ויטולד לוטוסלבסקי
ויטולד רומן לוטוסלבסקי (בפולנית: Witold Roman Lutosławski, נהגה Lutoswavski – "לוטוסוואבסקי"; 25 בינואר 1913 – 7 בפברואר 1994) היה מלחין, פסנתרן ומנצח פולני.
 | |
| לידה |
25 בינואר 1913 ורשה, פולין הקונגרסאית  |
|---|---|
| פטירה |
7 בפברואר 1994 (בגיל 81) ורשה, רפובליקת פולין |
| מקום קבורה |
בית הקברות פובונזקי |
| מוקד פעילות |
פולין |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת פרדריק שופן למוזיקה, Stefan Batory Gymnasium and Lyceum |
| סוגה |
מוזיקה קלאסית |
| שפה מועדפת |
פולנית |
| כלי נגינה |
כינור, פסנתר |
| חברת תקליטים |
דויטשה גרמופון |
| פרסים והוקרה |
|
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
לוטוסלבסקי היה מחשובי המלחינים באירופה במאה ה-20 ומן המוזיקאים הבולטים בפולין בשלושת העשורים האחרונים לחייו. בתקופת חייו קיבל מספר רב של פרסים ואותות כבוד בינלאומיים, בהם "מסדר הנשר הלבן", אות הכבוד הגבוה ביותר של פולין.
ויטולד לוטוסלבסקי למד פסנתר והלחנה בוורשה. יצירותיו המוקדמות – בדומה למוזיקה של רבים ממלחיני המאות ה-19 וה-20 – מושפעות מן המוזיקה העממית הפולנית. סגנונו מציג קשת רחבה של מרקמים אטמוספיריים עשירים. הוא החל לפתח טכניקות חיבור אופייניות משלו בסוף שנות ה-50. המוזיקה שלו מתקופה זו ואילך עושה שימוש בשיטותיו לבניית הרמוניות מקבוצה קטנה של מרווחים. היא משתמשת גם בתהליכים אליאטוריים, שיש בהם יסוד של מקריות בתיאום הרתמי בין התפקידים. עם יצירותיו הבולטות נמנות הסימפוניה השלישית (מתוך ארבע שחיבר), רביעיית מיתרים, שבעה קונצ'רטי, שהידועים בהם קונצ'רטו לצ'לו וקונצ'רטו לתזמורת, ומחזורי שירים. לוטוסלבסקי קנה לו שם בניצוח על יצירותיו הוא.
חייו עריכה
משפחה ושנות הילדות עריכה
הוריו של לוטוסלבסקי באו שניהם ממשפחות של אצולה כפרית פולנית. למשפחתו היו אחוזות באזור דרוזדובו. אביו, יוזף, היה מעורב בענייני המפלגה הלאומית הדמוקרטית של פולין ומשפחת לוטוסלבסקי עמדה בקשרים קרובים עם מייסד המפלגה, רומן דמובסקי (שמו האמצעי של ויטולד לוטוסלבסקי היה רומן). עד מלחמת העולם הראשונה הייתה פולין מחולקת בהתאם לקונגרס וינה מ-1815 וורשה הייתה חלק מרוסיה הצארית.
ויטולד רומן לוטוסלבסקי נולד בוורשה זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1915 נמלטה משפחת לוטוסלבסקי מזרחה, אל מוסקבה, מפני הכוחות הפרוסיים במלחמתם עם רוסיה. אביו היה פעיל פוליטית בארגון כוחות פולניים לקראת פעולה אפשרית לשחרור פולין. רוסיה האימפריאלית הייתה אמורה לערוב לביטחונה של מדינה פולנית חדשה, אך אז, בשנת 1917, באה מהפכת פברואר שאילצה את הצאר להתפטר, ואחריה מהפכת אוקטובר, שהעלתה ממשלה סובייטית חדשה וזו כרתה ברית שלום עם גרמניה. פעילותו של האב יוזף הייתה לצנינים בעיני הבולשביקים. הוא נאסר יחד עם אחיו, ומשפחת לוטוסלבסקי לא יכלה לחזור הביתה, אם כי הקרבות בחזית המזרחית פסקו. האחים נשלחו לכלא במוסקבה והוצאו להורג ללא משפט ב-1918.
