הנולדור
הנולדור (אנגלית: "Ñoldor"; קווניה: נולדולי, גנומים; "עלפים עמוקים") הם עם עלפים בדיוני, שמתקיים בעולמו של טולקין. הנולדור נודעו לרוב בהיותם העם השני שהגיע לולינור מכל עממי האלדליה, ובשל מעלליהם במהלך העידנים השני והראשון.
הנולדור נחשבים כגדולים מעממי העלפים הן בתחום הלחימה הן בעבודות כפיהם. פאנור, בנם של פינווה ומיריאל היה גדול חשליהם, והמלך העליון השני. כשמלקור הרג את פינווה וגנב את הסילמרילים, פאנור שינה את שמו של מלקור ל"מורגות" ("האויב השחור"), ושכנע את הנולדור לנהל כנגדו מלחמת חורמה עד שיובס, בניגוד לרצון הולאר[1].
היסטוריה עריכה
עידני העצים עריכה
לאחר בואם לוולינור, נשלטו לראשונה עלפי הנולדור על ידי המלך העליון פינווה. הנולדור הפכו ליקירי ליבו של הולא אַוּלה, ולמתלמדיו, בגלל אהבתם למלאכה. לאחר בניית עירם טיריון, אשתו של פינווה, מיריאל ילדה את בנה היחיד, פאנור, והעניקה לו את כל רוחה וחוסנה, כך כשנולד, בהקה אש בעיניו. רוחה של מיריאל עברה להיכלי מנדוס, ונטלה מפינווה את שמחתו. אבל פאנור התגלה כעלף אדיר הן בנפשו והן בחוסנו; עדין בדיבור, ובעל המלאכה הגדול ביותר מכל עלפי הנולדור. שיא יצירתו היו הסילמרילים, אבני חן גדולות שהכילו את אור שני העצים של ולינור. אבל פאנור היה גאה ויהיר, ולא התייחס בחביבות לאשתו השנייה של אביו, ינדיס מן הוניר. ממנה נולדו לפאנור עוד שני אחים נוספים, שמזרעם נוצרו עוד שני בתים: פינגולפין ופינרפין. פאנור לא רכש חיבה רבה לאחיו למחצה, והיה זה שורש הפירוד בבית פינווה.
כשמלקור שוחרר משבי הולאר, הוא ביקש לנצל את הפירוד בקרב הנולדור במטרה להשיג את הסילמרילים ולהרחיק את האלדר מהולאר. הוא הפיץ שקרים בין הנולדור וטען כי הולאר כולאים אותם באמן כדי שלא יוכלו לשלוט בארצות הארץ התיכונה, אותה שמרו לטענתו לגזע האדם שעתיד להתעורר. משקריו צמחו רעות רבות, והראשונה בהן הייתה הסתתם של פינגולפין ופאנור זה נגד זה. וכשפאנור שלף חרב כנגד פינגולפין, הולאר התערבו וגזרו עליו 12 שנות גלות מטיריון, והוא עבר עם בניו ואביו פינווה למבצר ההר של פורמנוס. הנולדור הלכו והפכו חסרי מנוחה מרוב כמיהה לארצות הארץ התיכונה הבלתי שמורות.
תסיסת הנולדור וגלותם עריכה
מלקור ניצל יום חג שערכו הולאר בהר טניקווטיל, ואליו הוזמנו כל העלפים, והשמיד את שני עצי ולינור. אחרי כן בא לפורמנוס, ושם הרג את פינווה וגנב את הסילמרילים, וברח לארץ התיכונה. פאנור הזועם נאם אז בפני בני הנולדור ונשא נאום נלהב. הוא דחק בהם לעזוב את הממלכה הברוכה ולקחת ממלכות בארץ התיכונה לעצמם, שם יוכלו לשלוט כרצונם. רבים מנסיכי הנולדור, כולל גלדריאל, אכן רצו לראות את הארץ התיכונה ולשלוט בממלכות משלהם. פאנור ובניו נשבעו אז בשבועה האיומה, הלא היא "שבועת פאנור", להחזיר את הסילמרילים ולרדוף כל אדם, יצור או אלף עד שיוחזרו. כל עם הנולדור נענה לקריאה, אם כי חלקו הגדול יותר הלך אחרי פינגולפין, וסמך על חוכמתו למול גאוותו של פאנור.
