ז'ול פרי

זול פרנסואה קאמי פֶרי (בצרפתית: Jules François Camille Ferry,‏ 5 באפריל 1832 סן דיה, מחוז ווז' – 17 במרץ 1893 פריז) היה פוליטיקאי צרפתי, עורך דין בהכשרתו. כפובליציסט וכחבר בפרלמנט נמנה עם מתנגדי משטר הקיסרות של נפוליאון השלישי ועם מתנגדי ממשלות "הסדר המוסרי" מימי שלטונו של הנשיא פטריס דה מק-מהון. פרי הפך בהמשך לאחת הדמויות המכוננות של הרפובליקה הצרפתית השלישית: כשר החינוך (בין 4 בפברואר 1879 - 10 בנובמבר 1881, 30 בינואר - 29 ביולי 1882 ובין 21 בפברואר - 20 בנובמבר 1883), שר החוץ (בין 20 בנובמבר 1883 - 30 במרץ 1885), וראש הממשלה של צרפת בין התאריכים 23 בספטמבר 1880 - 10 בנובמבר 1881 ו-21 בפברואר 1883- 30 במרץ 1885) הנהיג מחדש את חוק חינוך החובה, חיזק את הצביון החילוני של הרפובליקה הצרפתית ובאותו זמן המשיך במדיניות ההתפשטות הקולוניאלית, בשם "השליחות המתרבתת" של "הגזעים העליונים". בתקופתו צרפת השתלטה על תוניסיה, על מדגסקר, על חלק מאפריקה המשוונית ועל מפרץ טונקין בהודו-סין.

ז'ול פֶרי
Jules Ferry

לידה	5 באפריל 1832 סן-דייה-דה-ווז', צרפת
פטירה	17 במרץ 1893 (בגיל 60) הרובע השמיני של פריז, צרפת
שם לידה	Jules Camille Ferry
מדינה	צרפת
מקום קבורה	Right Bank Cemetery, Saint-Dié-des-Vosges
השכלה	סורבון Paris Faculty of Law and Economics
מפלגה	הרפובליקנים המתונים (ה"רפובליקנים האופורטוניסטים")
בן או בת זוג	אז'ני ריסלר (23 באוקטובר 1875–?)
יושב ראש וחבר הסנאט הצרפתי מטעם מחוז ווז' 24 בפברואר 1893 – 17 במרץ 1893 (3 שבועות ויום) תחת נשיא צרפת סאדי קארנו → פיליפ דה רואייה פאול ארמאן שאלמל ←
ראש ממשלת צרפת ה־36 21 בפברואר 1883 – 30 במרץ 1885 (שנתיים ו־5 שבועות) תחת נשיא צרפת ז'ול גרווי → ארמאן פאלייר אנרי בריסון ←
23 בספטמבר 1880 – 10 בנובמבר 1881 (שנה ו־6 שבועות) תחת נשיא צרפת ז'ול גרווי → שארל דה פרסינה לאון גמבטה ←
שר החינוך 21 בפברואר 1883 – 20 בנובמבר 1883 (39 שבועות) תחת ראש ממשלת צרפת ז'ול גרווי → ז'ול דיבו ארמאן פאלייר ←
30 בינואר 1882 – 29 ביולי 1882 (25 שבועות ו־6 ימים) תחת ראש ממשלת צרפת שארל דה פרסינה → פול בר ז'ול דיבו ←
4 בפברואר 1879 – 10 בנובמבר 1881 (שנתיים ו־40 שבועות) תחת ראשי ממשלת צרפת ויליאם אנרי ודינגטון, שארל דה פרסינה והוא עצמו → אז'נור ברדו פול בר ←
חבר בית הנבחרים של צרפת מטעם מחוז ווז' 8 בפברואר 1871 – 6 באוקטובר 1889 (18 שנים) → לואי ז'וזף בופה ארנסט פיקו ←
ראש עיריית פריז ה־10 15 בנובמבר 1870 – 5 ביוני 1871 (29 שבועות) → אטיין אראגו (ראש עיריית פריז) ז'וזף ווטרן (ראש המועצה המוניציפלית) ←
חבר גוף המחוקקים של צרפת מטעם מחוז סן 8 ביולי 1869 – 8 בפברואר 1871 (שנה ו־30 שבועות) → אמיל אוליבייה שארל פלוקה ←

ז'ול פרי כיהן גם כראש עיריית פריז (15 בנובמבר 1870 - 5 ביוני 1871) ולתקופה קצרה מאוד (24 בפברואר - 17 במרץ 1893) כיושב ראש הסנאט.

