הפארק הלאומי קקדו
הפארק הלאומי קקדו (באנגלית: Kakadu National Park) הוא פארק לאומי השוכן באזור נהרות האליגטור שבטריטוריה הצפונית של אוסטרליה, במרחק 171 קילומטרים מזרחית לדרווין. שטחו של הפארק הוא 19,804 קמ"ר, אורכו מצפון לדרום הוא 200 קילומטרים, ורוחבו ממזרח למערב מגיע ל־100 קילומטרים.
 | |||||||||
| נוף של הפארק | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
| תאריך הקמה |
5 באפריל 1979  | ||||||||
| מבקרים בשנה | 250,001 (נכון ל־2002) | ||||||||
| נתונים ומידות | |||||||||
| שטח | 19,804 קילומטר רבוע | ||||||||
| גובה ממוצע |
53 מ' | ||||||||
| מיקום | |||||||||
| מדינה |
 אוסטרליה | ||||||||
| מיקום |
הטריטוריה הצפונית | ||||||||
| קואורדינטות | 13°00′20″S 132°31′10″E / 13.005471°S 132.519512°E | ||||||||
| האתר הרשמי | |||||||||
  | |||||||||
.jpg)
המאפיינים הטבעיים הבולטים של הפארק הם בארבעת נהרותיו - נהר האליגטור המזרחי שמשמש בחלקו כגבולו המזרחי, נהר האליגטור הדרומי במרכזו שהוא הנהר העיקרי שבו, ונהרות האליגטור המערבי וויילדמן במערב הפארק. הפארק מחולק לחמישה אזורים גאוגרפיים: מישורי הצפה וקרקעות לחות, ארץ האבן, אזורי השפלה, מפרצים ומישורי בוץ הנוצרים בהשפעת גאות ושפל, הגבעות והאגנים הדרומיים.
הפארק מגוון מבחינה הביולוגית ואקולוגי, ובסך הכל נסקרו בו מעל ל־280 מינים של עופות, 60 מינים של יונקים, 50 מינים של דגים המתקיימים במים מתוקים, 10,000 מינים של חרקים ו־1,600 מינים של צמחים.
האבוריג'ינים מאכלסים את הפארק מזה כ־40,000 שנים, והוא ידוע באתרי התרבות האבוריג'יניים הרבים שברחביו. עד כה תועדו בפארק למעלה מ־5,000 אתרים אמנותיים המתארים את התרבות האבוריג'ינית לאורך אלפי שנים, ואלה מספקים מידע על אורחות חייהם של האבוריג'ינים באזור. השם קקדו נגזר משיבוש לשוני של המילה "גאגודג'ו" (Gagudju) שהוא שמה של השפה האבוריג'ינית המדוברת בחלק הצפוני של הפארק. שם זה מוכר כיום לסוג תוכי נפוץ באזור.
הערכים התרבותיים והטבעיים של הפארק הוכרו מבחינה בינלאומית כאשר הפארק זכה ב־1981 למעמד של אתר מורשת עולמית מטעם אונסק"ו, ושטח ההכרזה הורחב לראשונה ב־1987 ושוב ב־1992, עת הקיפה זו את כל שטח הפארק.
תיחום הפארק והקמתו עריכה
כמחצית משטחו של הפארק הוא שטח אבוריג'יני לפי חוק זכויות האדמה של האבוריג'ינים (הטריטוריה הצפונית) 1976, והאבוריג'ינים טוענים לבעלות גם על שאר הפארק. האזורים השייכים לאבוריג'ינים מושכרים על ידיהם למנהלת הפארקים הלאומיים האוסטרלית כך שזו תנהל אותם כפארק לאומי. השטח הנותר מצוי בבעלותה של המנהלת. קקדו כולו הוכרז כפארק לאומי לפי חוק שימור המגוון הביולוגי והגנת הסביבה 1999.
הבעלים האבוריג'יניים של אדמות הפארק הם צאצאים של קבוצות שבטיות מגוונות מאזור קקדו ויש להם נאמנות ארוכת שנים למדינה. סגנון החיים שלהם השתנה במהלך השנים האחרונות, אך הביגוד והאמונות המסורתיים שלהם עדיין זוכים לחשיבות רבה. בפארק מתגוררים כ־500 אבוריג'ינים; רובם בעלי האדמות. כל קקדו מנוהל בשיתוף פעולה של הבעלים האבוריג'יניים המקוריים וממשלת אוסטרליה באמצעות מחלקת הפארקים המסונפת למשרד הסביבה ומשאבי המים. בראשות הנהלת הפארק עומד חבר המנהלים של קקדו.
הפארק הלאומי קקדו הוקם בתקופה שבה המגמה באוסטרליה הייתה להכריז על פארקים לאומיים למטרות שימור טבע והכרה באינטרסים ובנכסים של האבוריג'ינים. בשנת 1965 הוצע להכריז על האזור של נהר אליגטור כפארק לאומי, אך רק ב־1978 הממשלה האוסטרלית הסדירה את רכישת הקרקעות לצורך הקמת הפארק.
ההכרזה על הקמת הפארק התבצעה בשלושה שלבים בין 1979 ל־1991, והיא התבססה על חוק שימור הפארקים הלאומיים וחיי הטבע - 1975 (NPWC), שהוחלף בשנת 2000 על ידי חוק אחר. כל שלב בהקמת הפארק כולל אדמות השייכות לאבוריג'ינים לפי חוק הזכויות בקרקע, והן מושכרות למנהל הפארקים הלאומיים, או שהן קרקעות שנטען לגביהן כי הן בבעלות פרטית לפי חוק הזכויות בקרקע:
- רוב הקרקע בשלב התיחום הראשוני הוענקה לאבוריג'ינים באוגוסט 1978, ושלושה חודשים לאחר מכן חתמו נאמני הקרקע ומנהל הפארקים הלאומיים על חוזה שלפיו הקרקע תנוהל כפארק לאומי. ההכרזה על סיום השלב הראשון של הקמת הפארק התבצעה ב־5 באפריל 1979.
