הרולד וילסון

ג'יימס הרולד וילסון (באנגלית: James Harold Wilson‏; 11 במרץ 1916 – 24 במאי 1995) היה ראש ממשלת בריטניה, מי שהוביל את מפלגת הלייבור לארבעה ניצחונות על השמרנים בבחירות כלליות, בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20; אינטלקטואל שמאלני-ליברלי, שבתקופתו הותרו בבריטניה הפלות ויחסים הומוסקסואליים ובוטל עונש המוות, אולם התקשה לאושש את כלכלת הממלכה שנקלעה לקשיים.

הרולד וילסון
James Harold Wilson

הרולד וילסון, 1962
לידה	11 במרץ 1916 האדרספילד, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
פטירה	24 במאי 1995 (בגיל 79) לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד
מדינה
מקום קבורה	בית העלמין הישן ע"ש מריה הקדושה, קורנוול, דרום-מערב אנגליה, הממלכה המאוחדת
השכלה	אוניברסיטת אוקספורד
מפלגה	מפלגת הלייבור
בת זוג	מרי בולדווין
ראש ממשלת בריטניה ה־46 16 באוקטובר 1964 – 19 ביוני 1970 (5 שנים ו־35 שבועות) מונרך בתקופה אליזבת השנייה → אלק דאגלס-יום אדוארד הית' ←
4 במרץ 1974 – 5 באפריל 1976 (שנתיים ו־4 שבועות) מונרך בתקופה אליזבת השנייה → אדוארד הית' ג'יימס קלהאן ←
פרסים והוקרה
מסדר האימפריה הבריטית, מסדר הבירית, דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן.
חתימה

בנו של תעשיין העוסק בכימיה, וילסון התחנך באוניברסיטת אוקספורד וכבר בשנותיו באוניברסיטה דגל בביטוח סוציאלי ובאמצעי רווחה אחרים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גויס וילסון לשירות המדינה. כמנהל כלכלה וסטטיסטיקה (1943–1944) במשרד הדלק והכוח, הפיק מחקר על תעשיית הכרייה. ספרו 'עסקה חדשה עבור פחם' היה הבסיס לתוכניות של מפלגת הלייבור להלאמת מכרות הפחם.

וילסון נבחר לראשונה לבית הנבחרים ב-1945 ומונה לנשיא מועצת הסחר ב-1947, והפך, בגיל 31, לחבר הקבינט הצעיר ביותר בבריטניה מאז ויליאם פיט הבן ב-1783. וילסון התפטר מתפקידו באפריל 1951 במחאה נגד העברת אגרות שירותי בריאות לאומיים למימון חימוש מחדש בעבור מלחמת קוריאה. הוא הפך לדובר הלייבור בנושאי חוץ וכספים, ובשנת 1960 הוא התמודד מטעם הפלג השמאלי של המפלגה מול יו גייטסקל והפסיד. במותו של גייטסקל ב-1963, וילסון נבחר למנהיג מפלגת הלייבור. הוא פעל לגיבוש המפלגה מחדש, ולאחר שהמפלגה ניצחה בבחירות הכלליות של 1964, הוא התמנה לראש ממשלה.

ב-1965 לא הצליח וילסון למנוע הכרזת עצמאות חד-צדדית של ממשלת המיעוט הלבנה ברודזיה, ומאמציו להפיל את הממשלה על ידי שימוש בסנקציות כלכליות ולא בכוח צבאי כשלו. וילסון הרחיק את בריטניה ממעורבות צבאית ישירה במלחמת וייטנאם, אף על פי שנתן תמיכה מילולית למאמץ המלחמתי של ארצות הברית. ממשלתו קידמה רפורמות ליברליות והקימה את האוניברסיטה הפתוחה הבריטית. וילסון הרחיב את הרוב של מפלגתו בבחירות הכלליות של 1966, אך הפופולריות שלו ירדה בסוף שנות ה-60, בין היתר בגלל נטילת האחריות הישירה על המשבר הכלכלי זמן קצר לפני פיחות השטרלינג ב-18 בנובמבר 1967. עם עליית האבטלה והמחלוקות באיגודי העובדים, ניצחו השמרנים בבחירות 1970, ווילסון התפטר.

בבחירות הכלליות של פברואר 1974 השמרנים זכו ברוב קולות אך לא הצליחו להקים קואליציה, והמלכה הטילה על וילסון להקים ממשלה במרץ. ממשל זה החזיק מעמד עד אוקטובר, אז זכה ברוב דחוק לאחר בחירות כלליות חדשות, שניות באותה השנה. מיומנותו של וילסון להחזיק יחד מפלגה של סוציאל-דמוקרטים, איגודים מקצועיים, סוציאליסטים וליברלים הייתה נתונה למבחן ב-1975. כאשר מפלגתו נחלקה בשאלת החברות החדשה של בריטניה בקהילה הכלכלית האירופית (EEC). במשאל עם ביוני על החברות ב-EEC, וילסון הצליח לא רק לאשר את החברות הבריטית בארגון ברוב מוחץ, אלא גם לשים קץ למריבה חריפה וארוכה בתוך מפלגתו. הקשיים הכלכליים נגררו הלאה, וב-16 במרץ 1976 - עם עליית האינפלציה ושביתות העובדים, וילסון הודיע על התפטרותו בפני קבינט המום. המניעים מאחורי התפטרות זו, שהתרחשה שלוש שנים לפני הבחירות המתוכננות הבאות, נותרו לא ברורים.

