הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות

הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות (גרמנית: Grundlegung zur Metaphysik der Sitten) הוא ספר מאת עמנואל קאנט. הספר, שהודפס בגרמנית בשנת 1785, מהווה העבודה הראשונה של קאנט בגיבוש הפילוסופיה של המוסר שלו, ועד היום הוא אחד הספרים החשובים ביותר בתחום זה.

הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות
Grundlegung zur Metaphysik der Sitten

מידע כללי
מאת	עמנואל קאנט
שפת המקור	גרמנית
סוגה	פילוסופיה
נושא	פילוסופיה של המוסר
הוצאה
תאריך הוצאה	1785
מספר עמודים	167
הוצאה בעברית
הוצאה	ספרי עליית הגג
תאריך	2010
תרגום	חנן אלשטיין

קאנט ראה את עבודתו בספר כחקירה המבהירה את המושגים והעקרונות הבסיסיים של כל תאוריה מוסרית ראויה, הוא שאף לחשוף את הכלל היסודי של המוסריות, ולהראות שאנו (היצורים התבוניים) מחויבים לו. בטקסט, קאנט מציע ראייה ייחודית המבססת את המוסריות של פעולה אך ורק על הכלל שעל פיו האדם בחר לפעול את הפעולה. במובן זה קאנט הוא דאונטולוג, ובכך הוא עומד מול תורת החוש־המוסרי (סנטמנטליזם) והתורה הטלאולוגית של זמנו מצד אחד, והתועלתנות שבאה אחריו מצד שני. אך מעבר לכך, המהלך של קאנט רדיקלי אף יותר — הוא מבקש לבסס את הקריטריון לבחינה של הכלל המנחה את הפעולה, אך ורק על העקביות הצורנית של אותו כלל עם היותו חוק מוסרי. שתי רגליים אלו, הדאונטולוגיה והפורמליזם, יוצרים את המבנה הייחודי של תורתו המוסרית של קאנט.

"הנחת יסוד" מחולקת להקדמה ושלושה חלקים. המהלך שלו מתחיל מההיגיון והתפיסה המקובלת והאינטואיטיבית של המושגים המוסריים, ועולה עד לקבלת החוק העליון והבלתי־מותנה. לכן הלוגיקה בספר כתובה בסדר הפוך, ומצדיקה בכל שלב את השלב הקודם על ידי עקרונות מבוססים ומופשטים יותר. החלק השלישי והאחרון לוקה בערפול מסוים, אותו מבהיר קאנט בספרו ביקורת התבונה המעשית שיצא בשנת 1788.

מבנה הספר

הקדמה

בהקדמה ל־"הנחת יסוד" קאנט מדגיש את הצורך לפילוסופיה טהורה של המוסר, ונותן כמה הערות מקדימות כדי להסביר את מקומו של הפרויקט הזה ואת שיטת החקירה שלו. קאנט פותח את ההקדמה בקבלת החלוקה היוונית העתיקה של הפילוסופיה ללוגיקה, פיזיקה ואתיקה (במובן של מוסר).

לוגיקה היא צורנית באופיה — היא דנה אך ורק בצורות המחשבה עצמם, ולא במושא מסוים. לעומתה, הפיזיקה והאתיקה עוסקות במושאים מסוימים. הפיזיקה מתעניינת בחוקי הטבע, והאתיקה בחוקי החירות. בנוסף, לוגיקה היא תחום א-פריורי, כלומר, אמיתות לוגיות אינן תלויות בניסיון כלשהו להצדקתן. מולה, לפיזיקה ולאתיקה חלקים אמפיריים ולא-אמפיריים. החלק האמפירי בפיזיקה דן בחלקים המקריים או האפשריים (קונטינגטים) של המציאות, כגון אלו ישויות פיזיקליות קיימות ומה הקשרים ביניהן. החלק הלא-אמפירי בפיזיקה דן במושגים היסודיים (וההכרחיים) של הטבע כמו החלל, הזמן והחומר. באופן דומה, גם האתיקה מכילה חלק אמפירי, הדן במה — בהינתן הטבע המקרי של האדם — מגדיל את הרווחה או האושר האנושי. החלק הלא אמפירי עוסק בחקירה א-פריורית של טבע המוסריות עצמה. היות שזוהי חקירה א-פריורית, קאנט קורא לחלק זה "מטפיזיקה של המידות". הוא מקביל לחלק הלא-אמפירי של הפיזיקה, לו קורא קאנט "מטפיזיקה של הטבע".

