הקיץ האדום

הקיץ האדום (באנגלית: Red Summer) הוא הכינוי שניתן לתקופת הקיץ בשנת 1919 בארצות הברית, שבמהלכה אירעו סכסוכים אתניים ופיגועי טרור רבים של אנשי עליונות לבנה נגד אפרו-אמריקאים, בעשרות ערים ברחבי ארצות הברית וכן במחוז כפרי בארקנסו. מונח זה נטבע על ידי ג'יימס ולדון ג'ונסון, שהיה פעיל ב-NAACP ושימש כמזכיר הארגון.

תמונות מאירועי הקיץ האדום: לבנים רודפים אפרו-אמריקאים במהלך מהומות הגזע בשיקגו; הצתת כנסיות של שחורים במהלך טבח איליין; גופתו השרופה של וויל בראון לאחר שאספסוף לבן ביצע בו לינץ'; לבנים חמושים על אופנוע במהלך המהומות בוושינגטון הבירה.

ברוב האירועים הותקפו שחורים על ידי לבנים. במספר מקרים אפרו-אמריקאיים תקפו בחזרה; הבולט בהם היה מהומות הגזע בשיקגו, בהן נהרגו 38 בני אדם. אירוע בולט נוסף היה טבח איליין , במחוז ארקנסו, בו נהרגו בין 100 ל-240 בני אדם.

מהומות הגזע פרצו על רקע מתחים חברתיים שהתפתחו בארצות הברית לאחר מלחמת העולם הראשונה. חיילים רבים שסיימו שירות צבאי שבו לארצות הברית והשתלבו בחברה, אך גילו שעקב השפל הכלכלי מקומות עבודה רבים בחרו להעסיק אפרו-אמריקאים. במקביל למהומות פרצו גם מחאות רבות של איגודי עובדים כנגד המצב הכלכלי.

מאורעות הקיץ האדום תועדו בהרחבה בעיתונות, כאשר לרוב דעת הקהל התייחסה בשלילה להשפעתם של סוציאליסטים וקומוניסטים על פעילי התנועה לזכויות האזרח, ששאבו השראה מהמהפכה הבולשביקית ברוסיה. כמו כן היה חשש מארגוני אנרכיסטים, שבאותה תקופה ביצעו פיגועים רבים נגד אזרחים, עסקים וגופי ממשל.

הרקע למהומות

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויסו כוחות נרחבים למערכה, ונוצר משבר כלכלי בצפון ארצות הברית בגלל מחסור בידיים עובדות. המעסיקים החלו לגייס עובדים מדרום ארצות הברית, רובם אפרו-אמריקאים. עד שנת 1919 היגרו כ-500,000 אפרו-אמריקאים מדרום ארצות הברית לערים התעשייתיות בצפון-מזרח ארצות הברית והמערב התיכון. זה היה הגל הראשון של ההגירה הגדולה, שנמשכה עד 1940. באותה תקופה התקשו אפרו-אמריקאים למצוא עבודה במדינות הדרום בגלל גזענות ובגלל הפרדה גזעית.

המצב החריף לאחר המלחמה, כאשר חיילים משוחררים רבים חזרו לארצות הברית והתקשו למצוא עבודה. בקיץ 1917 התרחשו מהומות גזע אלימות נגד אפרו-אמריקאים על רקע תעסוקתי במזרח סנט לואיס (אילינוי) וביוסטון (טקסס). ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז כתב בביטאון ה-NAACP: "בשם האל שבשמיים, אנחנו פחדנים וטיפשים אם עכשיו, כשהמלחמה הסתיימה, אנחנו לא מנצלים כל גרם במוחנו ובכוחנו כדי להילחם בקרב חזק יותר, ארוך יותר ובלתי פוסק, נגד כוחות הגיהנום בארצנו."