קורות חייו

ילדות וצעירות

ז'ול פרנסואה קאמי פרי נולד בשנת 1832 למשפחה מבוססת. הוא היה ילדם האמצעי של שארל-אדואר פרי, עורך דין חופשי בדעותיו, ואדל בת לבית ז'אמלה (Jamelet).שם המשפחה פרי קיים מזה מאות שנים בחבל לורנה, ומקורו בשיבוש השם פרדריק. אבותיו של פרי היו איכרים ובעלי מלאכה קתוליים, שחיו שנים רבות במחוז ווז' ומוצאם היה בכפר הררי בשם אנול (Anould). הם עסקו בשלב מסוים בייצור פעמונים. בשנת 1718 בני פרי התיישבו ביישוב סן דייה וב-1794 ניהלו בו מפעל לאריחים. סבו של ז'ול, פרנסואה-ז'וזף פרי, היה ראש מועצת העיירה בשנים 1816-1797. אשתו הייתה בת לבית וימפפן האלזסי. האב, שארל-אדואר, הפסיק במהלך ילדותו של ז'ול להופיע בבתי המשפט לטובת העיסוק בפוליטיקה. הוא היה חבר במועצה הכללית של מחוז ווז' (1844 - 1852) ונמנה עם מתנגדי ראש הממשלה פרנסואה גיזו. לז'ול הייתה אחות בכורה, אדל (1826 - 1871) ועוד אח, שארל (1834 - 1909). אמם נפטרה בגיל צעיר והאב נאלץ לדאוג לבדו לחינוכם. בז'ול טיפלו בילדותו אחותו אדל ואחת מדודותיו. הוא היה ילד רזה, שלומיאלי, וביישן, וקשור מאוד לאחותו המסורה ששימשה לו כאם. פרי למד במכללה בעיירת הולדתו עד שנת 1846 כשהמשפחה עברה לגור בשטרסבורג. שם נרשם למכללה הלאומית של שטרסבורג (הקרויה בימינו על שם פיסטל דה קולאנז'). הצטיין במיוחד ברטוריקה ובפילוסופיה, מקצועות בהם זכה בכל הפרסים. בסיום מבחני הבגרות הוא למד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת פריז. באותה תקופה למד במקביל בקורס לציור ושקל ברגע מסוים להיות צייר.

עורך דין ופובליציסט מגויס

אחרי סטאז' במשרד של עו"ד בשם טירו, בשנת 1854 התקבל ז'ול פרי ללשכת עורכי הדין. הוא התפרסם בהופעותיו בבית המשפט לערעורים, על אף שנאומיו בבתי המשפט היו איטיים ומונוטוניים. התעניין במהרה בנושאים פוליטיים והתמחה בהגנה משפטית על פעילים רפובליקנים, זאת בתקופת שלטונו של הנסיך לואי-נפוליאון שהפך לנפוליאון השלישי. נאומו של פרי בשעת קבלתו ללשכת עורכי הדין, על "השפעת הרעיונות הפילוסופיים על הלשכה במאה ה-18", הצביע כבר על העקרונות האנטי-מונרכיסטים שדבק בהם כל חייו. דירתם של האחים שארל וז'ול פרי בפריז הפכה למקום כינוס של הנוער הרפובליקני. פקדו אותה אנשים כמו פלוקה, לאביש, לאון גמבטה ואחרים. בשנת 1857 נפטר אביו.

כחסיד של הצדק החברתי, החילוניות וחופש המצפון, פרסם פרי באותה תקופה בקביעות כתבות משפטיות ב"גאזט דה טריבונו" (עיתון בתי המשפט) וכן מאמרים פוליטיים בעיתונים העצמאיים "לה פרס" (La Presse) (שבניהול אמיל דה ז'רארדן), "לה קורייה דה פארי" (Le Courrier de Paris -של קלמאן דיוורנואה) ו"לה טאן" (Le Temps). נמנה עם המבקרים הקבועים בביתו של אמיל אוליבייה. בשנת 1863 השתתף בבחירות לפרלמנט ותקף בחריפות את המועמדים מטעם המשטר. ב-3 באוגוסט 1861 פרסם יחד עם אחרים את "ספר הלימוד האלקטורלי" ובעקבותיו ב-1863 את החוברת "Lutte électorale" ("מאבק אלקטורלי") שהוקיעה את הפטרנליזם ואת אי הסדרים בבחירות. הספר האחרון גרם לפתיחת הליכים משפטיים נגדו במסגרת "משפט השלושה עשר". 13 נאשמים, בהם סדי קארנו, עמנואל אראגון, ז'ול פאוור, הואשמו כי ארגנו ועד אלקטורלי רפובליקני בלתי חוקי ונידונו לקנסות. פרי עצמו נידון לקנס בשווי 500 פרנק. בדצמבר 1867 - אוגוסט 1868, כמתנגד בלתי מתפשר של הקיסרות השנייה של נפוליאון השלישי, פרסם פרי בעיתון הליברלי "לה טאן" (Le Temps "הזמן") סדרת פמפלטים סאטיריים מדוברים נגד הברון אוסמן, הפרפקט של פריז (באותם ימים - מחוז סן). עיקר חיציו כוונו נגד המימון הבלתי שקוף של העבודות הגדולות שבוצעו אז בפריז במסגרת התכנון מחדש של העיר. הסדרה נקראה "החשבונות הפנטסטיים של אוסמן" והתבססה על טיעונים כבדי משקל. מנהל העיתון "לה טאן" עודד את פרי להגיש את מועמדותו בבחירות לפרלמנט בשנת 1868.

התחלת הקריירה הפרלמנטרית

בשנת הבחירות הקים פרי בעזרת ז'ול פאוור את השבועון הרפובליקני "L'Électeur libre" (הבוחר החופשי) בו הסביר לקוראיו הפריזאים את השקפתו על הצורך בהפרדת הדת מהמדינה, בביזור מנהלי וברפורמה של מערכת המשפט. בעקבות מאמר בקורתי נגד המשטר "Les grandes manoeuvres électorales", (התמרונים האלקטורליים הגדולים) שפורסם בעיתונו, הוטל על פרי קנס של 10,000 פרנק, אך הוא זכה לפופולריות רבה.