קאנט ממשיך ומנמק את הצורך לאותה חקירה ייחודית שהוא קורא לה "מטפיזיקה של המידות". לדעתו, על החוק המוסרי להיות בעל הכרחיות מוחלטת (4:389). כלומר, להיות מוחלט וחד משמעי עד כדי כך שהוא לא משתנה על פי הנסיבות המקריות בעולם של האנשים השונים. החוק המוסרי, אם הוא קיים, הוא אוניברסלי והכרחי, לכן הדרך היחידה ההגיונית לחקור אותו הוא על ידי חשיבה רציונלית א-פריורית. לכן, הבנה תאורטית נכונה של מוסריות מחייבת מטפיזיקה של המידות. קאנט חושב שעד שלא תסתיים החקירה, המידות הטובות עצמן יושחתו כי הכלל המנחה אותן חסר (3:390). החיפוש אחר העיקרון העליון של המוסריות — התרופה לבלבול בחקירה המוסרית — מעסיק את קאנט בשני הפרקים הראשונים של "הנחת יסוד".

בכוונת מכוון, ההערות של קאנט בהקדמה מכינות את הקורא לעומס הרעיונות שהוא יפתח בהמשך הספר. מטרת הספר היא לגלות את היסודות לתורה מוסרית. מפני שקאנט האמין שכל עובדה שמקורה בידע אמפירי חייבת להיות מקרית לחוק המוסרי, הוא יכול לגזור הכרחיות, שאותו החוק המוסרי מחייב, רק על ידי הסקה א-פריורית. זה המובן של ההכרחיות שילווה את "הנחת יסוד" כדי לכונן אתיקה טהורה (א-פריורית). אתיקה כזו מסבירה את האפשרות של חוק מוסרי ומוצאת את מה שקאנט קורא לו "העיקרון העליון של המוסריות". מטרת הפרקים הבאים של "הנחת יסוד" היא להסביר כיצד החוק המוסרי צריך להראות אם הוא קיים, ואז להראות שהוא אכן קיים ומחייב אותנו.

חלק ראשון - מעבר מן ההכרה התבונית המוסרית הרגילה אל זו הפילוסופית

בחלק הראשון, קאנט מתחיל מההיגיון המוסרי המקובל (לטענתו) ומראה ממנו את העיקרון העליון של המוסריות, שהוא קורא לו הצו הקטגורי. קאנט טוען שעל ידי מספר הנחות יסוד של ההיגיון המוסרי הכללי, יחד עם ניתוח של מושגים כמו "טוב" ו"חובה", ניתן לגזור את העיקרון העליון של המוסריות, היינו הצו הקטגורי. הדיון של קאנט בחלק הראשון יכול להתחלק לארבעה חלקים: מושג הרצון הטוב, הטיעון הטלאולוגי, שלוש הטענות בנוגע למושג החובה והצו הקטגורי.

הרצון הטוב

"לא יצויר דבר בעולם, ואף לא מחוץ לעולם, שיוכל להחשב לטוב בלא הגבלה, אלא הרצון הטוב בלבד"

קאנט טוען שכל טוב, מלבד הרצון הטוב, הוא טוב מסויג. ובמילה מסויג, קאנט מתכוון שהטובין הללו טובים רק ככל שהם מניחים או גוזרים את הטוב שבהם מדבר אחר. כלומר, הם מותנים. ניקח לדוגמה את העושר. עושר יכול להיות טוב מאוד אם הוא מתועל לרווחה אנושית, אך רע מאוד אם הוא משחית את האנשים שמאחוריו. באופן דומה, פעמים רבות אנו מעוניינים בחכמה ורואים בה מעלה טובה, אך לעולם לא נראה בחכמה של אדם רשע דבר טוב. הרצון הטוב, לעומתם, טוב מתוך עצמו. קאנט כותב: "הרצון הטוב אינו טוב בגלל מה שהוא גורם או מצליח לעשות, ולא בגלל כשירותו להשגת מטרה מוצעת כלשהי, אלא בגלל עצם הרצייה בלבד, כלומר הוא טוב כשלעצמו..." (4:394) הטבע המדויק של מושג הרצון הטוב הוא נושא העומד לדיון פרשני. בכל זאת, כדאי להוסיף שתי נקודות להבהרת המושג: ראשית, אין זה רצון במובן של משאלה או של תקווה, אלא ברצון העומד מאחורי ניסיון לפעול ממש; שנית, קאנט מדגיש כי במושג הרצון נכנס גם מושג המאמץ. כלומר, במושג הרצון נכללים כל מערך המחשבות שהביאו אותו לפעול בצורה מסוימת, אך לא התוצאה עצמה של הפעולה.

הטיעון הטלאולוגי

קאנט מאמין שקיים טיעון טלאולוגי (תכליתי) המראה כי "ייעודה האמיתי של התבונה חייב להיות יצירתו של רצון שהוא טוב." (4:396). בדומה לטיעונים טלאולוגים אחרים כמו הטיעון הטלאולוגי לקיומו של אלוהים, הטיעון הטלאולוגי של קאנט מגיע מן התחושה שכל טבע נועד להגשים תכלית או טלוס. באופן זה, טוען קאנט שלא ייתכן שתפקידו של הכושר התבוני ייגמר בתועלת־עצמית ובחיפוש אחר אושר — מטרות המושגות ביתר קלות על ידי הנטיות הטבעיות שלנו. לטענתו, הכוח המנחה את הרצון שלנו בחיפוש אחר עניינים כאלו הן הנטיות שלנו. באלמינציה, קאנט טוען שהיכולת התבונית שלנו חייבת לשרת מטרה אחרת, ליצור רצון טוב. או במילותיו של קאנט: "ליצור רצון... שהוא טוב כשלעצמו...". הטיעון הטלאולוגי של קאנט נחשב בעייתי. רבים הטילו ספק בהנחה שלנטיות האנושיות יש באמת מטרה טבעית ברורה.

