השביעייה הבהאית
השביעייה הבהאית (בפרסית: یاران ایران, באנגלית: Bahá'í 7) הוא כינוי שניתן לשבעת המנהיגים הבהאים: פאריבה כמאלבאדי, ג'מאלודין חנג'אני, עפיף נעימי, סעיד רזאי, מחוואש סבת, בהרוז טבאקולי ווחיד טספחם, אשר נעצרו על ידי המשטר האירני. סיבת רדיפתם ומעצרם של שבעת המנהיגים פורסמה על ידי השלטון כ-"ריגול בשורות ישראל", אך הייתה זו עלילת דם, שכן הם נרדפו ממניעים דתיים שנועדו לדכא את עדת הבהאים באירן ולמנוע את צמיחתה ואת חופש הפולחן שלה. השבעה הוחזקו בבידוד במשך שבועות לא זכו להליך משפטי הוגן במשך למעלה משנה, בחייהם היו משמעותיים ופעילים הן בחברה האיראנית והן בקהילה הבהאית, ולאחר מעצרם נידונו ל-20 שנות מאסר. מדובר בגזר הדין הארוך ביותר שניתן באיראן לאנשים המוגדרים כ"אסירי מצפון" אשר משקף על פי התפיסה הבהאית את רצונו של המשטר האיראני לדכא באופן מוחלט את הקהילה הבהאית שבאיראן[1][2].
האמונה הבהאית באיראן עריכה
האמונה הבהאית נוסדה באיראן במאה ה-19 וכיום הקהילה באיראן מונה כ-300,000 מאמינים. המשטר באיראן רואה בבהאים כופרים ואוסר עליהם לנהל את פולחנם באופן ציבורי. על רקע רדיפה זו הקימה הקהילה הבהאית גוף בשם "החברים של איראן" (אנ') שתפקידו לנהל את חיי היום יום של הקהילה, ואנשי "השביעייה הבהאית" השתייכו לגוף זה והיו ממנהיגיו.
מאז המהפכה הח'ומייניסטית באיראן בשנת 1979 הדת הבהאית הוגדרה כ"קבוצה כופרת" ועל כן נרדפה על ידי השלטון. יותר מ-200 בהאים הוצאו להורג, מאות נכלאו וסבלו מעינויים ורבבות הודרו משוק העבודה ונשלל מהם חופש החינוך וחופש הפולחן. החל מ-1979 מספר בהאים הואשמו בריגול עבור ישראל והוצאו להורג בתליה. האשמות אלו מעולם לא גובו בהוכחות מוחשיות. רדיפה זו הלכה והתגברה ובשנת 2005 יותר מ-700 בהאים נעצרו על רקע האשמות שווא. אל מעצרים אלו התלווה גל אלימות אשר הופנה כנגד הקהילה הבהאית באיראן, ובא לידי ביטוי בתקיפות, בריסוס כתובות נאצה, בהסתה כנגד הקהילה, בהשחתת בתי קברות בהאים ותקיפת מוסדות לימוד. גישה קשה זו של המשטר כלפי הבהאים זכתה לכינוי "מהעריסה אל הקבר". ישנן עדויות למעצרם של ילדים עם אימהותיהם, להתנכלויות מצד מורים לתלמידים בהאים, להדרת הבהאים מהמוסדות להשכלה גבוהה וממשרות ממשלתיות, לאפליה, נישואים בהאים אינם מוכרים על ידי השלטון, מניעת פנסיון מבני הגיל השלישי ונמנעת מהם הזכות לקבורה נאותה. קהילה זו היא קהילה עצמאית בתוך המדינה האיראנית ולכן אין לה למי לפנות ולבקש עזרה מכיוון שהמשטר באיראן מלבה ומפיץ שנאה כנגדה ונוהג בה בחוסר צדק. את המשטר מגבה הממסד הדתי באיראן והתוקפים יודעים כי יחמקו מבלי להיענש על פשעיהם. בין השנים 2005–2012 תועדו יותר מ-50 מקרים בהם אסירים בהאים סבלו מעינויים או מבידוד ויותר מ-50 מקרים נוספים בהם הותקפו בהאים, בין היתר על ידי גורמי משטר רשמיים. כיום כל מעצר או פגיעה בקהילה הבהאית זוכה לכיסוי תקשורתי בין לאומי[3][2][4][5].