אחרי המלחמה חזרה המשפחה לוורשה וויטולד בן השש החל בשיעורי פסנתר. בשנת 1924 נכנס לגימנסיה ובמקביל המשיך בשיעורי הפסנתר. ביצוע של הסימפוניה השלישית של קרול שימנובסקי השפיע עליו עמוקות. בשנת 1926 החל ללמוד כינור ובשנת 1927 נכנס כסטודנט בהיקף לא מלא לקונסרבטוריון של ורשה, שם היה שימנובסקי הן פרופסור והן מנהל. לוטוסלבסקי החל להלחין, אבל לא הצליח לעמוד בעומס הלימודים בבית הספר ובקונסרבטוריון, ועל כן הפסיק את לימודי המוזיקה. ב-1931 נרשם לאוניברסיטה של ורשה ללימודי מתמטיקה ונכנס רשמית לשיעורי ההלחנה בקונסרבטוריון. מורו, ויטולד מליז'בסקי, היה תלמיד של ניקולאי רימסקי-קורסקוב. בשנת 1933 ויתר על המתמטיקה והכינור כדי להתרכז בפסנתר ובהלחנה. הוא קיבל דיפלומה לנגינה בפסנתר מן הקונסרבטוריון בשנת 1936, אחרי שהגיש תוכנית וירטואוזית, שכללה טוקאטה של שומאן ואת הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר של בטהובן. בשנת 1937 קיבל דיפלומה בהלחנה מאותו מוסד.
מלחמת העולם השנייה עריכה
במלחמת העולם השנייה שירת לוטוסלבסקי כאתת ואלחוטן. המלחמה שמה קץ לכוונותיו לנסוע לפריז להשתלם עוד במוזיקה. הוא נשלח עם יחידת הקשר לקרקוב וכעבור זמן קצר נפל בשבי הגרמני, אך הצליח להימלט בזמן הצעידה אל מחנה השבויים והלך ברגל עד ורשה, מרחק 400 קילומטרים. אחיו נפל בידי הרוסים ומת לאחר מכן במחנה עבודה.
כדי להשתכר למחייתו, הצטרף לוטוסלבסקי ללהקת נגנים שהופיע בקברטים עם נעימות מחול פופולריות. במקביל יצר גם דואו עם ידידו ועמיתו, המלחין אנדז'יי פאנופניק ויחד הופיעו בבארים של ורשה. הרפרטואר שלהם הקיף קשת רחבה של יצירות בעיבודים שלהם עצמם, ביניהן הגרסה הראשונה של לוטוסלבסקי ל"ווריאציות על נושא של ניקולו פאגאניני", עיבוד מקורי מאוד של הקפריס ה-24 לכינור סולו של פאגאניני. מתוך התרסה, ניגנו לפעמים אפילו מוזיקה פולנית אסורה. ההאזנה בבתי קפה הייתה האפשרות היחידה של אזרחי פולין תחת הכיבוש הגרמני לשמוע מוזיקה חיה; קונצרטים לא היו בגדר האפשר, משום שכוחות הכיבוש אסרו על צורה של התכנסות מאורגנת.[1]
אמו של לוטוסלבסקי נמצאה במזרח פולין עם פרוץ המלחמה, אך ידידים הבריחו אותו לוורשה. המלחין ואמו עזבו את ורשה ממש לפני המרד של 1944 ולקחו איתם רק מעט פרטיטורות וסקיצות – שאר המוזיקה אבד בהריסות העיר, כמו גם נחלות המשפחה בדרוזדובו. מכל 200 היצירות שלוטוסלבסקי ופאנופניק יצרו לדואו הפסנתר שלהם, נותרו רק וריאציות פאגאניני של לוטוסלבסקי. הוא חזר לוורשה החרבה אחרי חתימת ההסכם הפולני-סובייטי באפריל 1945.