שלוש הטענות בנוגע לחובה

הטיעון הטלאולוגי, גם אם הוא נכשל, בכל זאת מצביע על ההבדל בין רצון המונחה על ידי הנטיות שלנו, ורצון המונחה על ידי התבונה. בסופו של דבר, קאנט יטען כי רצון המונחה על ידי התבונה הוא רצון הפועל מתוך תחושת חובה. הטיעון של קאנט מוצג על ידי שלוש טענות עיקריות, כאשר השלישית נגזרת מהשתיים הראשונות.

קאנט לא מציג את הטענה הראשונה בצורה מפורשת, אלא מדגים אותה מתוך התבוננות בהיגיון המוסרי המקובל. לשיטתו, השכל הישר מבדיל בין שלושה סוגי פעולות:

1. אדם הפועל באופן ברור בניגוד לחובה שלו.
2. אדם פועל באופן שמתאים לחובה עליו מבחינת הפעולה, אך לא מבחינת הרצון. כלומר, פעולה בהתאם לחובה (דומה לפעולה שאינה לשמה).
3. אדם הפועל באופן שמתאים לחובה מתוך תחושת החובה עצמה. כלומר, פעולה מתוך החובה (דומה לפעולה לשמה).

קאנט מדגים את ההבדל בין 2 ל־3 על ידי דוגמה של חנווני (4:397) שאינו תובע מחיר מופקע מקונה חסר ניסיון על מנת, לשמור על תדמית העסק שלו. לאור העובדה שהפעולה לא הגיעה מתוך תחושת החובה, אין ערך מוסרי לפעולת החנווני. בניגוד לחונווני, קאנט נותן כדוגמה אדם בעל "ביש־מזל וצער שאין בו מרפא" (4:398) המקיים את חובתו המוסרית לשמור על חייו ולא להתאבד. משום שהאדם פעל מתוך תחושת חובה מוסרית (לא מתוך נטייה טבעית, ואפילו בניגוד אליה), למעשיו יש ערך מוסרי. כלומר, קאנט טוען שיש ערך מוסרי אך ורק לפעולות שהן מתוך החובה (סוג 3). קיימות פרשנויות שונות למשפט האחרון, ובעיקר איזו עמדה רגשית מצופה מהאדם המוסרי. האם יש הבדל בין מצבים בהם החוק המוסרי מתלכד על נטיותינו הטבעיות ומצבים שלא? האם מספיק לקבל החלטה במנותק משיקולים שאינם מוסריים, או שיש גם לאחוז רק בתחושת החובה בעת המעשה? במידה רבה שאלות אלו קשורות גם למושג הרצון הטוב עצמו.

הטענה השנייה של קאנט היא כי

"ערכה המוסרי של פעולה מתוך חובה, אינו במטרה שמבקשים להשיג באמצעותה, אלא בכלל הפעולה שעל פיו מחליטים לבצע אותה. הערך המוסרי אינו תלוי אפוא בהתממשות מושא הפעולה אלא רק בעקרון הרצייה שעל פיו הפעולה נעשית, בלי להתחשב במושא כלשהו מן המושאים של כוחות התשוקה שלנו." (4:400)

במילים אחרות, קאנט טוען שהערך המוסרי של פעולה לא תלוי באף אחד מהתוצאות שלה, אמיתיות או משוערות, אלא רק בכלל שעמד מאחורי הכוונה של הפעולה. קיימת הקבלה בין טענה זו לדיון במושג הרצון הטוב, בו טען קאנט כי רצון הוא טוב באמת רק מתוך סוג הרצון עצמו ולא מתוך הנסיבות והתוצאות שלו.

קאנט מחבר את שתי הטענות יחד לטענה שלישית, שהיא טענה כללית על מושג החובה כפי שהוא נתפס בהיגיון הכללי לדעתו. הטענה היא כי "חובה היא ההכרח לפעול מתוך מתן־כבוד לחוק" (4:400). במלה "חוק" אין הכוונה לחוק המדינה אלא לחוק העומד מאחורי החובה עצמה, ובעיקר לחוק המוסרי. טענה אחרונה זו משמשת כבסיס לטיעון עבור העיקרון העליון של המוסריות — הצו הקטגורי.