ב-6 במאי 1869 נבחר פרי כחבר באספה הלאומית מטעם אזור הבחירות מס. 6 של פריז (סן), על סמך מצע רדיקלי, שהתנגד לריכוזיות ולמיליטריזם, דרש "חופש מלא של העיתונות, חופש מלא של ההתאגדויות, חופש מלא של החינוך", "ביזור מנהלי, הפרדה מוחלטת בין הכנסייה למדינה, רפורמת המערכת המשפטית על ידי פיתוח מוסד חבר המושבעים, רפורמה של צבא הקבע". בספטמבר 1869 השתתף בוועידה לשלום בלוזאן. כשבמסגרת הליברליזציה של הקיסרות, מינה נפוליאון השלישי את אמיל אוליבייה כראש ממשלה, הפך פרי לצד לאון גמבטה, לאחד המבקרים הבולטים של חברו לשעבר.

בשנת 1869 נמנה פרי עם מארגני הקונגרס בנאנסי, שהוקדש למאבק באבסולוטיזם האימפריאלי. המצע של מאבק זה תומצת לדבריו במילה "ביזור", כלומר ביזור השלטון וחופש מוניציפלי. מנקודת מבט זו הציע פרי את ביטול מוסד ה"פרפקטורות" המחוזיות המייצגות את השלטון המרכזי.

אם רוצים להיות עם חרוץ, שוחר שלום וחופשי, אין מה לעשות עם שלטון חזק... צרפת זקוקה לממשל חלש

Mais si vous voulez être un peuple laborieux, pacifique et libre, vous n'avez que faire d'un pouvoir fort... La France a besoin d'un gouvernement faible...

באפריל 1870 נשא באולם מולייר נאום חשוב, שנסוב על "סוגיית חינוך העם". ז'ול פרי הזהיר מפני סכנת המלחמה נגד פרוסיה והתנגד להכרזתה ב-19 ביולי 1870. עם זאת הצביע עם רוב חברי האספה הלאומית בעד הגדלת התקציב הצבאי. ב-4 באוגוסט 1870, כשהגיעו לפריז הידיעות על התבוסה בריישופן וההמונים הזועמים יצאו להפגנה מול ארמון בורבון בדרישה להכרזה על רפובליקה, פנה פרי למפגינים וביקש מהם לשמור על החוק ולחזור לסדר. לאחר התבוסה של נפוליאון השלישי בסדאן ולקיחתו בשבי ב-2 בספטמבר 1870, ב-4 בספטמבר 1870 הוכרזה הרפובליקה.

המצור הפרוסי על פריז וימי הקומונה הפריזאית. שר, פרפקט וראש עיר

ב-4 בספטמבר 1870 נבחר פרי למזכיר ממשלת ההגנה הלאומית של הרפובליקה המחודשת. כעבור יומיים, ב-6 בספטמבר, התמנה למושל מחוז הסן, בעוד אטיין אראגו כיהן כראש עיריית פריז. בין היתר פעל להבטחת שירותים ליישובים מסביב לבירה וכן יצר יחידת אלונקאים. ב-19 בספטמבר החל המצור הפרוסי על פריז, שנמשך עד 28 בינואר 1871. בעת המרד בפריז ב-31 באוקטובר 1870, נמלט פרי יחד עם ראש הממשלה ומושל פריז הגנרל טרושי, והצליח להביא לבניין העירייה בפריז את הפלוגה הנאמנה מס.106 של המשמר הלאומי ואת יחידות הברטונים מן המשמר הנייד. החיילים חדרו דרך מנהרה תת-קרקעית שחיברה את אוטל דה ויל עם הקרסקטין לובו (Lobau). תוך הפגנת קור רוח ומרץ, תרם פרי באופן זה לשחרור חברי הממשלה שנשבו בבניין על ידי המורדים, ולהרגעת הרוחות.

אחרי התפטרותו של אטיין אראגו, התמנה פרי עצמו לראש עיריית פריז. הוא כיהן בתפקיד זה מ-16 בנובמבר 1870 ועד ל-18 במרץ 1871. בתוקף התפקיד נדרש להבטיח את אספקת הצרכים הבסיסיים לתושבי פריז הנצורה על ידי הצבא הפרוסי. החוזר שלו מ-10 בדצמבר ובו דרישות לקיצוצים קשים במזון זיכה אותו בכינוי הלא מחמיא "פרי הרעָב" ("Ferry la famine") או "פרי המרעיב" ("Ferry l'affameur"). אחרי 18 בינואר 1871 נאלץ להחריף עוד יותר את קיצוב המזון. כבר בימי המצור, תחת מטחי הפגזים הגרמניים, מצא פרי מקום להקים באוקטובר 1870 ועדות של גברים ושל נשים ואחר כך ועדה מעורבת לענייני חינוך שכללה גברים וגם נשים בעלי סמכא על מנת לבצע רפורמות בתחום. בדו"חות של אותה ועדה עלה כבר הצורך בהבטחת חינוך חינם וחינוך חובה, צרכים שהיוו בסיס לחוקים שהנהיג פרי מאוחר יותר כשר החינוך. כשמפגינים מחו נגד כניעת פריז בפני הצבא הפרוסי ויצאו לרחובות אל בניין העירייה, נקט פרי באמצעים לדיכוי המרד. 83 מנהיגי המרד נעצרו. ב-8 בפברואר 1871 הוא נבחר באספה הלאומית מטעם מחוז הולדתו, ווז', תפקיד בו נשאר עד שנת 1889. התפטר אז מן הממשלה הזמנית. ב-18 במרץ 1871 שבו פרץ מרד הקומונה הפריזאית, פרי נשאר בבית העירייה עד השעה 22 בערב, אך נאלץ לבסוף לעזוב. נסע קודם אל עיריית הרובע 1 תוך ניסיון לכנס שם את כל ראשי העיריות ונאלץ למצוא מקלט חדש. למחרת הסכים להצטרף לשאר חברי הממשלה שברחו כבר לוורסאי. הוא תמך בעמדתו הבלתי מתפשרת של אדולף טייר כלפי הקומונה הפריזאית. ב-9 במאי 1871 כתב לאחיו שארל: "יישפך דם ללא מעצור, אבל מה אפשר לעשות?"

