הקולנוע הקווירי החדש
הקולנוע הקווירי החדש הוא מונח שטבעה לראשונה האקדמאית ב' רובי ריץ' במגזין "Sight & Sound" בשנת 1992, על מנת להגדיר ולתאר התפתחות בקולנוע ההומו-לסבי העצמאי בתחילת שנות ה-90. המונח התפתח כתוצאה מהשימוש במילה "קוויר" במסגרת הכתיבה האקדמית בשנות ה-80 וה-90, כדרך לתאר את הזהות ואת הניסיון של ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסג'נדרים, ועל מנת להגדיר צורה של מיניות שתהיה נזילה וחתרנית בנוגע להבנות המסורתיות של המיניות.
במאמרה, הצביעה ריץ' על הנוכחות העצומה של הומואים ולסביות במסגרות של פסטיבלי סרטים של השנה החולפת, וטבעה את הביטוי "קולנוע קווירי חדש" כדי לתאר עליה משמעותית, הולכת וגדלה, של סרטים בעלי נושאים דומים, הנעשים על ידי יוצרי סרטים עצמאיים הומואים ולסביות, בעיקר בצפון אמריקה ובאנגליה.
ריץ' פיתחה את התאוריה שלה בעיתון וילג' ווייס, ותיארה סרטים שהיו רדיקליים בסגנון הצורני שלהם ואגרסיביים באופן שהציגו זהויות מיניות, בצורה שקראה תיגר גם על הסטטוס קוו של ההגדרות ההטרוסקסואליות, וכן התנגדו בקידום ייצוגים "חיוביים" בלבד של לסביות והומואים - ייצוגים אשר היו חרוטים על דגלו של המאבק האמריקאי לשחרור ההומואים והלסביות של שנות ה-70 וה-80. בקולנוע הקווירי החדש, הגיבורים והנרטיבים היו להט"בים בעיקר, אולם תמיד הוצגו כזרים, כאחרים, כעריקים מן הכללים של החברה הקונבנציונלית, אשר אימצו לחיקם את תפקידם כרדיקלים, שנויים במחלוקת, בעלי אורח חיים ותפקידים מגדריים, ולעיתים קרובות מוצגים כעבריינים, פורעי חוק ונמלטים.
בהסתמך על התאוריות הפוסט-מודרניסטיות והפוסט-סטרוקטוריאליסיטיות של המחקר האקדמי של שנות ה-80, הקולנוע הקווירי החדש הציג את הזהות המינית האנושית כהבניה חברתית, ולכן נזילה וברת-שינוי, ולא קבועה. בעולם של הקולנוע הקווירי החדש, מיניות היא לעיתים קרובות כוח כאוטי וחתרני, אשר מרחיק את, ולעיתים קרובות מודחק על ידי, מבני הכוח ההטרוסקסואליים הדומיננטיים. לעיתים תכופות סרטי הקולנוע הקווירי החדש מציגים תיאורים מפורשים של קיום יחסי מין בין בני אותו מין, וכן מערכות יחסים חד-מיניות אשר מובילות לנישואין ולחיי משפחה על פי המסורת ההטרוסקסואלית. למרות שאיננו מזוהה עם תנועה פוליטית מסוימת, הקולנוע הקווירי החדש היה תמיד רדיקלי, המבקש לערער ולחתור תחת תפיסות של זהות, מגדר, מעמד, משפחה וחברה.
כמו כן, הסרטים התייחסו לעיתים תכופות למשבר האיידס של שנות ה-80, תוך כדי מתיחת ביקורת על הכישלון של הממשל של הנשיא רונלד רייגן להגיב על מגפת האיידס, וכן על הסטיגמות החברתיות אודות הקהילה הגאה. לאור העובדה היא האיידס הוא נושא שכמעט ונעלם מהקולנוע ההוליוודי המיינסטרימי, סרטי הקולנוע הקווירי החדש התקבלו בברכה על ידי הקהילה הלהט"בית, ונתפסו כתיקון לתת-הייצוגי ולייצוג הסטריאוטיפי של הומואים ולסביות.
בין הסרטים שציינה ריץ' במאמרה היו: "רעל" של טוד היינס (1991), "מורדי נשמה צעירים" של יצחק ז'וליין (1991), "אדוארד 2" של דרק ג'רמן (1991), "עילפון" של טום קאלין (1992), "סוף החיים" של גרג אראקי (1992). בכל הסרטים הללו הוצגו גיבורים להט"בים, התייחסויות וייצוגיים של סקס בין בני זוג מאותו המין והתעמתות אנטגוניסטית כלפי התרבות ההטרוסקסואלית. במאים אלו יצרו את סרטיהם בתקופה שבה הקהילה הלהט"בית עמדה בפני אתגרים חדשים: החל ממשבר האיידס של שנות ה-80, ועד לגל הפוליטי השמרני ששטף את ארצות הברית, בצורת ממשלו של הנשיא רונלד רייגן, ואת בריטניה, בצורת ממשלתה של ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר.
בקרב החוגים האקדמיים חלה התעוררות בנוגע לתאוריות הקוויריות ולפוליטיקה הקווירית, במקביל לטענות כי קטגוריות של מין ומגדר, כגון הומוסקסואלים והטרוסקסואלים, הם הבניות חברתיות היסטוריות, אשר יכולים להשתנות ככל שהתרבות מתפתחת ומשתנה. ריץ' ציינה כי סרטים רבים מתחילים להציג ללא בושה מיניות שאיננה קבועה או קונבנציונלית, וטבעה את המונח "קולנוע קווירי חדש".
קישורים חיצוניים עריכה
- דן לחמן, פרויקט מיוחד: שלושים שנות קולנוע גאה, nrg, 16/7/2006
- טל איתן, קולנוע גאה להציג, GoGay, 3/3/2008