התאבדויות המוניות בשלהי הרייך השלישי

בימיו האחרונים של הרייך השלישי במאי 1945, הוכתה גרמניה בגל התאבדויות ברחבי המדינה. הסיבות להתאבדויות היו רבות, אך הושפעו מהתעמולה הנאצית – בהתאם לערכיה של המפלגה הנאצית; מהתאבדותו של אדולף היטלר – כתגובה לכיבוש גרמניה הנאצית בידי בעלות הברית ותבוסתה במלחמת העולם השנייה; וכן מתחושת חוסר ביטחון והיעדר פרספקטיבה לעתיד.

יוזף גבלס ומשפחתו. גבלס היה מראשי המשטר הנאצי וכן שר התעמולה, שיחד עם אשתו דאגו לרציחת ששת ילדיהם והתאבדו. הדעות חלוקות האם ד"ר לודוויג שטומפפגר הרגם או מגדה בעצמה.

מגזין "לייף" האמריקאי התייחס ב-14 במאי להתאבדויות ההמוניות – "בימיה האחרונים של המלחמה, ההכרה בתבוסתה המוחלטת של גרמניה הייתה יותר מדי עבור רבים מהגרמנים. ללא הכידונים והמליצות שהעניקו להם כוח, הם לא יכלו לערוך חשבון נפש מול כובשיהם או מצפונם. המוצא היה השיטה המהירה והבטוחה, במה שהגרמנים מכנים "selbstmord" (התאבדות), רצח עצמי".

התעמולה הנאצית וההתאבדויות

הן החורבן והן הנכונות להתאבד היו רעיונות מרכזיים באידאולוגיה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. היטלר עצמו הכריז על רצונו להתאבד במקום לנחול תבוסה, כבר בספטמבר 1939 במהלך הפלישה הגרמנית לפולין (שהובילה לפרוץ מלחמת העולם השנייה), ואף נאם בנושא ברייכסטאג: "אני לא רוצה להיות שום דבר מלבד החייל הראשון של הרייך הגרמני. לכן לבשתי את הטוניקה שהייתה תמיד קדושה ויקרה ביותר עבורי. לא אפשוט אותה עד שננצח, או שלא אחיה כדי לראות את היום ההוא!"

קורט ליסו, הגזבר הנאצי של העיר לייפציג, התאבד עם משפחתו, כשהוא אוחז תעודת זהות של המפלגה הנאצית לצד מרפקו, לפני כניסת חיילים אמריקאים לעיר.

ככל שהתקרבה תבוסתה של גרמניה, הטיפו מנהיגיה שהתאבדות עדיפה על תבוסה. היטלר הכריז ב-30 באוגוסט 1944 במהלך תדרוך צבאי: "זה לוקח רק שנייה. ואז אתה נגאל ומוצא שלווה ושלום נצחי." בניגוד לאימפריה היפנית, סירבה גרמניה הנאצית להיכנע והמשיכה להילחם, על פי חזונו של היטלר שכלל רק שתי תוצאות אפשריות: ניצחון או חורבן; תומכים רבים של האידאולוגיה ושל המפלגה הנאצית קיבלו את המסר האפוקליפטי של המשטר הנאצי והביטו לעבר סוף חייהם. לאחר שנים רבות של חשיפה לאידאולוגיה הנאצית שתיארה את העולם במונחים קיצוניים, ולאחר חוויות החודש האחרון של המלחמה – לרבים מהגרמנים המוות נראה כמו המוצא היחיד.

גורם נוסף שהוביל להלך רוח אובדני בגרמניה, היה העובדה שהנאצים הפיצו פחד מפני הצבא האדום הסובייטי. כרוז תעמולה נאצי שהופץ בפברואר 1945 בשטחים הצ'כיים, למשל, הזהיר מפני "חבורת הרוצחים הבולשביקים", שניצחונם יוביל ל"שנאה שלא תיאמן, ביזה, רעב, יריות בצוואר, גירוש והשמדה" ופנה לגברים הגרמניים "כדי להציל נשים גרמניות מן הטומאה והטבח בידי כלבי הציד הבולשביקים". במזרח גרמניה שהייתה נתונה לשלטון סובייטי, היו גרמנים שלא יכלו להתמודד עם נוכחותם של הסובייטים, שתוארו על ידי הנאצים כתת-אנושיים; ידועה במיוחד ההתאבדות ההמונית בדמין אחרי שחיילים סובייטים נכנסו אליה והחלו בביזה ובאונס. אחת הפקידות בעיר שונלנקה (Schonlanke) במקלנבורג-מערב פומרניה הכריזה "מתוך פחד מהחיות האלה ממזרח, שונלנקרים (תושבי העיר) רבים סיימו את חייהם (כ-500 מהם!). משפחות שלמות נמחקו כך."