בימי הקומונה, ערך ביקורים בתוקף תפקידו ביישובים מונטרטו (Montretout), סן קלו (Saint Cloud) ומדון (Meudon). אחרי דיכוי הקומונה, חזר לפריז והוחזר ב-26 במאי 1871 לתפקיד הפרפקט של סן וראש העיר פריז. אחרי כמה ימים הוחלף על ידי לאון זה.

פרי הופקד על המשא ומתן עם גרמניה בקשר להתוויית קו הגבול החדש. במשימה זו הקפיד להיאבק על כל כפר וכפר. למרבה צערו, חלקים ממחוז הולדתו יחד עם אלזס, שבה חיו חלק מבני משפחתו, סופחו לרייך הגרמני.

ב-8 אוקטובר 1871 נבחר פרי לחבר וסגן יושב ראש המועצה הכללית של מחוז ווז' (1871–1893) עם המושב בלה טיו. עורר במהרה את עוינותם של השלטונות המקומיים וכדי להגן עליו העדיף ראש הממשלה טייר להרחיקו מן הווז' ולשלוח אותו כשגריר ליוון (בשנים 1871–1872). קיבל את המשימה הדיפלומטית לפתור את המחלוקת בין יוון, צרפת ואיטליה בנוגע למכרות לבריון.

עם נפילת הממשלה, שב פרי לאספה הלאומית ויחד עם לאון גמבטה וז'ול פאוור מצא עצמו בספסלי האופוזיציה עד להשבעת הנשיא ז'ול גרווי. כמנהיג של השמאל הרפובליקני. התנגד בחריפות למדיניות "הסדר המוסרי" של הממשלות בראשות מלוכנים ושמרנים, בימי נשיאותו של המרשל מק מהון בלט פרי בהתנצחויותיו עם הדוכס דה ברולי ועם הגנרל דה רושבואה אחרי המשבר ב-16 במאי 1877.

"חוקי פרי" .הרפורמות בחינוך

שחרור מערכת החינוך מאחיזת הכנסייה

בשנות ה-1870 החריף הסכסוך בין המחנה הרפובליקני למחנה המלוכני והפרו-קלריקלי שכונה על ידי הראשונים "מהפכת נגד". נקודת השיא התרחשה במשבר ב-16 במאי 1877, בשנת 1878 הוציאה מועצת העיר פריז חוזר שבו הכריזה על "חילון" בתי הספר בתחום העיר.

מחאה עממית נגד סילוק הישועים ממושבם ברחוב סוור בפריז, ב־30 ביוני 1880. איור במגזין La Ilustración Española y Americana

בעת כהונתו של הנשיא גרווי, בין 4 בפברואר 1879- 23 בספטמבר 1880 כיהן ז'ול פרי כשר החינוך הציבורי בממשלת ויליאם אנרי ודינגטון. שמו נקשר במיוחד לחוקי הרפורמה בחינוך הידועים כ""חוקי ז'ול פרי"". ב-17 במרץ 1879, 30 שנה בדיוק אחרי החוק פאלו שנתן יד חופשית לכמרים במערכת החינוך, הציג פרי בפני בית הנבחרים שתי הצעות חוק: הרפורמה של המועצה העליונה לחינוך ציבורי ממנה ביקש לסלק את נציגי הכנסייה. וההצעה השנייה - רפורמת החינוך הגבוה ("חוק חופש החינוך") שכללה את סילוק הכמרים מהפקולטות הציבוריות. ב־15 ביולי 1879 החוק אושר על ידי בית הנבחרים אולם הסנאט בשתי הצבעות עוקבות הסיר ממנו את הסעיף 7 של החוק שאסר על חברי הקונגרגרציות הדתיות "הבלתי מורשות" ללמד במערכת החינוך בכלל, ציבורית ופרטית. דובר ב-500 ארגונים, לרבות הישועים, המריסטים והדומיניקנים שפעילותם נאסרה בעקבות הקונקורדט עם האפיפיור משנת 1801 . בסופו של דבר הצעות חוק אלו נחשבו כמעין "הצהרת מלחמה" בכמורה, שהואשמה באולטרה־מונטניזם ובהסתה למהפכת נגד והיוו הנחת אבני היסוד הראשונות להנהגת החינוך "החילוני", הנייטרלי כלפי הדתות. כשר חינוך הקים פרי מדרשות למורים הקרויות "בתי ספר נורמליים למורים" כבית גידול למורים חילוניים. החל משנת 1879 כל המחוזות חויבו להקים מדרשות כאלה. היו בהם בתי ספר נורמליים (1 באוגוסט 1879) .התחיל על ידי הקמת בית ספר "נורמלי" גבוה לנערות בעיר סוור. ב- 1882 כתב פרי כתב ב"כתב העת הפדגוגי" Revue pédagogique שהמדיניות החילונית