השנים שאחרי המלחמה עריכה
אחרי המלחמה עבד לוטוסלבסקי על הסימפוניה הראשונה שלו, שאת הסקיצות שלה הצליח להציל מוורשה. הסימפוניה בוצעה לראשונה ב-1948. לפרנסת משפחתו גם חיבר מוזיקה, שהגדיר "פונקציונלית", כמו "סוויטת ורשה", (שנכתבה ללוות סרט אילם המתאר את שיקום העיר), קובץ "מזמורים פולניים" ותרגילים לפסנתר בשם "נעימות עממיות".
ב-1946 נבחר לוטוסלבסקי למזכיר וגזבר איגוד המלחינים הפולנים, שאך זה נוסד. באותה שנה נשא לאישה את מריה דנוטה בוגוסלבסקה, סטודנטית לאדריכלות. לוטוסלבסקי פגש את אחיה, הסופר סטניסלב דיגאט לפני המלחמה ושניהם, סטניסלב ומריה, האזינו למופעי דואו הפסנתרנים בתקופת המלחמה. הנישואים עלו יפה וכישורי השרטוט של מריה הביאו תועלת רבה למלחין: היא הייתה למעתיקה שלו ופתרה כמה מאתגרי התיווי של יצירותיו המאוחרות.
ב-1947 הוביל האקלים הסטאליניסטי לדיכוי, באמצעות מפלגת הפועלים השלטת, של מוזיקה בניב פולני מובהק, לרבות המוזיקה של שופן. הצנזורה הזו על אמנות, שמקורה היה, בסופו של דבר, בסטלין עצמו, הייתה שכיחה במידה זו או אחרת בכל הגוש המזרחי וקיבלה חיזוק בצווי ז'דאנוב מ-1948. מלחינים נדרשו לכתוב מוזיקה בהתאם לעקרונות הריאליזם הסוציאליסטי. ב-1948 עבר האיגוד לידי מוזיקאים, שהיו מוכנים לפעול על פי הקו המנחה של המפלגה בעניינים מוזיקליים, ולוטוסלבסקי פרש מן הוועדה. הוא התנגד ללא פשרות לרעיונות הריאליזם הסוציאליסטי. הסימפוניה הראשונה שלו הוגדרה "פורמליסטית", דהיינו, מוזיקה שנועדה לאליטות בלבד, והוא מצא עצמו דחוי ומנודה על ידי השלטונות הסובייטיים, מצב שעמד בעינו כל תקופת שלטונם של ניקיטה חרושצ'וב, ליאוניד ברז'נייב, יורי אנדרופוב וקונסטנטין צ'רניינקו. ב-1954 דחף אקלים הדיכוי המוזיקלי את ידידו אנדז'יי פאנופניק לערוק לבריטניה. על רקע זה, שמח לוטוסלבסקי לחבר יצירות, שהיה בהן צורך חברתי, אבל ב-1954 זכתה עבודתו, למגינת לבו של המלחין, בפרס ראש הממשלה על קובץ של שירי ילדים. כדבריו, "...על החיבורים הפונקציונליים האלה שלי זיכו אותי השלטונות בעיטור כבוד... הבנתי, שמה שאני עושה איננו סתם כתיבת קטעי מוזיקה חסרי חשיבות לפרנסתי, אלא שקידה על מלאכת אמנות יוצרת, בעיני העולם החיצון."[2]
ה"קונצ'רטו לתזמורת" שלו, כבד המשקל והמקורי משנת 1954, הוא שביסס את מעמדו של לוטוסלבסקי כמלחין חשוב של מוזיקה אמנותית. היצירה זיכתה את המלחין בשני פרסים ממשלתיים בשנה שלאחריה.