השתלשלות מעצרם עריכה
ב-5 מרץ 2008 עצרה איראן את מחוואש סבת, אחד מחברי "השביעייה הבהאית". לאחר מכן, ב-14 מאי 2008 נעצרו בטהראן יתר חברי השביעייה בפשיטות אותן ביצע המשטר בשעות הבוקר המוקדמות. מאז מעצרם, סבלו חברי השביעייה מתהליך משפטי לקוי וזכויות האדם וההגנה המשפטית נשללו מהם. כך למשל בשנה הראשונה למעצרם לא עדכן המשטר האיראני את העצורים אודות הסיבה בגינה נעצרו ונמנעה מהם הגישה לעורכי דינם. השביעייה הוחזקה למשך כ-20 שבועות בכלא אווין (Evin) מבלי שהוגש כנגדה כתב אישום. ב-12 ינואר 2010 החל משפטם של השביעייה אולם משפט זה התנהל בדלתיים סגורות והתבסס על ראיות פיקטיביות. על פי עדותו של מהנאז פרקנד (Mahnaz Parakand), אחד מעורכי דינם של העצורים, כתב האישום שהוגש כנגד לקוחותיו דמה יותר להצהרה פוליטית מאשר למסמך משפטי. כתב האישום שהתפרס על 50 עמודים התנגח בקהילה הבהאית באיראן וכלל האשמות והעלבות חסרי כל ביסוס עובדתי. בין היתר הואשמו חברי השביעייה בריגול לטובת ישראל, "ניהול תעמולה כנגד המדינה", "סיכון הביטחון הלאומי" ו"הפצת שחיתות בעולם". ב-14 יוני 2010 הסתיים משפטם של השביעייה והם נשלחו למאסר. תנאי הכליאה של השביעייה קשים ביותר, בזמן שהגברים נכלאו בכלא גורדשט (Gohardasht) שבקרג' (Karaj) העמוס לעייפה והנשים נכלאו בכלא אווין בטהראן הידוע לשמצה בעינויים המתנהלים בו. בית המשפט האיראני גזר על השביעייה 20 שנות מאסר והאשים אותם בניהול תעמולה כנגד המדינה ובריגול. אנשי "השביעייה הבהאית" פעלו אך ורק במסגרת אמונתם ולא הייתה להם זיקה פוליטית כלל, דבר המעיד על הרדיפה הדתית של המשטר האיראני כלפי הבהאים. בין היתר השביעייה הואשמה ב"הפצת השחיתות בארץ", אישום המתבסס על פסוק קוראני שהעונש עליו הוא מוות. ייתכן ומאחורי המאסר של השביעייה עומדת תנועת ה"חג'תיה" (Hojjatieh), תנועה המגדירה עצמה כלא אלימה שמטרתה הפצת האסלאם השיעי באיראן, והיא פועלת כנגד הבהאים באיראן עוד בתקופה שקדמה למהפכה האיראנית. לאחר מאסרם החלה קריאה עולמית לשחרורם אשר הובלה על ידי קהילות בהאיות שונות, ארגוני זכויות אדם וארגון האו"ם. במאי 2013 מספר מומחים לזכויות אדם באו"ם קראו לשחרור השביעייה, ובמאי 2014 אורגנה עצרת בבתיהם של העצורים בה השתתפו עיתונאים, נציגי זכויות אדם ונציגים מכלל הדתות המרכזיות[4][2][5].