היא הגדולה והרצינית ביותר שברפורמות החברתיות, העמידה שברפורמות הפוליטיות. כמעט כל הנוער הצרפתי יתפתח, יגדל תחת הכוכב המשולש הזה של החינמיות, החובה והחילוניות , לא נצטרך שוב לחשוש מחזרת העבר, מכיוון שיעמדו לצדנו להגנתנו, כל הדורות החדשים , אינספור שמורות צעירות של הדמוקרטיה הרפובליקנית, שעוצבו בבית הספר של המדע ושל בתבונה , ויעמידו מול הרוח הנחשלת, את המכשול בל יעבור של המוחות החופשיים ושל המצפון המשוחרר

ציטוט ב

ב-9 באוגוסט 1879 פרי מינה את איש החינוך פרדינאן בויסון כאחראי על מערכת החינוך היסודי. ב-27 בפברואר 1880 פרי הצליח להעביר את החוק שסילק את הכמרים מהמועצה העליונה לחינוך הציבורי.

ב-12 במרץ 1880 אסר על מוסדות החינוך הפרטי בצרפת להעניק תארים אקדמיים וב-29 במרץ 1880 סילק ממערכת החינוך את הקהילות הדתיות הבלתי רשאיות לכך. ממסדר הישועים וקונגרגציות אחרות פוזרו ונאסר על חבריהן לנהל מוסדות חינוך וללמד בהם. ראש הממשלה דה פרסינה שביקש לבוא לקראת ארגונים אלה וניסה לשאת ולתת איתם בסתר לצורך קבלת הצהרת נאמנות מצדם, נאלץ להתפטר אחרי שמהלך זה נחשף בעיתונות.

חינוך תיכון לבנות. חינוך יסודי חנים וחובה

ב-23 בספטמבר 1880 -10 בנובמבר 1881 כיהן ז'ול פרי כראש ממשלה והמשיך ברפורמת בחינוך. ב-21 בדצמבר 1880 אישר קבלת הבנות לבתי ספר תיכון. ב-16 ביוני 1881 העביר בהצבעה בפרלמנט את חוק החינוך היסודי החינמי, לכל הילדים בני 6–13 ("חוקי פרי"). ב-31 בינואר - 29 ביולי 1882 חזר להיות שר החינוך בממשלת שארל דה פרסינה העביר את החוקים לחינוך יסודי חובה ולגבי האופי החילוני של מערכת החינוך (28 במרץ 1882).

בין 2 בפברואר 1883 ל-30 במרץ 1885 חזר לראשות הממשלה ומילא במקביל גם את תפקיד שר החינוך הציבורי והאמנויות עד ל-20 בנובמבר 1883 כשהתחלף עם ארמאן פאלייר. בשנת 1883 הנהיג פרי מבחני הסמכה להוראה (agrégation) גם לנשים. שלושה ימים לפני עזיבתו את משרד החינוך שלח למורים חוזר שבו ניסח המלצות חשובות ביותר לגבי החינוך המוסרי:דרש מהמורים להקפיד לכבד את סמכות ההורים, שהוא לדבריו תנאי הכרחי למלאכת "העברת חוכמת המין האנושי, אחד מרעיונות הסדר האוניברסלי שמאות שנות ציוויליזציה העניקו למורשת האנושות". מתוך עמדה מנוגדת לאנשי הממסד הדתי אך לא לאמונה הדתית (להבדיל מאמיל קומב), תחילה לא ביקש לכפות מונופול בתחום החינוך. השאיר את החינוך הדתי על כנו, אולם רצונו לשחרר את החינוך הציבורי מהתערבות הכנסיות, השניא אותו על העיתונות הקלירקלית שכינתה אותו "פרי חסר האלהים"

