הנסיכות הגדולה של הונגריה
הנסיכות הגדולה של הונגריה, נסיכות הונגריה או דוכסות הונגריה (בהונגרית: Magyar Nagyfejedelemség)[1][2][3][4][5][6][7] הייתה הישות המדינית ההונגרית הראשונה שקמה באגן הקרפטים ואזור פאנוניה בסביבות השנים 895–896, בעקבות הפלישה ההונגרית לאזור זה במאה התשיעית.
| |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר |
קונפדרציה של שבטים דיארכיה: דיולה (מנהיג צבאי) וקנדה (מנהיג דתי) | ||
| שפה נפוצה | הונגרית | ||
| עיר בירה |
אסטרגום סקשפהרוואר | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | 895 | ||
| תאריכי הקמה |
895  | ||
| פירוק | 1000 הקמת ממלכת הונגריה | ||
| תאריך | 1 בינואר 1001 הכתרת המלך אישטוואן הראשון | ||
| ישות קודמת |
מורביה הגדולה נסיכות פאנוניה התחתית הווייבודות של גלאד הווייבודות של מנומורוט הווייבודות של ג'לו הווייבודות של זאלאן האימפריה הבולגרית הראשונה | ||
| ישות יורשת |
 ממלכת הונגריה | ||
  | |||
.svg)
העם ההונגרי בהתהוותו, באותם ימים ברית שבטים מדיארים נוודים למחצה, הגיעו בראשות ארפאד, מן האזור הקרוי "אטלקז" ממזרח להרי הקרפטים. מן האזור הפאנוני יצאו ההונגרים לפשיטות אל אזורים אחרים של אירופה. מנהיגי השבטים הקימו באגן הקרפטים ישויות חצי עצמאיות, כגון אחוזותיו של דיולה הצעיר (או דיולה השלישי) בטרנסילבניה. שטחים אלה אוחדו לבסוף תחת מנהיגותו של אישטוואן הראשון, המלך ההונגרי הראשון. האוכלוסייה ההונגרית עברה מסגנון חיים נוודי למחצה להתיישבות קבע. החל מן המחצית השנייה של המאה ה-10 התחיל תהליך של התנצרות התושבים. בשנת 1000 לערך, הנסיכות הגדולה של הונגריה הוחלפה על ידי ממלכת הונגריה הנוצרית, זאת עם הכתרתו של אישטוואן הראשון באסטרגום בחג המולד 25 בדצמבר 1000 (או אולי 1 בינואר 1001).
ההיסטוריוגרפיה ההונגרית מכנה את התקופה שבין השנים 895–1000 "עידן הנסיכות".
מקור השם עריכה
מקור שמה של ברית השבטים ההונגרית או המדיארית אינו ודאי. הכרוניקן האלמוני "אנונימוס" קורא לברית זו "הֶטוּמוֹגֶר", או "שבעה מדיארים" (VII principales persone qui Hetumoger dicuntur), רמז לשבעה מנהיגי שבטים. על פי אחת ההשערות, השם "מדיאר" או "מגיאר" מגיע משמו של אחד השבטים ההונגרים הגדולים - מֶגְיֶיר או מֶדְיֶיר (Megyer). לפי השערה זו השם מגייר הפך ל"מגיאר" או "מדיאר" ומשמעותו התרחבה אל כלל העם ההונגרי או המדיארי.
השם השני של העם הזה - הונגרים - מוכר עוד בתקופת נדודיהם בערבות שבצפון הים השחור בארץ "אטלקז", טרם פלישתם אל אגן הקרפטים. השם "אונגרים" (Ungri) מוזכר בכתבי גאורגיוס מונאכוס בשנת 837 ובספרי השנים הקרוליניגים בצרפת (Annales Bertiniani) בשנת 862. בשנת 881 ה- Annales ex Annalibus Iuvavensibus מציינים עם בשם "אונגארים" (Ungari).
במקורות הביזנטיים, הונגריה שקמה באזור הקרפטים והמישור הפאנוני קרויה "טורקיה מערבית", בעוד ש"טורקיה מזרחית" היה השם שניתן במקורות אלה לממלכת הכוזרים ממזרח ומצפון לים השחור. חסדאי אבן שפרוט, במכתב אל יוסף המלך הכוזרי, קרא לאזור "ארץ ההונגרין".
