הרמן פון פיקלר-מוסקאו
הרמן לודוויג היינריך פון פיקלר-מוסקאו (בגרמנית: Hermann Ludwig Heinrich von Pückler-Muskau ⓘ?; 30 באוקטובר 1785 – 4 בפברואר 1871) היה אציל גרמני, שנודע כאמן מוכשר באדריכלות נוף, וכן היה מחברם של מספר ספרים שבמרכזם נסיעותיו באירופה ובצפון אפריקה, שפורסמו בשם העט "סמילאסו" ("Semilasso"). הוא נולד כרוזן פיקלר-מוסקאו (Graf von Pückler-Muskau), ומ-1822 קיבל תואר אצולה כנסיך (Fürst).
 | |
| לידה |
30 באוקטובר 1785 טירת מוסקאו, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
4 בפברואר 1871 (בגיל 85) Schloss Branitz, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| שם לידה |
Hermann Ludwig Heinrich von Pückler-Muskau |
| מדינה |
ממלכת פרוסיה |
| מקום קבורה |
קוטבוס |
| תקופת הפעילות |
1795–1871 (כ־76 שנים) |
| תפקיד |
חבר הסנאט הפרוסי |
| בן או בת זוג |
Lucie Hardenberg-Reventlow |
| פרסים והוקרה |
אזרחות כבוד של קוטבוס |
|
www | |
  | |
ביוגרפיה עריכה
פיקלר-מוסקאו היה הראשון מבין חמשת ילדיו של הרוזן קרל לודוויג האנס ארדמן פיקלר, והרוזנת קלמנטינה מקלנברג, שילדה אותו בגיל 15. הוא נולד בטירת מוסקאו (אנ') (כיום בבאד מוסקאו (אנ')) בלוזטיה עילית (אנ'), שנשלטה אז על ידי נסיכות הבוחר מסקסוניה. הוא שירת זמן מה ביחידת העילית, גדוד הפרשים הסקסוני "שומרי הראש" (Garde du Corps) בדרזדן, ולאחר מכן טייל בצרפת ובאיטליה, לעיתים קרובות ברגל. בשנת 1811, לאחר מות אביו, הוא ירש את הנחלה (בגרמנית Standesherrschaft, מילולית "שלטון מדינה", סוג של חלוקה אדמיניסטרטיבית עם אוטונומיה חלקית) של מוסקאו. כשהצטרף למלחמת השחרור נגד נפוליאון בונפרטה מצרפת, הוא העביר את הניהול של מוסקאו לחברו, הסופר והמלחין לאופולד שפר (אנ'). כקצין תחת הדוכס מסקסוניה-ויימאר הוא התבלט בקרבות. מאוחר יותר הוא התמנה למושל צבאי ואזרחי של ברוז'.
בשנת 1812 נסע לראשונה לאנגליה עם לאופולד שפר, שם גילה את ייעודו כאדריכל נוף לנוכח הפארקים שם. לאחר קונגרס וינה בשנת 1815 עבר החלק של פיקלר בלוזטיה מממלכת סקסוניה לממלכת פרוסיה. על פי הערכות היסטוריונים, היה פיקלר אחד מחמש עשרה בעלי הקרקעות הגדולים ביותר בממלכת פרוסיה.
ב-9 באוקטובר 1817 הוא התחתן עם לוסי פון הרדנברג (Lucie von Hardenberg; 1776–1854) בתו של קנצלר פרוסיה (אנ') קרל אוגוסט פון הרדנברג (אנ'), שהייתה מבוגרת ממנו בתשע שנים, וגרושה מהרוזן קרל פפנהיים. בשנת 1822 הועלה פיקלר למעמד של נסיך. בשנת 1826 הוא התגרש באופן רשמי מלוסי, שעמה הוא בכל זאת נשאר ידידותי לכל החיים. לוסי מילאה עבורו את תפקיד האם, מכיוון שנטייתו המינית הייתה לקטינות.