שינוי בתוכניות הלימודים

החל משנות ה-1880 התנגדו פרי וביוסון גם למגמה האופנתית במאה ה-19 להפוך את האורתוגרפיה (תורת הכתיב הנכון) למקצוע שולט בבתי הספר וביקשו להחליף אותה בהוראת צרפתית עשירה ורחבה יותר. אחרי מלחמת צרפת-פרוסיה נמתחה בקורת רבה על רמת החינוך של הצרפתים (בתחום הספרות, הגאוגרפיה וההיסטוריה) בהשוואה לגרמנים. באמצעות ההחלטה מ-27 ביולי 1882 הוסיף ז'ול פרי באופן רשמי בנוסף ללימודי האורתוגרפיה והדקדוק, את מקצוע "השפה הצרפתית" שהוראתה תתלווה בעיון ביצירות הסופרים הצרפתים החשובים, עם ביאור טקסטים ודיקלום שירים. אולם, בגלל קוצר הזמן שעמד לרשות בית הספר, התעוררו סימנים להזנחה מסוימת של הוראת הכתיב והדקדוק. פרי ובויסון הואשמו אז בהורדת רמת הידיעה של התלמידים בתחומים אלה. באשר לחינוך הנערות, סבר פרי שהוא צריך להיות מותאם לתפקידים החברתיים המיוחדים של הנשים. משום כך התנגד לחינוך המעורב אף על פי שלא ראה שום סיבה לפקפק בשוויון הכישורים האינטלקטואליים בין המינים, לא סבר שהנשים צריכות לקבל חינוך זהה לזה של הגברים. בהתאם לגישה זו בתחום המלאכות למדו הבנות תפירה ובישול בעוד שהבנים למדו עיבוד העץ. גם התיכון לבנות שהוקם על ידי קאמי סה בתמיכתו של פרי היה שונה מהתיכון של הבנים ושם דגש יותר על לימודי ספרות ושפות. בימי כהונתו הוכפל מספר המורים בבתי הספר התיכוניים, מורים שהוא כינה "ההוסרים השחורים של הרפובליקה" בגלל תמיכתם ברפובליקה. על ידי קביעת השפה הצרפתית כשפת הרפובליקה הנלמדת במוסדות החינוך חוקי פרי תרמו רבות ליצירת אחידות מדינת הלאום, אולם, כפי שהעלו מאוחר יותר מבקרים שלהם במחצית השנייה של המאה ה-20, כמעט גרמו להיעלמותן של כמה מהשפות האזוריות ההיסטוריות. פרי לא דרש את חיסולם של אותם הניבים ושפות ואף הזכיר בחוזר בשנת 1880 את הצורך להתאים את החינוך למסורות והנסיבות המקומיות.

רפורמות נוספות

על ידי חוקי החינוך נחשב ז'ול פרי ראה עצמו כמקדם את "הסדר הרפובליקני", כלומר יישום החירויות ה"נחוצות" לפריחת הדמוקרטיה .. עם חירויות אלה נמנו גם חופש ההתארגנות, חופש ההתאגדות המקצועית וחופש העיתונות . תחת מנהיגותו של פרי כראש ממשלה עברו בפרלמנט חוקי חופש ההתארגנות וחופש העיתונות וחוק ואלדק-רוסו לחופש ההתאגדות המקצועית. ב-1880 נקבע חופש הפצתם של ספרים, חוסרות ופליירים וכן אושרה פתיחתם של חנויות קטנות למשקאות תמורת הצהרה פשוטה בפני הרשויות. (במקביל לאמצעים נגד השיכרות בפומבית) החוק ב- 30 ביוני 1880 הותרו בחוק התאספויות פומביות ללא אישור של השלטון. ב-29 ביולי 1881 אושר חוק חופש העיתונות. חוק בשנת 1882 הרשה לכל העיריות פרט לעיריית פריז לבחור בראש העירייה. החוק ואלדק-רוסו שארגן את חופש האיגודים המקצועיים אושר ב-21 במרץ 1884

מדיניות החוץ הקולוניאלית

שליחי הקולוניות וז'ול פרי, ציור בצבעי שמן מאת פרדריק רגאמה, 1892

אחרי תבוסת צרפת על ידי פרוסיה ב-1870, פרי סבר שיצירת אימפריה קולוניאלית גדולה תתרום להעצמה הכלכלית של צרפת.

תוניסיה

באפריל כתגמול למתקפה ממרץ 1881 של בני השבט החרומירים מצפון-מערב תוניסיה מעבר לגבול האלג'יראי נתן פרי יד חופשית לפעולה צבאית נגד תוניסיה. ב־28 באפריל 1881 חדרו כוחות צרפתים ראשונים לתוניסיה. ב-1 במאי נכנסעה העיר ביזרט וב3–6 במאי 1881 הבירה תוניס נכבשה. ב-12 במאי 1881 הסכים הביי מוחמד השלישי א-סדיק (הידוע כ"סדוק ביי") לחתום את הסכם ברדו עם צרפת, שהפך ארצו לאזור חסות של צרפת עם שמירה של אוטונומיה מסוימת. ההסכם נוסח על ידי פרי, שר החוץ שלוסנט-אילר והברון דה קורסל, מנהל במשרד החוץ. הוא אושר כמעט ללא התנגדות בבית הנסחרים ובסנאט הצרפתי. עם זאת חברי פרלמנט רבים שמרו טינה על כך שהמבצע התחיל כמסע ענישה אבל הפך למלחמת כיבוש. ב־10 ביוני 1881 פרץ בתוניסיה מרד וצרפת נאלצה לשלוח תגבורות ומנהל קרבות עד לדיכוי המרד ב-28 באוקטובר 1881. ממשלת פרי נאלצה להתפטר ב־9 בנובמבר 1881 והחלפה לזמן קצר על ידי ממשלת לאון גמבטה. ב-31 בינואר 1882 חזר פרי לשלטון. מאוחר יותר ב-1883 נחתמה אמנת אל מרסה עם יורשו של סדוק ביי, עלי ביי, ומשטר החסות הצרפתית התרחב.