היסטוריה עריכה
רקע עריכה
ערב הגעתם של ההונגרים למרכז אירופה, בסביבות 895, שטחי אגן הקרפטים נמצאו בעיקר בשליטתן של האימפריה הבולגרית הראשונה, פרנקיה המזרחית, מורביה הגדולה ונסיכות פאנוניה התחתית. מורביה הגדולה הייתה אז בת חסות של הפרנקים המזרחיים. להונגרים היה מידע על האזורים הכבושים מפני שבני שבטיהם שירתו בעבר כשכירי חרב בצבאות המדינות השכנות. לדעת היסטוריונים הונגרים, האזור היה רק מאוכלס בדלילות, בעקבות הרס ממלכת האוורים על ידי קרל הגדול בשנת 803, והתקדמות ההונגרים בראשות ארפאד בשנת 895 לא נתקלה בהתנגדות רבה. בשנים 899–900, בעת המסע הצבאי של ההונגרים לכיוון איטליה הם כבשו גם את נסיכות פאנוניה התחתית (נסיכות בלטון), שהייתה גם היא בת חסות של הפרנקים המזרחיים. בשנים 902–907 חיסלו ההונגרים את מורביה הגדולה וסיפחו חלק ממנה - נסיכות ניטרה לשעבר. החלקים הדרום מזרחיים של אגן הקרפטים נמצאו בשליטת האימפריה הבולגרית הראשונה. בעקבות פלישת ההונגרים, הבולגרים איבדו את שליטתם באזורים אלה. בצפון המישור ההונגרי מוזכר קיומה של מובלעת אוורית שאריתית שנקראה "Solitudo Avarorum" (האוורית המבודדת).
הישגים צבאיים עריכה
הנסיכות הגדולה ההונגרית שמרה עדיין אופי של ברית שבטים וצביון צבאי. ההונגרים בהתקדמותם מערבה לא התכוונו להיעצר בדרכם באזור פאנוניה. הם המשיכו בפשיטות תקיפות לכל הכיוונים האפשריים: נגד קונסטנטינופוליס, איטליה, גרמניה, צרפת ומרכז ספרד. בשנים 907–910 הביסו לא פחות משלושה צבאות של הפרנקים המזרחיים. עד שנת 955 הם הרחיבו את גבולותיהם מול הבווארים עד לנהר אנס. נסיכותם לא הותקפה שוב מכיוון זה במשך מאה שנה, אחרי קרב פרסבורג (ברטיסלבה). פשיטות המדיארים המשיכו עד שנת 970, אך שתי תבוסות צבאיות - קרב לכפלד בשנת 955 וקרב ארקדיופוליס בשנת 970 - הטביעו באופן ברור את חותמן על מדיניותה והתפתחותה של הנסיכות הגדולה.
המעבר לישובי קבע עריכה
הפיכת החברה הנוודית לחברה ממלכתית הייתה אחת ההתפתחויות החשובות של התקופה. בהתחלה שמרו ההונגרים על סגנון חיים נוודי למחצה ונהגו להמשיך בנדידות העונתיות בין החורף לקיץ לאורך נהרות עם עדריהם, בחיפוש אחרי מרעה ומים. לפי תיאוריה של גיירג' גיירפי, היסטוריון וחבר האקדמיה ההונגרית למדעים, מטה החורף של ארפאד - אחרי כיבוש פאנוניה בשנת 900 - נמצא ככל הנראה ב"ארפאדווארוש" ("העיר של ארפאד"), בימינו רובע של העיר פץ', מטה הקיץ שלו נקבע - ואנונימוס מאשר זאת - באי צ'פל. מאוחר יותר מטה הקיץ הועבר לצ'אלוקז, או אי השיפון הגדול (כיום בסלובקיה). לפי גיולה קריזטו, מרכז המדינה היה ממוקם בין נהר הדנובה לנהר הטיסה. עם זאת, ממצאים ארכאולוגיים נוטים לתמוך באזור טיסה העליונה.
בספרו "על ניהול האימפריה", שנכתב בסביבות 950, ניסה הקיסר קונסטנטינוס השביעי להגדיר בבירור את גבולות ארץ ההונגרים או "טורקיה המערבית" שפי שקרא לה.