בגרות עריכה
מות סטלין ב-1953 הביא הרפיה מסוימת בטוטליטריות התרבותית ברוסיה ובמדינות הלוויין שלה. בשנת 1956 הובילו אירועים פוליטיים להפשרה מסוימת באקלים המוזיקלי ואז גם נוסד פסטיבל הסתיו של ורשה למוזיקה בת זמננו. הפסטיבל, שנועד תחילה להתקיים פעם בשנתיים, מתקיים מאז 1958 פעם בשנה (מלבד בעת הממשל הצבאי של 1982, כשאיגוד המלחינים סירב, כגילוי מחאה, לארגן אותו). בשנת 1958 בוצעה לראשונה "מוזיקת האבל" של לוטוסלבסקי, שנכתבה לציון יום השנה העשירי למות בלה בארטוק; יצירה זו הביאה לו הכרה בינלאומית, את פרס איגוד המלחינים ואת פרס יונסקו בשנת 1959. ביצירה הזו, יחד עם "חמישה שירים" משנת 1956–1957, באה לביטוי ההתפתחות המשמעותית בחשיבה ההרמונית והקונטרפונקטית של לוטוסלבסקי, בדמות שיטת שנים-עשר הטונים שפיתח. מאפיין אחר של טכניקת ההלחנה שלו, שהיה לסימן ההיכר של לוטוסלבסקי, התבטא בהכנסת אקראיות לסינכרוניזציה המדויקת של תפקידים שונים בהרכב המוזיקלי של "משחקים ונציאניים". טכניקות ההרמוניה והזמן הללו הופיעו בכל יצירה שכתב מאז ואילך והיו לחלק בלתי נפרד מסגנונו.
בשנים 63–1957 התרחק לוטוסלבסקי מן הסגנון הרציני בדרך כלל של יצירותיו והחל לחבר מוזיקה קלה בשם העט "דרביד". יצירות אלה, בעיקר ריקודים - ואלסים, טנגו ופוקס-טרוט איטי לקול ופסנתר, כתובות בסוגה של שירי שחקנים פולנים. מקומן במכלול יצירתו של לוטוסלבסקי איננו חריג כל כך בהתחשב בהופעותיו הוא בנגינת מוזיקה של קברטים בתקופת המלחמה ולאור קשריו באמצעות נישואים לזמרת הקברט הפולנייה קאלינה ידרוזיק (שהייתה גיסתה של אשתו).
בשנת 1963 נענה לוטוסלבסקי להזמנת הביאנלה למוזיקה של זגרב בכתיבת "שלוש פואמות של אנרי מישו" למקהלה ותזמורת. הייתה זו היצירה הראשונה שכתב לפי הזמנה מחוץ לגבולות פולין והיא העצימה עוד יותר את המוניטין הבינלאומיים שלו. עוד זיכתה אותו בפרס ממלכתי למוזיקה, השני במספר (שאותו קיבל הפעם ללא הערות ציניות). עכשיו קיבל לוטוסלבסקי היתר לפרסום בינלאומי של יצירותיו בהוצאת המוזיקה צ'סטר, שהייתה אז חלק מבית ההוצאה האנסן.
ברביעיית המיתרים שלו משנת 1964 פתר לוטוסלבסקי (או נכון יותר, אשתו, דנוטה) את בעיית התיווי לאי-סינכרוניזציה בין תפקידים שהכניס ביצירותיו. במקור יצר לוטוסלבסקי רק את ארבעת התפקידים האינסטרומנטליים ונמנע מלקשור אותם יחדיו בפרטיטורה מלאה מתוך חשש, שישתמע מכך שהוא רוצה נגינה בו-זמנית של תווים בטורים אנכיים, כמו ברישום תווים קונבנציונלי של מוזיקה להרכב קלאסי. דנוטה פתרה בעיה זו בחיתוך התפקידים והדבקתם יחד בתיבות (שלוטוסלבסקי כינה "ניידות"), עם הוראות לסימון בשעת הביצוע לנגנים להתקדם אל הניידת הבאה. במוזיקה התזמורתית שלו, לא התעורר קושי רב כל כך, משום שההוראות איך ומתי להתקדם ניתנות על ידי המנצח.