הנולדור בראשות פאנור הלכו צפונה ודרשו מהטלרי להניח להם להשתמש בספינות שלהם. הטלרי סירבו, כיוון שראו במעשי הנולדור מרד בולאר, ובתגובה ערכו פאנור ואנשיו טבח בעלפי הטלרי, במה שנחשב לטבח עלף-בעלף הראשון. נמל אלקוולונדה נהרס, וצבא פאנור השתלט על הספינות. זמן לא רב אחר כך הופיע מנדוס, שופט הולאר, בפני הנולדור, וניבא אז נבואה, שנודעה אחר כך בתור "קללת מנדוס", ובה גזר אבדון על כלל הנולדור וממלכותיהם בארץ התיכונה כעונש על הטבח. מנדוס הזהירם כי אם ימשיכו בדרך זו, הם לא ישיגו את הסילמרילים בטרם תשתנה הארץ, ובמקום זאת יפקדו אותם צער, טרגדיה ובגידה. למשמע דבריו חזרו בהם חלק מן הנולדור, שלא היה להם יד בטבח, והולאר סלחו להם. ביניהם היה פינרפין בן פינווה, שהפך למלך העליון לנולדור אשר נשארו באמן. יתר הנולדר בראשותו של פינגולפין (שחלקם לקחו חלק בטבח) נותרו נחושים לעזוב את ולינור לארץ התיכונה. בין אלה בלטה בתו של פינרפין, גלדריאל.
פאנור וסיעתו נטשו את שאר הנולדור ועזבו אותם וחצו את הים. כשהגיעו לארץ התיכונה שרפו את ספינות הטלרי. כשפינגולפין וסיעתו גילו את בגידתם, הם התקדמו צפונה ברגליהם וחצו את הים במעבר הקרח הלקרקסה. רבים מתו בעת החציה, וביניהם אלנווה, אשת טורגון. גלות הנולדור מארצות המערב סימנה את תחילת העידן הראשון ואת שנות השמש. לבסוף הגיע מחנה פינגולפין לארץ התיכונה, ומסעם דרך הלקרקסה נחשב לאחד המעשים הנאצלים והגדולים ביותר שעשו הנולדור בארץ התיכונה, ומעשים מעטים אחרים של הנולדור יעלו עליו אי פעם. עם זאת, האבידות הרבות שסבלו עוררו בהם שנאה עזה לבית פאנור על שנטשו אותם.
במהלך דגור-נוין-גיליאת, הקרב השני על בלריאנד שהתרחש בשנה הראשונה לעידן הראשון, הותקף מחנה פאנור על ידי צבא אורקים ששלח מורגות'. האורקים הוכו על ידי העלפים, אך במהלך המרדף רכב פאנור רחוק מדי מיתר צבאו והוא נהרג על ידי גות'מוג ושאר הבלרוגים.
מכיוון שפאנור לקח את הספינות ונטש את יתר הנולדור באמן, בתי המלוכה של הנולדור הפכו יריבים. אולם כאשר מיד'רוס, בנו הבכור של פאנור נלכד על ידי מורגות', פינגון, בנו של פינגולפין, שזכר את החברות גדולה ששררה בינו לבין מיד'רוס, הציל אותו ממורדות ת'נגורודרים. בעקבות מעשהו ההרואי שככה היריבות בין שני בתי הנולדור. מיד'רוס היה ליורשו של אביו פאנור, אך מתוך הכרת תודה ויתר על המלוכה לדודו פינגולפין, שהפך למלך העליון השלישי לנולדור. אחיו של מיד'רוס לא הסכימו להעברת המלוכה מביתם, והחלו להתייחס לעצמם כאל מנושלים. אף על פי כן, נסיכי הנולדור הקימו ממלכות גדולות בבלריאנד, ולרבים נראה כי חזונו של פאנור היו נכון וצודק. כאן, בארץ התיכונה ובפרט בבלריאנד, היוו הנולדור כוח אדיר ועמדו ברשות עצמם, ולא עוד בתחתית ההיררכיה כבולינור. למשך זמן מה שרר שלום בין בתי פינגולפין ופאנור. אולם בית פאנור עדיין היה מחויב לשבועתו, וזו הייתה כרוכה בקללת מנדוס.