באפריל המלכה מינתה את וילסון לאביר במסדר הבירית, ובשנת 1983 הוא התמנה לחבר בית הלורדים לכל החיים. וילסון, פוליטיקאי מחונן, ניצח בארבע מתוך חמש בחירות כלליות בהן הנהיג את מפלגתו, יותר מכל מנהיג בריטי אחר של מפלגה כלשהי. באחרית ימיו כתב שלושה ספרי אוטוביוגרפיה על תולדות הקריירה הפוליטית שלו מגוף ראשון.

ראשית דרכו (1916–1945)

הרולד וילסון נולד בהאדרספילד שבאנגליה. אביו הרברט היה פעיל המפלגה הליברלית ולאחר מכן פנה לשורות מפלגת הלייבור. וילסון בן השמונה ביקר בלונדון והצטלם לתמונה שהייתה לימים מפורסמת, על מפתן הדלת בדאונינג 10, מעון ראש הממשלה. הוריו היו מעורבים פוליטית רבות, דבר אשר השפיע על חינוכו ועל אופיו. לאחר מסע לאוסטרליה ובחזרה בגיל 10, וילסון אמר לאימו לראשונה כי הוא עומד להיות ראש ממשלה. הביוגרף שלו, רוי ג'נקינס, ציין: "וילסון היה תלמיד מוצלח להפליא, הן ברוידס הול והן בבית הספר התיכון ויראל... הוא תמיד היה עובר בחינות בהצטיינות. אבל הוא לא גילה סקרנות אינטלקטואלית רחבה. הוא היה מעולה בסילבוס, אבל הוא היה סקרן אך במעט בנושאי תרבות. הוא גם לא היה מרדן או איקונוקלאסטי. מרכז הפעילות שלו מחוץ ללימודים היה הסניף המקומי של הצופים. הוא לא נמשך או הצטיין במשחקי הקבוצה, אבל התרכז בספורט הבודד למדי של ריצה למרחקים ארוכים." ב-1931 חלה בטיפוס הבטן, כתוצאה משתיית חלב נגוע בטיול צופים. מאוחר יותר נדדה המשפחה לחצי האי וירל שבצפון-מערב אנגליה, שם מצא האב תעסוקה. בבית הספר המקומי שנוסד לא מכבר, נבחר וילסון לעמוד בראש התלמידים.

אוניברסיטת אוקספורד

הצלחתו בלימודים זיכתה אותו במלגה לאוקספורד. הוא החל ללמוד שם היסטוריה ב-1934. מאוחר יותר באותה שנה הוא ניצח בתחרות תערוכה היסטורית בג'יזס קולג'. כמו אביו, הוא החל את פעילותו הפוליטית במפלגה הליברלית דווקא, אך לאחר מכן הצטרף ללייבור בהשפעת מורו ג'ורג' דאגלס הווארד קול, שדגל בסוציאליזם. בעידודו של קול הוא הצטרף למפלגת הלייבור. "זה היה קול שסוף סוף הפנה אותי לכיוון מפלגת הלייבור. התיאוריות החברתיות והכלכליות שלו הפכו אותה למכובדת מבחינה אינטלקטואלית. עמדותיי התבררו כבר זמן מה והזרז להצטרפותי היה מצב האבטלה. ראיתי את זה שנים קודם לכן בעמק קולן, כשבני כיתתי היו מובטלים לאחר שהם עזבו את בית הספר. אבי עדיין סבל את התקופה הכואבת השנייה שלו ללא עבודה. החינוך הדתי שלי ולימודי בהנדסה, כלכלה ואבטלה שבהם עסקתי באוקספורד שולבו במחשבה אחת: האבטלה לא הייתה רק נתונה לאשמה חמורה של הממשלה, אלא היא הייתה בדרך כלשהי רשע, ופגיעה במדינה שסבלה ממנה."

עם זאת, וילסון לא הצטרף למועדון הלייבור של אוקספורד מכיוון שהוא נשלט על ידי אידאולוגים מרקסיסטים מבית הספר הציבורי. בזיכרונותיו נזכר ווילסון. "פגישה אחת... הספיקה לי... הרגשתי שאני לא יכול לסבול את כל העקרונות המרקסיסטיים של בית הספר הציבורי שהתרוצצו סביב השיח על העובדים המנוצלים והצורך במהפכה סוציאליסטית... הרגשתי שמועדון הלייבור של אוקספורד לא היה בשביל אנשים כמוני... בוודאי שמעולם לא הייתה לי קרקע משותפת עם המרקיסיסטים של בית הספר הציבורי." בשנתו השנייה החליף את לימודי ההיסטוריה בפילוסופיה, פוליטיקה וכלכלה, תואר בין-תחומי שהוא סיים בהצטיינות. עם סיום לימודיו הצטרף לסגל האקדמי והיה לאחד מהמורים הצעירים ביותר באוקספורד. הוא לימד כלכלה ואחר כך היסטוריה כלכלית. מחקריו עסקו באבטלה ומחזור העסקים.