הצו הקטגורי

קאנט טוען שמאחורי כל פעולה שלנו (הן מתוך נטייה והן מתוך מוסריות) יש כלל־פעולה (maxim of an action). לדוגמה, החנווני בדוגמה הקודמת, פעל מתוך דאגה לתדמית מרכולתו ולכן כלל־הפעולה שעמד מאחורי המעשה שלו הוא "קבע מחיר אחיד לקונים". לעומתו, האדם ביש המזל פועל מתוך הכלל "שמור על חייך". נשים לב כי כלל־הפעולה של החונווני נכון רק עד כמה שהוא תורם לשיפור תדמית המרכול, כלומר, הוא קשור למטרות ולנסיבות חייו של החנווני. מהטענה השלישית אנו למדים כי הכלל המוסרי חייב להיות אוניברסלי והכרחי, כלומר, לא מותנה על ידי מטרות ונסיבות חיים. לעומת החנווני, כלל הפעולה של האדם חסר־המזל אינו מותנה כי הוא מגיע אך ורק מהיותו כלל מוסרי תקף. לכן בנקודה זו שואל קאנט, "מה יכול להיות טיבו של חוק זה, שייצוגו במחשבה מוכרח לקבוע את הרצון גם בלי להתחשב בתוצאה הצפויה שלו...?" (4:402) הוא מסיק כי החוק היחיד שנשאר עמו לאחר סדרת ההפשטות שביצענו, הוא חוק הכולל אך ורק את צורת החוק עצמה, כלומר את האוניברסליות שלו. מכאן מגיע קאנט אל הניסוח המוכר של הצו הקטגורי: "לעולם אל לי להתנהג אלא בדרך כזאת שאוכל גם לרצות שכלל הפעולה שלי יהיה לחוק כללי." (4:402).

חלק שני — מעבר מן הפילוסופיה העממית של המוסר אל המטאפיזיקה של המידות

החלק השני מתחיל בביקורת על הניסיונות לתת שיפוט מוסרי המבוסס על תצפיות אמפיריות. קאנט טוען בפרק זה כי אפילו כאשר אנו מתנהגים בצורה מוסרית, איננו יכולים להיות בטוחים אם אנו פועלים מתוך חובה ולא על ידי הנטיות שלנו. הוא מוסיף כי בני־אדם טובים מאוד בלהשלות את עצמם בהערכת הסיבות לפעולתם ולכן אפילו בסיטואציות שבהן בני־אדם מאמינים כי הם פעלו מתוך חובה, ייתכן והם פעלו רק בהתאם לחובה ולמעשה פעלו מתוך דחף מקרי. ובכל זאת, עצם העובדה כי בני־האדם מסוגלים לראות את עצמם כפועלים בניגוד למוסר, מעיד כי יש בידיהם איזושהי תפישה פונקציונלית של חוק מוסרי.

הטיעון של החלק השני פותח בכמה אבחנות בנוגע לרצייה רציונלית: כל הדברים בטבע פועלים בהתאם לחוקים, אך רק יצורים תבוניים פועלים (או יכולים לפעול) על פי הדימוי של חוקים. במילים אחרות, רק ליש תבוני היכולת לזהות ולגזור עקרונות מחוקים שינחו את מעשיו. לכן, רק ליצור תבוני יש תבונה מעשית (מול "תבונה עיונית"). החוקים והעקרונות של יש תבוני גוררות צווים, או כללים המכריחים את הרצון. לדוגמה, אם אדם מעוניין להיות שחקן כדורגל מוצלח, הוא יזהה ויגזור את הכללים שיאפשרו לו להשיג מטרה זו. כללים אלו נותנים לו צווים שאותם הוא חייב לקיים עד כמה שהוא מעוניין באמת להיות שחקן כדורגל גדול.

צווים

קאנט מבדיל בין צווים היפותטיים (מותנים) לקטגוריים (מוחלטים). צו היפותטי נותן את הכללים על מנת להשיג תכלית מקרית כלשהי (תכלית המבוססת על התשוקה או הנטיות). כך, לדוגמה, אם אדם רוצה גלידה, עליו ללכת לחנות גלידה או להכין לעצמו גלידה. אך כלל זה נכון רק אם האדם בכלל רוצה גלידה, אם הוא איננו רוצה, הצו לא מחייב אותו. קאנט טוען שקיימים שני סוגים של צווים היפותטיים: כללים של מיומנות (skill) וכללים של פיקחות (prudence). כללים של מיומנות נקבעים על ידי תכלית ספציפית ונותנים את הפעולות ההכרחיות להשגת תכלית זו. לעומתם, קאנט מזהה כי קיימת תכלית אחת המשותפת לכל היצורים התבוניים, דהיינו האושר. קשה, אם לא בלתי אפשרי, לדעת איזה רצון יעשה אותנו מאושרים. לכן לכל היותר נקבל כללי פקחות, בניגוד לכללים מוחלטים וכוללים. יש להוסיף כי התנגדותו של קאנט לחשיבות כללים אלו (למעשה, הכללים המנחים את התורה התועלתנית) היא בשלושה מישורים שונים: ראשית קאנט מטיל ספק ביכולת לקבוע אפריורית כללים להגדלת האושר. אך חשוב מכך, קאנט מתנגד בהעמדה של תכלית אמפירית (האושר) בבסיס הכלל המוסרי. האפריוריות של הכלל המוסרי צריכה להיות בעצם הניסוח שלו עצמו. לבסוף, וברמה המופשטת ביותר: קאנט מתנגד לכך שהכלל המוסרי יהיה מותנה. מה יקרה כאשר יושג האושר? מה יהיה הכלל המוסרי במקרה זה? במילים אחרות, החוק המוסרי לא יכול להיות צו היפותטי, אלא קטגורי.