- השלב השני בתיחום הפארק הוכרז ב־28 בפברואר 1984. במרץ 1978 נטענה טענת בעלות על הקרקע של חלק זה לפי חוק הזכויות בקרקע. תביעת הבעלות הצליחה באופן חלקי, וב־1986 הוענקו שלושה אזורים בחלק המזרחי של השלב השני לקרן נאמנות הקרקע האבוריג'ינית של הג'אבילוקה. במרץ 1991 נחתם חוזה בין מנהל הפארקים הלאומיים לבעלי הקרקע.
- השלב השלישי של הפארק, מלבד כמה אזורים בגודפארלה שלגביהם שררה מחלוקת הקשורה בזכויות כרייה, הוענק ב־1996 לקרן גאנלום האבוריג'ינית והושכר למנהל הפארקים הלאומיים על מנת שינוהל כחלק מהפארק הלאומי קקדו.
גאוגרפיה וגאולוגיה עריכה
בפארק יש שש תצורות קרקע, כאשר לכל תצורת קרקע יש את סוגי בתי הגידול המיוחדים לה. התצורות הן:
- מישורי הצפה וקרקעות לחות.
- מתחם הצוק והמישור בארץ ארנהם הידוע בשם ארץ האבן.
- אזורי השפלה.
- מפרצים ומישורי בוץ הנוצרים בהשפעת גאות ושפל.
- הגבעות והאגנים הדרומיים.
ההערכה היא שלפני כ־140 מיליוני שנים רוב שטחו של הפארק הלאומי קקדו שכן מתחת לים רדוד. קיר המתלול הבולט גרם ליצירתם של צוקים ימיים, ואילו מישור ארץ ארנהם נוצר כאזור שטוח מעל לגובה פני הים. כיום, המתלול מתנשא לגובה של 330 מטרים מעל המישורים ומשתרע לאורך 500 ק"מ בצידו המזרחי של הפארק, והוא חודר לתוך ארץ ארנהם. המבנה של המתלול משתנה מצוקים אנכיים באזור מפלי ג'ים ג'ים לצוקים מדורגים ובליטות קרקע מבודדות בחלקו הצפוני של הפארק.
מישורי הסלע של הרמה מבותרים על ידי רשת של תהומות וערוצים. החלק העליון של הרמה הוא אזור קשה למחיה ויבש, והמים מתייבשים בו במהירות. ברוב האזורים הללו כמעט ואין אדמה, והאדמה המעטה שקיימת מורכבת מחול גס ומפסולת צמחית הלכודה בבקעים בסלע ובשקעי קרקע רדודים. באזורים הללו התפתחו "כיסים" של קרקע מיוערת.
יובלי הנהרות חרצו עמקים במתלולים, ובמקומות אלה התפתחו יערות גשם. המים ואדמות הסחף הזורמים מקירות הסלע ההווים מיקרו־סביבה טבעית חשובה עבור צמחים ובעלי חיים. בעלי חיים רבים מנצלים את האזורים האלה כמקום מקלט בחודשי השנה השחונים. הצמח הדומיננטי באזור הוא המין Allosyncarpia ternata ממשפחת ההדסיים. צמח זה הוא עץ גדול, מתפשט ומוצל, הנמצא רק באזור קקדו ובאזור ארץ ארנהם.
האזורים החיצוניים של הפארק הם למעשה חלק מרמת ארץ ארנהם, והם נפרדו מהרמה לאחר תהליך בליה מורכב, והיו איים בימות עתיקות שכיסו את רוב שטחו. מישורי השפלה הגלית משתרעים על פני רוב השטח של טופ אנד, והם מהווים כ־70% משטחו של הפארק. שכבדת האדמה רדודה, ולעיתים קרובות היא מכסה שכבות קרקע לטריטית וסלעים מסננים.
בעונת הגשמים מציפים המים הזורמים מרמת ארץ ארנהם את השקעים והנהרות במישורי ההצפה הסמוכים לה. אדמות סחף הנסחפות עם מי השיטפונות גוררות איתן נוטריינטים, ומישורי ההצפה הופכים לאזור פורה במיוחד עבור החי והצומח, בשכות נוריינטים אלה, ושפע אור השמש. בעונה היבשה נסוגים המים אל נהרות, עמקים ובורות מים מבודדים או אל בילבונגים. אזורי הקרקע הלחה של קקדו זכו להכרה בינלאומית בזכות מאפייניהם האקולוגיים, בוטניים, זואולוגיים והידרולוגיים.
הגבעות והאגנים הדרומיים משתרעים על פני שטח גדול בדרום הפארק, ממנו זורם נהר אליגטור הדרומי. הסלעים שנחשפו מתחת למדרונות הנסוגים הם ממוצא געשי, וגילם הוא כ־2.5 מיליארדי שנים. תצורת הקרקע הזו מאופיינת ברכסים נמוכים המופרדים על ידי מישורי אדמת סחף.
החוף של קקדו ומערכת הנהרות והיובלים מהווים תצורת קרקע נוספת, המשתרעת עד למרחק של 100 ק"מ מקו החוף. צורת המפרץ ומישורי הגאות ושפל משתנה באופן משמעותי בין העונה היבשה לעונה הגשומה. בזמן העונה היבשה פעילות הגאות והשפל גורמת לפיזור טין לאורך גדות הנהרות. בעונה הגשומה גורמים מי השיטפונות לבליית גדות הנהר. כמויות טין גדולות נסחפות אל הים, וחלק ממנו מצטבר על קרקעית הים כשכבה נוטריינטית עבה, דבר התורם למראה הקרקע הבוצי המאפיין את קו החוף של קקדו.