וילסון היה סטודנט חרוץ מאוד והניצחון האקדמי הראשון שלו היה לזכות בפרס גלאדסטון לזיכרון על חיבור אקדמי ארוך על "המדינה ומסילות הברזל בבריטניה הגדולה 1823–1863". חיבור זה שיקף את העניין הרב שלו בתעשיית הרכבות הבריטית. נושא נוסף שהוא התעניין בו רבות היה מלחמת האזרחים האמריקאית. בשנה שלאחר מכן הוא זכה במלגת הבכירים של ג'ורג' ווב מדלי, שהעניקה לו 300 פאונד מדי שנה. הוא קיבל תוצאה ברורה ראשון, ונטען שהוא השיג את הציונים הגבוהים ביותר במלגת לימודי פילוסופיה, פוליטיקה וכלכלה מכל לומדי תואר ראשון במסלול לאורך כל העשור. אחד המורים שלו חשב שגם בתוך המקצועות הנבחרים שלו הוא חסר מקוריות. "מה שהוא היה מעולה בו היה הטמעה מהירה של הידע, בשילוב עם היכולת לשמור אותו מסודר במוחו ולהציג אותו בצורה ברורה שנדמה שפונה ואומרת 'ברוכים הבאים' לבוחנים שלו."

ב-1937 החל וילסון לעבוד עם ויליאם בוורידג' על התיאוריות של ג'ון מיינרד קיינס. נטען כי העבודה האקדמית בין השניים נועדה רק בעבור מחקר, וכי ביניהם שררו יחסים קרים. בוורידג' כתב מאוחר יותר על הסגולות של וילסון: "אחד הקשיים של הכלכלנים בעבר היה שכל מי שהצליח ממש טוב בלימודיו (רמיזה לוילסון) היה עלול מיד להתחיל ללמד ולהעביר הלאה את מה שלימדו אותו, דרך קורסים של עבודה תאורטית. וילסון איתי עכשיו מיישם את הכשרתו הכלכלית לחקר בעיות קונקרטיות, ואני חרד שהוא יוכל להצליח בהן, כפי שאני מאמין שיעשה כדי שיוכל להיות מורה וכלכלן טוב עוד יותר בעוד שנתיים".

מלחמת העולם השנייה ונישואים למרי בולדווין

בפרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב לשירות צבאי, אולם סווג כמומחה והוכוון לשירות הציבורי במקום. הוא היה חלק מחברי המזכירות של ועדה אנגלו-צרפתית שאפשרה לו שהפגישה וגישרה בין ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל ומנהיג צרפת החופשית שארל דה גול. על פי ספר הזיכרונות שלו, צ'רצ'יל התרשם מ"הבהירות של מזכריו." בקיץ 1934, וילסון פגש בגלדיס מרי בולדווין, בעת ביקור במועדון הטניס בו הייתה חברה. מרי הייתה בתו של הכומר דניאל בולדווין, כומר קהילתי מקומי. היא עזבה את בית הספר בגיל שש עשרה ועבדה כקלדנית. מאוחר יותר טען וילסון שזו הייתה "אהבה ממבט ראשון". מרי מצידה טענה בראיונות מאוחרים שלקח לה הרבה זמן להחליט עם לצאת עם וילסון. ב-1 בינואר 1940, וילסון התחתן עם מרי בולדווין. באותה תקופה היא ציפתה שיחזור ללמד באוניברסיטה. מאוחר יותר היא אמרה לרוי האטרסלי: "אהבתי להיות אשתו של דון והייתי שמחה להישאר כזו כל חיי." הם שכרו דירה בריצ'מונד שעל התמזה. מרי וילסון הייתה גם משוררת, שיצירתה ואישיותה משכו הערצה. וילסון ישן לעיתים קרובות במשרדו ומרי אמרה לחברים שהיא מרגישה מבודדת ובודדה. "הרולד לא היה מאוד מבין לגבי צרכים ורגשות נשיים; הוריו המנומסים והבלתי מפגינים לא עשו אף לא מעט כדי להכין אותו לטמפרמנט ולרצונות של אישה רגישה יותר ומבולבלת ממצבי הרוח המשתנים שלה. מלכתחילה הוא נמנע מלערב את רעייתו בחייו הפוליטיים."

וילסון המשיך להרשים את מנהליו ובאוגוסט 1941 הוא הוצב כמנהל הכלכלה והסטטיסטיקה במשרד הדלק והכוח. את רוב תקופת המלחמה עשה כסטטיסטיקאי בתעשיית הפחם. ב-1943–1944 עמד בראש מחלקת הכלכלה והסטטיסטיקה במשרד הדלק והאנרגיה. מדע הסטטיסטיקה נותר קרוב ללבו כל ימיו: כשר המסחר והתעשייה הוא היה הכח המניע מאחורי חוק נתוני הסחר (1947) שהיה ועודנו הסמכות החוקית שבמסגרתה נאספים הנתונים הכלכליים בממלכה. ב-1972–1973 עמד בראש החברה המלכותית לסטטיסטיקה. כפי שהביוגרף שלו ציין, הוא הפך לדמות חשובה בצורך להגביר את ייצור הפחם במהלך המלחמה. יו גייטסקל דיווח ליו דלטון שווילסון "היה בעל מסוגלות יוצאת דופן... הוא רק בן עשרים ושש לערך, והוא אחד האנשים הצעירים המבריקים ביותר שראיתי מעודי... הוא חולל מהפכה בסטטיסטיקת הפחם. הדבר הגדול בו זה הוא שהוא מבין איזה סטטיסטיקה חשובה ומעניינת מבחינה מנהלית. אסור לנו בשום אופן למסור אותו לא לצבא ולא לכל מחלקה אחרת."