הצו הקטגורי

ערך מורחב – הצו הקטגורי

נזכיר כי החוק המוסרי, אם קיים, חייב לכלול כלליות והכרחיות. לכן, החוק המוסרי לא יוכל להתבסס על צווים היפותטיים, המוכלים רק כאשר אדם מאמץ תכלית כלשהי. במקום, הצו של החוק המוסרי חייב להיות צו קטגורי. הצו הקטגורי נכון לכל הישים התבוניים, ללא תלות במטרותיהם ובנסיבותיהם. אם נוכל למצוא כלל כזה, הוא יוכל לתת לנו חוק מוסרי. כיצד יכול צו קטגורי כזה להראות? אנו יודעים כי הוא אינו יכול להתבסס על תכליות ספציפיות שאנשים מאמצים להם ככללי־פעולה. קאנט טוען שאנו נשארים רק עם אלטרנטיבה אחת, דהיינו שהצו הקטגורי יכלול אך ורק את רעיון החוק עצמו. נזכור כי חוקים, לפי הגדרתם, הם כלליים. מאבחנה זו גוזר קאנט את הצו הקטגורי, המחייב את הפועל המוסרי לפעול רק באופן שבו מעשיו יוכלו גם להיות (מבחינת עקביות הרצון) לחוק אוניברסלי. (4:421) הצו הקטגורי הוא מבחן לכללי פעולה; הוא עדיין אינו יוצר חובות בפני עצמו. הצו הקטגורי בניסוחו זה הוא הטענה הכללית של קאנט על צורת העיקרון העליון של המוסריות. קאנט ממשיך ונותן שלושה ניסוחים נוספים לצו.

ניסוח החוק האוניברסלי

הניסוח הראשון קובע כי פעולה מותרת מוסרית אם כל פועל יכול לאמץ את אותו כלל פעולה מבלי להיתקל באחד משני סוגים של סתירות. ניסוח זה נקרא ניסוח החוק האוניברסלי. הוא קובע כי יש לפעול "על פי אותו כלל פעולה שעל פיו תוכל באותו זמן לרצות שהוא יהיה לחוק אוניברסלי" (4:421).

כלל מוצע יכול להפר את הדרישה מעלה באחת משתי דרכים. ראשית, נוכל להצביע על סיטואציה בה הכלל המוצע נעשה בלתי אפשרי בעולם בו הכלל נעשה אוניברסלי. לדוגמה, נתאר לעצמנו אדם בעל צורך כספי המקבל הלוואה לאחר שנשבע שבועת שקר להחזרת הכסף. אם כולם יעקבו אחרי הכלל הזה, איש לא יסמוך על רעהו בהבטחת הבטחה, והמוסד החברתי (ובמובן הזה גם המושגי) של הבטחת הבטחות יהרס. אך, הכלל המורה על שבועת שקר על החזרת הלוואה, תלוי עמוקות במוסד של הבטחת הבטחות, שבתורו נהרס על ידי הפיכת אותו כלל בדיוק לאוניברסלי. קאנט קורא לסוג כזה של סתירה "סתירה מושגית", מפני שבלתי אפשרי לתפוש את כלל הפעולה באופן אוניברסלי.

שנית, כלל פעולה יכול להכשל על ידי יצירה של "סתירה ברצון" (4:424). סוג כזה של סתירה מגיע כאשר האוניברסליזציה של כלל פעולה סותרת משהו שכל פועל רציונלי ירצה. לדוגמה, לאדם יכול להיות כלל פעולה שלא לעזור לאחרים כשהם בצרה. קאנט חושב שכל הישים התבוניים ירצו באופן הכרחי עזרה מאחרים בסיטואציה מסוימת. לכן, לא ניתן לרצות שכלל הפעולה יאומץ באופן אוניברסלי.

ניסוח האדם כתכלית

הניסוח השני של הצו הקטגורי הוא ניסוח "האדם כתכלית", אליו מגיע קאנט לאחר חיפוש אחר תכלית או התוכן שיכול לעמוד בבסיס העיקרון המוסרי שאנו מחפשים. היות שהחוק המוסרי הכרחי ואוניברסלי, בסיסו חייב להיות בעל ערך מוחלט (4:428). עלינו למצוא דבר בעל ערך מוחלט שכזה, תכלית כשלעצמה, שתוכל להיות הבסיס היחיד האפשרי לצו הקטגורי. קאנט טוען כי "האדם וכל יש תבוני בכלל קיים כתכלית כשלעצמה." (4:428) לכן הצו התואם למסקנה זו, ניסוח האדם כתכלית, מחייב כי יש לפעול "באופן כזה, שלעולם לא תתייחס אל האנושות, הן זו שבך הן זו שבכל כל אדם אחר, כאל אמצעי בלבד, אלא תמיד ובאותו הזמן כאל תכלית." (4:429) כאשר אנו מתייחסים אחרים כאמצעי בלבד לתכליתנו שלנו, אנו מגיעים לסתירה מושגית. אך קאנט חושב שיש לנו גם חובה לראות גם באנושות כולה תכלית כשלעצמה.

