הרהורים על הגיליוטינה

הרהורים על הגיליוטינה (בצרפתית: Réflexions sur la guillotine) היא מסה משנת 1957 מאת הסופר והפילוסוף הצרפתי אלבר קאמי. במסה מביע קאמי את התנגדותו הנחרצת כנגד עונש המוות.

הרהורים על הגיליוטינה
Réflexions sur la guillotine

מידע כללי
מאת	אלבר קאמי
שפת המקור	צרפתית
סוגה	מסה
הוצאה
תאריך הוצאה	1957
מספר עמודים	90
הוצאה בעברית
הוצאה	הוצאת כרמל
תאריך	2008
תרגום	עדינה קפלן
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	002592164

המסה

פתיחה

קאמי פותח את המסה בתיאור תגובתו של אביו שהיה עד לביצוע גזר דין מוות. בתחילה היה אביו תומך נלהב של עונש המוות, אך הצפייה בביצוע גזר הדין, שהותירה אותו בחלחלה מספר ימים, גרמה לו לשנות את דעתו ולהתנגד לעונש.

לאורך המסה כולה מביע קאמי את תיעובו מהאופן המזעזע לדעתו, בו מבוצע העונש. קאמי מרבה לצטט ממקורות שונים המעידים כי המוות באמצעות הגיליוטינה לא היה "הומני ומיידי", כפי שמפתחיו התיימרו להציגו.

תוכן המסה

טענתו העיקרית של קאמי כנגד עונש המוות הייתה חוסר היעילות שבו. לטענתו, במדינות שבהן בוטל השימוש בעונש מוות, לא נרשמה כלל עלייה בפשיעה. הוא סבר שהחברה השתנתה והגיליוטינה שוב אינה מהווה גורם מרתיע, כפי שאולי היא הייתה בעבר. בימים עברו נהגו להוציא להורג פושעים בחוצות, ולהפוך את האירוע ל"פולחן המוות", אך תקופה זו כבר איננה עוד, וההוצאות להורג נערכות בחשאי, ללא פרסום וללא טקס. גם העיתונות והציבור אינם מרבים לדבר אודותיו. 'עונש המבוצע הרחק מעיני הציבור אינו יכול להיות בעל כוח מרתיע', הוא קובע. הוא טען שהמדינה הפכה את העונש מגורם מרתיע לפתרון יעיל כנגד פושעים חסרי תקנה.

במסה מובאות עדויות קשות של רופאים שהיו מופקדים על הגופות לאחר הוצאתן להורג: "אם יורשה לנו להביע את דעתנו בנושא זה, מחזות מעין אלה הם קשים מנשוא. הדם קולח מכלי הדם בקצב של עורקי התרדמה הקטועים, ואחר-כך נקרש. השרירים מכווצים ופרפוריהם מדהימים; המעיים מתפתלים והלב נע בתנועות לא קצובות, לא שלמות, מהפנטות. הפה מתעוות ברגעים מסוימים לכדי העוויה איומה. נכון הדבר שבראש הכרות הזה, העיניים אינן נעות ואישוניהן מורחבים...כל זה יכול להימשך דקות, אפילו שעות, אצל אנשים ללא מום: המוות אינו מיידי... הנה כי כן, כל איבר חיוני שורד אחרי העריפה...". בסיום הקטע מוסיף קאמי: "מסופקני אם קוראים רבים מסוגלים לקרוא את הדו"ח המזעזע הזה מבלי להחוויר".

קאמי האמין שרוב פשעי הרצח מתבצעים ללא תכנון מוקדם, ומביא עדות של שופט שאמר: "רובם המכריע של הרוצחים שהכרתי, לא ידעו בגילוח של הבוקר שירצחו לעת ערב". לפיכך, עונש המוות היא הרתעה חסרת משמעות: "למען ההרתעה והביטחון, מוטב לנפנף בפרצופו הגלוי של זה שהוצא להורג בפני כל המתגלחים בבוקר, במקום להסתירו". הוא הוסיף לטעון, שרוצח שגמר בדעתו לעשות מעשה ולרצוח, אין כל הרתעה בעולם שבכוחה להניעו מלבצע זאת.

לדעתו של קאמי, עונש המוות הוא לא כלום מלבד אקט של נקמנות המונעת על ידי סדיזם המולידה רק אלימות נוספת. הוא השווה את העונש למושג "עין תחת עין" והדגים שהעלאת ביתו של המצית באש תראה מוגזמת, בדיוק כפי שנטילת סכום כסף מהונו של הגנב בגובה גנבתו, תהווה עונש בלתי מספק. הוא גם טען שאין זו מידה כנגד מידה לגזור גזר דין מוות על הרוצח, משום שהוצאה להורג אינה מוות גרידא. "היא שונה במהותה משלילת החיים, באותו אופן שמחנה הריכוז שונה מבית הכלא". קאמי מפרט את הייסורים הנפשיים והפיזיים אותם נאלץ לעבור הנאשם עוד בטרם הוצא להורג. העונש לדעתו, היא נקמתו של החברה בנאשם, המגובה בחוק ובשלטון רק כדי לספק את תאוות הנקם הברברית שלהם. הוא קובע שצדק צריך להיות מבוסס על עקרונות ולא על אינסטינקטים ורגשות.