וילסון התפעם מווינסטון צ'רצ'יל. מאוחר יותר הוא כתב: "תכונותיו היו מעל לאנושיות. ראשית, הייתה תכונת האומץ הבלתי ניתנת לשליטה. אף לא בשעת הסכנה הגדולה ביותר עלה בו ספק בניצחון הסופי, הוא יכול היה לנזוף ולעורר לבבות חלשים יותר משלו. אותה ודאות פנימית שאפשרה לו לעמוד כמעט לבד בראיית הסכנה והזהירה גם מפני הסכנה, הוודאות הזו הפכה לסלע בלתי מעורער כאשר בריטניה וחבר העמים עמדו לבדם... לווינסטון צ'רצ'יל היה כוח בדבריו, אך עוד יותר השפיע כוחו על לבבותיהם של אחרים."

וילסון המשיך להתעניין בפוליטיקה והוא הפך לחבר בוועד המנהל של אגודת פביאן. ב-1944 הוא נבחר כמועמד מפלגת הלייבור למחוז הבחירה אומסקירק (Ormskirk) לקראת הבחירות הכלליות הקרבות ב-1945. עיתון אחד דיווח: "בגיל 28, מר וילסון נתפס על ידי סוציאליסטים כמתאים למשרת נשיא מועצת המסחר או שר האוצר." לאחר שהתפטר מתפקידו במשרד הדלק והאנרגיה התכוון לשאת משרת הוראה במכללה אוניברסיטאית. בשנה שלאחר מכן הוציא לאור את הספר 'עסקה חדשה עבור פחם' (New Deal for Coal). הספר היה לאמרה פוליטית-כלכלית מנומקת ולא דוקטרינרית שנגע למטרת הלאמת המכרות של מפלגת הלייבור. התיק הוצג כמעט כולו בנימוק של יעילות ולא של הגשמת חזון סוציאליסטי. וילסון אף הציע בתוכו שיו"ר מועצת הפחם העתידית יקבל משכורת של עד 15,000 ליש"ט בשנה - אז שכר גדול מאוד - כדי להבטיח איכות ניהולית. פרשת הלאמת הפחם עמדה במקום גבוהה בסדר העדיפויות של מפלגת הלייבור והבוחרים הבריטיים בבחירות 1945.

חבר פרלמנט ושר (1945–1964)

הבחירה לפרלמנט ונשיא מועצת המסחר

יו גייטסקל, יריבו הפוליטי והאידאולוגי הראשי של וילסון בהנהגת הלייבור.

בתום המלחמה החל לחפש מושב מתאים בפרלמנט, על מנת להתמודד בבחירות הכלליות הקרבות ובאות. הוא הציג את מועמדותו הרשמית למושב הנבחר, אומסקירק, עוד לפני שהוכרזו הבחירות, ולכן נאלץ להתפטר מתפקידו הציבורי. בזמן שהתפנה לו בין לבין, הוא כתב ספר ובו קרא להלאמה של מכרות הפחם משיקולי יעילות. בחירות 1945 הסתיימו בניצחון סוחף של הלייבור. גם וילסון ניצח במחוז שלו ובגיל 29 היה לחבר הפרלמנט. ראש הממשלה הנבחר קלמנט אטלי מינה אותו במפתיע למזכיר פרלמנטרי (מעין סגן שר) במשרד העבודות. שנתיים לאחר מכן, ב-14 באוקטובר 1947 התמנה לשר המסחר והתעשייה. בגיל 31 הוא היה השר הצעיר ביותר מאז ויליאם פיט הבן. הוא הנהיג את ביטול רבות ממגבלות הקיצוב שנותרו מהמלחמה. ב-1950 הוא נבחר מחדש לפרלמנט בקושי, לאחר שמחוז הבחירה שלו שונה להאיטון שליד ליברפול.

מאוחר יותר נזכר וילסון כיצד אטלי שלט בהצלחה ב"חמישה סוסים חזקים" בממשלתו - ארנסט בווין, הרברט מוריסון, יו דלטון, סטפורד קריפס ואנורין בווין: "הכוח של אטלי בקבינט נבע בין השאר בשליטתו העסקית בהליכי ממשלתו ובשליטתו המוחלטת. יכולת ברורה לסכם את החלטותיו... אישיותו הממולחת של ראש הממשלה בקבינט שיקפה את איכותו הגדולה ביותר, אומץ לב... אטלי היה בשליטה מלאה, בעצמו, בקבינט שלו ובבית הנבחרים. תשובותיו בפרלמנט היו תמציתיות וברורות, עם חוש הומור קטן ומתקווץ."

נטען שוילסון היה שר מוכשר. "הוא לא ביצע טעויות גדולות; הוא לא נשא נאומים בלתי נשכחים. מלבד אולי בנושא אחד - זה של הסחר הסובייטי." ב-1947 שימש זמן מה כשר האחראי על סחר חוץ. במסגרת תפקידו זה נסע לברית המועצות מספר פעמים, לשאת ולתת. ביקורים אלו עוררו לימים חשד, שמא ניהל בהם מגעים מסוג אחר לגמרי וכי ייתכן ופעל מאחורי גב המערב בריגול בעבור ברית המועצות. לווילסון לא היו יחסים טובים עם שר הקבינט שתחתיו עבד, יו גייטסקל. שני הגברים נתפסו כמנהיגים עתידיים של מפלגתם. גייטסקל כתב ביומנו: "חבל שהרולד וילסון, שאני רואה בו כישרון יוצא דופן ורק מסיבה זו הוא בעל ערך רב ביותר לממשלה, יפגע בכל כך הרבה אנשים בהיותו כה נפוח בראשו... כמובן, אני נחשב ליריב שלו ולכן המקורבים אלי תמיד מדברים עליו במונחים מזלזלים. אבל אני לא חושב שזה בכלל המצב. מה שמדכא באמת זה שהוא אדם מאוד לא אישי. אתה לא מרגיש שאי פעם תוכל להיות חבר קרוב איתו, או בעצם שאי פעם יהיו לו חברים קרובים." פיליפ זיגלר, מחבר ביוגרפיה על וילסון שראתה אור ב-1993, הצביע על כך שאם "וילסון היה מנהל יומן דומה הוא היה מאשים את גייטסקל בהיותו סנוב, קנאי וצדקן."