ניסוח האוטונומיה וממלכת התכליות

ניסוח האוטונומיה משלב חלקים משני הניסוחים הקודמים. ניסוח החוק האוניברסלי כולל בתוכו את החשיבה על כלל הפעולה כאילו היה חוק אובייקטיבי, ואילו ניסוח האדם כתכלית סובייקטיבי יותר ומתייחס לדרך בה על אדם להתנהג לאנשים אחרים. ניסוח האוטונומיה מחבר את האובייקטיביות של הראשון והסובייקטיביות של השני, ומציע לפועל המוסרי לחשוב על עצמו כמחוקק של חוק אוניברסלי. כדי לעשות זאת, על האדם לבדוק את כלל הפעולה מול החוק המוסרי שהוא חוקק. עקרון האוטונומיה הוא "העיקרון, שעל פיו כל רצון אנושי הוא רצון המחוקק חוקים אוניברסליים בכל כללי הפעולה שלו" (4:432). קאנט טוען שניסוח האוטונומיה מעלה "מושג פורה", ממלכת התכליות. ממלכת התכליות היא "איחוד שיטתי" של כל התכליות כשלעצמן (הישים התבוניים) והתכליות שהן מציבות לעצמן. לכל התכליות של האנשים הרציונליים (שהם מציבים לעצמם) יש מחיר, וניתן להמיר אחד באחר. לתכליות כשלעצמן לעומתם, יש ערך עצמי (או פנימי. במובן של כבוד — dignity) והן אינן ברות השוואה.

מלבד היותה הבסיס לניסוח האוטונומיה וממלכת התכליות, לאוטונומיה עצמה תפקיד חשוב בפילוסופיה המוסרית של קאנט. האוטונומיה היא הכושר של האדם להיות מחוקק של החוק המוסרי, או במילים אחרות, לקבוע את החוק המוסרי לעצמו. האוטונומיה מנוגדת להטרונומיה, הכוללת את הקביעה של הרצון על ידי כוח החיצוני לו. היות שכוחות חיצוניים יכולים לקבוע את הפעולות שלנו רק באופן מקרי (בצורה של צו היפותטי) (4:441), קאנט מאמין שהאוטונומיה היא הבסיס היחיד האפשרי לחוק המוסרי (4:440). קאנט מאמין שהטעות של קודמיו היא בדיוק באי־ההבדלה בין אוטונומיה להטרונומיה: התאוריות שלהם היו הטרונומיות. בנקודה זו קאנט מראה כיצד ייראה חוק מוסרי הכרחי ואוניברסלי אם הוא קיים. אך קאנט עדיין לא הראה את קיומו של החוק, או ליתר דיוק: את העובדה שיש חוק כזה שמחייב אותנו. זוהי מטרתו של החלק השלישי.

חלק שלישי - מעבר מן המטאפיזיקה של המידות אל ביקורת התבונה המעשית הטהורה

בחלק השלישי, קאנט טוען כי יש לנו רצון חופשי ולכן אנו מחוקקים לעצמנו את החוק המוסרי. עובדת החירות משמעה שאנו מוגבלים על ידי החוק המוסרי. במסגרת הדיון, קאנט מצביע על שני סוגים של התייחסויות בהם אנו יכולים לראות את עצמנו. אנו יכולים לראות עצמנו כחברים בעולם התופעות — הפועל על פי חוקי הטבע או שאנו יכולים לראות עצמנו כחברים בעולם אינטלקטואלי (מהמילה אינטלקט — העולם המושכל), בדרך זו אנו רואים את עצמנו כבעלי חופש בחירה כשאנו חושבים כיצד להתנהג. שני סוגי ההתייחסויות הללו מאפשרים לקאנט להסביר כיצד יש לנו רצון חופשי, למרות העובדה שעולם התופעות נקבע על ידי חוקי הטבע באופן דטרמיניסטי. לבסוף, קאנט מדגיש כי אף־על־פי שהיה רוצה להסביר כיצד המוסריות מניעה אותנו לפעולה, התאוריה שלו אינה יכולה לעשות זאת עקרונית. הסיבה לכך היא שהעולם האינטלקטואלי — בו נטועה המוסריות — הוא עולם שלא נוכל לחרוץ עליו אף טענה חיובית.

