדולים, 1897

לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית הלך ונעלם במהירות מודל החוואי הבודד המתיישב במערב התיכון או בעמק המיסיסיפי, חי מייצור עצמי ומייצר רווח ושיפור של איכות חייו על ידי מכירת עודפי ייצור. בעידוד משרד החקלאות האמריקאי שאך נוצר, נמכרו בתמורה למשכנתא, שטחי קרקע גדולים שהיו בחזקת תאגידי הרכבת לחוואים לצורך ייצור המוני וחקלאות אינטנסיבית בפרט של תירס, כותנה, טבק וחיטה. במקביל התפתחו המיכון החקלאי ושיטות חדשניות להשקיה, דישון וטיפול בזרעים שאיפשרו עיבוד ושיווק בקנה מידה גדול. עם זאת, הכלכלה התנהלה לפי מודל דפלציוני, כאשר הדפסת כסף הוצמדה באדיקות לתקן הזהב. תקן הזהב אומץ בשנת 1873, דבר שהפך את הזהב הנדיר לבסיס הגיבוי היחיד להילך החוקי, זאת בניגוד לשיטה הבימטאליסטית, שאיפשרה גיבוי בכסף ביחס מתאים. לפיכך היה מחזור הכסף קטן, דבר שדחק מטה את מחירי הסחורות החופשיות ובפרט את מחירי התוצרת החקלאית. לכן נקרא על ידי החקלאים אימוץ תקן הזהב "הפשע של 1873"[1].

אופי הכלכלה החקלאית, גם ללא הבצורת שתקפה בשנות ה-80 של המאה ה-19 את המישורים הגדולים, הותירה בידי החקלאים שולי רווח מצומצמים ביותר. שליטת החקלאי על מחיר התוצרת הייתה קטנה ביותר כיוון שזה נקבע בשווקים מרוסנים אליהם נכנסו מתחרות כארגנטינה, קנדה ורוסיה שדחקו את המחיר עוד מטה וזאת מבלי שהחקלאי יוכל להוריד את עלויות הייצור שלו. התאגידים התעשייתיים הגדולים, שהפכו מונופוליסטיים יותר ויותר, לא הושפעו ואף נהנו מן המצב משום שהעלו את מחירי שירותיהם (בפרט המיכון החקלאי, האחסנה בממגורות וההובלה ברכבות) ללא מגבלה. חקלאים רבים אלצו למכור את אדמתם או למשכן אותה בתמורה להלוואות מהבנקים (שכולם היו בשליטת אילי הון מצפון-מזרח ארצות הברית) והפכו לחוכרים של אדמתם. מאידך, הם התקשו להחזיר הלוואות, כיוון שלא היה מספיק כסף במחזור ומחירו היה יקר. באותן שנים חיו כ-90% מחקלאי הדרום על אשראי, רבים מהם ללא יכולת ריאלית להחזיר את ההלוואות שנטלו. בטקסס נאלצו איכרים לחכור ציוד חקלאי, בתמורה למישכון היבולים לטובת ספק הציוד. כך לדוגמה, תירס שנמכר ב-1870 ב-45 סנט לבושל נמכר ב-1889 ב-10 סנט לבושל, בעוד שמחירי הציוד, ההובלה והאחסנה רק עלו[2].

לקראת מפלגה ארצית עריכה

בשנת 1877 התכנסה בטקסס קבוצה של חוואים לבנים שהקימו את "ברית החוואים" כאגודה לסיוע הדדי, להתאגדות בקואופרטיבים לרכש ולמכירה סיטונאית ולהורדת עלויות. מספר החברים בברית גדל במהירות. ב-1882 היו לה 120 סניפים ב-120 מחוזות, ב-1886 היו בה 100,000 חברים, ב-1887 200,000 ב-3,000 סניפים ו-1889 הגיע מספרם ל-400,000[3].

במקביל פעלה ב"מדינות החיטה" הצפון-מערביות תנועת ה"גריינג'" (Grange), שהוקמה ב-1867 כתנועה חברתית, שניסתה את כוחה בחקיקה מטיבה עם החקלאים ברמה המדינתית ובכינון קואופרטיבים. באיווה ודקוטה הצפונית הוקמו מחסני מכר קואופרטיביים ובאיווה הוקם אף בית חרושת קואופרטיבי לייצור מכונות חקלאיות. בדרום דקוטה וצפונה הופעלה חברת ביטוח שיתופית-הדדית לפיצוי נזקי טבע, שביטחה בשיאה למעלה מ-8,000 קמ"ר בתעריפים נמוכים. אולם תנועה זו איבדה עד מהרה את חבריה לטובת ה"ברית", הלוחמנית יותר.