וילסון נחשב לפוליטיקאי חלש בביצועיו במהלך הבחירות. העיתונאי ארנסט קיי טען: "הוא דיבר ללא הערות קצת יותר מחצי שעה. הייתי מאוכזב כשהקשבתי לו וידעתי שכמה מעמיתיי שותפים לרגשות שלי. עד שהוא היה באמצע הנאום שלו. הקהל גדל לשלושים איש בלחץ; קל היה לשמוע את דשדוש הרגליים ולראות אנשים עוצרים פיהוקים. הוא לא היה דובר טוב. הוא היה עמום. לא הייתה בו אש. חשבתי שהוא דיבר כאילו הוא נשא הרצאה באוקספורד... הוא סיים את נאומו במעט מחיאות כפיים - ורוב אלו הגיעו מהפלטפורמה, (מקרב יועצי הקמפיין שלו)." קיי דיבר עם וילסון בפרטיות לאחר מכן וגילה אדם שונה מאוד: "הרולד וילסון היה מקסים. הוא נוצץ בשנינות. הוא היה משעשע ונהג להתבדח. הוא היה רגוע. למה, מצאתי את עצמי חושב, הוא לא שם קצת מהשנינות הזו בנאומיו?"

התפטרותו מהקבינט

בפברואר 1950 קידם ראש הממשלה אטלי את יו גייטסקל לתפקיד השר לענייני כלכלה. כאשר סטפורד קריפס התפטר תשעה חודשים לאחר מכן, גייטסקל מונה לרשת אותו כשר האוצר. הקבינט היה חלוק בהקשר למינוי, הרברט מוריסון אישר את המינוי בעוד אניירין בוואן לא הסכים ושלח מכתב התנגדות לאטלי. כתוצאה ממלחמת קוריאה הופעל לחץ על ממשלת בריטניה להגדיל את הוצאות הביטחון. קלמנט אטלי הסכים בסופו של דבר להגדיל את תקציב ההגנה הבריטי מ-3,400 מיליון ליש"ט ל-4,700 מיליון ליש"ט. וילסון לא הסכים עם מדיניות זו כיוון שחשב שכל ניסיון להגיע ליעד ההוצאות יהיה אסון לכלכלה הבריטית. אניירין בוואן (שר הבריאות), ג'ון סטראצ'י (שר החוץ למלחמה) וג'ון פרימן (מזכיר פרלמנט במשרד האספקה) הסכימו עם וילסון אבל גייטסקל התעקש שהוא יוכל למצוא את הכסף כדי לשלם עבור ההוצאות המוגדלות על תקציב הביטחון.

גייטסקל החליט שאחת הדרכים להשיג את הכסף היא על ידי קיצוץ בהוצאות הממשלה. חוק הביטוח הלאומי יצר את המבנה של מדינת הרווחה ולאחר חקיקתו של חוק שירותי הבריאות הלאומיים ב-1948 הוביל לכך שאנשים בבריטניה זכו לאבחון וטיפול בחינם במחלות, בבית או בבית החולים, כמו גם שירותי שיניים ורפואת עיניים. גייטסקל אמר לעמיתיו שהוא מתכוון להטיל חיובים על משקפיים ועל שיניים תותבות שסופקו במסגרת ה-NHS. וילסון, בוואן ופרימן איימו כולם להתפטר. נעשו ניסיונות לשחד את שלושתם לחזור בהם. לווילסון הוצע מושב בטוח בבחירות הבאות. הרברט מוריסון נקט באיומים ואמר לווילסון שאם יתפטר יסגרו השערים בפניו "בפוליטיקה של הלייבור למשך עשרים שנים" הבאות. גייטסקל קיווה ששלושת הגברים יתפטרו. הוא אמר ליו דלטון, "נפטר היטב משלושתם!" ג'יימס קלהאן אמר לאיש הקשר שלו בשגרירות האמריקאית שאף על פי שווילסון ובוואן איימו להתפטר כמעט ולא היה להם בסיס תמיכה מתוך המפלגה. ב-11 באפריל, יום לאחר שגייטסקל הציג את התקציב שלו בפני בית הנבחרים, התפטר בוואן מתפקידו כשר הבריאות. בנאום שנשא בבית הנבחרים הסביר בוואן מדוע קיבל את ההחלטה להתפטר. הוא התחיל בבחינת הצעתו של גייטסקל להגדיל את הוצאות הביטחון של הממשלה ולאחר מכן המשיך ובחן את הקיצוצים בשירות הבריאות הלאומי. בוואן טען שהצעד של גייטסקל מערער את מדינת הרווחה.