הוא ערב את צרפת במסעות כיבוש חדשים: כיבוש אנאם (1883), טונקין ומדגסקר (1883 - 1886), תוניסיה, שבה הקים משטר חסות (פרוטקטורט). ב-1879 שלח לקונגו התחתונה את פייר סבורניאן דה בראזה. לכן יריביו וחלק מדעת הקהל שהתנגד לקולוניאליזם כינו אותו "הטונקיני" כשר חוץ, מדיניות ההתפשטות הקולוניאלית שהוא אימץ, משכה את עוינותם של הימין הלאומני מחד ושל השמאל הרדיקלי של ז'ורז' קלמנסו מאידך. נאלץ להתפטר ב-30 במרץ 1885. השמרנים התנגדו למדיניות הקולוניאלית של פרי על בסיס האשמות כי השקיע סכומי עתק מחוץ לצרפת. לעומת זאת הפרוגרסיבים חייבו מדיניות זו מסיבות אידאולוגיות. השמאל הרפובליקני בראשות קלמאנסו התנגדו בטענה שההרפתקאות הקולוניאליסטיות מסיחות את הדעת מאבדן שטחי אלזס-לורן.

מדגסקר

בשנת 1883 פרנסואה דה מאהי מראוניון עמד לזמן קצר בראש משרד הצי והקולוניות והשיג מממשלת פאלייר שיגורו אל מדגסקר של צי שנועד להפגיז את ערי הנמל המלגשיות, מז'ונגה, טמטבה, ווהמאר. כעבור שנתיים ב-28 ביולי 1885 בנאומו בפני הפרלמנט הדגיש ז'ול פרי כי

על הגזעים העליונים חלה החובה לתרבת את הגזעים הנחותים

הקולוניות מהוות עבור הארצות העשירות השקעת הון מן הרווחיות ביותר... על כן אנו זקוקים את מדגסקר , צריכים להיות נוכחים בדייגו-סוארז ולא נעזוב אותה לעולם

פרי הכין גם את ההסכם ב-17 בדצמבר 1885 בנוגע להשתלטות צרפת על מדגסקר.

פעולות נוספות באפריקה

פרי היה החליט גם על פעולות לחקר הנהר קונגו והאזור ניז'ר.

כיבוש וייטנאם

פרי ארגן גם את כיבושו של חבלי אנאם וטונקין ששם את יסודות הקולוניה "הודו-סין הצרפתית". אחרי שפרי השיג בבית הנבחרים את המימון הדרוש לכיבוש טונקין, בעקבות המבצע בווייטנאם נגררה צרפת למלחמה עם שושלת צ'ינג של סין, שטענה לריבונות על שטחי וייטנאם. נסיגה פתאומית של הכוחות הצרפתים מלאנג סון גרמה להתפוצצות מה שנקראה "פרשת טונקין: הוקעה חריפה על ידי קלמאנסו ורדיקלים אחרים ונפילת ממשלת ז'ול פרי ב-30 במרץ 1885. אף על פי שהסכם השלום בין צרפת לסין ב-9 ביוני 1885 שבאמצעותו ויתרה סין על הריבונות באנאם וטונקין לטובת צרפת, היה פרי ממשלתו של פרי, הוא לשב יותר לתפקיד ראש הממשלה. מאומו של פרי בפרלמנט שבו סינגר על המדיניות ההתפשטות הקולוניאלית כונה על ידי שארל אדנרה ז'וליין "המניפסט האימפריאליסטי הראשון שהוצג מבמת ההבית"

חייו הפרטיים

בשנת 1875 התחתן ז'ול פרי בנישואים אזרחיים עם אז'ני ריסלר, בתו של התעשיין קאמי ריסלר. אשתו, צעירה ממנו ב-18 שנים, הייתה בת למשפחה פרוטסטנטית ורפובליקנית שעשתה חיל בתחום התעשייה ביישוב טאן באלזס. הנדוניה שלה שוותה 500,000 פרנקים. החתונה התקיימה בעיריית הרובע השמיני של פריז. נישואים שעוררו זעם בקרב החוגים הקתוליים, העניקו לפרי גישה לחוגי הבורגנות הגבוהה בפריז ובאלזס. אז'ני ריסלר הייתה מקושרת למשפחת שרר-קסטנר, תעשיינים ופוליטיקאים משפיעים. דוד שלה מצד האם, אוגוסט שרר-קסטנר היה לימים יושב ראש הסנאט הצרפתי, והתפרסם בעמדתו הנחרצת למען דרייפוס. ..אחי האישה, שארל ריסלר, נבחר כעבור 7 שנים לראש עיריית הרובע השביעי של פריז. הזוג בנה לעצמו ביתן נופש בסגנון שווייצרי, על מרגלות המסיב מהיוער קמברג, בכפר הולדתו של ז'ול, סן-דייה-דה-ווז', אבל התגורר מרבית הזמן בפריז, בבניין פרטי שנבנה על ידי אחיו האהוב של פרי, שארל פרי, ברחוב באיאר 1. לז'ול פרי לא נולדו ילדים והוא הקיף בחיבה את אחיינו, אבל פרי, אותו אימץ כיורש יחיד. בצוואתו כתב:

אני מצווה לאחייני , אבל פרי, את כל ספרי ואת כל כלי הנשק שלי. שישמור את זכר דודו שאהב אותו מאוד ושתלה בו את כל תקוותיו. שישא בכבוד ושיגן בכל מקרה את השם שאביו ודודו , אחרי דורות רבים כל כך של אנשים ישרים, כיבדו ועגנו אותו בהיסטוריה. שאחרי מותי, יאהב את דודתו כמו אם ואב, כלומר כמו מורה יישרת דרך, שישרת את ארצו ושיאהב אותה יותר מחייו

פעילותו כבונה חופשי

ב-8 ביולי 1875 התקבל ז'ול פרי בטקס מלא הדר בלשכה "הידידות הרחמנית" (La Clémente Amitié) של ארגון "המזרח הגדול של צרפת". (Grand Orient de France). יחד איתו התקבלו אמיל ליטרה וגרגואר וירובוף, מתלמידי אוגוסט קונט. מאוחר יותר היה פרי חבר בלשכה "אלזס-לורן".