מישורי המפרץ והגאות והשפל הם בית הגידול של מגוון צמחים ובעלי חיים שהסתגלו לחיים בקרקע הבוצית וחסרת החמצן. בית הגידול הנפוץ ביותר הוא ביצת מנגרובים ומישורי הקריתמון (כינוי לקבוצה של עצים הגדלים באזורי חוף). באזורים לאורך החופים וגדות הנהרות שבהם בוקעים מעיינות מים מתוקים מתוך הקרקע נוצרים כיסים של יערות גשם מונסוניים.
אקלים עריכה
הפארק הלאומי קקדו הוא אזור טרופי, והוא שוכן בין קווי הרוחב 12° ו־14° דרום. האקלים הוא מונוסוני ורוב הלא־אבוריג'ינים מחלקים את השנה לשתי העונות - יבשה וגשומה:
- במהלך העונה היבשה, בין אפריל/מאי לספטמבר, נושבות רוחות חזקות מכיוון דרום למזרח. הלחות נמוכה בדרך כלל וכמעט ולא יורד גשם, והטמפרטורה יכולה להגיע עד ל־32°C. בחודשים אוקטובר עד דצמבר הטמפרטורות והלחות עולות ותנאי המחיה הופכים קשים יותר. אולם בתקופה זו מתחוללות סופות רבות ומכות ברק. הטמפרטורה המרבית באזור ג'אבירו באוקטובר היא 37.5°C.
- העונה הגשומה (ינואר עד מרץ/אפריל) מאופיינת בטמפרטורות גבוהות ובכמויות משקעים גדולות. רוב הגשם קשור לשקעים ברומטריים הנוצרים מעל דרום־מזרח אסיה, אם כי סופות הציקלון המתרחשות מדי פעם גורמות לירידת כמויות גשמים גדולות מהממוצע. הטמפרטורה המרבית בג'אבירו בינואר היא 33°C. כמות המשקעים השנתית בקקדו נעה בין 1,565 ל־1,300 מ"מ.
האבוריג'ינים לעומת זאת מתייחסים לשש עונות, שבכל אחת מהן יש לפארק מראה אופייני:
- גונומלנג (Gunumeleng) מאמצע אוקטובר עד שלהי דצמבר - סופות קדם־מונוסוניות, מזג אוויר חם, סופות רעמים בשעות אחר הצהריים.
- גודיווג (Gudjewg) מינואר עד מרץ - עונת המונסונים עם סופות רעמים, גשמים כבדים ושיטפונות; החום והלחות מסייעים לשגשוג המגוון הביולוגי.
- באנגרנג (Banggerreng) בחודש אפריל - עונת הסופות שבה מתפוגגים השיטפונות, אולם ערבות הדשא נפגעות מרוחות עזות.
- יגה (Yegge) מאי עד אמצע יוני - טמפרטורה ולחות נמוכות באופן יחסי. האבוריג'ינים מתחילים לשרוף אזורים שבהם גדלים עצים על מנת ל"רענן" את הקרקע עבור בעלי החיים הרועים.
- וורגנג (Wurrgeng) מאמצע יוני עד אמצע אוגוסט - מזג אוויר קר ולחות נמוכה; רוב יובלי הנהרות ומישורי ההצפה מתייבשים.
- גורונג (Gurrung) מאמצע אוגוסט עד אמצע אוקטובר - מזג אוויר חם ותקופות של גשם סוחף ופרקי זמן ארוכים שבהן עשוי להיות יובש קיצוני. הבילבונגים נוטים להצטמק בתקופה זו.
היסטוריה עריכה
הגעת החוקרים עריכה
הסינים, המלאים והפורטוגזים טוענים להיותם החוקרים הלא־אבוריג'ינים שהיו הראשונים להגיע לחוף הצפוני של אוסטרליה. אולם, התיעוד ההיסטורי הקדום ביותר הוא דווקא מההולנדים. יאן קארסטן חצה את מפרץ קרפנטאריה ב־1623, והגיע לאזור גרוט איילנדט. אבל טסמן הוא החוקר הבא שהותיר אחריו תיאורים של האזור, לאחר שביקר בו ב־1644. טסמן היה הראשון שתיעד מגע בין האירופאים לבין האבוריג'ינים. מת'יו פלינדרס ערך סקר של מפרץ קרפנטאריה ב־1802 ו־1803.
פיליפ פארקר קינג, נווט אנגלי, שהה באזור מפרץ קרפנטאריה בין 1818 ל־1822. בתקופה זו הוא העניק לשלושה נהרות את השם נהרות האליגטור בגלל מספר התנינאים הגבוה שגדלו באזור, לאחר שבילבל בינם לבין אליגטורים.
לודוויג לייכהרדט היה החוקר האירופי הראשון שביקר באזור קקדו עצמו, וב־1845 הוא ערך מסע בין חוף מורטון בקווינסלנד לפורט אסינגטון בטריטוריה הצפונית. לייכהרדט הלך בעקבות ג'ים ג'ים קריק במורד המדרון של מישור ארנהם, ומשם המשיך לאזור אליגטור דרום לפני שחצה את אליגטור המזרחי ונסע צפונה. הסבר נוסף לשמו של הפארק הוא שלייכהרדט השתמש בצורה המדוברת של השם הגרמני לקקדואיים, אם כי דעה זו לא זוכה לתמיכה רחבה בקרב ההיסטוריונים הילידים.
ג'ון מקדואל סטיוארט נסע לאורך הגבול הדרום־מערבי של הפארק ב־1862, אך לא הצליח להבחין בתושבי המקום.