קאמי טוען שלעונש המוות אופי דתי מובהק: הוא מסביר למה ב"קהילות האלוהים" העונש הגיוני ומתקבל. בתרבויות אלו שולל "נציג האלוהים" את חייו של הפושע, אולם בזאת הוא מעניק לו הזדמנות להתכפר בידיו של אלוהים בעולם הבא. לעומת זאת, בעולם החילוני הפושע לא יקבל הזדמנות לכפרה. העונש גורם לפושע לסיים את חייו בלי שכיפר על מעשיו.

בנוסף לכך, עקב העובדה שהשיפוט, בניגוד לעולם הדתי, מופקד בידיו של בשר ודם (למרות שלמעשה גם השופט הדתי הוא בשר ודם, אך כ"נציג האלוהים" הרשות נתונה לו מלמעלה), וקיים סיכוי לטעות שיפוטית, על כן מציע קאמי שהעונש המרבי יהיה מאסר עולם. לנאשם תמיד תהיה את האפשרות לבחור במוות דרך התאבדות.

בנוסף טוען קאמי, כי עונש המוות אינו הולם מאחר שהאוהבים של הפושע נפגעים בדיוק באותו האופן בה נפגעו אוהביו של הקרבן.

הצעותיו של קאמי

קאמי הציע שבמקום עונש המוות כפתרון לבעיה, הממשלה הצרפתית תעשה טוב יותר אם תשפר את תנאי החיים של האזרחים, ותבנה לשם כך שכונות מרווחות. הוא נותן הערכה סטטיסטית של מספר הדירות המאוכלסות יתר על המידה בפריז בלבד. "נכון הדבר שרוצח ילדים הוא יצור נתעב במיוחד, שאינו מעורר כל חמלה. ייתכן שאיש מבין קוראי (ואני אומר ייתכן) אם יושם בתנאי צפיפות מבחילים מעין אלה, לא ירחיק לכת עד כדי רצח ילדים... אבל ייתכן שבתנאי מגורים נאותים לא הייתה נקרית בפני מפלצות אלה הזדמנות להרחיק לכת כל-כך" (קאמי מטיל ברמיזה את אחריותה של הממשלה לפשיעה הגואה במדינה, מאחר שאינה משפרת את תנאי המחיה, ובכך מדרדרת לפשיעה אזרחים מועטי יכולת). בנוסף הציע קאמי להגביל באופן משמעותי את מכירת האלכוהול במדינה, משום שלדעתו זוהי אחת הסיבות העיקריות למעשי הרצח במדינה. הוא מביא עדויות של עורכי-דין הקובעים שכ-60% מהרוצחים היו שיכורים בעת מעשה הרצח. "מצדדי עונש המוות הקימו קול צעקה בשלהי המאה שעברה בשל עלייה בפשיעה החל משנת 1880, שלדעתם התחוללה במקביל לצמצום עונש המוות. אולם בשנת 1880 הייתה השנה שבה נכנס לתוקפו החוק שמתיר לפתוח מסבאות בלי צורך ברישיון. עכשיו אפשר לנסות לנתח את הנתונים הסטטיסטים!".

בסופה של המסה, מזרז קאמי את הממשלות לפעול במהרה, והציע לצרפת לאמץ תקופת ניסיון של 10 שנים שבהן יוחלף עונש המוות במאסר עולם.

קאמי מוסיף הצעה לפשרה זמנית, במסגרתה יוצע לנאשם זריקה קטלנית לשימוש עצמי. "אני מציין את הפשרה הזאת, שמא ניאלץ לעיתים להתייאש מכך שהחכמה והתרבות האמיתית ייקנו שליטה על האחראים לעתידנו... אבל בסופו של דבר, גם צעד זה יהיה בלתי מספיק. כל עוד לא יוצא המוות אל מחוץ לחוק, לא תשרור השלווה בלבם של היחידים ואף לא בערכיה של החברה."

הערות

בשנת 1981 בוטל עונש המוות בצרפת; ההוצאה להורג האחרונה הייתה ארבע שנים קודם לכן במרסיי.

אלבר קאמי זכה בפרס נובל לספרות באותה שנה שבה "הרהורים על הגיליוטינה" יצא לאור.

הספר בתרגום עברי

• אלבר קאמי, הרהורים על הגיליוטינה; תרגמה מצרפתית: עדינה קפלן; מבוא: דוד אוחנה; עריכת תרגום: מיכל רוזנטל, ירושלים: כרמל, תשס"ח 2008.

קישורים חיצוניים

• נסים קלדרון, האם יש סיבה לרצח, באתר הארץ, 16 במרץ 2008