לאחר נאום ההתפטרות שלו בפני בית הנבחרים, גם וילסון הודיע על התפטרותו מהקבינט. נאום ההתפטרות של וילסון היה פחות נלהב מזה שנשא בוואן. "אף על פי שעניין עקרוני, כפי שאני מאמין שהוא, מנתק אותי כעת מעמיתיי בקבינט, אני צריך, במקביל, למלא רצוני להביע את תחושת הזכות העמוקה שהייתה לי לקבל הזדמנות לשרת איתם ובאופן צנוע ככל שיהיה ליטול חלק בהישגיה האמיתיים והגדולים של הממשלה בשנים האחרונות. הישגים בחיינו הכלכליים והחברתיים שאני מאמין שאין להם כל אח ורע בהיסטוריה שלנו." גם וילסון וגם ג'ון פרימן פרשו מהממשלה. וילסון, בוואן ופרימן הצטרפו כעת לקבוצת הנותרים בחוץ (Keep Left). רשימת חברי המפלגה הבכירים שנותרו ללא משרץ קבינט בממשלות אטלי. וילסון טען שגייטסקל נקט פעולה זו כחלק מקרב שניהל עם בוואן. וילסון טען שהוא עזב את הממשלה כדי לתמוך בשר הבריאות היוצא. עם זאת, אחרים בקבינט הציעו לו לנקוט בפעולה זו משום שלדעתו זו הדרך הטובה ביותר לעלות בדרג הפוליטי לשורות הנהגת המפלגה. ג'ון פרימן הודה שההתפטרות שלהם הייתה חלק מתוכנית להפוך את בוואן למנהיג הלייבור. "כולם הבינו את ההתפטרות כטקטיקה להפוך את 'ניי' (הכינוי הפוליטי של בוואן) למנהיג".

בספסלי האופוזיציה

וילסון בהיותו יו"ר מפלגת הלייבור ומנהיג האופוזיציה. התמונה נלקחה מעת שוחח עם רוברט מקנמארה, מזכיר ההגנה האמריקאי, בביקור בפנטגון, ארצות הברית.

מאוחר יותר בשנת 1951 הפסיד הלייבור את הבחירות. לאחר זמן מה הפסיק וילסון להזדהות עם בוואן. ביד המקרה, היה זה וילסון שהחליף את בוואן בממשלת הצללים, לאחר שזה האחרון התפטר גם ממנה ב-1954. לאחר ההפסד בבחירות והמעבר לספסלי האופוזיציה, נקרעה מפלגת הלייבור בין קבועת הנותרים בחוץ לבין ההנהגה של יו גייטסקל, שהסתמן כיורשו המיועד של אטלי. כאשר אטלי התפטר ב-1955, גייטסקל הפך למנהיג החדש של הלייבור. וילסון לא חשב שגייטסקל היה למנהיג טוב. בזיכרונותיו טען: "ליו גייטסקל היו הרבה תכונות משובחות, כולל נאמנות בלתי מעורערת לחבורה הקרובה של מקורביו ולעקרונות הכלכלה כפי שפירש אותם, יחד עם קסם אישי רב. אבל ברגע שהגיע להחלטה, דבר לא היה יכול להניע אותו ממנה. בין אם הוויכוח התרחש בקבינט הצללים או בהנהגה הלאומית, כל עמית הנוקט בקו שונה משלו נחשב לא רק ככופר, אלא כאלוהי הכופרים. עושה צרות או פשוט אדם חסר שכל." וילסון מילא את תפקידו בממשלת הצללים ביעילות רבה. החל ב-1956 הוא היה צילו של שר האוצר ונאומיו בנושא זכו לשבחים על שנינותם ובהירותם. הוא טבע את המונח "גמדי ציריך", כינוי אותו הדביק לבנקאים השווייצרים אותם האשים בספקולציה כנגד הלירה שטרלינג. במקביל לכך הוא הוביל חקירה פנימית שנועדה לשפר את הטעון שיפור במפלגת הלייבור.

גייטסקל דחק בכניסתה של בריטניה לקהילה הכלכלית האירופית (EEC) אך לא הצליח לשכנע את רוב חברי הלייבור להסכים למדיניות זו. לאחר שהפסיד בבחירות הכלליות ב-1959 לשמרנים בראשות הרולד מקמילן, ניסה לשנות את מדיניות המפלגה בנושא ההלאמות. בוועידת המפלגה בנובמבר 1959 הוא טען: "מדוע ההלאמה הייתה כנראה גורם להפסד קולות? משתי סיבות, אני מאמין. ראשית, חלק מהתעשיות המולאמות הקיימות, בצדק או שלא, אינן פופולריות. חוסר הפופולריות הזה נובע ברובו המוחלט מנסיבות אשר אין שום קשר ביניהן לעצם ההלאמה. האוטובוסים הלונדוניים צפופים ואיטיים, לא מפני שוועדת התחבורה לא יעילה, אלא בגלל מצב התנועה של לונדון ש'ממשלת הטורים' (השמרנים) הזניחה כל השנים האלה. התנאים הנחשלים של מסילות הברזל לא נובעים מעצם ניהול גרוע, אלא השקעה לא מספקת בעבר, שהותירה את תאגיד הרכבות עם בעיה ענקית של מודרניזציה... מעל לכל, עלינו להתמודד עם העובדה שלהלאמה לא תהיה תמיכה ציבורית רחבה עד שכל התעשיות הללו יראו בבירור ביצועים לפחות כמו החברות הטובות ביותר במגזר הפרטי. כשנשיג את המטרה הזו, אז נוכל להתמודד להנהגת המדינה בביטחון מלא."