הוא תיאר את המורבים כתושבים קדומים, איתר את היישובים המוקדמים של ההונגרים, תיאר את הנהרות של האזור ההונגרי - טמש, מרוש, קרש, טיסה, וטוטיס, והתייחס לשכני ההונגרים.
קונסטנטינוס ידע הרבה יותר על מזרח הונגריה ולפי אחת התאוריות ההיסטוריות, המונח "טורקיה" לא התייחס לכלל שטחי הקונפדרציה השבטית, אלא להתיישבות שבטית אחת, ומכאן, שמקור תאורה של הונגריה לא היה קונסטנטינוס השביעי אלא גיולה השני, ששבטו אכלס בשנת 950 לערך את אזור חמשת הנהרות שהוזכרו.
לפי השערה אחרת, המבוססת במידה רבה על תיאורו של קונסטנטינוס, ההונגרים התחילו להתיישב ממש במערב הונגריה (טרנסדנוביה) רק אחרי שנת 950, מפני שהחלקים המזרחיים של הארץ היו מתאימים יותר לסגנון החיים הנוודי.
עקב שינויים בתנאים הכלכליים, חוסר בשדות מרעה, ומגבלות תנועה, התחיל לאורך המאה ה-8 סגנון החיים הנוודי למחצה לפנות מקום לחיים מיושבים ומבוססים על חקלאות. בהדרגה הפכה החברה ליותר הומוגנית: הסלאבים ועמים אחרים במקום נבלעו לתוך ההונגרים. מנהיגי השבטים ההונגרים קבעו לעצמם מרכזים מבוצרים באזור הכפר ומאוחר יותר טירותיהם הפכו לבירות של המחוזות. תחילת התהליך ארעה כאמור כבר במאה ה-8, אולם מערכת הכפרים התפתחה במיוחד במאה ה-10.
הנסיכים הגדולים פאיס וטאקשון התחילו ברפורמה של מבנה השלטון. הם הזמינו לראשונה מיסיונרים נוצרים והקימו מבצרים. טאקשון נטש את המרכז הישן של הנסיכות (כנראה על טיסה העליונה) וייסד מרכזים חדשים בסקשפהרוואר ואסטרגום. טאקשון הקים מחדש את השירות הצבאי בסגנון ישן, ריענן את הציוד בכלי נשק ופיקד על התיישבות מחדש רחבת היקף של האוכלוסייה ההונגרית.
המדינה ההונגרית התחזקה בימי שלטון הנסיך הגדול גזה, בנו של טאקשון. אחרי קרב ארקדיופוליס (970), האימפריה הביזנטית הפכה לאויבת העיקרית של ההונגרים. התפשטותה איימה על ההונגרים, מפני שהאימפריה הבולגרית הראשונה שעמדה בחזית מול הביזנטים, הייתה באותה תקופה תחת שליטה הונגרית. האיום החריף בשנת 972 כשהאימפריה הביזנטית כרתה ברית עם האימפריה הרומית הקדושה. ב-973 תריסר שליחים הונגרים, שמונו ככל הנראה על ידי גזה, השתתפו באספה (דיאטה) שכינס הקיסר אוטו הראשון.
גזה הידק את קשריו עם החצר הבווארית, הזמין משם מיסיונרים, והשיא את בנו לגיזלה, בתו של הדוכס היינריך השני של בוואריה. כבן לבית ארפאד, שהיה המנהיג הרשמי של כל שבעת השבטים ההונגרים, היה בכוונתו לשלב את הונגריה באירופה המערבית הנוצרית, ולבנות את המדינה מחדש לפי הדגם הפוליטי והחברתי המערבי. בנו הבכור של גזה, אישטוואן הראשון היה למלך הונגריה הראשון אחרי שהביס את דודו, קופאן, שטען גם הוא לכס המלוכה. אישטוואן הגשים את איחוד הונגריה, הקמת המדינה הנוצרית, והפיכתה למונרכיה פאודלית אירופאית.