רביעיית המיתרים בוצעה לראשונה בסטוקהולם ב-1965, ובהמשך אותה שנה היה הביצוע הראשון של מחזור השירים Paroles tissées. את הכותרת המקוצרת הזאת הציע המשורר ז'או פרנסואה שאברון, שפרסם במקור את השירים בשם Quatre tapisseries pour la Châtelaine de Vergi. מחזור השירים הוקדש לטנור פיטר פירס שביצע אותו לראשונה בפסטיבל אלדבורו בניצוח המלחין. את פסטיבל אלדבורו ייסד וארגן בנג'מין בריטן ולוטוסלבסקי קשר עמו ידידות רבת שנים.
זמן קצר אחר כך החל לוטוסלבסקי לעבוד על הסימפוניה השנייה שלו, שזכתה לשני ביצועי בכורה: פייר בולז ניצח על הפרק השני, "ישיר", בשנת 1966, וכאשר הסתיים הפרק הראשון, "הססני" בשנת 1967, ניצח המלחין על ביצוע שלם בקטוביץ. הסימפוניה השנייה שונה מאוד במבנה מסימפוניה קלאסית קונבנציונלית, אבל לוטוסלבסקי השתמש בכל חידושיו הטכניים עד אותה נקודה לבניית יצירה דרמטית בקנה מידה גדול ראויה לשמה. ב-1968 זיכתה היצירה את לוטוסלבסקי בפרס ראשון מאת חבר השופטים הבינלאומי של מלחינים מטעם יונסקו, הפרס השלישי מסוג זה שקיבל, אישור לעליה המתמדת במעמדו הבינלאומי. ב-1967 גם קיבל לוטוסלבסקי את פרס זונינג, אות הכבוד המוזיקלי הגבוה ביותר של דנמרק.
מוניטין בינלאומיים עריכה
הסימפוניה השנייה, ה"ספר לתזמורת", והקונצ'רטו לצ'לו שבא בעקבותיה, חוברו בתקופה טראומטית במיוחד בחיי לוטוסלבסקי. אמו מתה בשנת 1967 ובשנים שבין 1967 ל-1970 שרר אי-שקט ניכר בפולין. סיבתו הייתה נעוצה בתחילה בדיכוי הפקת התיאטרון Dziady, שהצית גל של מחאות בקיץ; אחר, ב-1968, בא השימוש בצבא פולין לדיכוי הרפורמות הליברליות באביב של פראג בצ'כוסלובקיה ובהמשך השביתה במספנות של גדנסק ב-1970, שהשלטונות הפסיקו באלימות – שני האירועים חוללו מתח פוליטי וחברתי משמעותי בפולין. לוטוסלבסקי לא תמך במשטר הסובייטי ואפשר לראות באירועים אלה סיבות לעלייה בהתנגדות, שבאה לביטוי ביצירתו, בייחוד בקונצ'רטו לצ'לו מ-1968 – 1970 לרוסטרופוביץ' והאגודה הפילהרמונית המלכותית. זאת ועוד, התנגדותו של רוסטרופוביץ' עצמו למשטר הסובייטי ברוסיה הגיעה אותו זמן לשיאה (זמן קצר אחר כך הצהיר על תמיכתו במתנגד השלטון אלכסנדר סולז'ניצין). לוטוסלבסקי עצמו לא היה שותף לדעה, שלהשפעות אלה הייתה השפעה ישירה על המוזיקה שלו, אף כי הכיר בפלישתן אל עולמו היוצר, במידה ידועה. בכל מקרה, הקונצ'רטו לצ'לו זכה להצלחה רבה וזיכה הן את לוטוסלבסקי והן את רוסטרופוביץ' באותות כבוד.