חברי השביעייה עריכה
פאריבה כמאלבאדי (Fariba Kamalabadi) עריכה
פאריבה כמאלבאדי (נולדה ב-12/09/1962) פסיכולוגית התפתחותית ואם לשלושה, נמנעה ממנה האפשרות ללמוד באוניברסיטה ציבורית באיראן בגלל אמונתה הבאהית. בשל עבודתה התנדבותית למען הקהילה הבהאית נעצרה פעמיים והוחזקה לתקופות של חודש וחודשיים בהתאמה, לפני מעצרה ומאסרה בחודש מאי 2008. הגב' כמאלבאדי הצטיינה בלימודיה התיכוניים, אך בכל זאת בשל דתה נאסר עליה ללמוד באוניברסיטה איראנית ציבורית. במקום זאת, באמצע שנות ה -30 לחייה, החלה בלימודים למשך תקופה של שמונה שנים של מחקר בלתי פורמלי, בסופם קיבלה תואר מתקדם בפסיכולוגיה התפתחותית מהמכון הבהאי להשכלה גבוהה, (מוסד חלופי שהקימה הקהילה הבהאית באיראן כאלטרנטיבה על מנת לספק השכלה גבוהה עבור הצעירים שלה). הגברת כמאלבאדי נישאה, ב-1982 לבאאה רוחאללה טאפי ולהם שלושה ילדים. גם אביה של הגב' כמאלבאדי פוטר מעבודתו כרופא בשירות הבריאות של הממשלה בשנות השמונים, כיוון שהיה בהאי, ומאוחר יותר אף נכלא ועונה.
פאריבה כמאלבאדי. פאריבה נעצרה ב-14 במאי 2008 ושוחררה מן הכלא האיראני באוקטובר 2017[6].
ג'מאלדין חנג'אני (Jamaloddin Khanjani) עריכה
ג'מאלדין חנג'אני (נולד ב-27/07/1933) גדל בעיר בשם סנג'אר בחווה חקלאית. הוא לא זכה לקבל חינוך מתקדם אבל האישיות הדינמית שלו הובילה אותו לפתח קריירה מוצלחת בייצור התעשייתי - וכמנהיג בהאי. בתחילת דרכו המקצועית, עבד בחברת פפסי קולה באיראן ובה שימש כמנהל רכש. בהמשך הפך ליזם בעסקי הפחם, ומאוחר יותר הקים את מפעל הלבנים האוטומטי הראשון באיראן, בשלהי אותה התקופה העסיק כמה מאות אנשים.
בשל אמונתו הבהאאית הוא איבד את כל עסקיו לאחר המהפכה האסלאמית ב -1979, כך את שנות השמונים בילה ג'מאלדין במנוסה מן הרשויות באיראן שהפריחו איומי מוות מעל ראשי הבהאים.
במסגרת הקריירה שלו בשירות התנדבותי קהילתי ובהאי, מר חנג'אני השתתף כחבר באספה הרוחנית המקומית של איספהאן, היה חבר מועצה אזורית ושרת בתפקיד שמטרתו בעיקר לעורר, לעודד ולקדם למידה אקדמית בקרב צעירי הבהאים. בתחילת שנות ה-80 נבחר למועצה הארצית של הבהאים באיראן - קבוצה הידועה בשם "האספה הלאומית הרוחנית". ב-1980, שנים אחדות לפני בחירתו, המשטר האיראני ניסה לחסל לחלוטין את האספה, כאשר חטפה את כל חבריה. בנוסף עצר המשטר את יורשיהם של חברי האספה והם הוצאו להורג ב -1981. בשנת 1984 כאשר מר חנג'אני שימש כחבר באספה הלאומית הרוחנית, הוציא המשטר האירני ארבעה מתשעת חבריו לאספה להורג.
הרשויות באיראן הטילו על מר חנג'אני הגבלות רבות, אלה גם הוטלו על ילדיו וקרוביו, וכללו סירוב להלוואות מן המדינה, סגירה בריונית של עסקי משפחתו, הגבלת עסקיהם באופן שלא יוכלו להרוויח, ובנוסף גם נאסר עליהם לצאת מחוץ לגבולותיה של איראן.
מר חנג'אני התחתן עם גברת אשרף סובהאני באמצע שנות החמישים ולהם ארבעה ילדים. אשתו נפטרה במרץ 2011 בזמן שהיה בכלא. הרשויות סירבו להעניק לו חופש, לכן נבצר מלהשתתף בהלוויה שלה.
מר חנג'אני נעצר ונכלא לפחות שלוש פעמים לפני מאסרו האחרון והארוך. לאחר שנים של מעורבות בקהילה, הוא נעצר ונכלא במשך חודשיים בסוף שנות השמונים, במהלך תקופת המעצר הזאת הוא נחקר רבות. הוא, יחד עם רבים אחרים, שוחרר לאחר מכן[7].