הזרים הראשונים שקיימו מגע עם האבוריג'ינים בצפון אוסטרליה היו המאקאסארים מהארכיפלג האינדונזי. המאקאסארים שטו לצפון אוסטרליה בכל עונת גשמים בסירות שנקראו פראוס, ככל הנראה החל משלהי המאה ה־17. מטרתם העיקרית הייתה ככל הנראה להשיג מלפפון ים, שריונות צבים, פנינים וחפצים יקרים נוספים שלא היו מצויים בשפע בביתם. האבוריג'ינים היו מעורבים בקצירת ועיבוד מלפפוני הים, ובאיסוף וסחר של החפצים האחרים. אין עדויות לכך שהמאקאסארים שהו בחוף של קקדו, אך ישנן עדויות לכך שהם קיימו קשרי תרבות עם האבוריג'ינים שבאזור. בין החפצים שנמצאו בחפירות הארכאולוגיות שנערכו בפארק ניתן למנות את שברי הזכוכית והמתכת שככל הנראה הגיעו מהמאקאסארים באופן ישיר, או באמצעות מסחר עקיף עם תושבי חצי האי קובורג.
הבריטים ניסו להקים מספר התיישבויות על החוף הצפוני של אוסטרליה בתחילת המאה ה־19: פורט דאנדאס באי מלוויל ב־1824, פורט וולינגטון בחוף ראפלס ב־1829, והתיישבות ויקטוריה (פורט אסינגטון) בחצי האי קובורג ב־1838. הבריטים היו נחושים להשתלט על החוף הצפוני של אוסטרליה לפני הצרפתים או ההולנדים, שהקימו קולוניות באיים הצפוניים לחוף. כל ההתיישבויות הבריטיות ננטשו בתקופה מאוחרת יותר כתוצאה ממגוון סיבות, כגון מחסור במים או במזון טרי, מחלות ובידוד. קשה להעריך את השפעתן של ההתיישבויות הללו על האבוריג'ינים המקומיים, כמו גם את מערכת היחסים שהתפתחה בינם לבין הבריטים. החשיפה למחלות חדשות הייתה סכנה חמורה עבור האבוריג'ינים. בדומה למה שהתרחש בחלקים אחרים של אוסטרליה, האוכלוסייה האבוריג'ינית המקומית ספגה נזקים כבדים כתוצאה מהמחלות והבעיות שהן גרמו.
ציידי תאואים עריכה
התפראות של תאואים מים השפיעו רבות על אזור קקדו. בשנות ה־80 של המאה ה־19 מספר התאואים ששוחררו מהיישובים המוקדמים גדל עד כדי כך שהסחר בעור ובקרניים שלהם היה מעשי מבחינה כלכלית. התעשייה החלה להתפתח באזור נהר אדלייד, בקרבת דרווין, ומשם עברה לאזורי נהר מארי ונהרות האליגטור.
רוב הציד של התאואים ושימור העור שלהם נעשה בתקופה היבשה של השנה, בין יוני לספטמבר, כאשר התאואים התאספו מסביב לבילבונגים שנותרו. במהלך העונה הלחה הציד נפסק כיוון שהאדמה הייתה יותר מדי בוצית מכדי לאפשר את המרדף אחרי התאואים, והעורות שנלקחו היו נרקבים. תעשיית ציד התאואים הייתה לגורם העסקה חשוב עבור האבוריג'ינים בחודשי העונה היבשה.
מיסיונרים עריכה
גם המיסיונרים השפיעו רבות על האבוריג'ינים שבאזור נהר האליגטור, שרבים מתוכם חיו ולמדו במיסיונים בצעירותם. באזור הוקמו שני מיסיונים בתחילת המאה ה־20. מיסיון קאפאלגה הוקם ליד נהר אליגטור הדרומי ב־1899, אך פעל רק במשך ארבע שנים. מיסיון אואנפלי החל לפעול ב־1925 במחלבה, לאחר שאגודת כנסיית המיסיון האנגלי קיבלה את הצעתה של מנהלת הטריטוריה הצפונית לטפל באזור. מיסיון זה היה פעיל במשך חמישים שנים.
עוצמת ההשפעה של המיסיונים על האבוריג'ינים היא נושא השנוי במחלוקת. מספר חוקרים ואנתרופולוגים טוענים שהמיסיונרים, מתוך מטרה "לתרבת ולמסד" את האבוריג'ינים, הכריחו אותם לנטוש את סגנון חייהם, שפתם, דתם והטקסים שלהם, ולמעשה כמעט את כל מסגרת החיים שלהם. לעומת זאת, יש הטוענים כי למרות הביקורת על השיטות שהופעלו כדי להשיג את המטרה הזאת, המיסיונרים כן דאגו לרווחתם של האבוריג'ינים בזמן שהחברה האוסטרלית לא דאגה להם.
פסטורליזם עריכה
תעשיית רעיית הצאן החלה להתפתח בהדרגה באזור טופ אנד. אזורי המרעה בקקדו ננטשו בהדרגה החל מ־1889, כיוון שהתברר כי אזורי המרעה בנהר ויקטוריה ורמות ברקלי טובים יותר. רוב החלק הדרומי של קקדו, הכולל את רוב גודפאלה וגימבאט, הושכר באמצע שנות ה־70 של המאה ה־19 לשלושה אנשים. החוזים הועברו הלאה, וכולם לא הצליחו לעמוד בהם מסיבות שונות. בשנת 1987 השטחים נרכשו על ידי המדינה וסופחו לשטח הפארק.
יזמים סינים הפעילו מנסרה באזור מחנה נורלנגי, ככל הנראה לפני מלחמת העולם הראשונה, על מנת לעבד את עצי האורן שבאזור. לאחר מלחמת העולם השנייה התפתחו מספר יוזמות כגון ירי ולכידת כלבי דינגו, ירי בבראמבי (סוסי פרא המשוטטים באופן חופשי באוסטרליה), ירי בתנינאים, תיירות ויערנות.