מלחמות הנולדור כנגד מורגות' עריכה
פינגולפין שלט זמן רב בארץ היתלום, ובנו הבכור פינגון משל בדור-לומין הסמוכה. בנו הצעיר טורגון ייסד את הממלכה הנסתרת גונדולין בסיועו של הולא אולמו. שלטונו של פינגולפין התאפיין בלוחמה נגד מורגות', ובשנת 75 לעידן הראשון, לאחר ניצחונם בקרב דגור אגלרב, החלו הנולדור במצור על אנגבנד, מבצרו הגדול של מורגות'. אבל בשנה 455 לעידן הראשון המצור נשבר על ידי מורגות' במהלך הדגור ברגולך, 'קרב להבת הפתע'. השמועות על התבוסה הקשה שנחלו צבאו הנולדור ייאשו את פינגולפין, ובחמת זעם רכב לבדו לאנגבנד ואתגר את מורגות' לקרב יחיד. מורגות' נענה. פינגולפין פצע בחרבו את מורגות' שבעה פצעים מהם לא נרפא מעולם, אך לבסוף הובס ונהרג. ת'ורונדור, שר הנשרים, שרט את פניו של מורגות' וחילץ את גופתו של פינגולפין. בנו הבכור פינגון ירש אותו בתפקיד המלך העליון לנולדור.
בשנת 471 לעידן הראשון ארגן מיד'רוס ברית כוללת להתקפה על מורגות' וזו הובילה לנירנית ארנודיאד. הקרב היה אסון גדול עבור הנולדור. כוחם של ממלכות הנולדור נשבר, ומלכם פינגון נהרג. טורגון אחיו ירש אותו כמלך העליון לנולדור.
טורגון נסוג לגונדולין וניסה לשמור את הממלכה מוסתרת מפני מורגות'. העיר הייתה כה נסתרת, עד שאף אחד מעלפי הנולדור לא היה מודע למיקומה, וטורגון היה המלך העליון בשמו בלבד. בשנת 510 לעידן הראשון נבגדו אנשי גונדולין על ידי מיגלין, בנו המאומץ של טורגון, והעיר נחרבה. במהלך הלחימה טורגון נהרג, אולם רבים מאנשיו נמלטו ומצאו את דרכם דרומה. מכיוון שלטורגון לא היו בנים, עברה המלוכה לבנו של פינגון גיל-גלד, והוא בתורו הפך למלך העליון לנולדור השביעי והאחרון.
לבסוף, בשנת 583 לעידן הראשון, יצאו הולאר לארץ התיכונה ולחמו כנגד מורגות' במלחמת החרון. צבאו של מורגות' הובס, והוא נתפס והוטל אל הריק שמחוץ לגבולות ארדה. עם זאת, בלריאנד שקעה בים כתוצאה מהמלחמה, למעט חלק מאוסיריאנד שהפך ללינדון, וכמה איים. תבוסת מורגות' סימנה את תחילת העידן השני. רבים מן הנולדור שבו לוולינור ושם קיבלו חנינה על כל מעשיהם וקללת מנדוס הובאה לסופה. חלקם עזבו כי התעייפו מהצער, אך רבים סירבו לעזוב את האדמות בהן עבדו זמן כה רב. יתר על כן אחרים סירבו מרוב גאווה, ולא היו מוכנים לוותר על מעמדם הגבוה בארץ התיכונה. אחרונת המנהיגים הגדולים ששרדו הייתה גלדריאל, שנשארה בגלל גאוותה, בנימוק כי משפחתה מעולם לא עשתה רע וכי היא חזקה יותר בארץ התיכונה.