בקיץ 1886 התכנסה הוועידה הארצית של הברית בעיירה קלייבורן ליד דאלאס וניסחה את המסמך שנודע כ"תביעות קלייבורן": "חקיקה להבטחת חירותו של עמנו מהסבל שגורמים בעלי הון יהירים ותאגידים כוחניים למעמדות היצרניים", פיקוח על מחירי הרכבות, פירוק התאגידים המונופוליסטיים, הגדלת מכסי המגן למוצרים חקלאיים והגדלה של מחזור הכסף[4]. הם הציעו תחילה לקיים הילך מקומי "קל" ("ירוק"), שלא יהיה מגובה בזהב, שישמש למסחר מקומי ושיהיה מקובל על בנקים כפריים. משהבינו כי פתרון זה איננו מספק ברמה הלאומית גיבשו תפיסה לשינוי השיטה וחזרה למדיניות בימטאליסטית.

כיוון שמהות השינויים דרשה חקיקה פדרלית בתמיכת האוצר ניסו חברי הברית לעניין ברעיונותיהם את שתי המפלגות הגדולות, אך שתיהן היו בשליטת בעלי הון ולא נטו לאמץ מדיניות אינפלציונית, כפי שדרשו החקלאים. לפיכך לא היה מנוס מהקמתה של מפלגה שלישית.

ב-1890 התכנסה הוועידה הראשונה של המפלגה, שעדיין לא פעלה במתכונת ארצית אלא מדינתית בלבד, בטופיקה, קנזס. הוועידה התבלטו נושאי הדגל העיקריים; בן טילמן (Tillman) מדרום קרוליינה, טום ווטסון (Watson) מג'ורג'יה וק.ו. מקיון (McCune) מטקסס. בבחירות אמצע הקדנציה של אותה שנה נבחרו 38 מחבריה לבית הנבחרים, מהם שישה מבין עשרת הנציגים של ג'ורג'יה, בה תפסו חברי המפלגה 3/4 ממושבי בית הנבחרים המדינתי. בג'ורג'יה ובטקסס נבחרו מועמדי המפלגה שאך קמה (ווטסון ומקיון, בהתאמה) למשרת המושל.

במאי 1891, בסינסינטי, החליטו נציגי סניפי המפלגה המדינתיים על התארגנות ארצית. מצע המפלגה הוכן בסנט לואיס במהלך 1892 וב-4 ביולי אותה שנה התקיימה הוועידה הארצית הראשונה באומהה.

עיקרי מצע המפלגה עריכה

 
כרזת בחירות מ-1896: ויליאם ג'נינגס ברייאן ומשפחתו מעל לטקסט המלא של נאום "צלב הזהב", משני צדדיו חקלאי ופועל והסיסמה 16:1

"מצע אומהה" היה, לאחר "תביעות קלייבורן" לניסוח הבהיר מהמדויק ביותר של מצע המפלגה הפופוליסטית.

סעיפי המצע היו:

  • תביעה לאינפלציה של המטבע על ידי "הטבעה חופשית ובלתי מוגבלת של מטבעות כסף ביחס של 16 ל-1"
  • תיקון מערכת המיסוי הלאומית, ובפרט מיסוי קרקעות המוחזקות לצורכי ספסרות ומס הכנסה פרוגסיבי
  • הלאמת מסילות הברזל, הטלפון והטלגרף
  • תביעה להקמת מערכת מחסני "משביר" ממשלתיים בהם יאוחסנו עודפי תוצרת חקלאית כערבות להלוואה ממשלתית לחקלאים
  • תמיכה בתביעות האיגודים המקצועיים ליום עבודה בן 8 שעות ורפורמות אחרות
  • יתר דמוקרטזציה על ידי הנהגת בחירה ישירה של סנטורים וקיום משאלי עם

בסיכומו של דבר הצטמצמה הדרישה לסעיף אחד בלבד: ביטול תקן הזהב וטביעת מטבעות כסף ביחס של 16 מטבעות כסף למטבע זהב אחד (16:1 הייתה לסיסמת המפלגה). סיסמה פשוטה זו נישאה בפי רבים שלא היו מסוגלים להסביר את המנגנון המקרו-כלכלי שעמד בבסיסה.

בעוד שרבים מהרעיונות שהוצעו היו מקובלים גם על הפועלים, בעלי העסקים הקטנים ומובטלים העירוניים, הדרישה הבלתי מתפשרת לאינפלציה הפחידה אותם. עליית מחירים, שהייתה משרתת גורם יצרני כחקלאים בעלי הקרקעות, הייתה גורמת לירידה משמעותית בכוח הקנייה של הפועלים והעניים העירוניים הנוספים. זאת ועוד, רבים מהפועלים והמובטלים וכמעט כל הפועלים שהועסקו על ידי החקלאים במדינות הדרום היו אפרו-אמריקאים, כך נתפסה המפלגה לפחות כ"לבנה" אם לא גזענית ממש.