ספרים

• 1890 - Le Tonkin et la mère patrie טונקין והמולדת

דעות ומדיניות שנויות במחלוקת

דבריו הגזעניים של פרי על אי שוויון הגזעים, על חובת אירופה לתרבת את ה"גזעים הנחותים", ודבריו בזכות הקולוניאליזם והמלחמות הקולוניאליות השומרות בעיניו על "גדולת" צרפת ומשרתות את כלכלתה, הוקעו עוד בעת אמירתם על ידי קלמאנסו ונציגי המפלגה הרדיקלית שראו אותם כסותרים את מסורת זכויות האדם, ואת עקרונות "החירות, השוויון, האחווה" שהועלו על נס מימי המהפכה הצרפתית. במאי 2012 בנאומו על יד פסלו של פרי בפריז אמר נשיא צרפת, פרנסואה הולנד:

לימוד הסנגוריה על הקולוניאליזם על ידו היה כשל מוסרי ופוליטי ויש לגנותו

. בהמשך הביע הולנד דברי הערכה לתרומת פרי לקידום החינוך בצרפת.

הנצחה

• בית ספר תיכון בפריז ובתי ספר בערים אחרות בצרפת נקראים על שמו.

בשנת 2015 לפי שמו של ז'ול פרי נקראו המספר הגדול ביותר של בתי ספר בצרפת: 642 (מיד אחריו ז'אק פרוור - 472 בתי ספר, ז'אן מולן - 434, ז'או ז'ורס 429 וכו') במפקד אחר משנת 2017 של העיתון "לה פריזיין" נמצאו 603 בתי ספר על שמו של ז'ול פרי (מקום שני אחרי יוסף הקדוש שהתכבד ב-915 בתי ספר).

scolaires français (recensement en 2015) : pas moins de 642 écoles, collèges et lycées lui ont donné son nom, devant Jacques Prévert (472), Jean Moulin (434), Jean Jaurès (429), Jeanne d'Arc (423), Antoine de Saint-Exupéry (418), Victor Hugo (365), Louis Pasteur (361), Marie Curie (360), Pierre Curie (357), Jean de La Fontaine (335).

• בית ספר תיכון בבירת מדגסקר, אנטננריבו, נקרא "ז'ול פרי פרבוהיטרה"
• נקראה על שמו אכסניית הנוער של האונסק"ו בפריז.
• בגני טווילרי בפריז הוצב פסל של ז'ול פרי.

לקריאה נוספת

Jules Ferry, fondateur de la République. Actes du Colloque organisé par l’École des Hautes études en Sciences sociales présentés par François Furet, Paris, 1985, (מסמכי הקולוקוויום שאורגן על ידי בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה, המוצגים על ידי פרנסואה פירה Jean-Michel Gaillard, Jules Ferry, Fayard 1989.

• Jacques Marseille Nouvelle histoire de la France vol II, Perrin Paris 2002

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ז'ול פרי בוויקישיתוף

• ביוגרפיה באתר הסנאט הצרפתי
• internet archive נאומים ודעות של ז'ול פרי

, Discours et Opinions de Jules Ferry, publiés avec des commentaires et notes par Paul Robiquet ,Armand Colin, Paris 1893 ,

• נאומים של ז'ול פרי באתר האספה הלאומית של צרפת
• חוקי החינוך של ז'ול פרי באתר הסנאט הצרפתי
• באתר wikiliberal
• ז'ול פרי - ב"לקסיקון החדש לפדגוגיה וחינוך יסודי" בעריכת פרדינאן בויסון, 1911 - מהדורה אלקטרונית - באתר המכון הצרפתי לחינוך Ferdinand Buisson (dir) -Nouveau Dictionnaire de pédagogie et d'instruction primaire, 1911, edition electronique, site de l'Institut français d'education
• Xavier Darcos L'héritage laïque de Jules Ferry, Ponctuel, 30 novembre 2005 (אורכב 02.07.2010 בארכיון Wayback Machine)

ז'אן ז'ולי - ערך "ז'ול פרי" ב"לקסיקון הפרלמנטרים הצרפתים"

• הערך ז'ול פרי באנציקלופדיה בריטניקה בעריכת Hugh Chisholm ואחרים - 1911 - ויקיטקסט

1960-1977 Jean Jolly Dictionnaire des Parlamentaires français PUF Paris

• ביוגרפיה קצרה מאת א. דבידור

A. Debidour באתר cosmovisions

• Jean-Paul Martin -Eugenie Jules Ferry - site La Ligue de l'enseignement ביוגרפיה קצרה של אז'ני פרי באתר ליגת החינוך
• מארק נאדו Marc Nadaux - ביוגרפיה קצרה של פרי באתר La lettre d'infos מאמרים על המאה ה-19, 2000
• ז'ול פרי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ז'ול פרי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• Marc Fayad - Jules Ferry, un athée qui se croyait de race supérieure Le Point, 22 באוגוסט 2013
• כתבי ז'ול פרי בפרויקט גוטנברג (באנגלית)