במחנה נורלנגי הוקמה מנסרה נוספת בשנות ה־50, והיא פעלה עד להתכלותם של משאבי האורן. המחנה הפך למחנה ספארי עבור התיירים ב־1958. זמן קצר לאחר מכן הוקם מחנה דומה בפטרונגה ובפארק מירלה. התיירים הוטסו לאזור לצורך ציד תנינאים ודיג ספורטיבי.
ציידי התנינאים נעזרו פעמים רבות באבוריג'ינים. באמצעות חיקוי הקול המופק כתוצאה מחבטת זנבו של הקנגורו בקרקע, הציידים האבוריג'יניים יכלו לפתות את התנינאים כך שיהיה יותר קל לצוד אותם. באמצעות שימוש ברפסודות מללויקה, הציידים היו מאתרים את התנועה של התנינאים הפצועים ולוקחים את הגוויות לצורך פשיטת העור שלהן, שנמכר לצורך הכנת מוצרים שונים. מעורבותם של האבוריג'ינים בציד המסחרי פחתה לאחר שפותחו שיטות לירי לילי. תניני ג'ונסטון (מין בסוג תנין הגדלים במים מתוקים) נהנים מהגנה חוקתית מאז 1964, ותניני הים מאז 1971.
כרייה עריכה
גילוי המינרלים הראשונים בטופ אנד היה קשור לבניית קו הטלגרף היבשתי בין 1870 ל־1872, בין פיין קריק לנהר אדלייד. בעקבות זאת התרחשו מספר סבבי כרייה.
בעקבות בנייתה של מסילת הרכבת האוסטרלית הצפונית היה אפשרי לבנות יותר אתרי כרייה, ומקומות כגון בורונדי ופיין קריק הפכו ליישובי קבע. המכרות והיישובים החדשים משכו אבוריג'ינים רבים מקקדו. לא ידוע על אבוריג'יני כלשהו שעבד במכרות, אך הם הושפעו במידה רבה מחשיפתם לאלכוהול ותרופות אחרות.
בשנות ה־20 החלה להתפתח תעשיית כריית זהב קטנה באזור אימארלקבה וגבעת מאנדוגי, ובשנות ה־30 היא התפתחה באזור מולין (שבעבר נקרא מכרה יוריקה וצפון הרקולס). במכרות הועסקו מעט אבוריג'ינים מקומיים. בשנת 1953 התגלו מרבצי אורניום לאורך העמק שבו שוכן מוצא נהר אליגטור הדרומי. בעשור שלאחר מכן הוקמו 13 מכרות קטנים אך עשירים, ובשיא פריחתם ב־1957 הועסקו בהם כ־150 עובדים. האבוריג'ינים מעולם לא הועסקו במכרות הללו.
ביולוגיה ואקולוגיה עריכה
פלורה עריכה
הפלורה של פארק קקדו היא העשירה ביותר בטריטוריה הצפונית, ועד כה תועדו בה למעלה מ־1,600 מיני צמחים המתקיימים בזכות מגוון בתי הגידול תצורות קרקע והגאולוגיה של הפארק.
באזורים הגאוגרפיים השונים של הפארק יש פלורות שונות. הסביבה המכונה "מחוז האבן" מאופיינת ב"ערבות דשא מתחדשות", המסוגלות לשרוד בתנאי חום ויובש קיצוניים וארוכים שבעקבותיהם מגיעות תקופות של גשם זלעפות. יערות המונסון מתפתחים בדרך בקניונים הקרים והלחים החוצים את מחוז האבן. בגבעות ובאגני הניקוז הדרומיים מתקיימים כמה מיני צמחים אנדמיים כגון ה־Eucalyptus koolpinensis בסוג אקליפטוס. חלק גדול משטחו של הפארק הוא אזורי שפלה שהעצים העיקריים הגדלים בהם הם אקליפטוסים, והקרקע מכוסה במגוון סוגי דשאים.
מישורי ההצפה המוצפים במשך כמה חודשים בכל שנה מאופיינים בגמאיים כגון סוף ומנגרובים הגדלים במים מתוקים, פנדנוס ומללויקה. באזורים הללו גדלים פרטים רבים של נופריים. שפכי הנהרות ואזורי הגאות ושפל מאוכלסים במגוון מנגרובים (39 מתוך 47 מיני המנגרובים של הטריטוריה הצפונית גדלים בקקדו), והם מהווים גורם חשוב בייצוב אזור החוף. המנגרובים משמשים כמשאב מזון וגידול עבור מיני דגים רבים.
במישורי הגאות ושפל שמאחורי המנגרובים גדלים קריתמונים, דשאים וגמאיים. לאורך החוף וגדות הנהר מצויים כיסים מבודדים של יערות מונסוניים. ביערות הללו גדלים כמה מרשימים כגון פיקוס הודי וקפוק.
פאונה עריכה
מגוון בתי הגידול בקקדו מקיימים מספר רב של בעלי חיים. חלק מבעלי החיים בפארק הם נדירים, מצויים בסכנת הכחדה, פגיעים או אנדמיים. בעלי חיים רבים מתאימים את עצמם למזג האוויר החם שבפארק, והם פעילים רק בחלק משעות היממה.
בפארק גדלים כשישים מיני יונקים. רובם מאכלסים את היערות הפתוחים והאזורים ואזורי הקרקע המיוערת, והם פעילים בעיקר בלילה כך שקשה מאוד להבחין בהם. יונקים אחרים, כגון וולבים ושאר קנגורוים, פעילים בחלקים הקרים של היום וקל יותר לצפות בהם. בבתי הגידול של קקדו חיים כ־280 מיני עופות, המהווים כשליש ממספר מיני העופות של אוסטרליה. חלק מהעופות שוהים בכמה בתי גידול במהלך חייהם, אך רובם חיים רק בבית גידול אחד.