מעצב הפארקים והגנים שהיה שקוע בחובות רצה לנסוע לאנגליה כדי להתחתן שוב עם יורשת עשירה. פיקלר בילה שם חודשים רבים בין 1825 ל-1829 בחיפוש אחר יורשת עשירה. הוא העריץ את אורח חייהם של האצילים האנגלים בעלי הקרקע, שהוא ראה כאלמנט הטוב ביותר בחברה האנגלית. אף על פי כן, במכתביו לאשתו לוסי הוא מתח ביקורת חריפה על גירוש האוכלוסייה הכפרית באירלנד על ידי אצילים אנגלים שהעצימו את גידול הכבשים באירלנד. הוא נכח בהצגות בתיאטרון של הוד מלכותו, היימרקט ובדרורי ליין (כשהוא מעריץ את הופעתה של אלייזה או'ניל (אנ')). הוא למד אדריכלות נוף. בוויילס ביקר את הגבירות מל'אנגול'ן בשנת 1828 וביקר באירלנד באותה שנה.[1] הוא לא מצא כלה, אך ספרי המסע שלו הפכו להצלחה ספרותית וכלכלית בגרמניה, ואחר כך גם באנגליה ובארצות הברית. הנסיך החליט לפיכך לנסוע לאמריקה הצפונית, אך בגלל דו-קרב החמיץ את יציאת הספינה.
במקום זאת, הוא ערך טיול למצרים דרך אלג'יר ותוניסיה, והתקבל שם כאורח ממלכתי על ידי הח'דיו מוחמד עלי וקיבל בהשאלה ארמון וצוות בתקופת שהותו. הוא המשיך למסעותיו לנוביה, לאשדות הנילוס וסודאן עד 1838, אז חזר דרומית לח'רטום, מותש. בשנת 1837 קנה בשוק העבדים בקהיר את מחבובה (محبوبة ,"אהובה" בערבית), שפחה בת לעם האורומו מאתיופיה כבת 12, שליוותה אותו בהמשך המסע. לאחר מכן החזיר אותה איתו לאירופה, אך היא חיה רק תקופה קצרה כפילגשו. הנערה חלתה בשחפת, נפטרה ב-27 באוקטובר 1840 בטירתו ונקברה במוסקאו. אחר כך הוא כתב כי היא הייתה "האדם שאהב יותר מכול בעולם".[2] הוא גם נסע למזרח התיכון (ונפגש שם עם ליידי הסטר לוסי סטנהופ), לקונסטנטינופול (אחר כך ניסה ללא הצלחה להפוך לשגריר פרוסיה שם) וליוון.
מבחינה פוליטית הוא ייצג עמדות ליברליות והיה מקורב לרפורמטורים הפרוסים בהנהגת ברון פום שטיין. הוא דגל בשלטון עצמי פוליטי ברמה המקומית. דעות אלו, יחד עם הפנתאיזם המוצהר שלו ואורח חייו הראוותני, גרמו לכך שהיה חשוד בפרוסיה הריאקציונית של תקופת בידרמאייר (אנ'). לעומת זאת, מצד שני, השתתף פיקלר, בעקבות הקו הלאומי הרשמי של גרמניה, באופן פעיל בגרמניזציה של נתיניו הסורבים ברובם והזניח את החינוך העממי בתקופת שלטונו. בכל התקופה הוא נשאר מחובר לצבא. בשנת 1826 הוא קודם לדרגת קולונל וכבר בשנת 1833 מונה כמייג'ור גנרל. מאז 1862 הוא קיבל דרגות של כבוד (À la suite) בצבא ומונה ללוטננט גנרל בשנת 1863. ככזה, הוא השתייך למפקדתו של המלך הפרוסי במלחמת אוסטריה-פרוסיה בשנת 1866. הוא קיבל עיטור על "פעולותיו" בקרב קניגרץ, אף על פי שהנסיך בן ה-80 אז ישן לאורך כל היום. עם זאת, כשהיה בן 85 נשללה ממנו ההשתתפות במלחמת צרפת-פרוסיה בשנת 1870.