באותה שנה התרחשה המהפכה הבולשביקית ברוסיה, ובארצות הברית התעוררו חששות כבדים מפני השפעת הקומוניזם, תופעה שכונתה "הפחד האדום ". בגופי השלטון היה מי שמצא דמיון בין המהפכה הקומוניסטית לדרישות התנועה לזכויות האזרח, שביקשו שוויון גזעי , זכויות עבודה וזכות לביטחון אישי, עקב ריבוי מקרי הלינץ'. הנשיא וודרו וילסון אמר בשיחה פרטית במרץ 1919 כי "הכושי האמריקאי שחוזר מהמלחמה הוא האמצעי הטוב ביותר להביא את הבולשביזם לאמריקה."

האירועים

בדו"ח של ועדת המשפט של הסנאט של ארצות הברית מצוין כי בין 1 בינואר ל-14 בספטמבר 1919 נמנו 38 מהומות בערים שונות ברחבי ארצות הברית, בהן לבנים תקפו שחורים. 38 נהרגו במהלך לינץ', 16 בתלייה, 8 הועלו על המוקד ועוד מספר לא ידוע של שחורים נרצחו בירי.

מתחילת ינואר נרשמו חיכוכים רבים בין לבנים לשחורים במקומות שונים בארצות הברית. המצב החריף ב-13 באפריל, במהומות במחוז ג'נקינס בג'ורג'יה, בהן נהרגו 6 שחורים, וכן הוצתו בתיהם של שחורים וכנסייה ששימשה אותם.

במאי, יוני ויולי אירעו מקרים דומים בערים בקרוליינה הדרומית, טקסס, אריזונה ואינדיאנפוליס. בחלק מהמקרים נחקרו האירועים על ידי כוחות משטרה ואותרו פעילי עליונות לבנה שהחלו את המהומות ופגעו בשחורים.

ב-19 ביולי החלו ארבעה ימי מהומות בוושינגטון די. סי. לאחר שנפוצה שמועה על גבר שחור שאנס אישה לבנה. גברים לבנים רבים, חלקם חיילים במדים, התפרעו ברחובות, תקפו בתי עסק של שחורים, הכו אנשים שחורים שעברו ברחוב, והורידו נוסעים שחורים מאוטובוסים על מנת לפגוע בהם. אנשי ה-NAACP מחו על התקיפות בפני נשיא ארצות הברית וביקשו את עזרת המשטרה, אך זו סירבה להתערב, והאוכלוסייה השחורה נאלצה לתקוף בחזרה. כעבור ארבעה ימים שלח הנשיא וודרו וילסון את כוחות המשמר הלאומי להשבת הסדר. כשהסתיימו המהומות נמנו 15 הרוגים: 10 לבנים, בהם שני שוטרים, וחמישה שחורים. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות במהומות הקיץ האדום שבה מספר ההרוגים הלבנים עלה על מספר השחורים.

ב-21 ביולי, בנורפוק (וירג'יניה) ביצעו אנשי עליונות לבנה פיגוע ירי בטקס שנערך לחיילים אפרו-אמריקאים ששבו ממלחמת העולם הראשונה. לפחות 6 אנשים נהרגו.

ב-27 ביולי פרצו מהומות הגזע בשיקגו, שנמשכו שבועיים. בחופים של אגם מישיגן, הסמוך לשיקגו, הונהגה הפרדה גזעית. נער שחור נכנס בטעות לאגם בצד של הלבנים. הוא נסקל באבנים וטבע למוות. משטרת שיקגו סירבה לחקור את המקרה, והחלו קטטות המוניות בין שחורים ללבנים, בעיקר ממוצא אירי. קבוצות של לבנים הרסו מאות בתים ועסקים של שחורים בשיקגו. לעיר נשלחו כוחות צבא גדולים כדי להשיב את הסדר. במהומות נהרגו 23 שחורים ו-15 לבנים, ואלף משפחות שחורות נותרו חסרות בית.

באוגוסט פרצו מהומות באוסטין, בירת טקסס, ובנוקסוויל, טנסי.