חירות ורצון

ערך מורחב – אידיאליזם טרנסצנדנטלי

החלק השלישי נפתח בהגדרת הרצון כסיבת הפעולות שלנו. לפי קאנט, להיות בעל רצון הוא אותו דבר כמו להיות יצור תבוני, ולהיות בעל רצון חופשי, משמעו להיות בעל רצון שאינו מושפע מכוחות חיצוניים. זו הגדרה שלילית של חירות — היא מתארת מתי רצון איננו חופשי. אך קאנט הציע גם הגדרה חיובית של חירות: רצון חופשי הוא רצון הקובע לעצמו חוק — נותן לעצמו תכלית, ויש לו כוח סיבתי ייחודי להביא עצמו לפועל. על פי קאנט, אנו זקוקים לחוקים על מנת לפעול. פעולה שאינה מבוססת על סוג כלשהו של כלל תהיה שרירותית, ולא תהיה סוג הדבר שנקרא לו תוצאה של רצון. היות שרצון חופשי אינו מונע על ידי כוחות חיצוניים, הכוחות החיצוניים לא נותנים חוקים של רצון חופשי. הכוח היחיד שיכול ליצור רצון חופשי הוא הרצון עצמו. כזכור, זהו בדיוק הרעיון הקאנטיאני של האוטונומיה. כלומר, הרעיון הקאנטיאני של חירות הרצון מחייב שנוכל לחוקק לעצמנו את החוק המוסרי (חוק שהתבונה יכולה לחוקק אותו לעצמה בצורה עקבית) — שנוכל לכפות על עצמנו את החוק המוסרי. מכאן מגיע קאנט למסקנה שהבנה חיובית של החירות זהה בתוכנה לזו של הצו הקטגורי, כלומר "רצון חופשי, ורצון הנתון לחוקי מוסר הם אותו דבר" (4:447). רעיון בסיסי זה, נקרא על ידי חוקרים "רעיון ההדדיות" (reciprocity thesis). כלומר, הרעיון כי הרצון כבול לחוק המוסרי אם ורק אם הוא חופשי. במילים אחרות, אם אנו יודעים כי מישהו הוא חופשי, אז אנו יודעים כי הוא פועל על פי חוק המוסרי, והפוך.

קאנט תוהה בשלב זה, מדוע עלינו "להשתעבד" לעקרון המוסריות. הוא נאלץ להודות על עצמו, "כי שום התעניינות (interest) אינה דוחפת אותי לכך" (4:449). הוא טוען כי אנו בבירור מסוגלים "לראות את עצמנו חופשיים בפעולותנו ובכל זאת כפופים לחוקים מסוימים" (4:450) אך הוא תוהה כיצד זה אפשרי. לטענתו, זה כן מתאפשר על ידי פנייה לאותן שתי נקודות המבט שבהן אנו יכולים לראות את עצמנו. על פי קאנט, בני־אדם לא יכולים לדעת את המבנה המוחלט של המציאות. בעוד בני־אדם חווים את העולם כבעל שלושה ממדים וכמתפתח בזמן, אין הם יכולים להגיד דבר על המציאות כפי שהיא באמת. ייתכן "ובמבט חיצוני" העולם שונה אינהרנטית מהדרך בה הוא נגלה להם, ואין הם יכולים להשתחרר מאותה ראייה אנושית של העולם כי היא טבועה בהכרתם. כל שהם יכולים לעשות הוא לראות את העולם כפי שהוא נגלה להם, לא כפי שהוא לעצמו. קאנט קורא לעולם כפי שהוא נגלה לנו העולם המוחש, לעולם כפי שהוא לעצמו הוא קורא גם "העולם המושכל". בעזרת ההבדל בין שני העולמות הללו קאנט מנסה להסביר כיצד חירות אפשרית. כל עד אנו חושבים על עצמנו כבעלי רצון חופשי, אנו חושבים על עצמנו מהפרספקטיבה של העולם המושכל. רק בעולם המושכל יש משמעות לדיבור על רצון חופשי. בעולם המוחש, הדברים נקבעים על פי חוקי הפיזיקה, ולכן אין בו מקום לרצון חופשי המשנה את סדר האירועים. כשאנו חושבים על עצמנו כחלק מהעולם המוחש, איננו יכולים לחשוב על עצמנו כבעלי רצון הקובע דברים.

הדיאלקטיקה של התבונה, וגבול החקירה המעשית הטהורה

על פי קאנט, הצו הקטגורי הוא אפשרי כי בעוד שאנו יכולים לחשוב על עצמנו כחברים בשני העולמות (המוחש והמושכל), העולם המושכל "כולל בתוכו את יסודו של העולם המוחש ולכן גם את יסוד חוקיו" (4:453). המשמעות היא כי העולם המושכל הוא יסודי יותר, או עומד בבסיס העולם המוחש. לכן, החוק המוסרי, המוחל באופן ברור בעולם המושכל, גם מוחל על העולם המוחש, כי לראשון יש קדימות. בניסוח שונה: היות שהעולם המושכל יסודי וראשוני יותר, חוקיו מחזיקים גם עבור העולם המוחש. לכן החוק המוסרי מחייב אותנו גם בעולם המוחש.