עפיף נעימי (Afif Naeimi) עריכה
עפיף נעימי (נולד ב-06/09/1961) יליד יזד, הוא חי חלק מנעוריו עם קרובי משפחה בירדן לאחר מותו של אביו. הוא היה פעיל זמן רב במתנדבים, שירות בהאי, כיתות לימוד לילדים ומבוגרים כאחד, וכיהן כחבר בוועד עזר, תפקיד ממונה עם תפקיד השראה, עידוד וקידום הלמידה בקרב בהאים. לעפיף ולאשתו סורה יש שני בנים בוגרים.
עפיף התפתח כתעשיין. למרות שחלם להתקבל ללימודי רפואה נאסר עליו לדבוק בחלומו ולהפוך לרופא, כיוון שכבן לדת הבהאית לא הורשה להיכנס למסגרת האוניברסיטה הציבורית באיראן. עפיף הפנה את תשומת לבו לעסקים, אחד השדרות המעטים של העבודה הפתוחה לבהאים, בסופו של דבר הפך לבעליו של מפעל השמיכה והטקסטיל של חותנו.
בתאריך 14 במאי 2008 נעצר נעימי על ידי הרשויות האיראניות[7].
סעיד רזאי (Saeid Rezaie) עריכה
סעיד רזאי (נולד ב-27/09/1957) הוא מהנדס חקלאי במקצועו, בעבר ניהל עסק ציוד חקלאי מוצלח במשך למעלה מ-20 שנים, ובנוסף חיבר מספר ספרים. סעיד נולד בעבדאן ובילה את ילדותו בשיראז, שם קיבל תואר מאוניברסיטת פהלווי. בתחילת שנות ה-80, כשהרדיפה של הבהאים הייתה אינטנסיבית, סעיד עבר לצפון איראן ועבד שם כמנהל חקלאי, ולאחר מכן בגלל קשיים שהוטלו על הבהאים הסב את מקצועו ועבר לעבוד כנגר. בשנת 1985, יחד עם שותף החליט על פתיחת חברה למכירת ציוד חקלאי במחוז בשם פארס ומנקודה זו עסקיו שגשגו. מר רזאי שימש באופן פעיל את הקהילה הבהאית מאז שהיה צעיר, הוא הרבה ללמד כיתות ילדים במשך שנים רבות וקידם מאמצים חינוכיים אחרים במסגרת הקהילה.
לו ולאשתו, שאהין רוחאניאן, נולדו שלושה ילדים. שתי בנותיהם היו חלק מקבוצה של 54 צעירים בהאים שנעצרו בשיראז ב -2006 כאשק עסקו בפרויקט שמטרתו לסייע לנזקקים מהעדה הבהאית.
מר רזי נעצר לתקופה שכללה 40 יום בבידוד לפני מעצרו האחרון ב-14 במאי 2008[7].
מחוואש סבת (Mahvash Sabet) עריכה
מחוואש סבת (נולדה ב-04/02/1953) היא מורה ומנהלת בית ספר שפוטרה מחינוך ציבורי על שום היותה בהאית. לפני מעצרה שרתה במשך 15 שנים כחברה במועצת המנהלים של המכון ללימודים מתקדמים בהאיים, וגם הייתה שותפה של המכון הבהאי להשכלה גבוהה, המספקת השכלה גבוהה אלטרנטיבית לבני הנוער הבהאים שמנועים מלהתקבל למוסדות הציבוריים באיראן.
מחוואש נולדה ב -1953 בארדסטאן ועברה לטהראן כשהייתה בכיתה ה. היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה. מחוואש החלה את הקריירה המקצועית שלה כמורה ובהמשך התקדמה ועבדה כמנהלת במספר בתי ספר. בתפקידה המקצועי שיתפה מחוואש פעולה עם הוועדה הלאומית לאומנות קרוא וכתוב של איראן. לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979, כמו אלפי מחנכים באיים איראנים אחרים, גם מחוואש פוטרה מעבודתה ונחסמה לעבודה בחינוך הציבורי באיראן.
למחוואש ולבעלה, סילווש סבת, שני ילדים.