בשנת 1973 האזין לוטוסלבסקי לרסיטל של דיטריך פישר-דיסקאו וסביאטוסלב ריכטר בוורשה, וזה עורר בו השראה לכתיבת שיר רחב-יריעה לתזמורת בשם "מרחבי השינה" Les espaces du sommeil. היצירה הזו, Mi-Parti (מונח צרפתי שאפשר לתרגם בערך כ"מחולק לשני חלקים שווים אך שונים"), ויצירה קצרה לצ'לו לכבוד יום הולדתו השבעים של פאול זאכר, המשיכו להעסיק את לוטוסלבסקי, ותוך כדי כך שקד על תוכניות לסימפוניה שלישית ועל יצירת קונצ'רטנטה לאבובן היינץ הוליגר. יצירות מאוחרות אלה התגלו כקשות להשלמה, כיוון שלוטוסלבסקי השתדל לשלב יתר זרימה בעולם הצלילים שלו. הקונצ'רטו הכפול לאבוב, נבל ותזמורת קאמרית – בהזמנת פאול זאכר – הסתיימה לבסוף ב-1980 והסימפוניה השלישית ב-1983.
במהלך התקופה הזו, התחוללו עוד תהפוכות בפולין: בשנת 1978 נבחר יוחנן פאולוס השני לאפיפיור והיה לסמל לאומי בעל חשיבות בינלאומית; בשנת 1980 הוקמה התנועה רבת-ההשפעה סולידריות בהנהגת לך ואלנסה; ובשנת 1981 הכריז גנרל וויצ'ך ירוזלסקי ממשל צבאי בפולין. מ-1981 עד 1989 דחה לוטוסלבסקי את כל ההצעות לפעילות מקצועית בפולין, כמחוות הזדהות עם החרמת האמנים. הוא סירב להיכנס למשרד התרבות לפגוש מישהו מן השרים והקפיד שלא להצטלם בחברתם. בשנת 1983 שלח הקלטה מן הביצוע הראשון של הסימפוניה השלישית שלו בשיקגו לגדנסק, כדי שישמיעוה לשובתים בכנסייה המקומית, מחוות תמיכה שהובנה בשני הצדדים. ב-1983 זכה בפרס סולידריות והיה, כך אומרים, גאה בו יותר מבכל אות כבוד אחר שקיבל.
הסימפוניה השלישית זיכתה את לוטוסלבסקי בפרס גרומייה הראשון מאת האוניברסיטה של לואיסוויל, קנטקי. חשיבותו של הפרס נעוצה לא רק ביוקרתו – המועמדים האחרים היו אליוט קרטר ומייקל טיפט – אלא בממדי המענק הכספי (אז $150,000). כוונת המענק היא להסיר מן המקבלים דאגות פיננסיות לתקופה, שתאפשר להם להתרכז ביצירה רצינית. במחוות אלטרואיזם הכריז לוטוסלבסקי, כי ישתמש בסכום להקמת קרן מלגות, שתאפשר למלחינים פולנים צעירים ללמוד מחוץ לארצם; לוטוסלבסקי הורה גם להעביר את שכרו מן התזמורת הסימפונית של סן פרנסיסקו על Chain 3 לאותה קרן מלגות.
שנותיו האחרונות עריכה
מאמצע שנות ה-80 מצא לוטוסלבסקי דרכים לפשט את סגנונו בלי לוותר על החירויות, שהשיג בטכניקות ששימשו אותו עד אז. הוא חיבר שלוש יצירות בשם "שרשרת" (Łańcuch), שם המתייחס לאופן הרכבתה של המוזיקה מגדילים נוגדים, הנקלעים זה בזה כמו חוליות שרשרת. "שרשרת 2" נכתבה בשביל אן-סופי מוטר (לפי הזמנת פאול זאכר), ובשבילה גם תזמר את ה"פרטיטה" לכינור ופסנתר שכתב זמן מה לפני כן להוספת אינטרלוד מקשר, כך שכאשר הם מנוגנים יחדיו, הפרטיטה, האינטרלוד ו"שרשרת 2" מהווים את יצירתו הארוכה ביותר.