מאז שחזר ממסעותיו הוא התגורר בברלין ובמוסקאו, שם השקיע זמן רב בטיפוח ושיפור פארק מוסקאו הקיים עדיין. הקמת הפארק הכניסה אותו לחובות, ולכן בשנת 1845 הוא מכר את האחוזה במוסקאו. ואף על פי שהוא גר אחר כך מפעם לפעם במקומות שונים בגרמניה ובאיטליה, בית המגורים העיקרי שלו עבר לטירת בראניץ (Schloss Branitz) ליד קוטבוס, שם הקים פארק מפואר נוסף בסגנון גן אנגלי, כיום פארק בראניץ (גר').
עד מותו בשנת 1871 הוא הקדיש את עצמו לכתיבה. הוא היה הסופר הגרמני הראשון שהשתמש בנייר פחם לצורך העתקות או התפתחות נוספת של מכבש הדפוס (שנמצא בבעלות המוזיאון פארק וטירת בראניץ).
מכיוון ששרפת גווית הנפטר נאסרה מסיבות דתיות, הוא נקט בתחבולה פרובוקטיבית וקבע כי ליבו יומס בחומצה גופרתית וכי גופו צריך להיות מונח בתוך סודה קאוסטית, אשלג קאוסטי וסיד קאוסטי. הוא נקבר ב-9 בפברואר 1871 ברוגם - פירמידת האגם באגם הפארק של פארק טירת בראניץ. מכיוון שהיה נטול ילדים, עברו הארמון והפארק לאחר מותו ליורשו לתואר, אחיינו, הרוזן היינריך פון פיקלר (Heinrich von Pückler), המזומנים והמלאי לאחייניתו מארי פון פאכלבל-גאהג (Marie von Pachelbl-Gehag). הסופרת לודמילה אסינג (אנ') ירשה את כתביו של הנסיך עם הדרישה לכתוב את הביוגרפיה של הסופר ולפרסם את התכתובות והיומנים הבלתי מודפסים שלו.
אדריכל הנוף עריכה
בקרב אניני טעם הוא נחשב לגאון של עיצוב גנים (אנ'), הפיתוחים הנוספים שביצע לרעיון "הפארק האנגלי" בפארקים של מוסקאו ובראניץ מציבים אותו לרוב אף מעל לנה וסקל (אנ'). גם הפארקים וגם תלמידיו (במיוחד אדוארד פצולד (גר'), 1815–91) יצרו אסכולות בינלאומיות שהשפיעו אפילו באמריקה הצפונית, והם נחשבים עדיין בין השיאים המיוחדים של אדריכלות הנוף באירופה של המאה ה-19.
מה שייקר במיוחד את עלות שני הפארקים היה העובדה שפיקלר הורה להביא כמויות אדירות של קרקע עליונה משטחים רחוקים יותר על עגלות רתומות לשוורים מכיוון שתת-הקרקע לא התאימה לצמחייה המתוכננת. בנוסף, הוא הצליח לראשונה להעביר ולשתול עצים בגודל מלא. הוא הביא אותם בעגלה מיוחדת והכין את הקרקע במקום החדש שתהיה "ידידותית לעץ". בדרך זו הוא הצליח ליישם את התפיסה המפורסמת שיצר לנה של קווי הראיה (Sichtachse "הצירים החזותיים") בעת תכנון הפארקים.
פיקלר, שהוענקה לו האפשרות לבקר במעון הכפרי האנגלי וגישה חלקית לגנים באנגליה, החליט על גישה חופשית לגנים המעוצבים שלו והרחיב זאת לכולם.
הסופר עריכה
הוא היה פעיל כמספר, כעיתונאי וככותב מכתבים. תהילתו הספרותית בקרב בני דורו מבוססת על הספר שהודפס בעילום שם "מכתבים מאדם שנפטר" (Briefe eines Verstorbenen 4 כרכים, 1830–1831). בספרים אלו ביטא דעה עצמאית על אנגליה ומדינות אחרות בהן ביקר בסוף שנות ה-20 של המאה ה-19 ועל אנשים בולטים שפגש. במקור, היו אלה למעשה מכתבים לאשתו, והיה זה הרעיון שלה לפרסם את המכתבים בדפוס. הם הפכו במהרה לרבי מכר בגרמניה, אנגליה וצרפת.