עד כה תועדו בפארק 117 מיני זוחלים. כיוון שרובם בעלי דם קר הם מסתמכים על חום ממקור חיצוני, כגון השמש, על מנת לווסת את טמפרטורת הגוף שלהם. אין הדבר אומר שהזוחלים פעילים רק ביום; למעשה, מספר מינים מועט של נחשים מסוגל להתמודד עם החום הגבוה ורובם פעילים בשעות הלילה.
בקקדו יש שני מיני תניניים: תנין ג'ונסטון המכונה "תנין המים המתוקים" ותנין הים המכונה "תנין מים מלוחים" או Saltie בקיצור (למרות שמו, הוא חי גם במים מתוקים). קל לזהות את תניני ג'ונסטון בזכות חוטמם הצר, והטור הבודד של ארבעה אוסטאודרמים הנמצאים מאחורי הראש. לתניני הים אין את הבליטות הללו וחוטמם רחב יותר. הגודל המרבי של תנין ג'ונסטון הוא 3 מטרים (9.8 רגל), ואילו של תנין הים הוא 6.2 מטרים (20 רגל). תנין הים מסוכן לאדם.
25 מיני חסרי הזנב הסתגלו היטב לתנאי האקלים הקיצוניים של האזור. רובם נותרים בתרדמת חורף בעונת הגשמים. עם תחילת עונת הגשמים, כאשר הבילבונגים והביצות מתחילים להתמלא במים, הצפרדעים מגבירות את פעילותן. כאשר מזג האוויר הולך ומתחמם הצפרדעים והראשנים שלהן נהנות משפע של מזון כגון אצות, צמחייה, חרקים, שפיריות וראשנים אחרים. ישנם גם מינים המתקיימים ביערות השפלה.
במאגרי המים של הפארק תועדו 53 מיני דגים הגדלים במים מתוקים, והתפוצה של שמונה מתוכם היא מוגבלת. במערכת מאגלה קריק לבדה נמצאו 32 מינים. לשם השוואה, במערכת נהר מארי־דארלינג, שהיא מערכת הנהר הגדולה ביותר באוסטרליה, תועדו 27 מיני דגים מקומיים. אף על פי שמיני דגים פולשים נמצאו ברוב מאגרי המים של אוסטרליה, אף לא אחד מהם תועד בקקדו.
בין החרקים ניתן למנות מינים של חרגוליים, חיפושיות, זבובאים, טרמיטים, פרפראים ועשים, דבורים, צרעות, נמליים, שפירית ושפריריות, שעירי כנף, יבחושיים לא עוקצים ובריומאים. אוכלוסיית החרקים המגוונת קיימת בזכות סוגים רבים של בתי גידול, אך גם בזכות הטמפרטורה הגבוהה באופן יחסי ברוב ימות השנה. המבנים המרשימים ביותר בפארק שנוצרו על ידי חרקים הם תילי הטרמיטים. התילים בחלקו הדרומי של הפארק הם הגדולים ביותר שהתגלו עד כה בפארק.
נושאים ואיומים סביבתיים עריכה
בתי הגידול של קקדו מאוימים על ידי מינים פולשים, בעיקר בעשורים האחרונים. בתי הגידול הושפעו במידה רבה מהפאונה המוחדרת אליהם, ובעיקר מתאו המים ההודי, חזירי בר וקרפדת קנים. העשבים הפולשים כוללים את ה־Mimosa pigra (מין בסוג מימוזה), המכסה שטח של 800 קמ"ר בטופ אנד כולל אזורים נרחבים בפארק, ועשבים פולשים קטנים (paragrass) הגורמים להתמעטות מאגרי המזון של עופות הפארק. ה־Salvinia molesta (מין בסדרת שרכי המים) הדביק כמעט את כל אוכלוסיית דגי ה־Magela (דגים המשתייכים למחלקת מקריני הסנפיר). בחלקים מהפארק קיימות גם אוכלוסיות בראמביז (סוסי פרא).
אתרי אמנות הסלע האבוריג'ינית עריכה
.jpg)
אתרי אמנות הסלע באוביר (Ubirr), נורלאנגי ונאנגולוור נחשבים לדוגמאות טובות של אמנות הסלע האבוריג'ינית. האתרים הללו נמצאו בתוך בליטות סלע שהיו המקלט של האבוריג'ינים במשך אלפי שנים. הציורים במקלטי הסלע הללו הוכנו מכמה סיבות:
- ציד: בעלי חיים צוירו על מנת להגדיל את מספרם ועל מנת להבטיח ציד מוצלח באמצעות הגברת הקשר בין הצייד לרוח של בעל החיים.
- חשיבות דתית: חלק מהציורים מתארים היבטים שונים של טקסים ייחודיים.
- סיפורים ולמידה: חלק מהציורים קשורים למיתוס בריאת העולם כפי שהוא מתואר במיתולוגיה האבוריג'ינית.
- כישוף וקסם: הציורים עשויים לסייע בתמרון מהלך חייהם של אנשים שונים.
אוביר היא קבוצה של בליטות סלע בחלק הצפוני ביותר של הפארק, בקצה מישור ההצפה נאדאב (Nadab). בגלל קרבתו של אוביר לנהר אליגטור ולנאדאב המזון היה מצוי בשפע, דבר המשתקף ברוב אמנות הסלע המקומית. תיאורי בעלי החיים בגלריה הראשית כוללים שפמנוניים, קיפוניים, גואנות, פוסום זנב טבעת הררי, ווולבי.