בשנת 1987 קיבל לוטוסלבסקי את מדליית הזהב של "אגודת הפילהרמונית המלכותית" מידי מייקל טיפט, בשעת קונצרט, שבו ניצח לוטוסלבסקי על הסימפוניה השלישית שלו; באותה שנה גם חגגו את יצירתו בפסטיבל האדרספילד למוזיקה בת ימינו. כמו כן הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מכמה אוניברסיטאות ברחבי העולם, ביניהן אוניברסיטת קיימברידג'.
בתקופה זו עמד לוטוסלבסקי בכתיבת הקונצ'רטו שחלו לפסנתר בשביל כריסטיאן צימרמן, בהזמנת פסטיבל זלצבורג. הוא תכנן לכתוב קונצ'רטו לפסנתר מאז 1938, כמי שהיה בצעירותו פסנתרן וירטואוז. יצירה זו היא שציינה את שובו אל דוכן המנצחים בפולין בשנת 1988, לאחר שיחות מהותיות, שהוסדרו בין הממשלה לאופוזיציה.
בסביבות 1990 עבד לוטוסלבסקי גם על סימפוניה רביעית ועל מחזור השירים התזמורתי Chantefleurs et chantefables לסופרן. מחזור השירים בוצע לראשונה בקונצרט בסדרת הפרומס בלונדון ב-1991. הסימפוניה הרביעית בוצעה לראשונה ב-1993 בלוס אנג'לס. בין לבין, ולאחר שהביע תחילה אי-רצון, קיבל עליו לוטוסלבסקי את כס הנשיאות ב"מועצת התרבות הפולנית", שהוקמה מחדש לאחר הרפורמות של 1989, שהיו תוצאה של התמיכה המוחלטת כמעט בתנועת סולידריות בבחירות של אותה שנה וסיומו של השלטון הקומוניסטי בפולין.
בשנת 1993 המשיך לוטוסלבסקי בסדר הזמנים העמוס שלו, נסע לאנגליה, גרמניה ויפן והעלה על הכתב סקיצות לקונצ'רטו לכינור, אבל בדצמבר היה ברור שמחלת הסרטן פגעה בו ולאחר ניתוח, נחלש המלחין במהירות ומת ב-7 בפברואר 1994. שבועות ספורים קודם לכן ניתן לו אות הכבוד הגבוה ביותר של פולין, "מסדר הנשר הלבן". הוא היה השני שקיבל אות זה מאז נפילת המשטר הקומוניסטי בפולין. קדם לו האפיפיור יוחנן פאולוס השני.
קישורים חיצוניים עריכה
ויטולד לוטוסלבסקי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ויטולד לוטוסלבסקי, באתר ספוטיפיי
ויטולד לוטוסלבסקי, באתר סאונדקלאוד (באנגלית)
ויטולד לוטוסלבסקי, באתר Last.fm (באנגלית)- ויטולד לוטוסלבסקי, באתר קומפוניסטן דר גגנווארט
ויטולד לוטוסלבסקי, באתר AllMusic (באנגלית)
ויטולד לוטוסלבסקי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ויטולד לוטוסלבסקי, באתר Discogs (באנגלית)
ויטולד לוטוסלבסקי, באתר Songkick (באנגלית)- ויטולד לוטוסלבסקי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ויטולד לוטוסלבסקי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ויטולד לוטוסלבסקי (1913-1994), דף שער בספרייה הלאומית
.svg){kind=logo}
- Polish Music Center: Witold Lutosławski
- Witold Lutosławski's homepage at Chester Music
- Culture.PL: Witold Lutosławski - a classic of 20th-century music
- BBC Music Profile: Witold Lutosławski
- Nancy Woo, Witold Lutosławski's Mi-Parti A Musical Essay in Sound Textures
- Performance (mp3) by McKeever Piano Duo McKeever Piano Duo - Download.com Music, web.archive.org of Variations on a theme by Paganini