העידן השני עריכה
גיל-גלד ייסד ממלכה חדשה בלינדון, ושלט בה לאורך כל העידן השני, זמן רב יותר מכל המלכים העליונים פרט לפינווה. הוא התקבל גם כמלך עליון על ידי הנולדור אשר בארגיון.
אך למרות שגשוגם ועוצמתם, הנולדור לא שקטו ונחו. למרות שסירבו להזמנת הולאר לבוא לוולינור לטובת שמירת אדונותם בארצות הארץ התיכונה, הם עדיין רצו את האושר שהבטיחה ולינור. כבני אלמוות בארץ בני התמותה חשו הנולדור בעייפות ועצב את שינויי הזמן ותהליכי הכיליון. העייפות הזו רק הלכה וגברה עם השנים. בוולינור לעומת זאת, היו האדמות מקודשות ומבורכות עקב נוכחות הולאר, ואיפשרו לעלפים לחיות באושר נצחי.
באותה תקופה שב סאורון לפעילותו בארץ התיכונה, והציג עצמו כאנטר, "אדון המתנות". בפנייתו אל האלדר הציע לספק להם את האושר בו חפצו. גיל-גלד, גלדריאל ואלרונד לא בטחו בדמות המסתורית ודחו אותו, אך במקומות אחרים, ובייחוד בארגיון, נתקבל סאורון על ידי העלפים בשמחה ויראת כבוד. מנהיגם היה קלברימבור, נכדו של פאנור, ובדומה לו היה חרש מיומן. כזו הייתה הידיעה של אנטר, אשר התחזה והציג עצמו כשליחו של אַוּלה, אדון האדמה והמלאכה[2]. אנטר לימד את קלברימבור את אומנות יצירת טבעות הכוח. בחשאי חישל קלברימבור את שלוש הטבעות הגדולות ביותר; נריה, נניה וויליה. טבעות אלה היו חדורות בכוח רוחני שיכול להגן ולשמור על כל הדברים שאינם מוכתמים, ולהדוף את השפעות הזמן. כך התגשם רצונם של העלפים, ושלוש הטבעות נשלחו בחשאי לכמה מממלכי העלפים העליונים. גלדריאל קיבלה את נניה, גיל-גלד קיבל את וויליה ונריה הוענקה לקירדן. אבל הם הולכו שולל, מכיוון שאנטר, הוא סאורון, יצר בחשאי טבעת נוספת, הלא היא הטבעת האחת, ואותה חישל למטרה אחרת: לאגד את כל נושאי-הטבעות כעבדים תחת שליטתו. תחפושתו של סאורון כאנטר נחשפה מיד כאשר ענד את הטבעת האחת, כי אז גילו העלפים את זהותו והבינו את כוונתו לשלוט בהם. העלפים נמנעו בקושי ממלכודת זו והסירו את טבעותיהם. גיל-גלד נתן את ויליה לאלרונד למשמר, ולעונדה אם יפול גיל-גלד במלחמה הצפויה בסאורון.
הידע על מלאכת עשיית הטבעות אבד לאחר שסאורון הכריז מלחמה על ארגיון, והחריבה, תוך שהוא הורג את קלברימבור.