בפארק יש גם ציורים של נחש הקשת בענן (מוטיב במיתולוגיה האבוריג'ינית), הנחשב לבוראו של אזור קקדו, יוצרן של רוחות המימי והמקור לסיפור האחיות נאמארגארן. סיפורים רבים שצוירו לסלע האבוריג'יני מורכבים מאוד וקשורים לסיפורים אחרים, ולעיתים המשמעות המקורית לא ידועה, אם כי לכולם יש מטרה שהיא בדרך כלל ללמד או להזהיר את הצעירים מפני מזיקים החוצים את האזור.
סלע נורלאנגי שוכן בחלק המרוחק ממרכז הפארק של מתלול ארץ ארנהם. ישנם מספר מקלטי סלע באזור זה המקושרים ביניהם באמצעות דרכים וגרמי מדרגות. במקלטים יש מספר ציורים מרשימים העוסקים במיתוס הבריאה האבוריג'יני. הסיפורים הקשורים לעבודות האמנות הללו ידועים למספר אבוריג'ינים מצומצם בלבד, והם נחשבים לסודיים. בילבונג אנבאנגבאנג שוכן בצילו של סלע נורלאנגי, והוא מאוכלס במגוון רחב של בעלי חיים וצמחים שעליהם התקיימו האבוריג'ינים.
נאנגולוור הוא אתר אמנות קטן בקרבת נורלאנגי, שבו ניתן למצוא ציורים בכמה סגנונות וביניהם ידיים כפולות, דמויות דינמיות בכיסויי ראש גדולים הנושאות חניתות ובומרנגים ותיאורים של רוחות נאמאנדי ודמויות מיתיות אחרות.
השפעות האדם עריכה
האדם השפיע רבות על קקדו במאה ה־19 ובמאה ה־20. החדרתם של תאואי המים ההודיים מדרום־מזרח אסיה הזיקה למישורי ההצפה ואזורי הקרקע הלחה. התאואים כמעט ונכחדו מהאזור, כך שהאדמה משתקמת. ציד התנינאים, שנאסר מאז 1972, השפיע במידה רבה על גודל אוכלוסייתם. מאז שזכו למעמד של חיה מוגנת, האוכלוסייה השתקמה בצורה משמעותית.
פעולות הכרייה השפיעו בעבר על הפארק, אך כיום רק מכרה אחד נותר פעיל (מכרה ריינג'ר). הכורים נדרשו לשקם את האזור באופן מלא לאחר שסיימו את פעילות הכרייה. בתחילת המאה ה־20 פעלה בפארק תעשייה זעירה של כריתת עצים, אך כמעט ולא נותר לה שריד. התיירות משפיעה על הפארק במידה רבה, ובכל שנה מבקרים בו מאות אלפי תיירים.
שריפות עריכה
בפארק יש אזורים רבים שבהם גדלים עצים בטמפרטורות גבוהות, כך שהאש משפיעה על הפארק במידה רבה, והפלורה המקומית הסתגלה אליה. השריפות בחלק הצפוני של אוסטרליה הן פחות מסוכנות בהשוואה לדרום אוסטרליה, כיוון שעצים רבים עמידים בפני שריפות לא חזקות וצמחים אחרים משתקמים במהירות.
הנהלת הפארק גורמת מדי פעם לשריפות מבוקרות, והיא משתפת פעולה בנושא זה עם בעלי הקרקע שניצלו את הכלי הזה במשך אלפי שנים. האש היא כלי ציד חשוב עבור האבוריג'ינים, המשתמשים בה על מנת להבריח את החיה הניצודה. יתרון נוסף הוא שלאחר תום הבעירה הוולבים נמשכים אל העשבים הגדלים בדלילות, כך שקל לצוד אותם. עופות טורפים, כגון דיה שורקת, מסתמכים על כך שבעלי חיים קטנים בורחים מפני האש, ובדרך כלל ניתן לצפות בהם חגים מעל שריפות.
תיירות עריכה
הפארק הוא אתר תיירות פופולרי בצפון אוסטרליה, ובשנת 2005 ביקרו בו כ־200,000 תיירים. בפארק יש מפלי מים וערוצים רבים שהם מוקד משיכה תיירותי כגון מאגוק, גאנלום, טווין פולס (מפלי התאומים) ומפלי ג'ים ג'ים.
אתרי אמנות הסלע האבוריג'ינית הם אתרי תיירות פופולריים גם כן, והידועים ביותר הם אוביר ונורלאנגי. במקומות מסוימים כגון בילבונג המים הצהובים וקואוינדה ניתן לצפות במגוון הביולוגי של הפארק באמצעים שונים כגון שיט. כשלושים אחוזים ממיני העופות המקננים באוסטרליה נמצאים גם בקקדו.
כיוון שבאזור נהרות אליגטור המזרחי ובילבונג המים הצהובים יש אוכלוסיית תניני ג'ונסטון גדולים, הוחלט לצלם בהם את הסרט הידוע קרוקודיל דנדי. המבקרים נדרשים לנהוג בזהירות בסביבת התנינים, כיוון שהם עשויים לגלות נטיות תוקפניות. דיג למטרות פנאי הוא אחת מהפעילויות הפופולריות ביותר בפארק. הבארמונדי הוא הדג המבוקש ביותר, ואתרי הדיג הפופולריים ביותר הם אזור בילבונג המים הצהובים, נהר אליגטור הדרומי ונהר אליגטור המזרחי. בפארק יש איסור לצוד.
רוב מתקני האירוח בפארק נמצאים בעיירה ג'אבירו, ובנוסף להם יש מתקני שירותים שנועדו לספק את צורכיהם של התיירים, היכולים לסייר בפארק בעצמם או להיעזר במדריך מוסמך. ניתן להגיע לרוב אתרי הפארק באמצעות כלי רכב רגילים, אך לאזורים כגון טווין פולס ומפלי ג'ים ג'ים ניתן להגיע רק באמצעות רכבי ארבע על ארבע. בפארק יש דרך באורך 900 ק"מ המתחילה בדרווין, עוברת דרך ג'אבירו, משם לעיירה קת'רין ובחזרה לדרווין.