אנו חושבים על עצמנו כבעלי רצון חופשי. אך קאנט טוען כי תפישה כזו של חירות לא יכולה להיגזר מהניסיון שלנו. אנו יכולים לדעת בוודאות כי מושג כזה של חופש לא מגיע מהניסיון כי הניסיון עצמו סותר מושג זה. הניסיון שלנו הוא מגוון הדברים השייכים לעולם המוחש, והתנהגותם נקבעת על פי חוקי הטבע. אין מקום בעולם כזה לרצון חופשי להשפיע בו על אירועים.

לכן, קאנט טוען שאנו מחויבים לשתי תפישות מנוגדות. מהפרספקטיבה של התבונה המעשית, העולה כשאנו תוהים כיצד עלינו להתנהג, אנו חייבים לראות את עצמנו כבעלי רצון חופשי. אך מהפרספקטיבה של התבונה הספקולטיבית, שעניינה חקירת טבע התופעות, חירות היא בלתי אפשרית. לכן אנו מחויבים לחירות מצד אחד, ומהצד השני אנו מחויבים לעולם המוחש המונע על ידי חוקים שאין בהם מקום לחירות. איננו יכולים לוותר על אף אחד מהשניים. איננו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על תפישת עצמנו כחופשיים, ואיננו יכולים לוותר על תפישת העולם כנקבע על ידי חוקים. בניסוחו של קאנט, יש כאן סתירה "בין חופש להכרחיות טבעית" (4:456).

הדרך בה קאנט מציע להתיר את הסתירה היא פניה נוספת לשתי הדרכים בהן אנו רואים את עצמנו. זהו מהלך דומה לזה שנעשה בשלב מוקדם יותר בחלק זה. מהפרספקטיבה של העולם המושכל אנו חופשיים, בעוד מהפרספקטיבה של העולם המוחש כללי הטבע קובעים את מה שיקרה. אין סתירה היות שהטענה על החירות הייתה על העולם המושכל, והטענה הדטרמיניסטית על העולם המוחש. הטענות אינן סותרות כי הן מתייחסות למושאים שונים שאינם חופפים.

קאנט מזהיר כי איננו יכולים להרגיש או להסתכל בעולם המושכל. הוא גם מדגיש כי איננו יכולים לחרוץ אף טענה חיובית על עולם זה כי איננו יכולים להתנסות בו כלל — כל התנסות תהיה בגלל מבנה ההכרה שלנו חלק מהעולם המוחש. קאנט טוען כי איננו יכולים לעשות שום שימוש ברעיון העולם המושכל כדי להסביר כיצד חירות אפשרית או כיצד התבונה הטהורה יכולה להגיד משהו בתחום המעשי היות שאנו פשוט לא מחזיקים דבר לגבי העולם המושכל. רעיון זה של עולם אינטלגבילי, אמנם חסום עבורנו, אבל יכול לשמש בכל זאת כאידיאה מכוונת אל המוסר:

"האידיאה של עולם מושכל טהור ... משמשת כדי לעורר בנו התעניינות חיה בחוק המוסרי דרך האידיאל המרהיב של ממלכה אוניברסלית של תכליות לעצמן (ישים תבוניים), שאנחנו יכולים להיות חברים בה רק כשאנחנו מקפידים להתנהג בהתאם לכללי פעולה של חופש כאילו היו חוקי טבע." (4:462-3)

עלינו להיות זהירים, ולא להמשיך קדימה לעבר טענות שאיננו יכולים לעמוד מאחוריהן. ההבנה המלאה של מושג החופש והתבונה המעשית היא מעבר ליכולת החקירה שלנו. אך אנו בכל זאת מסוגלים להבין כי רעיונות אלה מעבר לגבולות החקירה שלנו. משפט אחרון זה הוא גבול החקירה המעשית הטהורה.

ראו גם

אנשים:

• עמנואל קאנט
• ג'ון רולס
• ישעיהו ליבוביץ

נושאים:

• מטפיזיקה של המידות
• פילוסופיה של המוסר
• דאונטולוגיה
• אידיאליזם טרנסצנדנטלי

לקריאה נוספת

• עמנואל קאנט, הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות (1785), תרגם חנן אלשטיין ובעריכת יהודה מלצר. הוצאת ספרי עליית הגג 2010.
• עמנואל קאנט, ביקורת התבונה המעשית (1788), תרגום, מבוא והערות: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך. מוסד ביאליק, תשל"ג, 1973.
• שמואל הוגו ברגמן, הפילוסופיה של עמנואל קאנט, פתח דבר מאת נתן רוטנשטרייך. מהדורה מתוקנת, הוצאת מאגנס, תש"ם, 1980.
• ראלף ווקר, קאנט: קאנט והחוק המוסרי, תרגום: אורה גרינגרד, עורך: יהודה מלצר, ספרי עליית הגג, 2001.