ורנר קראפט
ורנר קראפט (בגרמנית: Werner Kraft; 4 במאי 1896 - 14 ביוני 1991) היה ספרן, חוקר ספרות, סופר ומשורר ישראלי בשפה הגרמנית. העביר את רוב שנותיו בירושלים שאליה נמלט מאימי הנאצים.
 | |
| לידה |
4 במאי 1896 בראונשווייג, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
14 ביוני 1991 (בגיל 95) ירושלים, ישראל |
| מדינה |
גרמניה, ישראל |
| מקום לימודים |
גימנזיום לייבניץ |
| שפות היצירה |
גרמנית |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
חייו עריכה
קראפט נולד בבראונשוויג שבגרמניה בשנת 1896. כשהיה בן 5 עברה המשפחה להנובר, שבה גדל ובה השלים את לימודיו בגימנסיה על שם לייבניץ. אחר כך פנה ללימודים בברלין, שם הכיר בשנת 1915 את ולטר בנימין וגרשום שלום שאיתם עמד בקשר מתמשך לסירוגין. לאחר שירות צבאי במלחמת העולם הראשונה במחנה לפגועי הלם קרב בקרבת הנובר, המשיך בשנת 1919 את לימודיו בהמבורג ובפרייבורג בתחום הספרות הגרמנית, ספרות השפות הלטיניות ופילוסופיה. בשנת 1920 החל בלימודי ספרנות, בשנת 1922 התחתן ובשנים 1922 עד 1926 עבד בספרייה הלאומית הגרמנית בלייפציג. בשנת 1925 השלים את עבודת הדוקטורט על מוטיב האפיפיורית יוהנה בספרות הגרמנית. בשנת 1928 התקבל למשרת יועץ ב"ספרייה המחוזית המלכותית לשעבר" (כיום ספריית גוטפריד לייבניץ) בעיר ילדותו הנובר, שם התגורר עם אשתו ושני ילדיו. בתקופה זו הכיר גם את אלזה לסקר-שילר.
לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה וחקיקת החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, פוטר ממשרתו בשל יהדותו, ולאחר מסע נדודים הגיע בשנת 1934 לירושלים והתגורר ברחוב אלפסי, שבה חי עד מותו בשנת 1991 כסופר, משורר ומסאי בשפה הגרמנית. עד שנת 1955 הועסק קראפט במוסדות ירושלמים שונים כספרן (במכון לתרבות צרפת, ברשות העתיקות, כעורך בהוצאת שוקן[1] ועוד). במהלך שהותו בארץ ישראל המנדטורית, ואחר כך במדינת ישראל, נותר נאמן לתרבות ולשפה הגרמנית ולא התערה מעולם בתרבות העברית שבתוכה ישב. עם חוג ידידיו בירושלים (במיוחד בשכונת רחביה, בה התגורר) ובתל אביב נמנו אינטלקטואלים בולטים כמו מרטין בובר, אלזה לסקר-שילר, אריה לודוויג שטראוס, גרשום שלום ועקיבא ארנסט סימון. שמר על קשר הדוק עם אנשי רוח שונים בכל רחבי אירופה, וכתב במוסף התרבות וספרות של העיתון Neue Zürcher Zeitung. שירתו התפרסמה בכתבי עת אירופיים שונים. לאחר מותה של אלזה לסקר-שילר ערך ופרסם את המחזה האחרון שכתבה בירושלים "אניואני"[2]. בשנת 1987, פרסם 56 מכתבים שכתב לו גרשום שלום[3].
לאחר שפרסם רומן ניסיוני בשם Der Wirrwarr ("הבלבול"), פרסם קראפט אוטוביוגרפיה בשם Spiegelung der Jugend ("השתקפות הנעורים"). מעבר לכך פרסם בעיקר קובצי שירה.
כחוקר ספרות התמקד בעיקר בגתה - נושא שליווה אותו כל חייו - אך גם בקרל קראוס וביוצרים שונים מהמודרנה הווינאית. פרסם מעל 30 ספרים, ובהם מונוגרפיות שהוקדשו ליצירותיהם של היינריך היינה, רודולף בורכארט, שטפן גאורגה, הוגו פון הופמנסתאל, פרנץ קפקא ואחרים.
קראפט נפטר בירושלים ב-1991, בגיל 95. נקבר בקיבוץ צרעה.
משפחתו עריכה
אשתו, אֶרנָה לבית הלה (אחותה של טוני הלה), שלה נישא ב-1922,[4] האריכה חיים אחריו בירושלים עד שנת 1996. בתו עליזה, ממייסדי קיבוץ צרעה שבמועצה אזורית מטה יהודה, נישאה ליואב תיבון (פפרמן), שכיהן כראש מועצה אזורית גיזו ואחר-כך כסגן ראש מועצה אזורית מטה יהודה (ובנם של ד"ר עמנואל פפרמן, ממייסדי הספרייה הלאומית, וד"ר יוֹלָן אֶדליץ-פֶפֶרמן (Edlitz-Pfefferman), מרצה לכימיה אורגנית באוניברסיטה העברית בירושלים, מהמרצות הראשונות לכימיה באוניברסיטה זו). בנה, נכדו של קרפט, הוא האלוף נעם תיבון. בנו של קראפט, שאול קריב, סיים בשנת 1946 את המחזור הראשון של "בית הספר לדיפלומטים" שליד המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהכשיר דיפלומטים של המדינה בדרך; בשנת 1949 התחיל לשרת במשרד החוץ ומילא תפקידים בארץ ובחוץ-לארץ והמשיך ברציפות עד שנת 1988 שבה פרש לגמלאות. הוא שירת בוושינגטון, תיאלנד, גוואטמלה וכיהן כשגריר בקובה, פנמה ונפאל. נפטר בשנת 2004.
פרסים עריכה
גרמניה מולדתו, שממנה נמלט, העניקה לו החל בשנות השישים כמה פרסים:
- פרס האקדמיה הבווארית לאמנויות, 1966
- פרס זיגמונד פרויד של האקדמיה הגרמנית לשפה ולספרות בדארמשטט, 1971
- דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת פרייבורג, 1975
- מדליית גתה, 1982
- מדליית וילהלם היינזה של האקדמיה לאמנויות ולמדעים של מיינץ, 1987
- מלגה לאמנים של סקסוניה תחתית, 1990
ספריו עריכה
בעברית ראה אור רק ספר אחד של קראפט:
- מלסינג עד קפקא, תרגם, ערך והקדים מבוא טוביה ריבנר, תל אביב, ספרית פועלים, 1988[5].
מאמרים בעברית עריכה
- ורנר קראפט, שנה לפטירת אלזה לסקר-שילר, הארץ, 11 בינואר 1946
- ורנר קראפט, שיחות עם בובר, למרחב, 2 בדצמבר 1966
לקריאה נוספת עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ בקרית ספר, הארץ, 15 במאי 1936
- ^ זהבה מנדלסון, היטלר בגיא בן הינום, מעריב, 16 בנובמבר 1979
- ^ מכתבי גרשום שלום, מעריב, 17 באפריל 1987
- ^ Ulrich Breden, Werner Kraft (1896-1991), Bibliothekar und Schriftsteller: Chronologie seines Lebens und Verzeichnis seiner Werke, Hildesheim: A. Lax (Kleine Schriften der Niedersächsischen Landesbibliothek), 1992, p. 30. (בגרמנית)
- ^ ביקורת: רפאל יוליוס, מיטב השיר - סתימותו, מעריב, 31 במרץ 1989