גייטסקל תמך במדיניות המפלגה של פירוק תוכנית הנשק הגרעיני של הממלכה המאוחדת באורח חד-צדדי. בוועידת המפלגה בסקרבורו באוקטובר 1960, התקבלו שתי החלטות חד-צדדיות, של עובדי התחבורה והמהנדסים, ומסמך המדיניות הרשמי בנושא הסדרי הביטחון נדחה. לנוכח תבוסת הלייבור בבחירות ב-1959, וילסון ניסה בלא הצלחה לקרוא תיגר על מנהיגותו של יו גייטסקל, על רקע ההפסד בבחירות וגם מחלוקות אידאולוגית. וילסון הפסיד בהצבעה של 166 ל-81 בקרב חברי הפרלמנט מטעם המפלגה. ב-1962 ניסה בלא הצלחה לזכות בסגנות המנהיגות ולאחר ניסיונות אלה הוא הועבר בממשלת הצללים לתיק החוץ. ביולי 1961 בקשת הכניסה ל-EEC של ראש הממשלה השמרני הרולד מקמילן נתקלה בוטו מצידו של נשיא צרפת דה גול. מהלך זה של מקמילן הוביל לכך שגייטסקל פנה נגד החברות בקהילה הכלכלית האירופית. מותו הפתאומי של גייטסקל ב-1963 זעזע את המפלגה. במאבק הירושה, היה וילסון מועמד האגף השמאלי בלייבור כאשר מולו התייצבו שני מועמדים ימניים יותר: ג'ורג' בראון וג'יימס קלהאן. פיצול קולות האגף הימני בין שני אלה הבטיח את ניצחונו של וילסון.

וילסון לא ראה בעין יפה את הדרך שבה התייחס גייטסקל לחברי האגף השמאלי במפלגה ואחת מפעולותיו הראשונות כמנהיגה היה להשיב לשורותיה חבורה קטנה של פעילים שגורשו שנתיים קודם לכן בגלל התנגדותם לפירוק נשק חד צדדי. עם זאת, הוא נאלץ לפעול באיטיות מול התנגדות מקרב מפלגתו שלו. הוא אמר למקורביו במפלגה מקרב האגף השמאלי, ריצ'רד קרוסמן, ברברה קאסל ומייקל פוט: "אתם חייבים להבין שאני מנהל מהפכה בולשביקית עם קבינט צללים צארי." כמנהיג הלייבור הוא תאם את תגובתם לפרשת פרופיומו, והצליח לזכות בהון פוליטי בלא להגרר אל תוך הלכלוך שבסקנדל. בעקבות הפרשה שרמסה את המוניטין של רבים מחברי המפלגה השמרנית, הכריז מקמילן בפני המלכה על התפטרותו מראשות הממשלה. מכיוון שסירב לקבל אישים רבי השפעה בשורות מפלגתו כגון אינוק פאוול כיורשיו בראשות הממשלה, החליט למנות את אלק דאגלס-יום כראש הממשלה ויושב ראש המפלגה במקומו. בוועידת הלייבור בסוף השנה וילסון הציג את עצמו כטכנוקרט המביט קדימה, מעבר לשיטת המעמדות הקיימת. וילסון החליט להפוך את תדמיתו בנוגע לפיתוח מדעי לגורם חשוב בקמפיין שלו לראשות הממשלה. בכנס השנתי של המפלגה באותה שנה בסקרבורו נשא וילסון נאום על סוציאליזם וטכנולוגיה. הוא עמד על כך שצמיחת האוטומציה חשובה בעבור פיתוח חברה סוציאליסטית. הוא הסביר את הצורך במדענים נוספים ומשמעות הדבר היא התרחבות במוסדות החינוך של בריטניה. וילסון העריך כי מימון מדיני יתרום לפיתוח מדעי.

ראש הממשלה (1964–1970)

ראש הממשלה וילסון ב-27 בפברואר 1967 בהאג, דרום הולנד.

וילסון לוחץ את ידו של ראש ממשלת ישראל לוי אשכול בעת ביקור האחרון בלונדון, 1968.

וילסון בביקור בארצות הברית, בחברת הנשיא ריצ'רד ניקסון, 1970.

מערכות בחירות ומוניטין ציבורי

הלייבור ניצחה בבחירות הכלליות של 1964 בפער זעום של ארבעה מושבים. וילסון היה לראש הממשלה, אולם ממשלתו התקשתה לתפקד עם רוב שכזה. ב-1966 הכריז וילסון על בחירות חדשות, בהנחה שהפעם תזכה הלייבור בתוצאה טובה בהרבה. ואכן, הלייבור ניצחה בשנית בהפרש ניכר, כאשר השמרנים איבדו כחמישים מושבים בפרלמנט והלייבור הרוויחה מספר דומה.

ראש הממשלה וילסון נהנה מתדמית ציבורית-תקשורתית של איש העם. חיתוך דיבורו היה של בן מעמד הפועלים והוא גם היטיב לטפח את תדמיתו הפופולרית, כפי שמעיד תואר האבירות שהחליט להעניק לחברי להקת הביטלס ב-1965. כמו כן היה ידוע באהדתו לקבוצת הכדורגל האדרספילד טאון. פעם העיר על קודמו בתפקיד דאגלס-יום, אציל שוויתר על תוארו על מנת לבוא בשערי בית הנבחרים, שהוא הרוזן הארבעה עשר מיום, כלומר אריסטוקרט מובהק.