האיכות הסגנונית של המכתבים סייעה להשיג זאת, גישה בעיניים פקוחות לסיטואציות דיבור, לשון חדה מאיימת, במיוחד בכל הקשור למעמדו שלו, חוסר זהירות, אירוניה בלא מאמץ. הבורגנות, שהייתה כנועה בתקופת הריאקציה לפני 1848, קיבלה תובנה לגבי המילייה של האריסטוקרטיים, שהייתה סגורה בפניהם, מכיוון שלפיקלר כאציל הייתה גישה לבתי האצולה המובילים של אירופה מה שאפשר לקוראיו להשתתף בחוויות אלה. בתור גנדרן, הוא בלט מעל עמיתיו. בנוסף, היה לו מעגל ידידים ומכרים נרחב בין אמנים וסופרים - למשל קארל פרידריך שינקל, לאופולד שפר, בטינה פון ארנים, רחל ורנהגן, קרל אוגוסט פרנהגן פון אנזה והיינריך היינה. בנוסף, הוא הכיר מדינות אקזוטיות רבות והצליח להחזיק מעמד מול המשנה לסולטאן העות'מאני ואמירים ערביים באותה מידה. הוא ידע בדיוק כיצד לתאר זאת באופן מרמז ולעגני.
עם זאת, המכתבים המקוריים ללוסי פון פיקלר-מוסקאו וללאופולד שפר נערכו כך שכללו רק את הדברים הנחוצים והבסיסיים לפני שפורסמו בדפוס כדי לא לפגוע בדעה של ציבור הקוראים עליו, פעולה שממכתביו הבאים עולה כי הוא לא היה מרוצה ממנה. במהלך מסעותיו יצר פיקלר גם את "תמונות זיכרון" (Erinnerungsbilder), מעין יומן בארבעה כרכים שלא התפרסמו, המכיל הערות אינפורמטיביות על גנים ונופים אנגליים, אך גם על התרבות והאוכלוסייה, וכן כמה הדפסי אמנות וקריקטורות שנרכשו במקום.
בין ספרי המסע המאוחרים שלו ניתן למנות את "מסלול העולם הלפני אחרון של סמילאסו" (Semilassos vorletzter Weltgang 3 כרכים, 1835), "סמילאסו באפריקה" (Semilasso in Afrika 5 כרכים, 1836), "האימפריה של מוחמד עלי" (Reich Aus Mehemed Ali 3 כרכים, 1844) ו"השיבה" (Die Rückkehr 3 כרכים, 1846–1848).
"הערות על גינון נוף" (Andeutungen über Landschaftsgärtnerei 1834) היה הספר היחיד שפרסם בשמו שלו והיה בעל השפעה רבה.
הנצחה עריכה
- "Fürst-Pückler-Eis" (הגלידה של הנסיך פיקלר) – הוא שילוב בסגנון נפוליטני (שלוש רצועות של גלידה זה בצד זה) של גלידת תות, וניל ושוקולד. המעדן נקרא לכבודו על ידי טבח החצר הפרוסי המלכותי לואי פרדיננד יונגיוס בשנת 1839.
- הכותרת להקדמה של הכרך השני של יצירתו של היינריך היינה: "כתבים מעורבים – לוטציה" (Vermischte Schriften – Lutezia) היא "מכתב האישור להוד מעלתו הנסיך פיקלר מוסקאו".
- האסטרואיד "(39571) Pückler" קרוי על שמו.
- שניים מהגנים שלו רשומים ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו: האחד בבאד מוסקאו, השני בבבלסברג, ליד פוטסדאם, ושניהם נחשבים בין שיאי עיצוב הנוף האירופי מהמאה ה-19.
- בשנת 2016 הקדיש "אולם האמנות והתערוכות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה" (Bundeskunsthalle) בבון תערוכה לנסיך האקסצנטרי בכותרת "נופי הגן של הנסיך פיקלר" (Die Gartenlandschaften des Fürsten Pückler).
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של הרמן פון פיקלר-מוסקאו
- כתבי הרמן פון פיקלר-מוסקאו בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- הרמן פון פיקלר-מוסקאו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)