הפחד מהכיבוש הסובייטי היה כה גדול עד שההתאבדויות הגיעו גם למקומות הרבה מעבר להישג ידם של הסובייטים, למשל בהמבורג. במקרים אחרים התנהגותם של החיילים הסובייטים שיחקה תפקיד – ובייחוד מעשי אונס, שהובילו לעיתים להתאבדויות, או התאבדות על מנת למנוע מראש מקרה כזה. מלבד הזדהות עם המשטר השולט ועם המנהיגים הנאצים, סיבות להתאבדות כללו מניעים נוספים, כמו דיכאון שנגרם בשל המלחמה, בהשפעת הפצצות האוויריות ומראות ההרס לאחר המלחמה.

לקראת הכיבוש של בעלות הברית, הגרמנים אכסנו כמוסות ציאניד, ואף יש המספרים כי היטלר חילק לחבריו ומכריו (כפי שניתן לראות בסרט "הנפילה"), וכן שמועות כי במהלך הקונצרט האחרון של "הנוער ההיטלראי" בפילהרמונית של ברלין ב-12 באפריל 1945 הרעל ניתן לקהל.

מספר ההתאבדויות המרבי בברלין הגיע באפריל, כאשר 3,881 איש התאבדו במהלך הקרב על ברלין; סך הכל 7,057 מקרי התאבדויות דווחו בעיר במהלך השנה, כשבפועל המספרים היו בוודאי גבוהים יותר, אם כי לא ניתן היה לספור אותם במדויק עקב תנאי המלחמה. בנוסף, נערכו התאבדויות משפחתיות שמרמזות על רמה גבוהה של הזדהות עם התעמולה הנאצית ביחס לסובייטים ותחושת חוסר האונים; בין מקרי המוות דווח שהן אמהות והן אבות רצחו את ילדיהם.

שלושת השלבים של גל ההתאבדויות

ניתן לחלק את גל ההתאבדויות לשלושה חלקים עיקריים.

• תחילת ינואר 1945: הכוחות הסובייטים חזרו לניסיון נוסף של כיבוש גרמניה הנאצית על שטחיה במזרח פרוסיה ושלזיה, והיו מוכנים להתחיל השתלטות על שטחים אלה.
• אפריל – מאי 1945: פקידים נאצים רבים, הן מהחלק העליון והן מהחלק התחתון של ההיררכיה המפלגתית.
• לאחר הכיבוש הסופי של בעלות הברית.

מתאבדים בולטים

אדולף היטלר, אווה בראון וכלבתם, בלונדי. היטלר דאג להמית את בלונדי וגוריה כדי שלא יהיו נתונים למעללי הסובייטים, בדומה לשריפת גופתו.

נאצים בולטים רבים, חסידיהם, כמו גם אנשי הכוחות של גרמניה הנאצית התאבדו במהלך ימיו האחרונים של הרייך השלישי; אחרים התאבדו לאחר הכיבוש. מתוך 41 מנהיגי המפלגה הנאצית בין השנים 1926 – 1945, שמונה שמו קץ לחייהם; 7 מתוך 47 בעלי דרגות גבוהות באס אס עשו גם כן, בנוסף למנהיגים משטרתיים ובנוסף למספר לא ידוע של פקידים נאצים בעלי דרגות נמוכות יותר. מהצבא, 53 מתוך 554 התאבדו; מהלופטוואפה 14 מתוך 98 גנרלים ו-11 מתוך 53 מהקריגסמרינה.

דוגמאות למתאבדים נאצים:

• אדולף היטלר ואווה בראון
• תיאודור דנקר
• אודילו גלובוצניק
• רוברט ריטר פון גריים
• הרמן גרינג (למעשה, התאבד יום לפני הוצאתו להורג עקב גזר דין המוות שניתן לו במשפטי נירנברג).
• יוזף גבלס ומגדה גבלס
• קארל האוסהופר
• היינריך הימלר
• רוברט ליי
• ולטר מודל
• ברנהרד רוסט

רשימה מורחבת – מתאבדים נאצים.

לקריאה נוספת

• Christian Goeschel (2009). Suicide in Nazi Germany. Oxford University Press. ISBN 0199532567.
• Richard Bessel, Alf Lüdtke, Bernd Weisbrod No man's land of violence: extreme wars in the 20th century Wallstein Verlag 2005
• Richard Bessel Nazism and War Modern Library 2006
• David R. Beisel “The German Suicide, 1945.” The Journal of Psychohistory 34 (2007)
• Florian Huber, Promise Me You’ll Shoot Yourself: The Downfall of Ordinary Germans, 1945, Allen Lane, 2019