מחוואש נעצרה ב -5 במרץ 2008[7].
בהרוז טבאקולי (Behrouz Tavakkoli) עריכה
בהרוז טבאקולי (נולד ב-01/06/1951) היה עובד סוציאלי שבשל אמונתו הבהאית איבד את משרתו הממשלתית בתחילת שנות השמונים. לפני מאסרו האחרון הוא חווה מעצרים והטרדות לסירוגין. בשנת 2015 נכלא בהרוז למשך ארבעה חודשים בהן בניגוד לחוק לא קיבל תשלום אסיר. את רוב הזמן העביר בבידוד, שם התפתחה אצלו מחלת כליות ונמנע ממנו לקבל טיפול רפואי.
בהרוז למד פסיכולוגיה באוניברסיטה ולאחר מכן סיים שנתיים של שירות בצבא איראן והשתחרר בדרגת סגן. עם שחרורו הוכשר והתמחה בטיפול של נכים פיזית ונפשית, בהרוז עבד במשרה ממשלתית עד שפוטר בשל דתו.
לבהרוז ולאשתו, טהרה פאח'רי טוסקי, יש שני בנים.
מבחינה קהילתית מר טבאקולי נבחר למועצה המקומית במשהד, הוא החל כסטודנט באוניברסיטה המקומית, ואחר כך כיהן במועצה דומה בסארי לפני שמוסדות כאלה נאסרו בתחילת שנות השמונים. בהרוז שירת גם בוועדות הנוער הבהאיות השונות, ובמשך שנות השמונים מונה כבר במועצת העזר.
עם הקושי הכלכלי ולאחר הסנקציות שחלו על הבהאים שבעקבותיהן איבד בהרוז את מעמדו בממשלה, הוא הקים נגרייה קטנה בעיר גונבאד, ובנוסף יזם והוביל סדרת שיעורים בלימודים בהאים למבוגרים ולצעירים.
נעצר ב-14 במאי 2008[7].
וחיד טספחם (Vahid Tizfahm) עריכה
וחיד טספחם (נולד ב-16/05/1973) בעיר בשם אורומיה. לטיבריז הגיע כאשר מלאו לו 18 לצורך לימודי אופטיקה, ובנה בה את חייו עד שנת 2008 עת עבר לטהראן. וחיד במקצועו הוא אופטיקאי בעל חנות אופטיקה בטבריז. לאחר שהתבסס במקצועו הוא המשיך את לימודיו וסיים תואר שני בסוציולוגיה במכון הבהאי ללימודים מתקדמים, כך גם הפך לשותף של המכון הבהאי להשכלה גבוהה.
מאז ימי נעוריו, מר תספחם שירת את הקהילה הבהאית במגוון תחומים - במשך זמן מה כחבר בוועד הנוער הבהאי הלאומי ולאחר מכן כחלק מועדת עזר, קבוצה מייעצת המשמשת לעורר קהילות בהאיות. בנוסף הוא לימד שיעורים לילדים.
למר טספחם ולאשתו, פורוזאנדה ניקומאנש, יש בן אחד. נעצר ב-14 במאי 2008[1].
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 Profiles of the seven Baha’i “leaders” - Bahá’í World News Service, news.bahai.org (באנגלית)
- ^ 1 2 3 The story of the seven imprisoned Iranian Baha’i leaders, www.bic.org (באנגלית)
- ^ "Increasing violence against Iranian Baha'is engineered by government | Bahá'í World News Service (BWNS)". Bahá’í World News Service (באנגלית). 2013-03-06. נבדק ב-2018-06-10.
- ^ 1 2 "Iran: Free Baha'i Leaders". Human Rights Watch (באנגלית). 2010-08-10. נבדק ב-2018-06-10.
- ^ 1 2 "Interview with human rights lawyer Soltani - Iran Press Watch". Iran Press Watch (באנגלית אמריקאית). 2009-10-22. נבדק ב-2018-06-10.
- ^ Fariba Kamalabadi - Bahaikipedia, an encyclopedia about the Bahá’í Faith, bahaikipedia.org (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 5 Profiles of the seven Baha’i “leaders” - Bahá’í World News Service, news.bahai.org (באנגלית)