מדיניות פנים כלכלית

את הבטחת הבחירות שלו לפעול למען המודרניזציה של בריטניה הוא אמנם קיים במידה רבה. ממשלתו הראשונה הקימה, לדוגמה, את האוניברסיטה הפתוחה הבריטית, אותה ראה לימים כאחד ההישגים הגדולים שלו כראש הממשלה. אולם כלכלת הממלכה הלכה מדחי אל דחי ושביתות פועלים רבות הקשו על המשק. אף שהיה איש שמאל, התנגד וילסון לרבות מהשביתות, שייצגו בעיניו דרישות לא מוצדקות של מפונקים המבקשים לחיות על חשבון הכלל. גם את המטבע מוכרח היה וילסון לפחת ב-1967. פרט לאלה, המורשת הכלכלית העיקרית שלו טמונה באשרור במשאל עם של הצטרפות בריטניה לשוק האירופי המשותף.

ראש האופוזיציה בשנית (1970–1974)

וילסון היה פוליטיקאי מיומן אך לא חף מטעויות. ב-1970 הוא הכריז על בחירות כלליות, בסברו כי כוחה של מפלגתו יתעצם. במקום זה הוא הפסיד את הבחירות ואת ראשות הממשלה לבן גילו ויריבו השמרני הגדול, אדוארד הית'. ב-1974 חזר הית' על אותו משגה עצמו והפסיד את הבחירות עליהן הכריז. כך שב וילסון לקדנציה שנייה בראשות הממשלה.

ראש הממשלה (1974–1976)

מדיניות החוץ שלו הייתה אנטי-מיליטריסטית. הוא לא נכנע ללחצים האמריקאים לשלוח את צבאו להשתתף במלחמת וייטנאם לצדם. במקום זה הציע את שירותיו כמתווך דיפלומטי בסכסוך. גם את המשבר ברודזיה - שם הכריזה ממשלת מיעוט לבן, לה התנגד עקרונית, על עצמאותה - ביקש לפתור בלא הפעלת צבא.

בשנת 1976, העניקה אוניברסיטת בר-אילן, תואר דוקטור לשם כבוד לווילסון.

לאחר התפטרותו וערוב ימיו (1976–1995)

וילסון הפתיע את האומה ב-16 במרץ 1976 כשהודיע על התפטרותו. הסיבה הייתה, כך טען, תשישות פיזית ומנטלית. עוד אמר כי מאז ומעולם תכנן לפרוש בגיל 60. ייתכן כי כבר החלו להופיע אז סימני מחלת אלצהיימר שבה לקה, ובכך היה כדי להניע אותו להתפטר. גם מצבה הרעוע של הממשלה, שנגרם בין השאר מחופש ההצבעה שנתן לחברי הקבינט שלו בעניין השוק המשותף, ודאי תרם להחלטה.

וילסון החליט להמשיך לכהן כחבר הפרלמנט ולכן לא הוענק לו תואר האצולה המסורתי של ראשי הממשלה הפורשים. הוא קיבל אותו לבסוף ב-1983 ובא בשערי בית הלורדים. זמן לא רב לאחר מכן חלה התדרדרות מואצת בבריאותו והוא מיעט להיראות בציבור עד מותו ב-1995 מסרטן המעי הגס.

לאחר התפטרותו נבחר שר החוץ קלהאן להיות ראש הממשלה. מפלגת הלייבור נכנסה למשבר, שיש התולים אותו בווילסון ויש האומרים שהוא היה הגורם היחיד שעיכב אותו בכעשור. בין כה ובין כה, המפלגה שקעה במאבקים פנימיים וחדלה להיות אלטרנטיבה שלטונית של ממש. במשך כמעט שני עשורים שלטו השמרנים בבריטניה ללא עוררין, עד עלייתו לבמה של "הלייבור החדש" בהנהגת טוני בלייר.

תאוריות הקשר שנקשרו בשמו

קצין הק.ג.ב. אנטולי גוליצין, שערק למערב, טען באוזני ה-MI5 שווילסון היה מרגל מטעם ברית המועצות ושמותו הפתאומי של יו גייטסקל ב-1963 לא היה אלא התנקשות סובייטית, שנועדה להחליף את גייטסקל הפרו-אמריקני בווילסון. סוכן ה-MI5 פיטר רייט כתב ספר ובו שם בפיו של ג'יימס אנגלטון, מי שהיה ראש הביון הנגדי של ה-CIA, את הטענה שווילסון היה סוכן סובייטי.

יותר מעניינת מהטענה שווילסון היה מרגל, שאינה מגובה בראיות משכנעות, היא הטענה, שגם אינה מגובה בראיות משכנעות, שמנגנוני הביטחון הבריטיים, מתוך החשש שהוא אכן היה כזה, פעלו להצר את צעדיו, למדר אותו בענייני ביטחון ואולי אף תכננו הפיכה צבאית כנגדו. רשת ה-BBC שידרה ב-16 במרץ 2006, שלושים שנה בדיוק לאחר התפטרותו, תחקיר שטען את כל אלה, בין השאר על סמך עדותם של שני עיתונאים, רוג'ר קוריטור ובארי פנרוז, שווילסון עצמו התלונן באזנם על כך שה-MI5 פועל נגדו. לורד מאונטבאטן הואשם שעמד בראש הקושרים להפיכה צבאית. תרגיל צבאי שנערך בנמל התעופה הית'רו ב-1974 היה, לפי מזכירתו של וילסון מרשה פולקנדר, למעשה חזרה גנרלית לקראת הפיכה.

בעוד שהראיות לכך שווילסון היה משוכנע בקיומו של הקשר מתועדות היטב, קשה לומר את אותו הדבר לגבי הקנוניה עצמה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הרולד וילסון בוויקישיתוף

• הרולד וילסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ביוגרפיה וציטוטים באתר "ספרטקוס"
• ביוגרפיה באתר ה-CNN
• כרונולוגיה, באתר World History Database