בספטמבר פרצו מהומות באומהה, נברסקה, לאחר זיכויו ושחרורו של וויל בראון, אסיר שחור שהואשם באונס אישה לבנה. אספסוף לבן של 10,000 איש ביצעו בו לינץ', תלו אותו ושרפו את גופתו. לאחר מכן תקפו אנשי הקבוצה שכונות וחנויות של שחורים בעיר, והציתו את מבנה בית המשפט בו זוכה בראון.

ב-30 בספטמבר התרחש טבח איליין , במחוז כפרי בארקנסו, על רקע סכסוך עבודה. אספסוף לבן תקף שחורים ברחבי המחוז במשך יומיים. מספר ההרוגים השחורים נאמד בין 100 ל-240, וכן נהרגו חמישה לבנים.

ועדת חקירה שמינה מושל ארקנסו קבעה שהשחורים אחראים לאירועים האלימים, ועצרה 79 שחורים שהועמדו לדין. חבר המושבעים היה מורכב מלבנים בלבד. מתוך הנאשמים, 12 נידונו לעונש מוות, והשאר קיבלו עונשי מאסר של עד 21 שנה. חלקם ערערו לבית המשפט העליון, ו-6 מהערעורים התקבלו.

בנובמבר פרצו מהומות בעיר וילמינגטון (דלאוור). לאורך שנת 1919 נרשמו ברחבי ארצות הברית מהומות נוספות בהן לבנים תקפו שחורים.

תגובות

ארגוני זכויות אדם רבים פנו לנשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, ולנציגי ממשל נוספים בקריאה להגן על המיעוט האפרו-אמריקאי. באחד המכתבים לנשיא נכתב: "אנו מצפים שארצות הברית תגן על המיעוט הגזעי כפי שהיא אילצה את פולין ואוסטריה להגן על המיעוטים הגזעיים בארצם.”

וילסון לא הגיב וכלל לא התייחס למקרי הרצח. הוא דיבר אמנם נגד מעשי לינץ' באופן כללי, אך לא הפעיל את משאבי הממשל הפדרלי נגד האלימות.

באוקטובר 1919 הוגש דו"ח היינס בנושא המהומות לוועדת המשפט של הסנאט של ארצות הברית. הדו"ח פורסם בהרחבה ובהבלטה בעיתונים, והעלה את המודעות לנושא הלינץ' שנעשה בשחורים. היינס ציין כי הלינץ' הוא בעיה לאומית, וכי משנת 1889 עד 1918 נהרגו יותר מ-3,000 איש במעשי לינץ', רובם שחורים. לדבריו, התעלמות השלטונות ממעשים אלה הייתה בין הגורמים למהומות.

ועדת חקירה נוספת שהוקמה במדינת ניו יורק ניסתה לטעון שמהפכנים מאירופה משפיעים על השחורים וגורמים למהומות, ויש לעצור סוציאליסטים ואנרכיסטים ולמנוע מהם להפיץ כתבי עת. חלק מהמלצות הוועדה אומצו עד ידי מושל ניו יורק, אך בוטלו לאחר זמן קצר.

המשורר קלוד מקיי , יליד ג'מייקה, כתב סונטה בשם "אם נגזר עלינו למות" בעקבות אירועי הקיץ האדום. הסונטה זכתה לפופולריות ברחבי העולם. להלן השורות הראשונות בסונטה, בתרגום לעברית של שחר-מריו מרדכי:

בַּל נָמוּת כַּחֲזִירִים, אִם לָמוּת נִגְזַר עָלֵינוּ.
לֹא כְּנִצּוֹדִים, דְּחוּקִים אֶל גְּזֵרַת גּוֹרָל,
כְּשֶׁכְּלָבִים רְעֵבִים וּטְרוּפִים נוֹבְחִים סְבִיבֵנוּ,
שׁוֹפְכִים אֶת לַעֲגָם עַל גִּזְעֶנוּ הַמְקֻלָּל.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הקיץ האדום בוויקישיתוף