ההתנצרות עריכה
המדינה ההונגרית החדשה גבלה במדינות נוצריות. החל מהמחצית השנייה של המאה ה-10, התחילה הנצרות לפרוח בתחומה, הודות למיסיונרים שהגיעו בעיקר מגרמניה בין השנים 945–963. מנהיגים חשובים של הנסיכות, ה"גיולה" וה"הרקה" (השופט) הסכימו להתנצר. בשנת 973 גזה, שליט הונגריה וכל ביתו הוטבלו לנצרות, והוא חתם על שלום פורמלי עם הקיסר אוטו הראשון. בפועל הוא נשאר פאגאני במידה רבה, נאמן לחינוך הפאגאני שקיבל מאביו טאקשון. בימי שלטונו הוקם בשנת 996 המנזר הנוצרי הראשון בהונגריה - מנזר בנדיקטיני. השינויים הדתיים הקבילו למעבר מדרך החיים הנוודית למחצה לחיים מיושבים.
ארגון המדינה עריכה
עד שנת 907 (או אולי 904) נמצאה הונגריה במשטר דיארכי, המאומץ כנראה מהכוזרים, לפיו השלטון התחלק בין המנהיג הדתי ה"קנדה" והמנהיג הצבאי, ה"גיולה". לא ידוע בדיוק במי מהם החזיק ארפאד ובמי קורסן. ייתכן כי לאחר מות הקנדה קורסן, חלוקה זו של התארים פסקה וארפאד הפך למנהיג היחיד של הנסיכות. הקיסר הביזנטי קונסטנטיטנוס פורפיריגנטוס קרא לארפאד "או מגאס ארכון", "הנסיך הגדול של טורקיה" וכל השליטים במאה ה-10 בהונגריה נקראו כך. לפי כללי הבכירות האגנטית, לזקני השבט הייתה עדיפות בירושת הנהגת הנסיכות. ייתכן כי הנסיכים הגדולים של הונגריה לא החזיקו בכוח העליון במדינה, מפני שבעת המסעות הצבאיים מערבה ודרומה, נחלש השלטון המרכזי של הנסיכים. במחצית הראשונה של המאה ה-10 לא נשמרו אזכורים של הנסיכים הגדולים פרט למקרה אחד, שבו צוין בשנת 947 שמו של טאקשון כ"דוכס הונגריה" (Taxis-dux, dux Tocsun). לעומת זאת גדל תפקידם של מנהיגים צבאיים כמו למשל בולצ'ו ולל. נסיכים מבית ארפאד נשאו שמות טורקיים כמו ברוב שבטי ההונגרים.
תארים עריכה
האוכלוסייה עריכה
ישנן הערכות שונות של גודל האוכלוסייה של הונגריה במאה ה-10, אשר נעות בין 250,000 ל-1.500,000 בשנת 900. אין עדות ארכאולוגית לכך שאצילים הונגרים חיו בטירות במאה ה-10. עד כה נמצא רק בניין מבוצר אחד שנבנה במאה ה-9, טירת מושאפורץ או זאלאוואר. רק חפירות מן המאה ה-11 הדגימו תהליכי בנייה של טירות. עם זאת, בבורשוד נראה כי אצילים וכמרים כבר גרו במאה ה-10 בבתי עשויי אבן. הגאוגרפים המוסלמים מציינים כי ההונגרים היו דרי מאהלים. פרט לאוהלים גרו פשוטי העם במגורים חפורים בבורות, לפעמים עם יותר חדרים, ובבתים מעץ ואבן.
הערות שוליים עריכה
- ^ George H. Hodos, The East-Central European region: an historical outline, Greenwood Publishing Group, 1999, p. 19
- ^ Alfried Wieczorek, Hans-Martin Hinz, Council of Europe. Art Exhibition, Europe's centre around AD 1000, Volume 1, Volume 1, Theiss, 2000, pp. 363-372
- ^ Ferenc Glatz, Magyar Történelmi Társulat, Études historiques hongroises 1990: Environment and society in Hungary, Institute of History of the Hungarian Academy of Sciences, 1990, p. 10
- ^ Acta historica, Volumes 105-110, József Attila Tudom. Bölcs. Kar, 1998, p. 28 צוין ארפאד כ"מגאס ארכון" - נסיך גדול
- ^ Colin Davies, The emergence of Western society: European history A.D. 300-1200, Macmillan, 1969, p. 181
- ^ Oksana Buranbaeva, Vanja Mladineo, Culture and Customs of Hungary, ABC-CLIO, 2011, p. 19
- ^ Jennifer Lawler, Encyclopedia of the Byzantine Empire, McFarland & Co., 2004, p.13