המפלגה כסוכן תרבות וחינוך עריכה

בנוסף להיותה מפלגה פוליטית ראתה עצמה המפלגה גם כנושאת דגל שינוי חברתי. שינוי זה בא לידי ביטוי בסדרת הרצאות לציבור החקלאים. 35,000 מרצים סבבו בכל רחבי ארצות הברית החקלאית, בעיקר בדרום, והרצו בעיקר בנושאי כלכלה, חברה, חינוך והיסטוריה, תוך הדגשה ש"ההיסטוריה הנלמדת בבתי הספר" היא חסרת ערך משום שנכתבה על ידי אליטות. המרצים לימדו היסטוריה אחרת, מנקודת מבטו של החקלאי הפשוט, שהאירה באור אחר את מערכת המשפט והפוליטיקה.

החוקר גודווין מנה למעלה מאלף כתבי עת הקשורים למפלגה בשנות ה-90 של המאה ה-19. ספרים של מנהיגים פופוליסטיים כגון "ההון נגד הקהילה" מאת הנרי דמרסט לויד ו"בית ספר לכלכלה" מאת ויליאם הרוי קווין היו רבי מכר[5].

מערכת הבחירות לנשיאות של 1892 עריכה

 
חלוקת הקולות במערכת הבחירות לנשיאות של 1892 - מדינות שבהן זכו מועמדים פופוליסטיים ברוב צבועות בירוק.

לקראת שנת הבחירות מינתה ועידת המפלגה באומהה את הסנטור ג'יימס ויבר (Weaver) מאיווה, גנרל לשעבר בצבא האיחוד, כמועמדה לנשיאות, ולצידו נבחר ג'יימס פילד (Field) מווירג'יניה, איש הקונפדרציה לשעבר, כמועמד לתפקיד סגן נשיא. בכך הובעה שאיפה לאחדות ורצון לקבל קולות הן מ"מדינות החיטה" במערב התיכון והן מ"מדינות הכותנה" בדרום.

המפלגה החדשה הצליחה להפוך להפתעת הבחירות. היא סחפה קצת למעלה ממיליון קולות (9% מהמצביעים) ו-22 אלקטורים. הייתה זו הפעם הראשונה, מאז ייסודה של המפלגה הרפובליקאית, שמפלגה שלישית זכתה באלקטורים. אולם הקרע בין המפלגה ובין האפרו-אמריקאים בדרום ובינה ובין הפועלים במדינות המרכז בצפון היו בעוכריה, כאשר אוכלוסיות אלה העניקו את קולן למפלגה הדמוקרטית בצפון ולמפלגה הרפובליקאית (שנהנתה עדיין מן ההילה של "מפלגתו של לינקולן") בדרום.

הנשיא הנבחר, הדמוקרט גרובר קליבלנד, תמך במדיניות לסה פר שקידמה קפיטליזם וסייעה לבעלי ההון. בתקופתו פרצה שבית הרכבות הגדולה בשיקגו וארצות הברית נכנסה לתקופת השפל הכלכלי החמור בתולדותיה מאז מלחמת האזרחים.

העוצמה והתנופה שהפגינה המפלה הפופוליסטית, יחד עם מה שתפסה כהוכחה לכישלון השיטה הקיימת בשל מדיניותו הכלכלית של קליבלנד והמשבר הכלכלי, עודדו אותה לקראת הבחירות של 1896. במדינות השונות החלו להיווצר קואליציות מקומיות בין נציגי הפופוליסטים לנציגים שמאליים של הדמוקרטים והקשר בין שתי המפלגות התחזק, בחסות האופוזיציה הפנימית ההולכת ומתחזקת לקליבלנד בתוך מפלגתו.

מערכת הבחירות לנשיאות של 1896 עריכה

 
קריקטורה אנטי-פופוליסטית ממערכת הבחירות לנשיאות של 1896: המפלגה הפופוליסטית כנחש שראשו, המועמד ויליאם ג'נינגס ברייאן, בולע את החמור המסמל את המפלגה הדמוקרטית.