בעת הזו נפל סאורון בשבי ממלכת הדונדאין בנומנור, אך הצליח בעורמתו להביא למפלת מלכה אר-פרזון, ולחורבן נומנור. שרידי הדונאדין, ובראשם אלנדיל ובניו יסילדור ואנריון, בעלי בריתם של העלפים, התיישבו בארץ התיכונה וייסדו את ממלכות הגולים ארנור וגונדור. סאורון שנא הן את הנומנורים הגולים והן את הנולדור, וממקום מושבו במורדור ניסה להשמיד את גונדור לפני שתספיק להכות שורש ולהתחזק, אך כוחותיו של גיל-גלד סיכלו את מזימתו. אז נועצו אלנדיל וגיל-גלד והקימו את הברית האחרונה של העלפים והדונדאין, וצבא עצום של עלפים ובני אדם יצא להילחם בסאורון. צבא זה יצא למורדור והביס את כוחותיו של סאורון בקרב דגורלד, ולאחריו הטיל מצור על ברד-דור, מעוזו של סאורון. המצור על ברד-דור ארך 7 שנים ובמהלכו נספו אלנדיל ובנו אנריון, מלך אוסגיליאת, וכן נהרג גיל-גלד. לבסוף חרבה ברד-דור, ואיסילדור כרת את אצבעו של סאורון ולקח את טבעתו.
עם מותו של גיל-גלד הסתיימה שושלת המלכים העליונים לנולדור. לא נבחר מלך עליון חדש, מכיוון שגיל-גלד לא הותיר אחריו יורש ולאף אחד אחר לא הייתה טענה חזקה מספיק לדרוש את הכס. מסיבה זו, נאמר כי המלוכה העליונה לנולדור עברה אל מעבר לים, לנולדור אשר נשארו בולינור, ונשלטו על ידי פינרפין, בנו השלישי של פינווה, שמעולם לא עזב. מכיוון שטואור אומץ על ידי טורגון כבן, והתחתן עם בתו ידריל, צאצאיו בני-התמותה תבעו את תואר המלך העליון, וכך הפך אלרוס נכדו למלך העליון הראשון לנומנור, וסימן זאת בקידומת "טר" (ובהמשך בלשון האדונאית "אר"). לאחר נפילת נומנור כינו את עצמם אלנדיל ויורשיו מלכי ארנור, ומאוחר יותר סימנו זאת בקידומת המלכותית אר - על שמם. ליורשיו של טואור לא הייתה תביעה תקפה למלכות העליונה לנולדור, אף כי מאוחר יותר נחשב יורשו אלרונד, שבחר באלמוות, כמנהיג הנולדור.
העידן השלישי וקץ הנולדור בארץ התיכונה עריכה
כאשר סאורון הובס והטבעת האחת אבדה, היו העלפים חופשיים להשתמש בשלוש הטבעות כדי ליצור את ממלכותיהם הקסומות בארץ התיכונה. עם זאת, קירדן נתן את טבעתו לגנדלף כדי לסייע לו במשימתו. בשתי ממלכות נראה זוהר ועושר ולינור, ריוונדל ולותלוריין. אותם עלפים שגרו באזורים אלה טעמו שוב את עושר ולינור ולא הרגישו את פגעי הזמן. בעידן השלישי הנולדור התדלדלו, ובסוף העידן השלישי ממלכות הנולדור היחידות שנותרו בארץ התיכונה היו ריוונדל, לותלוריין וקומץ עלפים שנשאר בלינדון. שלוש הטבעות היו נקיות מכל רע, וחושלו מבלי שסאורון ראה אותן מעולם, אך מכיוון שהם עדיין נוצרו על ידי אותה אמנות כמו הטבעות האחרות, השלוש עדיין היו קשורות לטבעת האחת. עם השמדת הטבעת האחת ותבוסתו המלאה של סאורון, דעך כוחן של שלוש הטבעות, ואחרוני הנולדור החלו להתעייף שוב. בסופו של דבר, גלדריאל ואלרונד הפליגו לוולינור ועזבו את הארץ התיכונה ולותלוריין ננטשה. כשהחל העידן הרביעי, ריוונדל נעשתה למקום היחיד בו שהו עלפי נולדור שנותר ממזרח לוולינור בארץ התיכונה, ונשלט על ידי אלדן ואלרוהיר, בניו של אלרונד שנותרו מאחור כשעבר אלרונד לוולינור.
בית נסיכי הנולדור ואישים חשובים עריכה
הערות שוליים עריכה