ניהול הפארק עריכה
הפארק הוא אזור מוגן לפי חוק הגנת הסביבה ושימור המגוון הביולוגי - 1999, והוא מנוהל על ידי צוות משותף לבעלי הקרקע האבוריג'יניים ומנהל הפארקים הלאומיים של אוסטרליה. החלק של הפארק השייך לאבוריג'ינים מנוהל על ידי קרן נאמנות מיוחדת. הנאמנים מחכירים את הקרקע למנהל הפארקים הלאומיים על מנת להקין עליה פארק לרווחת האוסטרלים והתיירים הבינלאומיים. ההכרזה על קקדו כפארק לאומי מסייעת לבעלי הקרקע האבוריג'יניים בכך שהיא מספקת הגנה מפני לחצים שונים מטעם בעלי אינטרסים.
לפי החוק שהתקבל יש להקים חבר מנהלים עבור כל פארק הנמצא על קרקע אבוריג'ינית. חבר המנהלים של קקדו, שבו יש עשרה חברים אבוריג'ינים מתוך 15, הוקם באותה שנה שבה נחקק החוק והוא מייצג את בעלי הקרקעות האבוריג'יניים. חבר המנהלים מחליט על מדיניות ניהול הפארק, והוא אחראי על הכנת תוכניות עתידיות לניהול הפארק, ביחד עם מנהל הפארק. תוכנית הניהול היא מסמך המדיניות העיקרי של הפארק. ניהול הפארק בעיתות שיגרה מצוי בידיו של שירות הפארקים האוסטרלי, שהוא ענף של מחלקת משאבי הסביבה והמים של הממשל האוסטרלי. כשליש מאנשי הצוות של הפארק הם ממוצא אבוריג'יני.
מתקנים כלליים עריכה
הפארק הלאומי קקדו מחובר לעיר דרווין באמצעות הכביש המהיר ארנהם, ואל פיין קריק וקת'רין באמצעות הכביש המהיר קקדו.
בעיירה ג'אבירו יש מספר מתקני אירוח, תחנת שירותים, משטרה, מרפאה ומרכז קניות. העיירה נבנתה עבור מכרה האורניום שהוקם לפני הקמת הפארק, והיא מספקת את התשתיות לעובדי המכרה ולפעילויות והתיירות בפארק. בג'אבירו יש נמל תעופה קטן שאליו מגיעות טיסות בכל יום. אולם, בין ג'אבירו לדרווין אין טיסות סדירות.
במרכזי תיירות קטנים אחרים כגון קואואינדה (הנמצא במרחק 50 ק"מ דרומית לג'אבירו על הכביש המהיר קקדו) ואליגטור דרום (הנמצא במרחק 40 ק"מ מערבית לג'אבירו על הכביש המהיר ארנהם) יש מספר מתקנים מוגבלים. המתקנים העיקריים בקואואינדה הם בית ההארחה, מרכז שיט בבילבונג המים הצהובים, והמרכז התרבותי וורודיאן. בקואואינדה ניתן להשיג דלק ואספקה חלקית, ויש בו מסלול המראה קטן. באליגטור דרום יש בית מלון ותחנת שירותים. "חנות הגבול" ליד אתר האמנות אוביר והצטלבות קייהיל היא חנות כללית הנמצאת במרחק 50 ק"מ צפונית לג'אבירו.
ברחבי הפארק יש מגוון גדול של אתרי מחנאות מוכרזים. בג'אבירו, קואואינדה ואליגטור דרום יש אזורי מחנאות מסחריים והם נמצאים במרחק קצר מהאטרקציות הטבעיות של הפארק. בחלק מהאתרים שבפארק יש צורך לשלם סכום כסף מסוים כיוון שיש בהם מקלחות ובתי שימוש, ואילו אתרים אחרים שבהם יש מספר מתקני שירותים מוגבל לא גובים תשלום.
מקורות עריכה
- Jones, Rhys, and J. Allen. Archaeological Research in Kakadu National Park. [Canberra, A.C.T]: Australian National Parks and Wildlife Service, 1985. ISBN 0642523924
- Lawrence, David. Kakadu The Making of a National Park. Carlton South, Vic: Miegunyah Press, 2000. ISBN 0522848680
- Morris, Ian. Kakadu National Park, Australia. Steve Parish natural history guide. Archerfield, Qld: Steve Parish Pub, 2001. ISBN 1875932402
- Morse, John, John King, and Jennifer Bartlett. Kakadu, Walking to the Future ... Together A Shared Vision for Tourism in Kakadu National Park. Canberra, ACT: Commonwealth of Australia, 2005. ISBN 0642551006
- Petty, Aaron M, Patricia A Werner, Caroline E R Lehmann, Jan E Riley, Daniel S Banfai, and Louis P Elliott. 2007. "Savanna Responses to Feral Buffalo in Kakadu National Park, Australia". Ecological Monographs. 77, no. 3: 441.
- Van Dam, R. A., D. Walden, and G. W. Begg. A Preliminary Risk Assessment of Cane Toads in Kakadu National Park. Supervising scientist report, 164. Darwin, N.T.: Supervising Scientist, 2002. ISBN 0642243700
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של הפארק הלאומי קקדו- מפה מפורטת של הפארק
- קקדו או לא, האם קקדו מאבד את דרכו?
- אמנות אבוריג'ינית: אתר המספק מידע על האמנות האבוריג'ינית בפארק
- צפרות ב־Google Maps (אורכב 13.08.2010 בארכיון Wayback Machine) - מפה של הפארק עם אתרי הצפרות העיקריים
- תמונות מהפארק
- תמונות של הציפורים בפארק
- תמונות נוספות מהפארק
- הפארק הלאומי קקדו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