במפלגה הדמוקרטית הלך והתבלט נציג המדינה החקלאית נברסקה בקונגרס, ויליאם ג'נינגס ברייאן, בן ה-36, כדובר נלהב של רעיונות דומים מאוד לרעיונות הפופוליסטיים. במהלך הבחירות המקדימות לראשות המפלגה הדמוקרטית נשא בוועידת המפלגה הדמוקרטית את אחד הנאומים החשובים ביותר בהיסטוריה של הפוליטיקה בארצות הברית, "נאום צלב הזהב", בו אמר, תוך התייחסות לדרישת הפופוליסטים כנגד תקן הזהב וכהתרסה מול בעלי ההון: "לא נרשה לכם לצלוב את האנושות על צלב של זהב".

ברייאן זכה במועמדות מפלגתו לנשיאות ושילב במצעה את הדרישה לביטול תקן הזהב, את הסיסמה 16 ל-1 הפך לסיסמת הדמוקרטים. בתגובה נטשו הדמוקרטים תומכי מדיניות לסה פר בהנהגת גרובר קליבלנד (שכונו בלעג "דמוקרטי הבורבון") את המפלגה וצמצמו את בסיס התמיכה שלה.

בוועידת המפלגה הפופוליסטית בסנט לואיס, שהחליטה להורות לתומכי המפלגה לפעול לבחירתו של ברייאן, התריעו הרדיקלים שפירוש הדבר הפיכת המפלגה הדמוקרטית לפופוליסטית וקבורת המפלגה הפופוליסטית כגוף נפרד. מה מטעם לקיים מפלגה נפרדת, ישאל הבוחר, אם המפלגה הדמוקרטית פועלת לכאורה באותו הקו? זאת ועוד, הם התריעו על כך שהמפלגה הדמוקרטית אימצה רק מרכיב אחד במצע הפופוליסטי, חשוב ומרכזי ככל שיהיה, אין הוא חזות הכול.

מועמדותו של ברייאן, שנתפס כמועמד פופוליסטי עוררה את חששם של בעלי ההון והוא נכשל בבחירות. גם נבואת הרדיקלים התגשמה, בוחרים רבים שהצביעו בבחירות ארבע שנים קודם לכן להציגים פופוליסטים, הצביעו בבחירות 1896 לדמוקרטים.

שקיעה והתפוררות עריכה

הנשיא הנבחר, מקינלי, הציב בראש סולם העדיפויות שלו את איחוד כל האמריקאים סביב דגל הפטריוטיזם. בכך ראה דרך לעקוף ולפתור את הסכסוכים המעמדיים. ואכן, מלחמת ארצות הברית–ספרד שימשה הן כגורם פטריוטי מלכד והן כדרך ליצירת שוק לממכר עודפי התוצרת האמריקאית, דבר שסייע להעלאת מחירי התוצרת. עקב הישגיו הכלכליים, הרוח הפטריוטית והצוות הפופולרי לבחירות לנשיאות ארצות הברית 1900, שכלל את תאודור רוזוולט כסגן נשיא, זכתה המפלגה הרפובליקאית בניצחון סוחף מול ויליאם ג'נינגס ברייאן שייצג את המפלגה הדמוקרטית.

המפלגה הפופוליסטית סבלה מהצלחתה היחסית במישור המקומי. הקואליציות המקומיות עמן הגיעו הפופוליסטיים להסדרים בשלל מנגנונים מדינתיים עם דמוקרטים ורפובליקאים כאחד, פרטו את הלהט שאפיין את המפלגה לעשרות סוגיות פוליטיות יומיומיות ושחקו את הפוליטיקאים המקומיים בעיני הציבור.

עליית המפלגה הסוציאליסטית האמריקאית, בראשותו של מנהיג הפועלים יוג'ין דבס, סחפה קולות רבים שהביעו בעבר סימפתיה לרעיונות הפופוליסטיים ונהו אחר מנהיג כריזמטי יותר ובעל סדר יום עשיר יותר מסדר היום הפופוליסטי.

בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1904 ובבחירות לנשיאות ארצות הברית 1908 הריצה המפלגה את תומאס אי. ווטסון (Thomas E. Watson) כמועמדה לנשיאות. כישלונו הנחרץ סתם את הגולל על המפלגה.

לקריאה נוספת עריכה

  • Clanton, Gene. Populism: The Humane Preference in America, 1890-1900 (1991)
  • Goodwyn, Lawrence. The Populist Moment: A Short History of the Agrarian Revolt in America. (1978). ISBN 0-19-502417-6

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ארצות הברית - ממלחמת האזרחים למלחמה הקרה, עמוד 77 - 78
  2. ^ הנתונים מתוך הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות הברית, הוצאת בבל, 2007, עמוד 384
  3. ^ היסטוריה עממית, עמוד 382
  4. ^ היסטוריה עממית, עמוד 383; ארצות הברית - ממלחמת האזרחים למלחמה הקרה, עמוד 71
  5. ^ היסטוריה עממית עמודים 391 - 393